קמבודיה הקסומה

ב-8 למרץ ב-8 בבוקר נחתנו בפנום פן (Phnom Penh), בירת קמבודיה, אחרי טיסה קצרה ויעילה של כשעה מבנגקוק עם חברת Air Asia. משדה התעופה נסענו במונית קטנה (7$)- כולנו וכל התיקים שלנו! לפעמים כושר ההידחסות שלנו ממש מצליח להפתיע אותי... נהג המונית, משכיל ודובר אנגלית מצויינת, הציע עצמו מייד להיות מדריך מטיילים שלנו, רק שדי מהר גילינו שהמחיר שדרש היה מופקע וויתרנו על שרותיו. הגענו ל- Okay Guesthouse (תודה למשפחת שחר קרציבסקי על ההמלצה!) ב- 10 בבוקר. שמחנו לאכול ארוחת בוקר עם בגטים טעימים במסעדת הגסטהאוס וכיוון שהיינו לגמרי מתים מעייפות, נשרנו למיטות לשינה מצויינת ומאוששת.

אחה"צ יצאנו להסתובב ולהכיר את העיר. גילינו שהגסט האוס שלנו ממוקם ברחוב שבו מספר אולמות אירועים, שהמטבח שלהם הוא - על המדרכה. כך שאפשר לראות איך מטגנים דגים ועופות שלמים, חותכים סלט ושוטפים כלים, והכל ברחוב -; הזוי. יצאנו לכוון הנהר. הסתבר לנו שזהו יום האישה, ובפארק מודשא גדול על גדת הנהר, היו מלא קמבודים שהצטלמו, מכרו דברים, עשו פיקניקים ובקיצור נראו מאוד שמחים. ברחובות מכרו מלא פירות, מיליוני ג`וקים מטוגנים, דגים רגילים ומיובשים, צדפות ואפילו ציפורים בגריל (כל הגוף עם רגליים, עיניים, ומקור..)

הרגשנו בהבדל! פנום פן כל כך שונה מבנגקוק- ברחובות הרבה פחות צפוף וסוף סוף יש שמיים כחולים ולא אפורים מזיהום. האנשים הקמבודים מתגלים כנחמדים, עדינים ופחות לוחצים עליך לקנות, במיוחד לעומת התאילנדים. לא ראינו הרבה תיירים ברחובות- כמעט כולם היו מקומיים שהסתכלו עלינו, והתחלתי להרגיש בגן חיות- רק שלא ברור מי באיזה צד. הם בוהים בנו, אנחנו בוהים בהם. מוזר! החלק הקשה ביותר בפנום פן היה הקבצנים. חסרי רגליים וידיים, זקנים וילדים קטנים. זה נותן הרגשה כל כך רעה, ממש מזעזע.

 העוני שם בולט וכואב הלב. אז בעיקרון האטרקציות בפנום פן הן די מוגבלות ויכולות להספר על יד אחת: המוזיאון הלאומי בו ביקרנו ביומנו השני בעיר, ארמון המלך אותו שמרנו לפעם השנייה שלנו בעיר ושני המקומות שמתעדים את המלחמה הנוראית שהייתה פה לפני 30 שנה (Killing Fields ובית הספר שהפך במהלך המלחמה לבית כלא).

מבחוץ, מבנה המוזיאון הלאומי מאוד הרשים אותי. הוא צבוע בבורדו נוטה לוורוד ומשתלב מקסים עם הצמחים הירוקים והפרחים שבגן. המוצגים אינם רבים ויש לציין שהם גם לא מאוד מעניינים. אלו הם פסלי ברונזה וחימר מתקופות קדומות. בכל מקרה הגן הקטן שבמרכז המוזיאון מקסים. משם אבא ואני נסענו בטוק טוק קמבודי (7$ הלוך ושוב) לכיוון שדות הקטל (Killing Fields). החלטנו שהמקום אינו מתאים לבנים ועדיף שיישארו עם אמא בגסט האוס ויראו סרטים ב- DVD.

הנסיעה בכבישי העיר הייתה ממש יפה ומעניינת, חלפנו על בתי קש מתפרקים ועל בתי אבן קצת יותר חדשים. ילדים מתרוצצים ברחובות, משחקים גולות ומשחקים פשוטים אחרים. בצידי הכביש עומדים בקבוקי ספרייט מזכוכית אבל מסתבר שהם מכילים דלק ולא שתייה. מחזה מדהים בכביש היה אופנוע (אחד!) ועליו שישה קמבודים. לעומת זאת מחזה מגוחך ולא קשור לנוף היה הטוקטוקים מלאי התיירים שחזרו מה-  Killing Fields. ממש נהננו מהנסיעה עצמה- פשוט לצלם ולהביט בלי שום אטרקציה מוגדרת.

הגענו ל- Killing Fields-; שריד ותיעוד של מלחמת האחים הנוראית שהייתה בקמבודיה לפני כ- 30 שנה. לפניכם תקציר למי שאינו בקיא בפרטים: במהלך מלחמת ויטנאם, צפון וויאטנם (הקומוניסטים) העבירו נשק רב דרך לאוס וקמבודיה לתקיפה דרומה. כתגובה לכך תקפו האמריקאים בשתי מדינות אלו. בקמבודיה בלבד טוענים שנהרגו כמיליון איש בתקיפות האמריקאיות. כתוצאה מכך החלה מלחמת אזרחים בקמבודיה שבסופה עלה לשלטון בשנת 1975 פול פוט מנהיג הקמר רוג`. מיד עם עלייתם לשלטון התחילו הקמר רוג` בהוצאה לפועל של הרפורמה החברתית שמטרתה היתה להפוך את קמבודיה לקואופרטיב חקלאי שבו כולם שווים, עובדים בשדות האורז וחסרי זכות הבעה.

המשמעות המעשית של רעיון זה היתה "חינוך מחדש" של השכבה המשכילה. וכך מורים, סטודנטים, רופאים, ואפילו כל אדם שחבש משקפיים עונו עד מוות או הוצאו להורג. בתי ספר הפכו לבתי כלא, ומאות אלפים מתו מרעב וממחלות. שגעון הקמר רוג` הפך לרצח עם ובארבע השנים הבאות נרצחו כשני מיליון איש. כל כך נוראי!! לא אפשרי ולא מתעכל לחשוב איך אנשים מגיעים לכאלה רעיונות. ה- Killing Fieldsהוא פשוט מישור מגודר די גדול עם אדמה וכמה עצים בודדים.

 במרכז נמצא מבנה גבוה וצר עם הרבה חלונות. בתוכו נמצאים מדפים ועליהם גולגלות של אנשים. מזעזע! לא יכולתי להכנס פנימה כדי לראות והעדפתי להשאר בחוץ. חוץ מזה עוברים על יד כמה קברי אחים, וליד שלטי מידע באנגלית עילגת. הרגשתי באירוניה מסויימת כשטיילנו בין הקברים וברקע נשמעו ציוץ הציפורים וצעקות הילדים מבית הספר שבנוי בצמוד...

ביומנו השלישי בקמבודיה קמנו השכם, ועלינו על אוטובוס קצת מתפרק שנוסע ל- Siem Reap (אותו הזמנו יום קודם דרך הגסט האוס, 5$ לכרטיס). חצי מיושביו היו תיירים והחצי השני היו מקומיים. ברגע שעלינו לאוטובוס גילינו שיש טלויזיה ושמחנו, עד שהדליקו אותה וגילינו אילו סרטים מקרינים... ואלו שני הסוגים שהכרנו באותה נסיעה: 1) קריוקי- שירים קמבודים וקליפים עם עלילה "רומנטית" לא מקורית במיוחד שחוזרת על עצמה- תמיד יש בן ובת מאוהבים ועצובים עד שבסוף הקליפ הם הולכים יד ביד מאושרים... 2) סרטי "קומדיה" קמבודים מגוחכים שגורמים לכל יושבי האוטובוס המקומיים להשפך מצחוק בלי סיבה נגלית לעין זר. מוזרים!

אחרי 6 שעות סבילות הגענו לעיר. מחוץ לאוטובוס היו עשרים (או יותר) נהגי טוק טוק נדחסים ומחזיקים בשלטים עם שמות של גסט האוסים, של אנשים שהם באו לאסוף ואפילו ראינו אחד שהחזיק "אני נחמד ולא אציק לכם". היה די לחוץ. כולם דחפו ובלאגן! מצאנו את שני הטוק טוקים שלקחו אותנו אל הגסט האוס Hello Paradise- אותו הזמנו דרך "Okay guesthouse". אלא שבניגוד לגסטהאוס הנחמד שבפנום פן, שבו מסעדה חמודה ואווירה מאד נעימה, האווירה כאן במסעדה היתה פחות נעימה וגם החדר פחות נעים (מזגן חלש וללא מים חמים). גם המיקום שלו מרוחק ממרכז העיר והשוק כך שאנחנו לא ממליצים עליו. בכל מקרה נשארנו שם לשני לילות וביקרנו במקדשי Angkor Wat המפורסמים והמדהימים.

נחנו בחדר את שעות הצהריים החמות, ואז יצאנו ומצאנו נהג טוק טוק צעיר וחמוד שהסכים להסיע את כולנו בטוקטוק שלו (רוב הנהגים סירבו ודרשו שניסע בשני טוקטוקים). סיכמנו איתו על 18 דולר למשך היומיים הבאים. מסתבר שהנסיעה בשישיה בטוק טוק אחד הפכה אותנו לאטרקציה גם בעיני תיירים אחרים שהרבו לצלם אותנו ... הגענו בשעה 17:00 לכניסה למקדשים, קנינו כרטיס כניסה ליום הבא אותו יכולנו לנצל גם כדי להכנס באותו הערב ולצפות בשקיעה במקדש הראשי ביותר שנקרא אנגקור וואט (וואט = מקדש בקמרית, שפת הקמבודים).

 המקדש ממש מקסים- עשוי מלבנים עצומות בגווני אפור ושחור דהוי. המבנה עצום, עם הרבה שבילים ושערים גדולים ומרשימים. רק כדאי למהר בערב כי הכניסה אל המבנה הראשי (כפי שהסתבר לנו) אפשרית רק עד 17:30. אפשר לראות במתחם נזירים בבגדים כתומים זוהרים שמסתובבים והגוונים האפורים משתלבים יפה כל כך עם הכתום. בחוץ רוכלים מוכרים הרבה ספרים איכותיים אך מזוייפים במחיר מצחיק ובסופו של עניין לא עמדנו בפיתוי וקנינו מדריך יפה ומפורט על המקדשים ב- 4.5$, למרות שגורלו הסופי היה גזירות של התמונות. אין לנו מקום לסחוב הכל!!

בדרך חזרה מהמקדשים באותו הערב עצרנו בקונצרט חינם שמתרחש בכל מוצאי שבת בשעה 19:00 בבית החולים לילדים קמבודים בסיאם ריפ. להפתעתנו זה היה קונצרט יחיד של הרופא השוויצרי שהקים ומנהל בפועל את בית החולים. במהלך הקונצרט הוא ניגן בצ`לו וסיפר על בית החולים. מטרתו של בית החולים היא לתת טיפול רפואי מתקדם בחינם לילדים קמבודיים. כמעט כל הצוות של בית החולים הוא קמבודי (שניים או שלושה רופאיים זרים וזהו). בית החולים מתקיים מתרומות אותן מגייס הרופא השוויצרי. הרופא סיים את הקונצרט בפנייה לקהל - מהצעירים ביקש תרומת דם, מהמבוגרים בקהל תרומה כספית ומאלה שבאמצע את שניהם...

למחרת יצאנו ב-7:00 בבוקר ואחרי כרבע שעה נסיעה הגענו למקדש ה- Bayon המדהים. כמו שקראנו, מרחוק הוא נראה כמו ערימת אבנים מבולגנת שמועמסות אחת על גבי השנייה. אבל כשהתקרבנו נוכחנו לדעת שעל רוב האבנים יש חריטות מדהימות ומתקדמות. חלקם כתבליטים המתארים אנשים, מקרים וסיפורים, חלקם כתבליטים של צורות וקישוט וחלקם המרשים ביותר מגולפים כפרצופים בעלי הבעה סתומה מעט אבל מדהימים ויפים ביותר. העבודה הזו בטח לקחה שניםםם ומלא ידיים עובדות. הנזירים היו ממש פוטוגניים.

לא היה חם מדי (עוד היה יחסית מוקדם בבוקר), רק קצת, ויכולנו להסתובב ולהנות מהמקום. קנינו מניפות ומדהים כמה שזה עוזר כשחם. אני ממליצה להצטייד!! נסענו בטוק טוק עם רוח נעימה בפנים עד למקדש Ta Prohm המהמםםםם. הוא ממש הזכיר לי את המקדש שבו גרים הקופים בספר הג`ונגל. עשוי מלבנים אפורות ענקיות שהג`ונגל השתלט עליהן. שורשי העצים הענקיים טיפסו על החומות והקירות, בקעו ופילסו דרך בין הסלעים על עבר האדמה, דוחפים ומרסקים את המבנה העתיק, חלק מהחומות מעוקמות ופתאום צומח לו עץ ששורשיו עוטפים את החומות. זה פשוט מדהים אף פעם לא ראיתי משהו דומה לזה!! כל כך עתיק וטבעי. יפה! אבל... גם מאוד חם. כל הזמן ילדים קטנים ניסו למכור לנו צמידים, מניפות ומה לא. הזדעזענו, גם ילדים בני 6 ו-8 צריכים להיטפל לתיירים ולנסות להשיג מעט כסף.

כשהתחממנו יותר מדי חזרנו לריענון צהריים במלון. את השעות החמות ביותר של היום העברנו במקלחות ושהייה במזגן הסביר. ב-16:00 אחה"צ נסענו שוב למקדש אנגקור וואט הראשי בו היינו גם ביום הקודם. משם צפינו בשקיעה היפה ובמבנה המרשים, ואף טיפסנו בהמון מדרגות תלולות אל תצפית יפה. ואחרי יומיים בסיאם ריפ בהם צפינו במקדשים המפורסמים ביותר מבין מכלול אנגקור וואט, עזבנו בחזרה לפנום פן (אני בטוחה שכאשר פחות חם אפשר להשאר שם עוד. בחום שהיה, לנו הספיקו יומיים...).

 מהאוטובוס (שהיה מלא ב-40 מקומיים, 4 תיירים ואנחנו) ראינו עוד אחד מהמחזות ההזויים של המזרח- עגלת עץ שנגררת אחרי אופנוע, ועליה מועמסים מלבני קרח ענקיים (באורך של כמטר-שניים) שמאוחר יותר מנוסרים לקוביות ונמכרים למסעדות, מוכרים ברחוב וכל דורש. ואת הקרח הזה אנחנו שותים אחר כך!

הגענו בצהריים לפנום פן ושמחנו לחזור ל`אוקיי גסט האוס`. אחרי צבירת אנרגיות יצאנו אחר הצהריים לארמון המלך (Royal Palace) שנמצא 4 דקות הליכה מהגסט האוס. התהלכנו בין הגנים, ממש מושקעים וירוקים, יפים! נכנסנו לכמה מבנים, הם לא היו מרשימים במיוחד אבל נחמד לראות בכל מקרה. בודהות מזהב, רצפה מכסף... והלאה. בדרך חזרה גילינו מסעדת "Fast-Food" עם תפריט מערבי של המקומיים. האוכל בה היה גם טעים וגם זול אז ממש חגגנו ושמחנו. תמיד כדאי לחפש את המסעדות המפוצצות במקומיים (בדרך כלל אפשר לזהות אותן לפי כמות האופנועים שחונה בחוץ)- זה אומר שהן טובות וזולות.

 בפנום פן גם הסתובבנו קצת בשוק (ויש בו בדי משי זולים ויפים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר אז כדאי לקנות!!) ובשדרות הירוקות והרחבות שנתנו לנו הרגשה של אירופה והיו ממש נעימות. גילינו שסרטי ה-DVD בקמבודיה עולים רק 2$ בעוד שבתאילנד הם עולים 3$ ורכשנו עוד שישה סרטים. בהמשך גילינו שבויטנאם הם עולים רק !1$

לתחילת הכתבה

ב-15.3 עזבנו את פנום פן לכיוון תחנתנו הבאה -; וייטנאם, הדלתא של המקונג. בחרנו לעשות זאת בשיט בסירה איטית (7$ לאדם), יש אפשרות לעשות זאת גם בסירה מהירה (17$ לאדם). ב-7:30 יצאנו מהמלון בנסיעה באוטובוס של שעה וחצי עד לעיירה קטנה ששוכנת על חוף נהר המקונג. מהאוטובוס החל "מסע" (5 דקות הליכה) עם כל התיקים על הגב שהסתיים במחסן גדול. מצידו השני של המחסן היה המקונג. סבלים פרקו שקי אורז מספינה למשאית במחסן. לאן הגענו? מפה נוסעים לויטנאם? פתאום, נער צעיר קרא לנו לרדת לנהר ודרך גשר עץ צר לעבור לסירה. הועמסנו עם עוד כ-8 תיירים על סירה קטנה ופתוחה, עם סככת צל וכסאות פלסטיק, שהשיטה אותנו עד לגבול בין קמבודיה וויאטנם.

 השיט היה משעמם מבחינת נוף מכיוון ששטנו במרכז של נהר רחב והיינו רחוקים משתי הגדות, ללא יכולת לראות מה קורה בהן. אחרי כ-3 שעות עצרנו על יד הגבול הקמבודי ושם החתימו לנו דרכונים. חזרנו לסירה ואחרי עוד 2 דקות עצרנו בגבול הוויאטנמי שם החתימו לנו את הדרכונים על כניסה ובדקו את הוויזה. הוצאנו את הוויזה שלנו (לחודש ימים) בפנום פן וזה לקח יום עבודה אחד ועלה 31 דולר, לא ניתן להוציא וויזה בגבול. נכנסנו לוויאטנם!

אבל לפני שאני מספרת עוד קצת על וויאטנם, אסכם את קמבודיה -; למרות שהיינו במדינה המתוקה הזו רק שבוע, מאוד נהננו בה ומאוד אהבנו אותה. האנשים מאוד נחמדים ורובם לא ממוסחרים כמו שאר עמי המזרח. אמנם זו מדינת עולם שלישי וקשה לראות את כל הנכים והקבצנים אך זו הייתה חוויה מאוד טובה. קמבודיה השאירה בנו רושם מאוד חזק ועד היום היא מופיעה גבוה ברשימת דירוג הארצות של כל אחד מאיתנו... יופי של מקום -; רק חבל שהיה חם מדי כשהיינו שם!

בגבול עם וויאטנם החלפנו סירה- לאחת קצת יותר מתפרקת מהקודמת, אבל הפעם המנוע פחות הרעיש וזה היה יתרון רציני... שטנו בתעלה צרה וכך יכולנו לראות את החיים על פני נהר המקונג ומאוד נהננו מזה. על יד בתי הקש המוגבהים (נגד הצפות) התרוצצו ילדים קטנים שעשינו להם שלום, תרנגולים, כלבים ותיאו גדולים. עברנו תחת "גשר קופים" שמקשר בין 2 הגדות- ונקרא כך מכיוון שהוא עשוי מעץ אחד ארוך ודק, עם עוד שני מעקות. אי אפשר להגיד שזה נראה בטוח ויציב במיוחד.

 בתעלה שטו סירות-בית קטנות וסירות די גדולות שהיו מועמסות בהרי אורז היישר מתוך המפעל. היו מקומיים שרחצו בה, שטפו בה כלים וכיבסו. צילמנו ונדהמנו. עד שלבסוף לקראת ערב הגענו לעיירת הגבול של וויאטנם- Chau Doc. הרושם הראשוני שהוויאטנמים השאירו עלינו לא היה טוב במיוחד. תוך ימים ספורים נתקלנו בכמה מקרים שבהם ניסו לעבוד עלינו, לרמות ולקבל קצת יותר כסף. לא אהבנו את זה. אבל גם קראנו על כך שהוויאטנמים דומים לנו הישראלים ולכן יכולה להתרחש התנגשות ופיצוץ, או חיבור טוב מאוד... ניתן להם עוד קצת זמן להוכיח את עצמם. והאמת שהם הצליחו במשימה ואנחנו מאוד אוהבים אותם! אבל על כל זאת בכתבות הבאות, ועד אז- היו שלום!