טיילת סן סבסטיאן
מטוס הבוכנה הקטן של חברת `איר נוסטרום` שעל סיפונו לא יותר מ- 20 נוסעים החל מנמיך לקראת נחיתה. במבט מלמעלה נראה האוקיאנוס כלוח צפחה אנכי, כלא יותר מענק חביב ובלתי מזיק, שהצללים הסורקים את עורו הכחול אפור, כמו מודיעים על נוכחות הזרמים הכהים והקצף הניתז למרגלות האקוואריום, מעברו השני של המפרץ או מול גב האבן של האי.
שדה התעופה של סן סבסטיאן הוא כה קטן שאפילו אין צורך באוטובוס לאיסוף הנוסעים הבודדים המגיעים אליו. את הדרך למסוף הנוסעים עשינו בריצה מטורפת בגשם שוטף. היתה שעת צהרים בתחילת אפריל, המונית משדה התעופה הנמצא מחוץ לעיר החלה עושה דרכה אל עברו האחר של וילון הגשם ששב ונסגר מיד לאחר שמחקו אותו המגבים.
"אני זוכר חזיתות אבן צהובות-חומות מואפלות מגשם", כך נחשפת סן סבסטיאן של אנטוניו מוניוס מולינה בספרו הבלתי נשכח, `החורף בליסבון`, "טיילת חוף שחובקת מדרון מיוער, שדרה המחקה שדרה בפריס ויש בה שורה של תמרים הודיים, עירומים בחורף, מוכתרים במאי באשכולות פרחים משונים בצבע ורוד חיוור שדומה מאוד לקצף הגלים בערבי הקיץ. אני זוכר את הווילות הנטושות מול הים, את האי והמגדלור בלב המפרץ ואת האורות היורדים וסובבים אותו בלילה ומשתקפים במים בהבהוב, ככוכבים תת-ימיים [...] המונית נכנסה לעיר, נסעה לאורכה של טיילת הנהר חצתה את שדרת התמרים ההודיים ואת הסמטאות הלחות של העיר הישנה וצצה פתאום על טיילת החוף מול צהרים אפורים אינסופיים, חרושי שחפים מתאבדים בגשם הדק. גבר דומם ובודד במעיל כהה ובכובע מוטה על פניו, השקיף אל הים כצופה בסוף העולם. לפניו, מעבר למעקה, הסתערו הגלים על השוברים בהתפרצויות גבוהות ומקציפות..."
לרגע דימיתי לראות בעיני רוחי את ביראלבו עצמו, גיבורו של מוניוס מולינה, פוסע לאורך הטיילת מחפה על סיגריה ביד קעורה לגונן עליה מפני הרוח... יושב במונית בדרכו לפגישה, אולי האחרונה, עם אהובתו המסתורית והבלתי מושגת, לוקרסיה.
זה עתה הוריד אותנו הפוניקולר האדום הקטן במרומי פסגת הר איגלדו, מפלס דרכו בין הבתים בכביש המגדלור חולף סמוך לכרי מרעה מאונכים בהם רועות פרות הנדמות כמהלכות על חבל. הנוסעים - קטלאנים ומדרידאים רבים, ועוד כמה משפחות מקומיות עם ילדים שהטיפוס היווה עבורם הקדמה לריגושים הצפויים להם בפארק השעשועים שלמעלה. הנוף הנשקף ממעל יפה לאין שיעור מן הגלויות המנציחות אותו שאינן עושות עמו צדק. "מהמם", אומר מישהו לצדי, "פשוט מושלם". אחר נוקט נימה מאשימה באומרו "טבע מושלם כמעט ניתן לחשוד שזה מלאכותי". אכן, יש צדק מסוים בדבריו, שכן הנוף הנשקף לרגלינו, מאתיים מטר למטה, לא היה מה שהוא לולא התערבות יד האדם, שהשכילה להפוך את פנינת הטבע הזאת לאתר עירוני מרהיב.
הטיילת הנמשכת לאורך שפת המפרץ מאוליה ועד איגלדו (Igueldo), חולפת על פני חופים, שוברי גלים, ומעגני סירות, מאפשרת להבין שלים פנים רבות בסן סבסטיאן. כעת הוא שלו, אבל כאשר נושבות הרוחות העזות מצפון מערב והודפות את הגאויות החיות של הסתיו, הוא שוכח יותר מפעם אחת את נימוסיו הטובים, אפילו בתוך גבולות המפרץ. ובעוד אנו ניצבים מול האופק הפתוח, הופכת נוכחותו דוחקת, אפילו מאיימת, כאילו על מנת להזכיר לנו את חוסר הביטחון שבברית הכרותה בין האדם לאיתני הטבע. לאחר הירידה מן האיגלדו, אנו מתקרבים לעבר `מסרק הרוחות` לאחר צעידה קצרה מתחנת הפוניקולר, מצליף הים בחוף, גועש סביב הפסלים מעשה ידיו של אדוארדו צ`יידה ויורה את קצפו לעבר הטראסות מציל בניקיון את מעקות האבן. בכל הלמות גלים שכזאת, פולטים פתחים שנקדחו בקרקע משבי אוויר חזקים, מלווים חרחורים קודרים.
אנו ממשיכים לעבר נקודת התצפית הטובה ביותר שמציעה העיר לעבר הים הפתוח, הטיילת החדשה המוציאה אותנו מן המפרץ ומקיפה את בסיס הר אורגול- Urgull . תחילת האביב בדונוסטיה, הרוח גוועת וגלי הים הנמוכים מכים בסלעים כמעט בליטוף כאשר אנו פותחים במסע. בעמדנו מול המרחב האפור, הנחצה במרחק על-ידי סירות הנראות זעירות, התחושה היא של בדידות מלנכולית, יותר מאשר של איום. קטע זה של החוף הוא פגיע ביותר לזעף הקנטאברי. עד כדי כך, שאת הטיילת שנבנתה בתחילת המאה ברווחי משחקי ההימורים, נאלצו לשוב ולבנות שוב ושוב. השיפוץ האחרון מבטיח סוף סוף את העמידות הדרושה, כיוון שבמהלכו חוזקה החומה הסמוכה לחוף.
כאשר הטיילת מחזירה אותנו לרחובות העיר, אנו חולפים בסמוך לשרידי שובר הגלים מתחילת המאה, שהוכנע בידי הסופות. דונוסטיה, הלוא היא סן סבסטיאן, נולדה מן הים. זוהי עיר ספוגה, שזכתה לתחייה מחודשת מכותרת על ידי האוקיאנוס ההודף את הגאות במעלה הנהר ומכרסם בלשון המלח שלו את חזיתות אבן החול. העיר שהתפתחה משני גרעיני אוכלוסייה קטנים: כפר דייגים קטן למרגלות הר Urgull ומובלעת חקלאית באזור שכיום שוכן הרובע El Antiguo . בין השניים השתרעו שטחי ביצות ודיונות חול בלתי ניתנים למעבר. במקום בו שוכן כיום הרובע El Antiguo ניצב בזמנו מקדש לסבסטיאן הקדוש, שהיווה ציון דרך מוכר לצליינים שעשו דרכם לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה , ובחרו בדרך הים החולפת על קו החוף של מפרץ ביסקאיה. השם סן-סבסטיאן יוחס אם כן, לאזור כולו וקיבל את האישור לאכלסו ממלך נבארה, סאנצ`ו החכם במאה ה- 11. עד מהרה הגיעו למקום מתיישבים גאסקוניים, שהשפעתם ניכרת בשמות המשפחה של תושבי המקום, בואם של אלה האיצה את המסחר ואת פעילות הנמל. יש גורסים, גם כן, שהאופי השמח והתוסס של הגאסקוניים חלחל גם לדורות הבאים של הדונוסטאים.
העיר העתיקה
במהלך המאה ה- 19 חוותה דונוסטיה שפל כלכלי ממושך שנקטע כפעם בפעם על-ידי ביקוריה של המלכה איזאבל ה-II. המלכה שסבלה ממחלת עור, ביקשה לשכך את סבלה ולטבול במי ים בחוף הקנטאברי. היא בחרה בדונוסטיה (סן-סבסטיאן) והגיעה לעיר בשנת 1845, מלווה בפמלייתה. עד שנת 1868, בה נאלצה לוותר סופית על הכתר, שמרה איזאבל ה- II אמונים למפגש הקיצי עם העיר, והפכה את חופשת הקיץ הדונוסטאי למסורת, בקרב אנשי פמלייתה, שנמשך עוד עשרות שנים לאחר מכן.
בשנת 1863 נעתרה איזאבל ה- II לבקשת התושבים והתירה להרוס את החומות שמנעו את פיתוחה של העיר. עם קריסתן של אלה התפשטה העיר במהירות על פני שטחי הביצות שיובשו. מרכזה הנוכחי של העיר הוא תוצאת ההרחבה מן המאה התשע-עשרה, שרחובותיה בנויים גושי בניינים בעלי חצרות רחבות והמבנים זהים בקומתם, משרים אוירה מאופקת אך בעלת חזות אצילית. כמה מהם הוחלפו במבנים מודרניים, אבל בכמה מקומות כמו ברחוב Prim , עדיין ניתן להלך לאורך המדרכה ולהתבונן בשערי הברזל עמוסי הפיתוחים המודרניסטיים, המרפסות והכיפות... בעשורים הראשונים של ראשית המאה ה- 20, חוותה דונוסטיה את תקופת הזוהר התיירותי שלה. בעלי האמצעים מאירופה שנמלטו ממוראות מלחמת העולם הראשונה, ביססו אותה כעיר פתוחה, קוסמופוליטית ומהודרת, באותה תקופה שכונתה ה-Belle Époque הוקמו ארמונות, תיאטראות, גנים, בתי קזינו ובתי מרחץ ושגשגו מלונות ובתי-קפה...
לב לבה של העיר הוא החלק העתיק (El Antiguo), שבמקורו היווה חלק ממצודה מוקפת חומה שניצבה בין הנמל, הנהר אורומאה וההר Urgull. כיום זהו אזור תוסס החסום לכניסת כלי רכב, עתיר חנויות, בארים ומסעדות, בהם ניתן לטעום מעט מן המאכלים האופייניים למטבח הבאסקי כגון: דג בקלה ב- koxkera , txangurro בנוסח דונוסטאי, או pantxineta, עוגה העשויה עלי בצק דקים וממולאת בקרם.
למעשה, El Antiguo איננו עתיק כלל ועיקר, כיוון שהוקם ונבנה מחדש לאחר הדלקה שהציתו חייליו הנסוגים של נפולאון בליל ה- 31 באוגוסט 1813. לאחר שכשלו הצרפתים בניסיונם לכבוש את חצי האי האיברי, החלו נמלטים מגדודי בעלות הברית האנגלו-פורטוגזיים והספרדיים שכיתרו והביסו אותם. מדלקה זו ניצלו רק כמה מבנים, כמה כנסיות ומנזרים. אבל אותו חלק עתיק מייצג את השורשים והמסורות של סן סבסטיאן. ברחובותיו הצרים, לצל כנסיות סנטה מריה וסן ויסנטה, מפתחות חבורות צעירים את פולחן השתיה היומי. ואם לא די בכך, כיכר החוקה, שבלב הרובע, מהווה את הבמה לטקסים הגדולים המסייעים לאשר את הזהות הקולקטיבית.
כנסיית סן ויסנטה (San Vicente), היא הבניין העתיק ביותר בעיר. מבנה גותי מוצק מן המאה ה- 16 ששימש גם כמצודה בנוסף על תפקודיו הדתיים. חזית הבניין אינה בולטת לעין, אולם פנים המקדש מעורר השתאות. סמוך לכנסיית סן ויסנטה נמצא מוזיאון סן תלמו, במבנה ששימש בעבר כמנזר דומיניקני עתיק. אחת החזיתות של בניין זה סוגרת על כיכר טרינידד. את הרחוב בקצהו הקרוב ביותר לנמל חותמת הבזיליקה Santa Maria del Coro, שבנייתה הושלמה בשנת 1764 ולה חזות ברוקית עשירה.
במרכז הרובע העתיק מצוי גם שוק La Bretxa, שבו כיכר מקורה אליה מגיעים הדייגים למכור את מרכולתם, או כיכר החוקה (Plaza de la Constitución) מרובת האכסדראות וביניהן גם בניין העירייה הישן, בו שוכנת כיום הספרייה העירונית. המספרים הזוהרים על מרפסות הבתים המקיפים את הכיכר הזו הם זכר לאירועי לחימת השוורים שנחוגו בה עת שימשה הכיכר כמרכז העצבים המקורי של העיר.
הרובע העתיק גולש לעבר הנמל בו עוגנות בצוותא סירות דייג וספינות שעשועים. בתי הדייגים הקטנים נמתחים בשורה יחידה למרגלות ההר אורגוי ובקיץ, מספרים לי, קשה לעמוד בפני ניחוח הסרדינים הנצלים בנמל. בדיוק שם, המוזיאון הימי והאקוואריום המחודש המגולל את דברי ימי הים, שגיבוריו הם יורדי הים ההרפתקנים ואלה הכורתים ממנו פת לחם. כיום, עם התדלדלות משאבי האוקיאנוס, כמות הדגה פוחתת, אבל הסירות, הכחולות, הירוקות והאדומות, עדיין שולות במעגן המזח. עם ישחק לנו מעט המזל, ונהיה בנמל בעת הגעתה של אחת מהן, נוכל להיווכח בפריקת ארגזים גדושי דגים כסופים.
"הוא חזר העירה ברגל, לאט, לאורך המעקה של הטיילת, ומפעם לפעם ניתז עליו הקצף הקר שהתנפץ אל שוברי הגלים. האיש במעיל הכהה ובכובע עדיין עמד באותו מקום ואפשר הביט בשחפים. במדרגות של האקווריום ירד לנמל הדייגים, מבולבל, רעב, קצת שתוי, נדחף בסערת נפש שלא דמתה לא לאושר ולא לאומללות כי אם קדמה להם או התעלמה מהם, כמו החשק לאכול משהו או לעשן סיגריה. תוך כדי הליכה אמר בקול נמוך מילים של שיר שלוקרסיה אהבה תמיד, ששימש להם כסיסמה וכהצהרת אהבה נועזת כשהיו היא ומלקולם נכנסים ללידי ברד והוא היה מתחיל לנגן אותו, לא בשלמותו, רק ברמז, בכמה צלילים חד-משמעיים שפיזר במנגינה אחרת..." (מתוך: `החורף בליסבון` מאת: אנטוניו מוניוס מולינה. הוצאת עם עובד 1997, תרגמה מספרדית טל ניצן-קרן).
