פרת` - בצפיה למכירת הקרוואן

אין טיולים מאורגנים למחוזות אלו. לחיות בתוך הסמטאות הצרות והמעוקלות ללא מוצא עם שוכני הקרוואנים, לא מופיע בשום אג`נדה של אף משרד נסיעות. אנו בפרת העיר הגדולה והמבודדת ביותר בעולם. כמו מדינה נפרדת, כמו אי, עיר אוטונומית.
oshik12345
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: פרת` - בצפיה למכירת הקרוואן
Thinkstock Imagebank ©

ג'רלדטון

עוד הרבה לפני שהגענו לאוסטרליה, עדיין בשלב ההכנות לקראת, כאשר נברנו וקראנו כל חומר רלבנטי והתכתבנו עם יודעי דבר, עוד אז, קיבלנו את הטיפ הראשון שאמר: פרת זו העיר למכור קרוואן. פרת היא עיר גדולה, (כ-1.5 מיליון) מבודדת, רחוקה מכל מטרופולין אחר, מרחק של 2,700 ק"מ. אנשים, תושבי העיר, אשר נפשם חפצה בקרוואן, לא יסעו 2,700 ק"מ על מנת למצוא דיל זול ואולי לחסוך כמה דולרים. לטיפ זה קיבלנו עוד מספר חיזוקים במספר הזדמנויות מאנשים שנתקלנו בהם במהלך המסע.

 לא הרחק מפרת, אנו בעיר הנמל ג`רלדטון. פגשנו בדיוויד, אוסטרלי ממוצא אנגלי כבן 60. אשתו נטשה אותו לאנחות וברחה עם מאהב לאנגליה. זה קרה לפני 20 שנה, אולם הכעס וההתבזות עדיין ניכרים היטב בפניו כאשר הוא נזכר ומדבר על כך. נפשו, מאז לא יודעת מנוח. הוא מטייל לבדו, בכל רחבי היבשת. בן לוויה נאמן לו הוא עציץ פטוניות. בעת הנסיעה, עציץ הפטוניות נח בכיור. בעת חנייה, דיוויד מוציא את העציץ לשמש, לשיזוף. הפטוניות זקופות, עשירות בשלל צבעים עז. פטוניות יפהפיות. רואים כי הן מטופלות באהבה ומסירות ממי שיש לו המון אהבה לתת.

לפני כשבועיים הוא קנה קרוואן בפרת (שדרג את עצמו והפטוניות), עד כה טייל בטנדר ואוהל. ממקום למקום מעיר לעיר. אין לו הכנסה כספית קבועה, הוא עובד בכל עבודה מזדמנת ולא נרתע מכל עבודה שהיא על מנת לממן את עצמו. הוא אינו בטלן, הוא מדגיש שוב ושוב. דיוויד החנה רכבו הזהה לשלי, בצמוד אלי, ניגש אל הרכב, נראה מתעניין, הסתובב, התכופף. יצאתי אליו והזמנתי אותו להציץ גם בפנים. לאחר ששבעה סקרנותו, התיישב לידי, הוציא מכיסו מקטרת וסיפר לי כאמור, סיפור חייו.

מתוך שיחתי עמו הבנתי (מבלי לומר לו מילה, כמובן) שהוא שילם על רכבו מחיר מפולפל (מחיר של פראיירים), הלוואי ואני אמצא אחד כזה. אין באוסטרליה מחירון "יצחק לוי" לקרוואנים. ליצרנים ולדילרים אין עניין בהוצאתו. מצב כזה משחק לידי המוכרים.

במזח אשר בנמל ג`רלדטון יש מחסנים גדולים ובתי עיבוד ללובסטרים. העיר ידועה כמרכז לעיבוד לובסטרים בינלאומי. למרות זאת, המחירים גבוהים כמו בכל מקום בעולם. המחיר ללובסטר בינוני, (אדום ומבושל) הוא 18$. עונת הלובסטרים התחילה ב-15 לנובמבר. אולי עם הזמן המחירים ירדו. בחיפושנו אחרי לובסטרים לא יקרים, מוקדם, בבוקר גילינו בעל מחסן בנמל אשר הבטיח לי בשר כריש אשר הדייגים העלו בחכתם. עלי לחכות לשעה 13. שעת חזרתם, המחיר: 9$ לק"ג.

 חיכיתי בקוצר רוח. לא כל יום מזדמן לטעום בשר כריש. טעמתי. לבשר הכריש אין טעם מיוחד שראוי לציון, אולי חמצמץ קצת. אני לא מאוכזב. עברתי את השלב בחיי בחיפוש אחר אוכל טעים. היום אני מחפש, אוכל שונה. זה מרתק אותי. לא עברו מספר ימים והנה, מדוזה- התאהבתי בסלט מדוזה. הוא מוגש במסעדות סיניות מובחרות. מוגש כמנה קרה. המדוזה מוגשת חתוכה כמו פסטה. ונראית כמו אטריות ג`לי. מתובל בצ`ילי, גם מעניין גם שונה, ממש טעים!

לתחילת הכתבה

פרת'

אנו נמצאים בעיר הגדולה פרת`. רוב החניונים שעברנו בהם במשך המסע, ממוקמים בפאתי הערים. אבל יש גם כאלו, בודדים אמנם, שהם ממש במרכזה. בפרת`, אנו נמצאים באחד כזה, במרכז העיר. בעל הבית השחיל אותנו בין שני קרוואני קבע, בלב דיירי הקרוואנים. הקרוואנים עומדים בחניון זה באי סדר מוחלט, כאילו ילד הפך על פיה קופסת משחקים. הדיירים, כאלו,שבמבט ראשון, לא הייתי רוצה לפגוש בסמטה אפלה. מין עלובי חיים, אלו שראינו בסרטים ישנים על המהפכה הצרפתית והגיבן מנוטרדאם. אותן נשים פרועות שיער, חסרות שיניים, גברים שתומי עין, מצולקים. כאן הם הרוב. לא להאמין איזה מתאם בין החיצוניות לבין החניון העלוב. אני מתגבר על סלידתי האסוציאטיבית מהם. הם אינם חשים בדבר, כי הם מחייכים אליי בפה חסר שיניים ובהבל פה של בירה. עוד מגדילים לעשות מברכים אותנו, באים עד לפתח שבלולי, עם כוס רום ביד עבורי, עם לחמניות ונקניקיות, אולי לא אכלתי ארוחת ערב. הם כמעט מתנצלים על פלישתם לפרטיותי. אני מעיז ומבקש והם עוזרים בעצה טובה או עזרה אחרת.

למה הם כה מזמינים, נעימים וששים לעזור? אני לא יודע ואני גם לא שואל. אני גר ביניהם, (בחניון זה, אין כלל תיירים) אני כאילו אחד מהם. בשלושת השבועות שאני מתגורר איתם אני מבין כי החניון הוא שטח אקסטריטוריאלי. כמו שהכלב לא משתין במלונה, כאן בבית לא גונבים, לא מסריחים. באוסטרליה מצאו פתרון, הפוטר את המדינה מדאגה למגורים לנזקקים, לאומללים, לדפוקים, לבודדים ולשרוטים. יש פתרון דיור. יש Caravan Park. אדם קונה (4000$) או שוכר לו קרוואן משומש, מעמיד אותו על בלוקים על מנת לייצב אותו. הנה יש לו מקום לגור. נכון, צפוף מאוד, מרחק יריקה משכן. מים וחשמל ניתנים לו מעמדות קיימות. אין מונה. חברה יש לו בשפע. אין הומלס. לדייר יש שירותים ומקלחות משותפים, לרוב במרכז החניון. מה הוא עושה באם הוא צריך לשירותים באמצע הלילה?תנו לדמיון לעבוד! אללה ירחמו!

קצבה ממשלתית היא כ-200$ לשבוע 11,000$ שנתי הוא סוגר עסקה של מגורים כולל חשמל מים ומיסים ב-350-400$ לחודש והוא מסודר. זה מאפשר כמעט לכל שוכן קרוואן אף להחזיק ברכב אישי. לשם השוואה: משכורת שנתית לא רעה באוסטרליה היא כ-45,000$ שנתי.

 היום יש שמחה גדולה במשפחתי בארץ. אני כאן, מרגיש כאילו אני בארץ גזירה. רחוק מיקירי. אני מתחיל לרחם על עצמי אבל רק לרגע קט. אני מומחה גדול בשיפור מצב הרוח האישי. אני "מנפח" דברים חיוביים, דוחק מהזכרון את מה שמרגיז ומנסה להמעיט בדברים הכואבים. מספר רגעים של תרגיל באוטוסוגסטייה ואני חוזר לעצמי.

ישבנו אתמול בערב עם עלובי החיים חבריו של הגיבן מנוטרדאם. פתחנו שולחן כיבודים והרמת כוסית לרגל שמחה משפחתית שם בישראל. השכנים בשכונה שלנו הגיעו כולם, ניל הביא רום, מרק הביא סיגריות, לס הביא לחמניות ונקניקיות ואנו הבאנו את היין.

ניל, שיער בלונד הגולש עד הכתפיים, פוני סמיך המגיע עד לגבות עיניו מעטר את מצחו. כבן 40, גרוש+, היה נשוי בעבר הרחוק לאשה אבורג`ינית. הילד שלו לא ראה אותו מאז לידתו.זה כלל לא מטריד אותו. ניל, עובד כנגר לא מקצועי, משכורתו בקושי מספיקה לכסות הוצאותיו השוטפות. אחזקת קרוואן, עישון ושתייה מרובים. ניל הוא קשקשן חביב, הגיע לקרוואן שלי עם בקבוק רום וסיגריה והתחיל לקשקש. לתדהמתי אני רואה על זרועו השמאלית, קעקוע של צלב קרס. הוא תופש את מבטי ומסביר לי במבוכה כי בהיותו ילד עשה "הרבה שטויות". צלב הקרס שעל זרועו הוא מסביר, הוא סמל של כת השטן ואין לה דבר וחצי דבר עם הנאצים. מסתבר שהוא יודע איפה ישראל, מכיר את המצב הבטחוני והקשר בין יהודים לישראל.

לס ובניטה, זוג כבני 50, קשי יום אשר הגיעו למקום מבריסביין בעקבות עבודתו של לס כפועל קונסטרוקציות. מתגוררים זמנית בקרוואן על מנת לחסוך בהוצאות. זוג ידידותי המוכן להושיט יד לכל נזקק.

ניקול בת ה-40, גרושה עם ילד, מגובסת. שברה את ידה לאחר שתייה מרובה. פרועת שיער, מקומטת פנים, לבושה אך ורק באימוניות הגדולות עליה בכמה מספרים.

מארק, כבן 30+ פרוד, המסובך עם אשתו אם ילדיו במשפט מתיש. דנה, מנהל המקום ודבי אשתו בנפרד כבני 50, אשר חזרו אחד לשני לאחר 4 שנות פרידה. החזרה לא מוצלחת, לדברי דבי, ולכן היא מתכוננת לחזור לביתה שבעיירה הסמוכה.

 מעל כולם "פופ" האבא של כולם כבן 70+. רווק, מתגורר 9 שנים במקום ומשמש כאבא טוב לכולם. אולי לא בעצות כי הוא נוהג לשתוק שתיקות ארוכות שאינן מסתיימות. מחזיק בביתו "ספריית" ענק של סרטי די. וי.די לטובת כולנו וחינם. נותן שטר כסף לניל, מסיע את ניקול למחוז חפצה. ידו נטוייה לעזור לכל אדם.

אני מסתכל סביבי, ניל "הנאצי" יושב חשוף ללא חולצה, לס, חסר השיניים, אשר אינו מפסיק להתגרד ולו לרגע, כמוכה שחין. ניקול, פרועת הלבוש והשיער. דבי הפרודה, כפופת הגו עם המחשוף הענק. פופ, השותק ומרק הפרוד, כמה פתטי. אני עוצם את עיניי ומאמין לרגע כי אני נוטל חלק בסרט היסטורי הזוי.

 אין טיולים מאורגנים למחוזות אלו. אין גם ביקורים פרטיים מהסוג הזה. לחיות בתוך הסמטאות הצרות והמעוקלות ללא מוצא עם שוכני הקרוואנים, לא מופיע בשום אג`נדה של אף משרד נסיעות.

לתחילת הכתבה

התארגנויות וטיול בעיר

אנו בפרת העיר הגדולה והמבודדת ביותר בעולם. כמו מדינה נפרדת, כמו אי, עיר אוטונומית. כל מה שקורה בעיר, קורה כאילו באי בודד בין התושבים. הכלכלה כמעט אוטרקית, המסחר, קניות ומכירות מתבצעות בינם לבין עצמם, בתוך העיר. התושבים פיתחו סגנון לבוש אפייני למקום. בחורות צעירות הולכות בסגנון חושפני יותר השונה משאר אוסטרליה שבה הסגנון הוא לרוב שמרני ומאופק. המחירים בפרת המבודדת גבוהים משאר היבשת. יתכן שנוכל איפוא, לקבל מחיר טוב לרכב.

פרסמנו מודעה בירחון "Wanderer" של מועדון הקרוואנים C.M.C.A. פרסמנו שם גם תמונה של הקרוואן. הוספנו את רשימת המצאי הפלגנו במעלותיו וביתרונותיו של הקרוואן. מודעה נוספת רצה במקומון זה שבוע שני. מיכל הכינה מודעת מכירה זוהרת המודבקת על שמשתו האחורית של הרכב. אנו מסתובבים במרכז העיר, בהתקהלויות של אנשים, להחשף כמה שניתן ליותר קונים פוטנציאליים. לפני שמוכרים יש לדאוג לכך שהרכב יהיה נקי ומבריק, מוכן למכירה.

 בדקנו מחירי רחצת מכוניות. רחצת הרכב שלנו תעלה כ-50$. ניקוי הבית הפנימי- 120$. היות וזמננו בידינו החלטנו לנקות ולהכין את הרכב לקראת מכירה במו ידינו. קנינו תכשירי נקיון שונים, כפפות על ידינו, מכנסיי התעמלות קצרים, קבקבים לרגלינו. דלי, סבון וצינור מים. אנו מקרצפים, מברישים, משפשפים, מנגבים. לא בוער, כל יום קצת. אין בינתיים ממילא בהלת מכירות. היו שעצרו לידינו, הציצו פנימה, שאלו מחיר והסתפקו בכך. היה אף צלצול אחד או שניים. התיעצנו עם נורמן רו, מנהל המכירות, מיודעינו מסידני, אשר קנינו מחברתו Kea את הרכב. לדעתו יש דרישה לרכב מהסוג שלנו, צריך להתאזר בסבלנות הוא אומר. "החפזון הוא מן השטן". הדילרים יציעו מחיר נמוך לרכב.

אנו מתכוונים למכור את הרכב פה. במידה והמכירה תהיה מהירה וטובה, נטוס לניו זילנד. במידה והמכירה תתעכב, נשאר פה עד אמצע דצמבר ואז נמשיך עם הרכב לאורך החוף הדרומי מזרחה למלבורן. בתקווה שהקונה הנכון יזדמן בהמשך. את אוסטרליה לדעתי, מיצינו. אבל, חזון למועד. אי אפשר לרתום את העגלה כאשר עדיין אין סוס. אין בינתיים אפילו סימני מכירה.

בינתיים, כל יום ותכנית הטיול שלה. העיר יפה, נהרות וגשרים, פארקים ובתים בסגנון המאה ה-19. מרכז עיר מודרני, גורדי שחקים, בתי קפה מלאים, מדרכות מלאות באנשים ממהרים. בקרנות רחוב במרכז העיר, צעירים מנגנים, ליצני רחוב, מצפים להוקרה אולי גילוי ולתרומת הקהל.

כל עוד שאני בתוך המסע, כל מה שקשור לעבר שלי, נראה מעורפל ומטושטש. לזגוגיות הקרוואן, אני חייב לציין, יש יכולת בידוד. חלונות הקרוואן לעיתים, נפתחות במקצת ואז אני חש כי השדונים של אותן בעיות שלא נפתרו או לא נסגרו כראוי מרצדות מול עיניי. אני יודע שממילא אצטרך להתעמת ולהתמודד בבוא היום עם הבעיות הלא פתורות. אבל, אני סוגר שוב את החלון. אין עדיין מכירה, מי יודע כמה זמן יקח עד אז, יש הלא את נ.ז ויש עוד את תאילנד. יש עוד זמן. מה בוער? כל מה שאתה יכול לדחות למחר תדחה למחרתיים. אני אישית ממש מומחה לדחיות, להניח במגירות, לתייק, לא לזרוק, לא לחתוך. זריקה זה סופי ואילו אני לא מאלו המסתובבים עם בטן נפוחה בבטחון עצמי בכל מה שהם עושים, מאותם אלו שאינם מהססים וחותכים דברים בהינף יד. אצלם הכל ברור, הכל מובן, כה קל, אין חרטות.

 לגבי הפרידה מהשבלול, היא לא קלה עלי, קשה עלי הפרידה. אני מתקשר לאנשים, לחפצים. אני מאלו ששומרים, לא זורקים דבר. מודעת המכירה קשה לי, התאהבתי בשבלול. אני לא רוצה עדיין להפרד. הייתי מעדיף ברגע זה שהמכירה תתמזמז ותדחה.

מהסל של מיכל: הבן אדם מאוהב אפילו בסט גרביו. לא להאמין, הוא בן אדם הקשור להכל. עשיתי טעות, שאלתי אותו אם אפשר לזרוק זוג גרביים עלובים במיוחד, קרועות עם חורים. לו ראיתם איזה מבט תחנונים היה בעיניו, כאילו אומר, "בבקשה לא, אני קשור אליהם". "הילד הוא אבי המבוגר", כמה נכון הוא המשפט הזה. ואני רואה זאת חד וברור יותר מאז שאנו מבלים יחדיו 24 שעות.

יש לי ילד בן 60 צמוד לסינורי שאני מרגיעה, מלטפת, מקשיבה ושומרת. הוא כבר לא ישתנה ולא יתבגר וטוב שכך.

אני יודע כי יקירי יודעים את זה. אנו לא מבטלים את החגיגה. אנו דוחים אותה לאחר שובי.

כשיש זמן למכביר, הסבלנות מזדנבת לה אחריה. וכך אנו מטיילים עם הרכב להנאתנו בעיר, בפארקים, מבקרים בשווקי סוף השבוע, יושבים בבתי הקפה ב-Fremantle, עיירת הבילוי הסמוכה לתושבי העיר. מעבר לערך הבילוי שהוא חשוב מאוד, זה גם חלק "מהעבודה". אנו צריכים לחשוף את הקרוואן שלנו ליותר ויותר אנשים. אנו משתדלים תמיד להחנות את הקרוואן במקום מרכזי, בולט לעין.

יום ראשון, יום קריר בפרת`, 22 מעלות, שמיים אפורים, רוח קרירה נושבת, מבריחה כל זבוב. אנו יושבים בפארק על גדת הנהר Swan במרכז העיר. החלטנו לאכול כל יום את ארוחת הבוקר במקום אחר בעיר.. החנינו מול הנהר ממש 3 מטר מהמים. שחפים וברווזי בר ממתינים לפירור. הכנתי לנו חביתות על הגז. הוצאנו מהמקרר ירקות, גבינות, נקניק. קינחנו בקפה ועוגייה. במקום ללכת למלון המשקיף על הנוף, הבאנו אנו את ביתנו לנוף עצמו. איזה שלווה ואנו לבד לחלוטין!!! כמה נעים. בנוסף גם יותר נוח, יותר זול.

 יום שני, אגם Monger צפון מערב למרכז העיר. אגם בהקף של 3.5 ק"מ. באגם יש להקות ברבורים שחורים סמלה של מערב אוסטרליה. החנינו את הרכב מול האגם הפעם הגיוון היה בסלט טונה. השאר ממש כמו אתמול למעט הנוף.

אני צריך לשמר בתוכי את זכרונות ארוחות הבוקר הללו. בלילה, זכרונות אלו ינסכו בי שלווה מתוקה לקראת השינה. במשך הימים הבאים נאכל את ארוחות הבוקר שלנו בכל פינות החמד בעיר.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על פרת'