עפתי לתרמילאים

עונת המלפפונים בפרת`

``עונת המלפפונים`` זה שם נרדף לעונה שבה לא ניתן לגדל דבר למעט מלפפונים. כאשר אנו מחכים ויושבים על אחורינו, לא עושים דבר אלא מצפים למכירה שתבוא, אין הרפתקאות, אין מעללים. זו עונת המלפפונים. ועליה, בכתבה הבאה.
oshik12345
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: עונת המלפפונים בפרת`
Thinkstock Imagebank ©

הקדמה

בזמנו היתה הצגה שהועלתה בהבימה "מחכים לגודו" שמה. ההצגה דיברה על אנשים בעיירה קטנה אשר מעבירים את זמנם ולמעשה את חייהם בלהמתין למשהו שיקרה. זהו צורך אנושי המלווה את כולנו, התקוות, החלומות. כל החיים חלמנו וטיפחנו תקוות. האם בגיל שלי יש טעם לחלום עוד על העתיד? האם העתיד יהיה טוב יותר? אני מסופק. היום, בשבילי, זה העתיד של אתמול.

 לדעתי, התקווה בגילנו צריכה להיות היכולת למשוך את ההווה כמה שניתן, ולקוות שהעתיד לא יהיה שונה מהיום. אם כך הוא, לאיזה דבר אני מצפה? מה יהיה מחר שאין היום? זה כאילו שאנו מתוכנתים לצפות לעתיד בכל תנאי, גם כאשר אין סיבה טובה לצפות. לו יכולתי, הייתי בשמחה רבה מסיר את התוכנה (התקוות לעתיד) בשלב זה של חיי ושם במקומה את התוכנה הרומית עתיקת היומין "אכול ושתה כי מחר נמות".

הערת מיכל: אני מחכה כבר לרגע לצאת לדרך. תקופת ההמתנה עבורו היא עריסה להרהורים פילוסופיים נוגים, חיטוט עצמי. ההתפתלויות האישיות שלו אינן מועילות לאף אחד אבל מוציאות אותי מדעתי. בוא נחייה את היום. חייה ותן לחיות. לא נחשוב על העתיד. בוא ניתן לסוסים לחשוב, יש להם ראש גדול יותר.

לתחילת הכתבה

קיבוץ בלב העיר

והנה, בעיצומה של עונת המלפפונים גילינו את "Tomato lake" בלב שכונת מגורים "Belmont". כהרגלינו, אנו חונים ליד האגם, אוכלים לעצמנו את ארוחת הבוקר המסורתית. אוכלים ומסתכלים מבעד לרשת השבלול על המטיילים בפארק. גם פה, עיר מודרנית מערבית, בפארק, עדיין אנו סובלים ממכת הזבובים. שמתי ליבי כי יש סגנון, בנפנוף הזבובים מעליך. האוסטרלי, מנפנף בהנדת ידו ימינה ושמאלה מול פניו (הם קוראים לנפנוף הזה: Australian wave). האבורג`יני חותך בידו את האויר לכיוון אוזניו, כמו הרמת יד להצדעה. המתקדמים באוסטרליה, מטיילים בעיבורה של עיר עם ענף עץ בידם להרחיק את הזבובים. הסטרילים באוסטרליה מרחיקים עד כיסוי הפנים ברעלת רשת. אנו, הזרים, מנפנפים ידינו לכל עבר ללא סגנון ובחמת זעם ואף מסננים בין השיניים קללה אחת או שניים בפולנית.

בחניה לידינו, בפארק, חונה מין יצור כלאיים, ספק אוטובוס ספק משאית. וילונות מסתירים את הפנים מכל עין חטטנית. ראיתם את הסרט "מר שמידט" בכיכובו של ג`ק ניקולסון? באם לא, רוצו לראות. סרט חובה לבני גילנו. תלמדו שם איך לא להזדקן! האוטובוס נפתח ומיסטר שמידט, פרוע שיער, לבוש פיג`מה כחולה, נעלי בית מהוהות, יורד משם לאיטו. צועד לכיוון אחד הוילות ונבלע באחת מהם. למחרת, באותה שעה ובאותו מקום. יום סגריר, אנו רואים מבעד לשמשה שלנו, את בתו הידועה של מיסטר שמידט יוצאת מפתח ביתה, צועדת אל עבר האוטובוס. דופקת על הדלת, מודיעה לאביה כי ארוחת הבוקר מוכנה. מיכל ואני יושבים, מעלים השערות מהשערות שונות, מחברים סיפורים למה שעיננו רואות. כל סיפור יכול להתאים למה שראינו. אנו נוטים להאמין כי זו גירסה מעודכנת של מר שמידט. מי שראה את הסרט ודאי יבין למה התכוון המשורר.

אנו חיים בקיבוץ הראשון בפרת, Kenloren שמו. בשבילם זה סתם, מקום מגורים, קרוואן פארק הם קוראים לו, בזלזול מה. בשבילי זה קיבוץ, הקיבוץ שלא הגשמתי מעודי. התחנכתי בקן השומר הצעיר, 5 שנים תמימות לקראת ההגשמה, שרתי שירי הגשמה, חונכתי על ברכי ההגשמה ולצערי, אז, נתגלגלו הדברים לאן שנתגלגלו ונאלצתי לוותר על ההגשמה בקיבוץ. אבל באם נועדת להגשים, תגשים אף תגשים. לא משנה מתי ואיפה, ההגשמה תתגשם ותבוא. מקן השומר הצעיר ברמת גן ועד קנלורן בפרת אוסטרליה.

מי שיגיע לביקור במקום, יקבל אולי רושם מוטעה כי זוהי שכונת עוני עזובה ומוזנחת שבה מתגוררים חלכאי ונדכאי העיר. ולא כך היא. זה קיבוץ, הקיבוץ של נעורי. כולנו שווים פה, מי יותר ומי פחות, יחד במקלחות, בשירותים, בחצר המשותפת, בהכל.

נכון, הטיפוח הסביבתי לוקה בחסר. הנקיון והריח גם לא מי יודע מה. הרי החברה דבי חולה, מתנהלת בכבדות, היא המנקה. מי אם לא אנו החברים לא נבין אותה ונקל עליה? בכניסה למקלחות מונחים ערימת קבקבים מעץ וגומי שחור עבה של צמיגים, כמו של פעם. בפנים שלוש מקלחות, תאים קטנים שאינם מאפשרים לך חופש תנועה בם. השירותים והמשתנה באותו מבנה, אחד ליד השני. צפיפות לא נעימה. חובה להתקלח עם קבקבים.

אמת, החברים הם לא שאור העיסה, הם לא מלח הארץ. אז מה? האם אנחנו כן? אדם לא יכול לברוח מהגנים שלו. להזכירכם, המתיישבים הראשונים ביבשת היו אסירים שהתיישבו במקום לאחר ריצוי עונשם. במוזיאון של כל עיר ועיירה ביבשת ניצב במקום כבוד, מואר ומשולט, בית הסוהר המקומי הישן. זו ההיסטוריה המשותפת של אוסטרליה.

לי, החברים פה נראים ללא נדר, פינקט... מיץ הארץ, צאצאי אסירים. מספרת לי החברה מורין מקלארי, דיירת צעירה במקום כי אבי אבי אביה היה בעל משפחה באירלנד. יום בהיר אחד נטש את משפחתו והפליג לאוסטרליה. באוסטרליה הכיר אשה, התחתן והקים משפחה שניה. לא עבר זמן רב ומשפחתו הראשונה מאירלנד הגיעה אף היא לפה. בעיר יש שני צאצאי ענפי משפחת מקלארי. אלו שהגיעו מאוחר מאירלנד, כולם בעלי מקצועות חופשיים, אנשים מהוגנים, מכובדים. הענף השני, מהנישואים השניים, כולם פועלים קשי יום, הרבה עבריינים ופושעים. למזלה הביש, כך היא מספרת, היא נולדה לענף קשי היום. היא רוצה ללמוד אבל אין לה כל תמיכה מצד בני משפחתה.

בקיבוץ, כמו בקיבוץ, יש חברים, רוב רובם של החברים הם אנשי עמל, עובדי צווארון כחול. עובדים עבודות חוץ חלקם האחר, חולים, מופרעים או פרזיטים החיים על חשבון הציבור. בקיבוץ שלנו, כמו בכל רחבי אוסטרליה, לא עובדים קשה מדי. בשעה חמש אחרי הצהריים, העיפרון נופל מהיד. אין עבודה. מהשעה חמש כולנו ביחד, מדשדשים באותה חצר.

אצלנו, בבלוק, מתגוררים: המועמדים לחברות, החברים החדשים ואורחים. בשיכון ותיקים, לעומת זאת: יותר מרווח יותר ירוק. שם הם משפצים ןמרחיבים מול עיננו המקנאות. יש יותר אויר לנשימה. מיטו, שעבר לא מזמן לשיכון ותיקים, אפילו קנה לדירתו החדשה טוחן אשפה! המזכירות מתנגדת (הבדלי מעמדות) הוא אפילו איים על עזיבת הקיבוץ ומעבר לעיר בעקבות נישואיו עם בחירת ליבו, אודליה.

לעומת זה בבלוק שלנו יש את סבא פופ, השכן מימין. יש לו ספריית וידאו שלמה בבית. הוא מתחלק עם כולנו. הוא כבר 9 שנים פה. ותיק אבל עדיין מתגורר בבלוק שלנו כי אין לו מרפקים וקשרים בחלונות הגבוהים.

 הרכילות? כמו בכל שלולית, פורחת. אנו יודעים כי דבי עומדת לעזוב את בעלה וכי מארק מכין מלכודת יחד עם עורך דינו לפרודתו. ניקול שמריחה מרחוק כי לא אוהבת להתרחץ, קוני הבודדה, חולת הנפש, ללא משפחה, זוג הפנקיסטיות הצעירות המתגוררות לידינו (באו לשנת הכשרה?) וסטיבן הצעיר, הצולע ומגמגם הגר באוטובוס ישן גדול. ניל הקשקשן הגר ליד השירותים, תופש לשיחה כל ממהר בדרך לשירותים ואינו מרפה. מרטין, כבן 40, חבר מן השורה, מספרים כי הוא הוא הבעלים האמיתיים של הקיבוץ. אומרים כי הוא תושב אנגליה אשר הוגלה על ידי אמו להתגורר בחניון שהיא רכשה פה. הוא מתגורר פה באפס מעשה. למה? ואיך? סיבות מיסתוריות, לוחשים לאזנינו ולא מפרטים.

הבלוק שלנו צפוף. מרחק יריקה בינינו לשכנים שמסביבנו. לנו, לעומתם, יש דירת לוקסוס עם שירותים ומקלחת פרטיים משלנו. שונה מכולם. מי יודע מה מרכלים עלינו? שאר החברים בקיבוץ מתחלקים הלא בשירותים משותפים ומקלחות משותפות. "מי אנחנו בכלל, שנתנשא מעל כולם"? מה אגיד לכם, אנו בתוך שלולית דביקה. כל אחד מריח, מתחכך ומסתחבק עם האחר.

 מודעה מתנוססת על קיר השירותים בזו הלשון: מסיבת קריסטמס על חשבון הבעלים תערך לחברים ביום שבת בשעה 13:00 בבלוק בית השימוש הקטן: כולם מוזמנים. יהיה בירה, צ`יפס, בוטנים. חופשי.

מסיבה אשר יצאה היישר ממחזותיו של חנוך לוין. תקראו לזה חנוך לוין, תקראו לזה "מלכת האמבטיה", מבחינתי, אני יכול רק לטפוח לעצמי על השכם ולקרוא בקול גדול: "הידד הגשמתי!". אני לא מגזים ואומר כמו ח"כ פנינה רוזנבלום "אני גאה בעצמי" אבל האמת, לא רחוק מזה כל כך.

דבר המחבר: אנא, קבלו את הסיפורים בפרופורציות נכונות המתוארות בחוש הומור לעיתים מוגזמות או מעוותות. תבינו, כי לולא הייתי רוצה לעבור את החוויות האלו לא הייתי עובר. בגילי המופלג ולאחר הרבה חוויות שחוויתי בימי חיי, אני יכול להרשות לעצמי לחוות לא רק את המהנה, הנעים והנקי. אלא את השונה, המגוחך, הביזרי.

 בית שימוש ציבורי אוטומטי בלב ליבו של מרכז העיר, ממוקם על המדרכה מול מוזיאון הפעמונים. החנינו את הרכב שם, לצידו של בית השימוש. המיקום מעולה, חשיפה אופטימלית למודעת המכירה ע"ג השמשה האחורית. אני יורד מהרכב, מסתכל, מרחרח מסביב כמו כל סקרן. לוח מתכת גדול עם אותיות של קידוש לבנה מבשרות כי פה הוא בית השימוש האוטומטי הראשון. בית השימוש דמוי חללית. לי דוקא מזכיר את "המערה החשמלית" של חברי חסמב"ה בגן העצמאות ליד הילטון בת"א. המבנה מעוגל, עשוי מתכת מבריקה. הכל מחושמל. על דלת הכניסה המבריקה 3 כפתורי רמזור:

  • כפתור אדום: תפוס.
  • כפתור צהוב: היה מוכן.
  • כפתור ירוק: פנוי לקבלה.

אני לוחץ על הכפתור הירוק. דלת חשמלית נגללת לצידה, לתוך הקיר. אני נכנס פנימה. מעל הכיור, מולי לוח כפתורים נוסף עם כיתוב והסבר ליד כל כפתור. כפתור ראשון לסגירת הדלת. השלט מודיע כי קיבלת 10 דקות לשימוש. לאחר 10 דקות הדלת תפתח לרווחה אוטומטית (אין הארכה). כפתור שני ומושב האסלה יורד לאיטו מהקיר, אל האסלה, מטפטף כולו, סימן כי עבר טיפול נוזלי חיטוי שהוא. כפתור שלישי, לנייר טואלט. שתי לחיצות קצובות קצרות והמתקן מספק לך 3 "בתים". במידה ואתה לא מסתפק באותם "בתים" לחץ שוב, עד אשר תתנקה. אין הגבלה. עשית מה שעשית, סיימת, אתה מחפש את הכפתור הרביעי, להוריד את המים. אין! אתה לוחץ בהיסטריה על שלושת הכפתורים ביחד וכל אחד לחוד. לא עוזר דבר. אתה סגור הרמטית ללא פתח מילוט או חלון בתוך חללית וכל זאת כאשר מוזיקת רקע חזקה מתנגנת ומבליעה כל זעקה לעזרה. אוסף הריחות היומי שמצטבר בבית השימוש הלא מאוורר אף הוא לא תורם לשלוות רוח. אתה עוצם לרגע את העיניים, מנסה להרגע, ואומר לעצמך "לך על פי ההגיון". אפלולית מה בבית השימוש. לא הבאת עמך את משקפי הקריאה. זה מקשה ללכת על פי ההגיון אם אין משקפיים עליך. לעזאזל, אני אומר לעצמי, אצא לי, בלי להוריד את המים. אבל אור צהוב דולק בפנים, מבשר לך כי מישהו בחוץ ליד הדלת ממתין לתורו. איזה בושה! אני ממשיך ומחפש בקדחתנות את כפתור מוריד המים. זיעה מכסה את פניי. ממש בדקה התשעים כאשר דלת החללית עומדת להפתח ותגלה את חרפתי לעיני כל. מצאתי את הדרך באופן מקרי, מסתבר כי הפתרון לחידה (כתוב, אבל אין משקפי קריאה), נעוץ בהיגיינה. אתה חייב לרחוץ ידיך ולא לחפף, אחרת האסלה לא תיפטר מהנדונייה. עליך לגשת ללוח הכפתורים מעל המראה. יש ללחוץ על כפתור הסבון, לעבור לשלב ב`, לשטוף את הידיים. להגיע לשלב ג` שבו אתה מייבש ידיך באוויר חם. סיימת את שלושת הפעולות ואז האסלה, לרווחתך, מתחילה בפעולתה אוטומטית ושוטפת את מה שצריך.

שתי דקות מאוחר יותר, הדלת נפתחת, יצאתי מזיע כולי "מההרפתקה בחלל". Never again, אני אומר לעצמי. די להרפתקאות אלקטרוניות לגילי. יש לי הלא שירותים בשבלול. שירותים קונבנציונלים, מוכרים. לא אינטליגנטים.

ישבנו לארוחת בוקר, הפעם על האי בנהר Swan כאשר מתדפק על דלתנו האיטלקי הקטן. הזקן נמוך הקומה בעל מבטא איטלקי כבד, מוכר גלידה מתוך רכב, כאן, למטיילים באי- מה שאנו מכירים כ"גזלן". שואל באם יכול להסתכל פנימה, לשבלול כי הוא מעוניין לרכוש לעצמו. הסתובב, בחן, שמע וביקש מאתנו לחכות במקום כי הוא מתקשר לאשתו להתרשם אף היא מהשבלול. אשתו מגיעה, מסתובבת. בוחנת, שומעת. שניהם מבקשים מאתנו לחכות עוד זמן מה. הבן צריך להגיע ולהביע דעתו אף הוא. מגיע הבן, מסתובב, בוחן, שומע. שלושתם מסתכלים ובוחנים. מחר ילכו לבנק, לבדוק המצב ולהחליט. בינתיים אין קנייה אצלם. אין מכירה, אצלנו. אבל כמעט, כמעט, זה נותן לנו הרגשה טובה. בקרוב תהיה מכירה ממש.

החלטות, החלטות, החלטות. כל פעם כאשר אני חושב שהפעם הדרך ברורה עולים בראשי הספקות. היה ברור לי כי אנו מוכרים עכשיו את השבלול. ועולים על טיסה לניו זילנד. החופש הגדול התחיל עתה באוסטרליה בהלת קניות קריסטמס בשיאם. עונת החופשות. המחירים עולים ומי יודע אם בכלל יהיה מקום פנוי במלונות. כל עוד יש לנו את השבלול, מחירי המלון, העולים מבחינתנו לא רלבנטים. אולי זה לא הזמן המתאים למכור את השבלול? אולי כדאי לחכות עוד חודש ועד אז להתקדם למלבורן ואז למכור. אז העונה החמה תסתיים יהיו חדרים פנויים בשפע ומחירי המלון ירדו. מה כדאי? מה עדיף על מה? החלטות, החלטות.

 זמנינו בפרת` תם. אנו ממשיכים הלאה לדרום מערב ומשם לאדלאייד.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על פרת'