עפתי לתרמילאים

הקפת אוסטרליה מסתיימת

Norseman, העיירה הקטנה במדבר, לא תשכח עד אחרית ימינו. שם חווינו אחת החוויות הנוראיות. על חוויותינו, בכתבה שלפניכם.
oshik12345
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: הקפת אוסטרליה מסתיימת
Thinkstock Imagebank ©

עוזבים את פרת'

אנו עוזבים את פרת`. כמעט חודש אנו מנסים למכור את השבלול ולא עולה בידינו. כמעט... כמעט...

מהסל של מיכל: ריאליות, לראות את התמונה כמות שהיא. כמה כאב לב ועגמת נפש חוסכת לנו. אין ציפיות-אין אכזבות. הוא בשלו. "האיטלקי? בליינד קונה. ראית את מבט השמחה בעיניים שלו? הוא מכר במחיר כזה, אין שום סיבה שבעולם שאנחנו גם..." תקוות ואכזבות, מגדלים באויר. לא חבל? לאחר אכזבה, שקט שלאחר האכזבה. "האופטימיות המאכזבת" אני קוראת לזה.

 אנו נוסעים לכיוון אדלייד. הויכוח בינינו הוא האם לנסוע תכל`ס בדרך הקצרה יותר, דרך המדבר, ולהקדים לאדלייד על מנת שיוותר עוד זמן בידינו למכירה או להמשיך את טיולנו על פי אותו מסלול כמתוכנן ולהטיל יהבינו באלת המזל שהאירה לנו לרוב עד היום את פניה. עדיין לא הספקנו להשחיז את כל טיעוננו אחד מול השני, כאשר הטלפון מצלצל ומריאן מאוגוסטה מתקשרת. המודעה מעיתון Wanderer, מגזין חברי הקרוואנים. היא מציעה לנו לבוא ולטייל באזור הקסום של עיירת מגוריה. באותה הזדמנות, לכשנגיע, היא תהיה מוכנה להעיף מבט גם בשבלול.

 מהסל של מיכל: חבל לכם על הזמן. מאותו רגע הוא לא מפסיק "לנתח", להפוך מצד לצד, לפרש "למה התכוונה המשוררת באומרה", הכל עטוף בניחוח אופטימי. מבחינתו, השבלול כבר מכור!

לתחילת הכתבה

אוגוסטה

אוגוסטה שוכנת לה בקצה קצהו של דרום מערב היבשת. המסלול מתאים למיכל. אתרי חובה כתובים שחור על גבי לבן, ובזה חסכנו ויכוח. מריאן ובעלה דייוויד מחכים לנו כבר בחצר הכנסיה שבכפר. מוזרים האוסטרלים. למה לא בביתם הם? לא הוטרדתי יותר מדי מהעניין כי הם בעלי נסיון מצטבר בקרוואנים. היו להם שניים בעבר. הם שאלו שאלות ענייניות. הם יודעים מה הם רוצים. אנו נכנסים לסלון השבלול. הוא, סוחר ממולח שכזה, מציע 55 בכדי לסגור מחר. אפילו אני, האנטי-סוחר, הבנתי כי מובטח לי 55 ולכן קפצתי עם 57. דיוויד אומר לי בערמומיות מסחרית: "באם לא אסגור אתך ב-55 אשתי תראה בי חסר תועלת". עניתי לו באותו לשון ערמומית "ולי אין אשה?". כצפוי, סגרנו באמצע - 56. כחלק מהעסקה הם נתנו דמי קדימה של 10%. כערבות נגדית מצידי, הותרתי בידם את כרטיס האשראי שלי. את השבלול יקבלו בעוד שבועיים בעיר אדלייד (מרחק של 3000 ק"מ), שאליה יגיעו בטיסה. דיל טוב לכל הדעות. עבורי, אפילו טוב מאוד, יעידו חברים המכירים אותי. אני לא סוחר ולא בנו של סוחר. קניתי את השבלול ב-53 ומכרתי אותו עוד ברווח! אולי מחכה לי עתיד ורוד ואהיה סוחר ערמומי כשאהיה גדול?

לתחילת הכתבה

אולבני והסביבה

השבלול מכור ואנו ממשיכים לטייל איתו עוד שבועיים ימים עד אדלייד. עליזים ומתרוננים אנו יוצאים אל דרום מערב היבשת. הרון בלב זמזם לו בקושי יממה אחת. באולבני טלפון מדיוויד. הוא מתחרט על העסקה. רוצה את הכסף חזרה. השבלול לא מתאים לו. "תבוא לאדלייד בעוד שבועיים כמסוכם", אני מגמגם במבוכה ולא יודע איך אני צריך להגיב. אנסה למכור את הרכב עד אז" אני מסיים במהירות את השיחה. "ידעתי שזה יותר מדי טוב בשבילנו". אומרת מיכל. "אצלנו הדברים הולכים תמיד עקום" היא מוסיפה. "עד אשר נשמתנו לא תתענה שבע פעמים שום טוב לא יצא לנו", כך מכריזה.

מיכל המעשית ניגשת לארון, מוציאה את שלט המכירה ומדביקה אותו שוב לשמשה האחורית. "מזל שאני לא נאיבית כמוך ולכן שמרתי את המודעה" אומרת, מוכיחה את קלות הדעת שלי ואת החגיגות שערכתי על החשבון. אנו ממשיכים כמתוכנן לכיוון אדלייד אבל שפופים. אולי אני לא כזה סוחר ממולח!

 לא חלפו להם עשרים וארבע שעות, מריאן מתקשרת. "תשכחו מה שדיוויד בעלי אמר. בעוד שבועיים נהייה באדלייד. אנא מכם, הסירו את מודעת המכירה, היא מבקשת. "אל תדאגי" אני עונה לה. "אני שומר לך על השבלול!". מצב הרוח הטוב חזר, ואיתו תחושת הממולח. אבל מיכל בשלה, למודת נסיון מר, מורידה את השלט שוב, ומאחסנת אותו בארון.

הערת המחבר: אין כיסוי קליטה לטלפון סלולרי בכל אוסטרליה. דיוויד חיכה יממה עד אשר הגעתי לאולבני. מריאן חיכתה יממה נוספת עד אשר הגעתי לאספראנס.

 באזור אולבני יערות של עצים מיוחדים המתנשאים לגובה של 60 מטר. ארבעה סוגי אקליפטוס ענקיים שאינם מוכרים בארץ. מסלול הליכה מיוחד על גשר תלוי באורך 600 מטר ומעל צמרות העצים. "עמק הענקים" נקרא המקום. אפסות האדם מול הטבע. לא להחמיץ. מרשים ביותר.

לתחילת הכתבה

נורסמאן

Norseman, העיירה הקטנה במדבר, לא תשכח עד אחרית ימינו. שם חווינו אחת החוויות הנוראיות. הגענו בשעת ערב מאוחרת לעיירה. החניון המומלץ בספרים, והממוקם ברחובה הראשי של העיירה, היה כבר נעול. בלית ברירה החנינו ליד השער. חבורה של 7-8 ילדים בני 14 עברו לידינו, עליזים, קולניים, משתעשעים, מנסים להציץ פנימה אל תוך השבלול. כשלא עלה בידם הם היכו בידיהם על גבי פח המכונית. למרות הרעש המהדהד והחשש מנזק אפשרי, החלטנו להבליג ולהתעלם. יתרה מכך, החלטנו להעביר את השבלול מרחק של 100 מטר מהרחוב הראשי אל רחוב צדדי. בחצות זינקנו בצרחות לתוך תופת גיהנום, קול נפץ אדיר מחריש את האוזניים, שמשות הרכב האחוריות המתרסקות. בומבה על הראש, דפיקות חזקות בדלתות כמו בסרט אימה... לכודים בתוך השבלול, לא יודעים מה עומד לקרות בעוד מספר שניות. אולי זה הסוף? האם נצליח בכלל לצאת? מי ומה מצפים לנו מהעבר השני של הדלת? "תסתלקו מכאן!" אני צורח בכל כוחותי עד אשר גרוני ניחר... מיכל צווחת, מחרה אחרי "משטרה משטרה"... מספר שניות עברו. בזהירות אנו פותחים את הדלתות. שקט מסביב. שברי זכוכית על המדרגות. דממה כאילו לא ארע דבר.

נסענו מייד למשטרה המקומית. השוטר העומד לסיים את המשמרת אינו מתרגש כלל, לא מהסיפור ולא מהבכי של מיכל. "אלו סתם פרחחים צעירים, הם אף שברו שמשות בתחנת המשטרה". חושב שכך מרגיע אותנו. "משטרה אימפוטנטית", אני אומר לעצמי. אותם ילדים, שניפצו שמשות היום, קיבלו אתמול יחס סלחני ומבין. מה שקרה לנו, הם הפירות של אתמול. הם למדו כי החוק הוא לא חד משמעי. באם לא יעשה דבר היום, מחר תהיה פגיעה בגוף!

הישועה ממנו לא תצמח, אנו אומרים אחד לשני. עדיף שנסמוך רק על עצמנו. החלטנו לצאת מהעיירה עוד הלילה, לא ניקח צ`אנס. למרות השעה המאוחרת יצאנו לעבר המדבר הצחיח, מרחק של 5 ק"מ מהעיירה. החנינו בין העצים, בתוך המדבר, בחושך מצרים, לבד. הרגשנו שם בטוח יותר. השעה היתה כבר אחרי 2. נשארנו במיטה, לא יכולנו לישון, מתלחשים לנו עד אור הבוקר. חוסר ישע וטראומה כזו לא עברנו מעודנו. הרגשנו כמו אותו חייל שנלכד ברכבו ברמאללה כאשר המון רב של צעירים שטופי שנאה מקיפים אותו ומנסים לעשות בו שפטים. מה הילדים רצו מאתנו? האם היו שיכורים? מסוממים? סתם ונדליזם? אנו לא יודעים. באוסטרליה עד כה, לכל אשר הלכנו וישנו, הרגשנו בטוחים ביותר. מקרה זה הוא חריג. יש בטחון באוסטרליה! טוב שהמזל היה לצידנו. אף פעם זה לא מזיק. מזל שלא נפגענו פיזית. נזק השמשות, יכוסה מן הסתם על ידי חברת הביטוח.

 למחרת בבוקר אנו ממשיכים בדרכנו, עייפים אחרי הלילה הנורא. מיכל הדביקה את השמשות המנופצות בנייר דבק, עד אשר נגיע לעיר שיש בה זגג. אנו נוסעים בכביש הסרגל שאורכו 125 ק"מ. השטח מישורי, ללא עצים, שיחים נמוכים מסביב. רוח חמה נושבת. לקראת ערב, להקות קנגורו של 5-6 במספר, מתיישבות ממש על הכביש, בוהות אל עבר המכוניות המתקרבות ואינן זזות עד אשר כמעט מאוחר מדי עבור חלק מהן. אנו, מלאי סבלנות, מאיטים, צופרים, מחכים. לשאר הנהגים אצה הדרך. עדויות לכך מפוזרות לאורך כל הכביש האין סופי.

לתחילת הכתבה

עיירות קטנות בדרך

Kimba, עיירה קטנה בת 300 תושבים בלב המדבר של דרום אוסטרליה. העיירה, כמו עוד עשרות עיירות קטנות, מתקיימת בזכות שדות החיטה. האזור נקרא Goldfield Region. הממגורות נמצאות בעיירה. מכל עבר שדות חיטה נצחיים. כל הנוף, כל האופק-זהוב. כל עיירה דומה, זהה לקודמתה. שדות חיטה, ממגורות לבנות גבוהות. כל עיירה מתהדרת בשם שונה. כל אחת מהן מנסה להיות יחודית ושונה מרעותה. כל עיירה עם הגימיק שלה. Wirrulla קוראת לעצמה "העיר עם הסוד!". Wudinna מאפשרת חניון מסודר חינם למטיילים. Minnipa מבטיחה (ואף מקיימת) לשמור על מחיר דלק נמוך.

בבוקר יום ראשון, לאחר לינה בקימבה, מיכל עדיין ישנה. אני מטייל להנאתי ב"מרכז העיר". העיר נוסדה ב-1924, כך אומר השלט על בניין העירייה. מוזיאון העיר נמצא בתוך חנות קטנה ברחוב הראשי. את המוזיאון רואים בחלון הראווה. כלים משנות החמישים, פיילה, פרימוס, מריצה ועוד כלי עבודה, כולם חלודים ומפוררים. אוי למוזיאון שמציג כך את ההיסטוריה המקומית. ברחוב הראשי מונומנט לזכר החיילים, שהתגייסו למלחמת העולם הראשונה. בית סמוך, "נכס ציבורי" כך כתוב, הוא ביתה של גברת מרי הסקאט. הייתה הילדה הלבנה הראשונה אשר נולדה פה.

 לאורך כל המסע כולו, אני רואה ומעריך את מיכל המשלימה אותי בכל כך הרבה מקרים. לזכותה, אני יכול לומר, היא חוסכת ומונעת ממני עשרות פדיחות ואי נעימויות. מיכל לא מתביישת כמוני, שואלת אנשים באם הדרך נכונה, האם הוא יוכל לעזור לנו בנושא כזה, האם אפשר, לדוגמה, להשתמש בשירותים במקום. אני לא מסוגל. לו הייתי חייב, הייתי עושה זאת, בולע את רוקי וסובל, מאדים כולי, מגמגם ומבקש. ואילו היא בראש זקוף, בביטחון מלא וללא בושה ו"כבוד עצמי", שואלת, מדברת, מתחברת מייד עם שכנים בקרוואן ונוסעים שבדרך. היא סוללת לי את הדרך ואז אני מצטרף כאילו, כבדרך אגב. לי, האביר הפולני, קשה לפתוח בשיחה עם כל ארחי פרחי. ודאי לא לחשוף את עצמי שאיני יודע, או לא יכול.

לתחילת הכתבה

אדלייד

בפארק הקרוואן באדלייד, "גני וינדזור", אנו פוגשים בג`ון וג`יין. 45 שנה של נסיון בדרכים. יש להם על גבי הרכב תאים סולריים להטענת המצברים. התקינו פילטר מיוחד המאפשר להם לשתות מי נהר מפוקפקים. מחוברים לאינטרנט בכל מקום ביבשת. בעלי נסיון להשרדות בכל תנאי. פגשנו גם את יאן, הדילר לשעבר, ואשתו דיאנה. הזמינו אותנו לכוס קפה ולסיור הכרות בביתם. אוטובוס ארוך במיוחד, ציידו אותו בכל מה שמציידים בית. כל הלוקסוס שאתם יכולים להעלות בדעתכם. עלה לו 350000$. בתום הסיור והקפה כתבנו התרשמותנו בספר מבקרים מיוחד שהגישו לנו בני הזוג. הם חיים בוילה המתקדמת לאיטה. יחד איתם נגרר מוסך נייד ובו רכב פרטי, ג`יפ. מחלקים את השנה ל-4. כל 3 חודשים מבלים באזור אחר באוסטרליה. בשיחות כלליות עם טיילים אוסטרלים אני מקבל בערך אותה תשובה: אין להם עניין אפילו פעם אחת לבקר מעבר לים. ראש ישראלי לא יקלוט זאת.

 שבוע אחרון בשבלול, שבוע אחרון בחניון. היו לי שבועיים ימים, מספיק זמן לעבד את האובדן. אני מוכן לפרק הבא ללא השבלול- לניו זילנד. בינתיים חום של 42 מעלות, אנו יושבים בבית מפח. החום מכה בנו ללא רחם. אין לאן לברוח. אנו נוסעים לקניון, מסתובבים פה ושם, נחים על הספסל, שותים כוס קפה והזמן לא מתקדם. תיקנו שמשות, משאבה דולפת, החלפנו בטריה לשעון, קנינו מזוודה, הזמנו חדר במלון, ליום המסירה.

 ביום שני, כמסוכם, אנו מגיעים עם השבלול נקי, ממורק, מצוחצח, הוראות והנחיות כתובות לטיפול ותחזוק השבלול. עם מיכל מלא דלק אנו מגיעים אל שדה התעופה. דיוויד ומריאן כבר שם. ללא כל טקס וללא דיבורים מיותרים, למעט צילומים משותפים לזכרון, מסרו את יתרת הכסף, קיבלו הסברים אחרונים בעל פה ממיכל ונפרדנו. לא הסתכלנו אפילו לרגע אחורנית. לא היינו צריכים. אנו יודעים כי השבלול ישאר חקוק בלבנו כאחת החוויות היפות בחיינו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על פרת'