עפתי לתרמילאים

גל וערן במערב הפרוע

טיול ארוך דומה לנסיעה בכביש: לפעמים נוסעים על אוטוסטרדה, ולפעמים יש מהמורות בדרך. אנחנו הגענו לפרת` שבמערב אוסטרליה, ונתקענו בפקק תנועה רציני. אבל אחרי שהוא השחתרר, יצאנו לדרך והתחלנו להתפרע על המערב.
waveG
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: גל וערן במערב הפרוע
Thinkstock Imagebank ©

פרת'

ערן- מה בסך הכל ביקשנו? וואן. זה הכל. ושיהיה מאובזר כמו שצריך, ונוח, וגדול ומרווח, ושלא יתקע לנו בדרך. לא בקשה מוגזמת לכל הדעות. נחתנו בפרת` (Perth) בשעת בוקר מוקדמת, ואחרי יום להתאוששות מהטיסה הפשלנו שרוולים והתחלנו בחיפושים. כיוון שבעיר אין שוק מכוניות מסודר שפונה לתרמילאים, התחלנו לעבור בין האכסניות, סוכניות הנסיעות, והאינטרנט קפה בחיפוש אחר מודעות. האמת היא שדי מהר מצאנו ואן כלבבנו. בחור גרמני בשם אנדרו רצה למכור את הואן שלו, ואנחנו רצינו לקנות. כיוון ששנינו מבינים במכוניות כמו שאנחנו מבינים במדע חלל, הזמנו בדיקה של מומחה. אחרי שעתיים של מתח מורט עצבים חזרה התוצאה - צריך תיקונים למנוע. תיקונים בערך במחיר של חצי מהשווי של הרכב. מאוכזבים נפרדנו מאנדרו (שהיה גם די מאוכזב מצידו) והמשכנו בחיפושים. החיפושים הפכו לשיגרה. קמים בבוקר, עושים סיבוב לחפש מודעות חדשות, טלפונים, פגישות, אכזבות. עובר יום, ועוד יום והתסכול גובר. אין הרבה מודעות חדשות, ומתוכן עוד פחות הציעו רכבים שווים.

גל- לעומת זאת, יום אחד, כשהלכנו לנו לאכול ארוחת צהריים מזינה, פגשנו את זהבה. בדיוק באנו להזמין משהו בבית הקפה, היא שמעה את העברית, ושאלה מאיפה אנחנו. כך יצא, שזהבה המלצרית האוסטרלית, היא יהודיה כשרה, שהיתה בארץ בקיץ האחרון והשתתפה במכביה במשחקי הקארטה (היא לא זכתה..). אחח...איזה עולם קטן...

ערן- אחת המודעות הפגישה אותנו עם טון ואיזבל- זוג הולנדים מקסימים. הואן שלהם היה פשוט מושלם- נוסע מעולה, מאובזר עד מעבר לראש, ואפילו מקושט יפה. הבעיה היחידה היא שלא הייתה לו לוחית רישוי של WA (מערב אוסטרליה), וכדי להעביר בעלות צריך קודם להחליף לוחית, מה שאומר- צריך להעביר את האוטו טסט. אז נפגשנו איתם השכם בבוקר במכון הרישוי והמתנו לתורינו. ההמתנה הייתה ארוכה (בכל זאת משרד ממשלתי), אבל הקליק עם טון ואיזבל היה מיידי. השיחה קלחה, הסיפורים זרמו, ועד שהגיע תורינו להיבדק כבר הפכנו לחברים טובים. ואז הבדיקה, ושוב מתח, ושוב...תוצאה שלילית. הפעם המנוע בסדר, אבל השילדה אכולת חלודה. היינו יותר עצובים בשביל ההולנדים מאשר בשבילנו. למרות שלא קנינו את האוטו בסוף, הבטחנו לשמור על קשר ונפרדנו כידידים.

גל- נפרדנו כידידים...בהחלט. אני חושבת שכל אחד מאיתנו היה יותר עצוב מהשני. היה נדמה שהם ממש, אבל ממש, רצו למכור לנו את האוטו. אבל יש 2 נקודות אור בסיפור - א. הם מכרו את האוטו די בקלות לאיזה זוג בחורים פראיירים שלא חשב שזה הכרחי לבדוק. ב. עכשיו יש לנו "מכרים" בהולנד ובעיקר באמסטרדם. מה יכול להיות רע בזה??

ערן- הימים עוברים והייאוש גובר. אנחנו כבר שבועיים (!!) בפרת`, והגענו לנקודת השבירה. החלטנו לחתוך, לקחת טיסה לסידני, ולחפש שם אוטו. כבר עדיף להוציא עוד קצת כסף מאשר להיתקע עוד שבוע בעיר. ואז, ברגע האחרון, ממש בדרך לסוכנות הנסיעות, צדה את עיננו מודעה חדשה. בלי הרבה ציפיות נפגשנו עם זוג שוויצרים חביבים, ועם הואן החביב ביותר שלהם. קצת יותר קטן ממה שרצינו, אבל מצוייד כמו שצריך והכי חשוב- קיבל את אישור המכונאי. מחליפים מזומנים, מחליפים בעלות, ויש לנו ואן!!! ושמו בישראל- יואי.

גל- למה דווקא יואי אתם שואלים את עצמכם?? ובכן, לכל שאלה יש תשובה הגיונית, כמובן. בגלל שבילינו זמן כה רב ומייאש בפרת`, ציידנו את עצמנו בחדר עם טלוויזיה. מה שאומר, שזמן רב מיומינו העברנו בבהייה בטלוויזיה (היה נורא חם בחוץ והיינו מיואשים). כל יום, בשעה קבועה, הייתה בערוץ 10 המקומי תוכנית בישול עם שף בשם יואי. השף יואי הוא שף שמנמן וחביב...בדיוק כמו יואי הוואן. ולכן, ברגע שצדו עיניי את הוואן, אמרתי לעצמי - "יואי! זה בדיוק יואי!".

ערן- פרת` היא עיר נחמדה מאוד, אבל אחרי כל כך הרבה זמן שנתקענו בה, כבר היינו לחוצים לצאת לדרך. כך שבבוקר יום שבת זרקנו את כל הציוד שלנו מאחור, ויצאנו אל הדרכים. התוכנית הייתה להתחיל בכיוון דרום ואז מזרח לאורך החוף, ולחזור לפרת` בסיבוב מעגלי. בגלל שכל הציוד שלנו היה בבלגאן גדול, החלטנו לא ליסוע יותר מידי רחוק כדי שנוכל לסדר הכל בערב. הגענו בערב לפארק קרוואנים, והאמת שהרגשנו די אבודים. מה עושים עכשיו? איפה חונים? איך מסתדרים? למה אין פה חדר? אבל אין ברירה, וצריך להתחיל לסדר. רוקנו את יואי מכל הציוד והתחלנו להחזיר בחזרה בסדר מופתי. ככה זה כשאין הרבה שטח, כל דבר צריך להיות בדיוק במקום שלו. השמש יורדת, יואי מסודר יחסית, אבל אנחנו מרגישים די אומללים. ממש לא נראה לנו כל הקטע הזה של חיים בשטח. אני מנסה לעודד את גל (ובעיקר את עצמי), שאנחנו נתרגל לחיי הקמפינג. קמים בבוקר וממשיכים דרומה. איזור מרגרט ריבר (Margaret River) ידוע בזכות הכמות האסטרונומית של ייקבים שיש בו. אבל חוץ מייקבים יש שם גם מערות נטיפים מרשימות וגדולות, מחלבות, ומפעלי שוקולד. ככה העברנו את היום - קצת טיול במערה, ובעיקר הרבה טעימות של גבינות מעולות ושוקולד משובח. ואחרי ערב אתמול, כמות מסחרית של שוקולד הייתה בול מה שהיינו צריכים בשביל לעודד את נפשנו.

גל- בתוך המערה, פטפטנו לנו קלות עם השומר המקומי. כשהוא גילה שאנחנו ישראלים ואף יהודים, הוא סיפר לנו שאי שם במרגרט ריבר, יושב לו ייקב. אותו הייקב עסק בעינייניו, עד שיום אחד נכנס אדם לייקב ושאל אם יש להם יין כשר. מכיוון שלא היה להם מושג מה זה לעזאזל אומר, הוא ישב והסביר להם את "תורת הכשרות". חיש מהר הביאו רב אל הייקב שיברך ויכשיר את המקום, ומאז ועד היום, אותו יקב אי שם הוא ספק היין הכי גדול לקהילה היהודית בניו יורק...

ערן- הערב הגיע, ואנחנו שוב חונים. הפעם היה לנו הרבה יותר זמן להתארגן, ופתאום מגלים שדי נחמד ככה. יושבים בחוץ, רוח נעימה, נחים. ובתור בונוס קיבלנו את שמי הלילה- מליוני כוכבים בהירים. אף פעם לא ראיתי כמות כזאת של כוכבים, ובהיתי בהם עד שכאב לי הצוואר. הדרך דרומה נגמרת בעיירה אוגוסטה (Augusta), עם חופים מדהימים וים צלול ונקי.

לתחילת הכתבה

הפארק הלאומי שנון

פונים מזרחה, ונוסעים לכיוון החוף הדרומי של היבשת. את הלילה החלטנו להעביר בפארק הלאומי שנון (Shannon National Park). כמו כל דבר בחיים, גם לחניוני קרוואנים יש דרגות - החל בכאלה שמסודרים כמו שכונת מגורים (ולכל רכב יש חלקה משלו), דרך מדשאות ענקיות שפשוט חונים איפה שבא, וכלה בחניוני עפר. החניון בשנון היה מהסוג האחרון, אבל לא נורא. מה שהיה קצת יותר נורא היה זבובי הבוש שהחליטו לתקוף אותנו. מה זה זבובי בוש אתם שואלים? קחו זבוב בית רגיל, נפחו אותו לגודל של דבור, ותוסיפו לו חדק של יתוש עם אהבה לדם אנושי. ואז תכפילו את זה ב1000. למזלנו, קיבלנו ביחד עם יואי אוהל ענקי עם רשת במקום קירות. בחיים שלי לא הקמתי אוהל במהירות כזאת (ועוד כדי ריקודים אינדיאנים בניסיון לנער מעלי את הזבובים), אבל אחרי שהכל היה במקום ישבנו בתוך האוהל המוגן שלנו וצחקנו על הזבובים שניסו להגיע אל ארוחת הערב שלהם (אנחנו) כל הערב.

גל- צחקנו?? אולי ערן צחק. אני פרצתי בבכי קורע לב, כי בכל רגע שיצאתי לרגע מהאוהל, תקפו אותי מליון חיות אכזריות בנסיון (די מוצלח) למצוץ את דמי. תודה לאל, איכשהו, אחרי הרבה מאמצים, יואי התרוקן מחיות רעות, ומוקדם מוקדם בבוקר, ארזנו הכל מהר מהר, וברחנו...

ערן- קמים בבוקר, וממשיכים לסוע. בדרך אנחנו רואים רוכב אופניים נוסע בכיוון הנגדי, ואז עוד אחד, ועוד אחד, ואז עוד עשרות. מסתבר שנפלנו על מסע אופניים שמגיע כל הדרך לפרת`, והכביש היה עמוס במאות רוכבי אופניים בכל הסוגים, והמינים. אני נוסע לאט, ומשתדל לא להתקרב אליהם יותר מידי, ועדיין אני רואה מאחורי שוטר שמסמן לי לעצור בצד. מסתבר שלא נסעתי מספיק לאט, ואני מקבל הוראות לעבור לקצב זחילה.

גל- בסוף הגענו ליעדנו. Valley of the Giants - "עמק הענקים" - זה אומר, המון עצים גבוהים, עם מסלול נחמד שעובר בצמרות. היה אפילו עץ אחד שאפשר היה לטפס פיזית עליו. 60 מטר למעלה. אני לא העזתי, אז שלחתי את ערן לבצע את המשימה. לערן (ולעץ) שלום.

לתחילת הכתבה

אלבני והסביבה

ערן- חונים בערב בדנמרק (Denmark) ומחפשים מה יש לעשות בעיר. מסתבר שלא הרבה, אבל במודיעין שולחים אותנו לייקב סמוך, שאפשר לטעום בו גם יין וגם גבינות - פשוט טיול גורמה. התחנה הבאה שלנו היא העיר אלבני (Albany) סוף סוף עיר גדולה (אמנם בגודל של כפר סבא, אבל יחסית לעיירות של 300 איש היא נחשבת גדולה). בקצה הצפוני של המדינה משתולל ציקלון (בשם לארי), וההשפעות שלו מגיעות עד לקצה הכי דרומי. מזג האוויר החמים התחלף פתאום לגשם וסערה, ואנחנו לא ממש יודעים איך מתמודדים עם זה. בתוך יואי אי אפשר לשבת כל היום, ואין לנו גג מתקפל נגד הגשם. אחרי לילה אחד ששכבנו ביואי, והקשבנו לגשם מכה על הגג, נשברנו ועברנו לאכסניה. ככה לפחות נוכל לחכות שהסופה תחלוף במקום יבש וסגור. כדי להעביר את הזמן החלטנו לעשות טיול לחוף. ליד אלבני נמצא הפארק הלאומי טורנדירופ (Torndirrup National Park) שמאגד בתוכו כמה חופים ותצורות סלע ימייות מרשימות. בגלל הסערה והרוח החזקה, הפארק הפך להיות הרבה יותר מרשים (אין כמו ים סוער), עם גלים שמתנפצים על הסלעים ומתיזים מים לגובה של עשרות מטרים.

 הרוח הייתה כל כך חזקה, עד שבאחת העצירות היא משכה את הדלת של יואי מהיד שלי ועיקמה אותה לחלוטין. אפשר לסגור, אבל לפתוח קשה. אז למחרת בבוקר במקום לצאת ישר לדרך נאלצנו להתקע חצי יום במוסך. אבל אין ברירה - אם לא נדאג ליואי, הוא לא ידאג לנו. הדרך מזרחה נגמרת בשבילנו באספרנס (Esperance), עיירת חוף קטנה ומקסימה. אנחנו חונים שם ליומיים, ונחים בטיולים לאורך החוף, ובשמורת טבע סמוכה.

כבר הפכנו לקמפינגנים מומחים, ותוך רבע שעה מהרגע שאנחנו חונים הסלון שלנו כבר מסודר (אוהל, כיסאות ושולחן), והקפה מתחמם על הגזיה. כבר מצחיק לחשוב על כמה שהיינו אומללים בלילה הראשון ההוא. וזהו, נגמר הסיבוב. מתחילים לחזור צפונה ומערבה לכיוון פרת`. בדרך יש נקודה אחת ששווה לעצור בה - Wave Rock. סלע ענק שעוצב במשך השנים בצורת גל מושלם. וכמו כולם אנחנו מצטלמים שם בתנוחת הגלישה האופיינית.

 אנחנו יוצאים מ- Wave Rock בבוקר של ה29 למרץ. בארץ בדיוק הסתיים יום הבחירות, ואנחנו תוהים מה התוצאות. איכשהו מצאנו את רדיו ה-BBC, ובדיוק דיברו עלינו. עזבנו את הארץ כבר לפני 4 חודשים, והיינו די מנותקים מהפוליטיקה, ככה שהיינו בהלם קל מהתוצאות. בלי לחשוף את דעותינו הפוליטיות יותר מידי, 340 הק"מ בדרך לפרת` עברו בחיוכים, שירים ומצב רוח טוב.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על פרת'