גראנד פינלה באמסטרדם

שבוע אחרון, לא להאמין. ואם כבר נגזר עלי לחזור הביתה, אז את הגראנד פינאלה לא הייתי יכול לעשות במקום טוב יותר מאשר בעיר הליברלית הזו, שמלבד עירום בפרהסיה, כמעט ומותר בה הכל. כתבה אחרונה על שבוע סגרירי אבל נעים מאין כמותו, בתחנה האחרונה בטיול הגדול באירופה.
שאול ונירית
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: גראנד פינלה באמסטרדם
Depositphoto/Janoka

אמסטרדם הרגועה

45 דקות, זה הזמן שלקח לי להגיע בטיסה מלונדון לאמסטרדם. 45 דקות. זה הזמן שלוקח לי לנסוע מהבית אל נירית או לחילופין, לחדרה. אבל לשמחתי, הנוף שנשקף מבעד לחלון המטוס לא היה של הארובות הגבוהות של תחנת הכח, אלא זה של ארץ שטוחה לחלוטין, שדות מוריקים בה עד קצההאופק וכמה פרות משועממות רובצות בלאות על כרי העשב. מיד ידעתי, זה המקום בשבילי.

מאז שהייתי קטן, מבלי שיכלתי להסביר למה, ידעתי שבחיי מוכרח אני להיות בלפחות שלושה מקומות בעולם: מטולה, סן פרנסיסקו ואמסטרדם. במטולה, מן הסתם, כבר ביקרתי, סן פרנסיסקו תחכה לעוד כמה שנים שתחלופנה, והנה לראשונה נגעו סוף כל סוף כפות רגליי באדמת העיר הנהדרת הזו, שלפני כמה דורות לא מבוטלים היגרה משפחתי ממנה לליטא. חיכיתי לרגע הזה בו ארשם באכסניה ופקידת הקבלה תבהה בדרכון שלי ותשתומם בחיוך: "אמסטרדמסקי? זה שם המשפחה שלך? באמת?" והרגע הזה לא איחר לבוא, וכשבא, הייתי מוכן ומזומן לו, כמי שציפה לו זה שנים רבות, וכך הנהנתי בשמחה ואמרתי בגאווה: "כן, זה באמת שם המשפחה שלי." ופקידת הקבלה חייכה ואמרה: "אם כך, ברוך הבא לעיר מולדתך." ובברכתה הזמינה אותי לשבוע נהדר בעיר הבירה ההולנדית.

תחילת נובמבר. בכל מקום כבר קר, מלבד בישראל כמובן. בעוד המעלות בתל אביב נושקות לשלושים, אני קופא מתחת לארבע שכבות לבוש ברחובות ההולנדים. מצויד במצברוח מרומם להפליא, אחרי שהתמקמתי באכסניה המצוינת (BOBS YOUTH HOSTEL, אכסניה פשוט נהדרת, 18 יורו ללילה בחדר של עשר מיטות לפחות כולל ארוחת בוקר, מקלחת בחדר ולוקר לשמירת חפצים) יצאתי לשאוף קצת אוויר חורפי צח ברחובות. שמתי את פני לכיוון הכיכר ההומה LEIDSEPLEIN והתחמשתי בדרך במנת פלאפל ישראלי משובח מרשת פלאפל מעוז הזכורה לטובה עוד מברצלונה ואחר כך בגביע נייר מלא בצ`יפס טרי עמוס במיונז (חטיף הולנדי פופולרי ומגניב, רק למה לשפוך את המיונז מלמעלה במקום לשים אותו בצד?). אחרי שחציתי כמה וכמה נתיבי אופניים מבלי להסתכל לצדדים וכמעט שנדרסתי בידי רוכבים הולנדים תמימים הגעתי לבסוף אל הכיכר המפורסמת. הסתכלתי סביבי. מעט תיירים, מעט הולנדים ממהרים לשוב לביתם ועוד איזה אומן רחוב שניסה לשווא לקבץ סביבו צופים משולהבים.

התיישבתי על ספסל ועשיתי הערכת מצב. הבנתי שזהו זה, עונת התיירות נגמרה סופית, ועכשיו זו הזדמנות נדירה לראות את המקומות כפי שהם באמת, נטולי עומסי תיירים מעצבנים ומחירים מרקיעי שחקים ופשוט כפי שהם תמיד. אבל רגע, אמסטרדם - איפה המוני האנשים שראיתי בלונדון, במדריד, בברצלונה, בפראג? זו בכל זאת עיר בירה, לא? אז נכון, זו באמת עיר בירה (לא להתבלבל עם האג, או דן האך כפי שאומרים בהולנדית, שבה ממוקם הפרלמנט אך היא איננה הבירה ומעולם לא הייתה), אל למרבה ההפתעה מספר התושבים בה אינו עולה על 750 אלף. זהו מספר לא מבוטל בקנה מידה ישראלי, אך בהשוואה לכרכים הענקיים בהם ביקרתי זה עתה (לונדון - 7.7 מיליון, מדריד - 4 מיליון וכו` וכו`) זוהי לא יותר מעיירה קטנטנה. ואתם יודעים מה? זה היה בדיוק בשבילי. קצת רוגע, קצת שקט ושלווה אחרי מרכזי ערים הומי אדם ועמוסים להחריד כך שכבר אי אפשר לזוז או לנשום. קצת פשטות הולנדית רצופת גבינות והרינג והרבה שלוות נפש. או כמו שאמרו "נוער שולייים" אי שם בשנות ה-80: "אמסטרדם, ווי מאדאם, בן אדם." אין לי מושג מה זה אומר, אבל זה התחבר לי למצברוח הנינוח ופיזמתי להנאתי את השורות הישנות כל אותו שבוע.

לתחילת הכתבה

קופי שופס והאכסניה

כל ישראלי צעיר מצוי וצפוי שיגיע לאמסטרדם בפעם הראשונה, מיד אחרי שיתמקם היכן שיתמקם, יציץ מעבר לכתפיו, יוודא היטב שאמו או רשויות החוק הישראליות או ביטחון שדה לא מאחוריו, ומיד יפצח בצעדה קלת לב אל הקופי שופ הסמוכה. הרי בואו נודה בזה, בצד כל הדברים האחרים, קשה להתעלם מרמת הליברליות שמציעה העיר, לא? אז אם לצייר תמונת מצב כללית, העניין הוא די פשוט. הקופי שופס פזורים ברחבי העיר, וכמו כל דבר אחר, הם מתחלקים לאלו הממוסחרים לעייפה (דוגמת ה"בולדוג בר" המוכר בלייטספליין) ולאלו הקטנים, הפינתיים והאינטימיים. בכל קופי שופ יש תפריט עשיר, או לכל הפחות קופסת שש-בש עמוסה בשקיקים גדושים שמחיריהם משתנים לפי טיב החומר. פוקדי הקופי שופס מעדיפים למצוא כמה חברים לבילוי ולחלוק איתם את שעות הבילוי החביבות. בקיצור, מי שבקיא בעולם הריזלות והדראם, יוכל להנות באמסטרדם מחירות המחששה הגלובלית כדת וכדין. אבל אל תספרו שאמרתי.

האכסניה בה שהיתי, האכסנייה של בוב, הייתה מקום קטן וחביב וקצת משונה. זאת אומרת, ארוחת הבוקר הייתה טובה, וגם החדרים היו בסדר גמור, אבל מה שהפך את המקום לייחודי, הייתה העובדה שכל קומת הקרקע של האכסנייה, היכן שעושים צ`ק אין וצ`ק אאוט, היכן שאוכלים את ארוחת הבוקר וכיוצא באלו, הייתה בעצם קופי שופ מן המניין. על ספות מפנקות סביב לשולחנות נמוכים שכאילו מותאמים בדיוק לגובה הרגליים, ישבו במשך שעות ארוכות ולא זזו מספר לא מבוטל של חבר`ה מכל העולם שנראה כאילו כל מה שבאו לעשות באמסטרדם במשך שבוע זה לשבת, לעשן, לשחק שחמט, לעשן ולהמשיך לשבת, לא בהכרח בסדר הזה. בחורים משונים בעיניים מזוגגות, מגלגלים ג`וינט אחרי ג`וינט, משתעלים כמו חולים סופניים על ערש דוי אבל ממשיכים לעשן בכל זאת, ופשוט לא הולכים לשום מקום.

הייתי יוצא בבוקר, מטייל כל היום, חוזר בצהרים או בערב ואותם הטיפוסים היו בדיוק באותם המקומות בהם היו בבוקר. כנראה שהם מאלו שהיו מוכנים להשתתף בניסוי. כשלעצמי, אני נדבקתי מהם, אבל לא רק בתאוות פריקת העול אלא פשוט בשפעת. וכך, בדיוק בערב ליל כל הקדושים, ובעיצומו של ה- DANCE EVENT (שלושה ימים של מסיבות טראנס רצופות במועדונים הנחשבים ברחבי העיר) תפסתי חום וכאב גרון ושכבתי מושבת יום וחצי במיטה. כן כן, מכל הטיול הארוך הזה בחרתי להיות חולה דווקא במקום שהכי בעולם אסור להיות חולים בו. נו, גם זו חוויה. הצטערתי רק שפספסתי את כל הדלעות הכתומות המסורתיות, אבל לא נורא, היו לי מספיק ספרים לקרוא.

במהלך היום וחצי ההם ששכבתי במיטה יצא לי להכיר בחור הולנדי בשם סיימון. איש גבוה מאוד עם שיער בלונדיני ארוך וגולש, שלהפתעתי היה לא פחות מבן 40. אבל העניין המפתיע באמת היה לגלות שהוא הרגע חזר מביקור של חצי שנה באילת. כן חברים, איתרתי את התייר האחרון בארץ ישראל. ישר התחברנו והתחלנו להחליף חוויות, והסתבר לי שהבנאדם פשוט מטייל כל החיים שלו. הוא מהאנשים האלה שבשניה הראשונה אתם מסתכלים עליהם ואומרים לעצמכם "חבל שגם אני לא מטייל כל הזמן" אבל בשניה שאחרי אתם חושבים "איזה מזל שאני לא תקוע ככה". אבל סיימון לא היה מהתקועים הכבדים. לא, הוא היה פשוט איש טוב ונעים שבאמת מאוד אוהב לטייל. הוא היה בארץ הרבה פעמים, כך הוא סיפר לי, ואפילו העביר מספר לא מבוטל של חודשים בקיבוצים ברחבי הארץ.

בימים הבאים הסתובבו ביחד לא מעט. בזכותו, למדתי לא מעט על הולנד, ובעיקר על המלחמה המתמדת שלה בים. הולנד, שהיא כידוע שטוחה לחלוטין, נמצאת במין איום מתמיד מצד הים, שמאיים (בעיקר בעת סערות וגיאות גבוהה) "לגזול" חלקים מן היבשה. המצב היה כל כך עדין, שבשנת 1953 פקד שטפון עז את חלקה הדרום מערבי של המדינה (ה-ZEE LAND, "ארץ הים") וגרם לנזק של ממש. הדבר הביא להקמה של מערת סכרים ומחסומים יבשתיים חכמים שבעזרתם פשוט חסמו את הים, ובכך השיגכו תוצאות קצת משונות - חלקים שהיו בעבר ים פשוט יובשו והפכו ליבשה וכך הוסיפו נתחי אדמה חדשים למדינה, ששטחה הכולל גדול רק ב-50% משטחה של מדינת ישראל (שזה אומר מדינה קטנה בקנה מידה אירופאי). העניין ריתק אותי ואחרי מחקר קטנטן גיליתי שישנו אפילו מוזיאון שמציג את כל הנושא. זה נקרא פרוייקט הדלתא והמוזיאון נמצא אי שם דרומית לרוטרדם. מפאת קוצר הזמן לא הספקתי לנסוע לשם בעצמי, אבל זה נתן לי רעיון מצויין לביקור של עד 3 שבועות בהולנד כולה. נראה, אולי בשנה הבאה.

עוד למדתי מסיימון שתופעת הקופי שופס באמסטרדם עברה מספר שינויים בשנים האחרונות. העניין הליברלי כל כך, מסתבר, חרג מעט מגבולות המותר, בעיקר בגלל התיירים ולא כל כך בגלל המקומיים, וקופי שופס רבים אשר מכרו גם סמים כבדים ולא חוקיים פשוט נסגרו ע"י הממשלה בזה אחר זה, והיום מספרם בעיר עומד על חצי ממספרם בשנים האחרונות. סיימון גם אמר לי שהתושבים עצמם אינם הולכים לכל המקומות המוכרים אלא מוצאים לעצמם את המקומות השכונתיים הפרטיים שאליהם לא מגיעים התיירים. גם זה יכול להיות נושא מעניין לביקור, למי שממש מחפש משהו חדש.

לתחילת הכתבה

אטרקציות בעיר

אחרי שהשתקמתי מן השפעת המעצבנת, ובזמן הלא ארוך שנותר לי, הלכתי לתור את העיר. אתחיל מהטוב ביותר - בית אנה פרנק. אם יש מקום באמסטרדם ששווה לבקר בו ואסור לפספסו, הרי שזה הבית הזה. ממוקם על גבול רובע יורדאן JORDAN הציורי, ברח` PRINSENGRACHT ("תעלת הנסיך") הבית מאפשר הצצה אל חייה הקצרים של הילדה ההיא שהפכה למין סמל לשואת יהודי הולנד, ואולי אפילו לשואה כולה (הבית פתוח כל יום למעט יום כיפור בין השעות 09:00-19:00, הביקור עולה 6.5 יורו, אין הנחה לסטודנטים, קחו חוברת הדרכה בעברית בכניסה למוזיאון). בניגוד לאתרים אחרים שעוסקים בשואה, בית אנה פרנק מאפשר ביקור במקום נקי, לא עמוס מדי בדימויים סופר רגשניים, אבל בכל זאת נוגע ללב. לאורך כל הסיור בבית, בשביל לחוות את העניין בשיא עוצמתו, משולבים קטעים קטעים מיומנה של אנה פרנק, וכך ניתן להציץ אל אופי החיים במסתור דרך עיניה שלה עצמה. ישנם גם קטעי סרטים של ההולנדים שעבדו בחברה של אביה וסייעו למסתתרים בבית ובסוף הסיור אפילו עמדות ממוחשבות ששופכות אור נוסף על כל הנושא, למי שלא מסתפק בסיור. מומלץ מאוד.

מאחר ומזג האוויר היה נוח, המשכתי משם לטייל ברובע יורדאן. הרובע הזה, כך אמר לי מישהו, הוא כנראה היפה ביותר בכל אמסטרדם, ומשקף אולי את אופי החיים האמיתי בעיר של פעם. שפע של רחובות קטנים ותעלות שקטות ורוגעות, הרחק מן ההמולה של עורקי התנועה הראשיים. ברובע ראיתי גם בתי קפה קטנים ומיוחדים וחנויות מגוונות. בימי שני מתקיים ברובע גם שוק פתוח, NOORDERMARKT, ברחוב הארוך LINDENSTRAAT, שבו אפשר למצוא קצת מכל דבר.

משם המשכתי לאורך התעלות הגדולות, נהנתי משלל זוגות האופניים ומן החשמליות המשייטות והמצלצלות ברחבי העיר, והגעתי עד אל קומפלקס המוזיאונים הראשי MUSEUM PLEIN. כיכר רחבת ידיים, שהיא למעשה מדשאה ענקית, מוקפת מכל עבריה מוזיאונים, הבולטים בהם הם הרייקסמוזיאום RIJKSMUSEUM, (פתוח כל יום בין 10:00-17:00, 9 יורו למבוגר, אין הנחה לסטודנטים, ילדים עד גיל 18 בחינם!) וכן מוזיאון ואן-גוך (פתוח כל יום בין 10:00-18:00, מבוגר 9 יורו, אין הנחה לסטודנטים, ילדים בגילאים 12-17 4.5 יורו).

התלבטתי בין השניים, ומאחר וכבר ראיתי אומנות הולנדית במוזיאון הפראדו במדריד, החלטתי ללכת על ואן-גוך. אם להיות כנה, התאכזבתי מעט. לא הופתעתי לגלות שבאופן כל כך אופייני דווקא כשהייתי שם החמניות המפורסמות היו בדיוק בטוקיו לתערוכה, אבל גם בלי קשר לזה, המוזיאון לא היה בדיוק מה שציפיתי שיהיה. זאת אומרת, בקומה הראשונה, שעוסקת בעיקר בסיפור חייו של ואן-גוך ומציגה יצירות נבחרות מתוך אוסף האומנות שלו ושל אחיו תיאו, למדתי מעט דברים חדשים על חייו שלא ידעתי קודם (כמו למשל העובדה שהוא אהב מאוד ציורים יפניים מסורתיים, כמו אלה שאפשר לראות במוזיאון לאומנות יפן בחיפה, למי שמכיר), אבל בקומה השניה, בה מוצגות עבודותיו, האוסף לא היה מרשים במיוחד. היו שם אמנם עבודות חשובות, אך הן היו מעטות מדי וככלל התערוכה כולה לא הייתה מרשימה במיוחד, למעט הציורים היפניים שואן גוך צייר ואשר היו הפתעה מוחלטת עבורי. לסיכומו של עניין, אני לא בטוח שהביקור במוזיאון מצדיק את מחירו הגבוה, אבל למי שהוא חובב ואן-גוך מושבע, אי אפשר לוותר.

לתחילת הכתבה

שווקים

ביום אחר הלכתי לי לטיייל באזור הרובע היהודי (כמה חכם היה לעשות זאת ביום שבת כשבתי הכנסת היו סגורים...) ומשם המשכתי לשוק הפשפשים של יום שבת הווטרלופליין WATERLOOPLEIN. אין לי מה להגיד, השוק הזה היה פשוט נפלא. שוק פשפשים אמיתי, שבצד הדוכנים התיירותיים והממוסחרים (שכנראה כבר לא ניתן להתחמק מהם בשום מקום) הציג גם סחורה פשפשית מסורתית - ערימות של זבל על הרצפה, שבמבט מדוקדק יותר מתגלות כאוצרות בלומים של חפצים שונים ומשונים שעל רובם אבד הכלח, מה שהופך אותם לפופולריים במיוחד לאור גל הרטרו המתקדם והולך. כל מיני מכשירים חשמליים ישנים חצי שבורים, מברשות שיניים משונות מהמאה הקודמת, מכשירי טלפון שנלקחו מסרטים ישנים בשחור לבן ועוד כהנה וכהנה.

מעניין היה לי לראות איך ההולנדים פשוט באים ומתחילים לחטט בערימות עד שנחה עיניהם על פריט זה או אחר והם עוברם לשלב המיקוח. המדריך שהיה לי ציין שישנם בשוק לא מעט דוכנים של ישראלים לשעבר, אבל כשאני הייתי שם לא מצאתי אפילו אחד כזה. אולי זה בגלל שזו לא הייתה העונה. השוק בכל אופן היה מרתק, וכשיצאתי ממנו גיליתי שבסמוך לו הקימו תערוכת צילומים פתוחה של עשרות תמונות ענקיות שצולמו ממסוק במקומות רבים ושונים בעולם. כל מיני תמונות מרהיבות של דיונות חול בנמיביה וסינים עובדים בשדות אורז ועוד רבות אחרות. היה מדהים, אבל לא ארחיב את היריעה כי זו הייתה תערוכה זמנית בלבד. דווקא שם פגשתי ישראלים, אבל לא משנה.

שוק נוסף שביקרתי בו, מלבד שוק הפרחים הקטן והתיירותי למדי BLOEMENMARKT, (אני קניתי שם 10 צבעונים מעץ - כי אי אפשר להכניס אמיתיים לארץ - ב-5.5 יורו והייתי נורא מרוצה מעצמי שמצאתי מתנה לאמא) הוא השוק הגדול שנמצא ברח` ALBERT CUYPSTRAAT, דרומית למרכז העיר. גם זה היה שוק חביב וגם בו היה קצת מכל דבר, ועיקר שמחתי הייתה כשמצאתי שם דוכן שמכר אוכל מוכן שהיו בו חומוס ופלאפל, ויכלתי לשהביע את עצמי במשהו קצת יותר טעים מהצ`יפס הזה שכבר התחיל לצאת לי מן האף.

לתחילת הכתבה

וונדלפארק ופינת השחמט

ביום ראשון, הוא יום המנוחה כזכור, הלכתי לי, במזג אוויר מקפיא עצמות, לפוש בפארק הגדול של העיר הוונדלפארק VONDELPARK. מה אומר לכם, אם הוא לא היה קיים היה צריך להמציא אותו. איזו פינת חמד מופלאה. שקט ונעים, משופע בשבילים מתפתלים ובמרבדים של עלוות שלכת חומה-אדמדמה, הפארק הזה הוא פשוט פנינה. היה לי סוריאליסטי מעט לצפות בעשרות ההולנדים שעשו בו ג`וגינג או שחקו כדורגל בחולצה ומכנסיים קצרים בשיא הקור הזה (אני מדבר על 5 מעלות בערך, וזה עוד טוב בשביל אמסטרדם), אבל חוץ מזה הפארק הזה פשוט נפלא.

תפסתי לי ספסל שהיה מוגן קצת מהרוח (זה משהו מעניין שלמדתי - כשסתם קר זה עוד לא כל כך נורא, אבל כשמתחילה לנשוב רוח מקפיאה או לרדת גשם קפוא, אז כבר אין לאן לברוח) וקראתי לי ספר במשך שעה ארוכה. הצטערתי שלנו בארץ (או לפחות לי) אין פארק כזה קסום כך באמצע העיר שאפשר לברוח אליו בשבת ולתפוס באמת שקט ושלווה (ניסיתם לתפוס פעם שלווה ושקט ביום שבת בגני יהושוע? משימה בלתי אפשרית כמעט) ולהתנתק מהכול, אבל עודדתי את עצמי שעלי לחיות את הרגע וניסיתי לטעון את עצמי במספיק רוגע ונועם לקראת החזרה לארצנו המסוכסכת והתוססת. זה עבד, לפחות לכמה שעות... בקיצור, אל תחמיצו טיול בפארק הזה, בעיקר אם מזג האוויר יפה.

 את הדרך חזרה מן הפארק לאכסנייה עשיתי שוב דרך רחבת המוזיאונים. חציתי את הרחוב ונכנסתי לכיכר קטנה בשם MAX EUWE PLEIN (כמעט מול הרייקסמוזיאום ולא הרחק מלייטספליין) וכך, במקרה, גיליתי את המקום שהכי נהנתי ממנו באמסטרדם בפרט ובאירופה כולה. בכיכר הקטנה והצדדית הזאת (שבאופן מוזר נמצא בה הארד רוק קפה) הקימה העירייה, או מי שזה לא יהיה, פינת שחמט רחוב. לוח משובץ שולב באריחי הכיכר ובשני ארגזי מתכת אוכסנו כלי משחק גדולים, וכל מי שרוצה מוזמן לבוא ולשחק. בשלושת הימים שחזרתי ובאתי לשם כבר הכרתי את השחקנים הקבועים, שהורכבו מחבורה של אנשים מבוגרים ובעלי שפע של זמן פנוי, ואפילו זכיתי להשתתף במשחק אחד (ולהפסיד כמובן). המחזה כשלעצמו נחמד, לכל מי שאוהב את המשחק ולו מעט, ובלאו הכי כולם מתערבים במשחקים של כולם וכל האווירה מאוד רגועה ובלתי מחייבת. אני ממליץ על המקום הזה בחום, לכל מי שזמנו בידו ולא ממהר לשום מקום.

לתחילת הכתבה

החלונות האדומים ושיטוט ברחובות

לא סיימתי את הביקור בעיר מבלי ללכת לרובע המפורסם ביותר באירופה כולה בתחום הזנות הממוסדת, הלא הוא רובע החלונות האדומים (RED LIGHT DISTRICT, ברח` OUDEZIJDS VOORBURGWAL - נסו לבטא את השם הזה). הלכתי לשם גם ביום וגם בלילה עם סיימון ההולנדי ועם ענת - בחורה ישראלית מפרדס חנה שהכרתי באכסנייה - והטעות העיקרית שעשיתי הייתה להכנס למוזיאון האירוטיקה ברובע. 5 היורו ששילמתי בכניסה היו מיותרים לחלוטין, שכן חינם אין כסף יכלתי להכנס לאחת מחנויות הסקס הנפוצות ברובע ולראות בדיוק את אותם הדברים (שמעתי שמוזיאון הסקס ברח` DAM RAK, הרחוב שמוביל מהתחנה המרכזית אל כיכר DAM , הוא טוב יותר אבל לא הלכתי אליו), אבל חוץ מזה הרובע היה די חביב. למעט סוחר סמים, אחד מני רבים, שנטפל אלינו ברחוב,

השיטוט ברחובות, גם בלילה, לא היה חוויה מפחידה או משהו כזה. למרבה הפלא, היו שם לא מעט זוגות הורים עם ילדיהם הרכים. מה שמספרים על הרובע הזה הוא נכון ביותר, הן באמת יושבות בחלונות האדומים ומציגות לראווה את כל מה שיש להציג, ותמורת כך וכך יורו אפשר לחוות את העניין אפילו יותר מקרוב, אבל אני מניח שזה ממש למכורים לדבר... למי מכם שאוהבים לצלם דברים מן הסוג הזה, דעו שצפויה לכם חוויה לא נעימה במיוחד אם תנסו לצלם את אחת הבחורות שעומדות בחלון בזמן שהיא רואה אתכם - פשוט תחטפו דלי של מים קרים ישר על המצלמה שלכם - אז מומלץ, אם כבר, לצלם רק מרחוק.

לתחילת הכתבה

הכפר אדם וחזרה לארץ

את היום האחרון בעיר הקדשתי לנסיעה לכפר הקטן והמפורסם אדם (EDAM) שבו, אבל לא רק בו, מייצרים את הגבינה הידועה. הגעתי בשעת בוקר מוקדמת מאוד, וחוץ ממני, מזוג חתולים מנומנמים והמון ברווזים בתעלות, לא ראיתי שם איש. למרות שאמסטרדם עצמה לא סואנת במיוחד, הכפר הזה היה כל כך שקט ושלו שזה פשוט הדהים אותי לגמרי. לרגע חשבתי שזה המקום האידיאלי בשבילי לגור בו, אבל אחרי שעה ומשהו של שקט אינסופי הגעתי למסקנה שהייתי משתגע שם די מהר. קניתי לי גבינה משובחת ולבסוף חזרתי לעיר.

עוד שיטוט ארוך ברחובות ולאורך התעלות הציוריות (תגידו מה שתגידו, אמסטרדם יפה הרבה יותר מונציה) ועל פני הבתים העקומים הכאילו מטים לנפול ברחבי העיר (תסתכלו עליהם קצת, הם ממש ממש עקומים. כנראה בגלל טיב האדמה והשילוב עם המים שפשוט גורם לבתים לשקוע) ועל פני שפע בתי הסירות הפזורים לאורך התעלות (מוסד מדהים בפני עצמו שלא עמדתי על טיבו יתר על המידה אבל גם זה אפשרי) ושוב ברחובות הקניות הומי האדם (רח` ROKIN ורח` NIEUWENDIJK ואחרים) וכבר נגמר לי הזמן והייתי חייב לנסוע לשדה התעופה.

כך, אחרי כמעט 5 חודשים באירופה, הזמן פתאום תם. שוב מטוסים וצ`ק אין ובדיקות בטחוניות, ושוב דיוטי פרי שאין בו מה לקנות חוץ מסיגריות, המתנה מורטת עצבים עד לטיסה, ואז שעות ארוכות במטוס קטן של החברה ההונגרית בדרך הארוכה הביתה. מחשבות מתרוצצות בראש ללא הרף, ולאחר ימים ארוכים של ציפייה (מה לעשות, התגעגעתי וגם נהיה לי ממש קר, קר מדי) פתאום נוחתים ואז הכל תוקף אותך - העברית שזועקת מכל מקום, הדחיפות בתור לביקורת גבולות בנתב"ג, האנשים עם שקיות הדיוטי פרי העמוסות, אמא שמחכה בחוץ ובוכה ללא שליטה כשהיא מחבקת אותי.

הכל חוזר בבום, וכמה ימים אחרי המסע הזה, שהיה עבורי אינטנסיבי מאוד, נראה מהר מאוד כבר כל כך רחוק, כאילו היה בחיים אחרים. אבל צדק מי שאמר שחיידק הנדודים תוקף ולא מרפה, ומאחר ולא שרפתי את כל מצבור המזומנים שנחסך בעמל רב, כנראה שהקיץ הבא טומן בחובו הרפתקאות חדשות. השמועות מדברות על הליכה של 800 ק"מ בדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון ספרד ואפילו על מסע לאורך הרכבת הטרנס סיבירית, ואולי בכלל 3 חודשים של מחוף אל חוף בארצות הברית. נראה, החיים קצרים ויש הרבה מקומות לראות ולהיות בהם. אז עד הקיץ הבא, נירית ואני מודים לכל מי שכתב לנו תגובות נפלאות כל כך לאורך הכתבות שלנו ומקווים שנהנתם לטייל איתנו ולקרוא על החוויות שלנו ושגם אתם מטיילים ורואים ומצלמים וחוזרים הביתה רק בשביל להתגעגע ולחזור לעוד.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת כרטיסים מראש

בשיתוף Ticketbar

נקודות עניין שהוזכרו בכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אמסטרדם