האנוי - תחנה ראשונה בויאטנם

משפחת מידן נוחתת בהאנוי, ומתרשמת בעיקר מהאופי הסוציאליסטי של המדינה. לצד הנוסטלגיה והסמלים שנדמה שנעלמו מהעולם, הקידמה בכל זאת מאיימת להשתלט. בילוי משפחתי בבירת ויאטנם.
משפחת מידן
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: האנוי - תחנה ראשונה בויאטנם

'מהפכה ציונית' בויאטנם

"קום התנערה עם חלכה / עם עבדים מזה רעב ..."
(האינטרנציונאל)

 נדמה שהעם הוייטנאמי נמצא בשלבים הראשונים של "נלבישך שמלת בטון ואבן". כל מי שפיספס את גדודי העבודה של המהפכה הציונית מוזמן להכין חצץ בכלים מתחילת המאה ה-20, לסלול כבישים בידיים, ולחרוש שדות במחרשת עץ ושוורים, כשברקע מלווים אותו סמלים קומוניסטים ושלטי חוצות בסגנון שנות ה-20, הקוראים להתגייס להפרחת המולדת. כמובן שההבדלים עולים על המשותף. בדגניה למשל, לא היו שלטי חוצות הקוראים לצמצם את הילודה או להיזהר מאיידס, (אם כי יש משהו קסום בלראות שמשאיות -כמו זו שמופיעה בציור הקיר שבמעלה החמישה ושסבא של דנה נהג בה בשנות ה-40 - עדיין בשימוש). למרות שהרבה מקומות נראים כמו מסע לאחור בזמן, גם בבקתות הבוץ הקטנות על גדות הנהר דולקת טלוויזיה עם פרסומות בעלות תוכן מסחרי מערבי (בניגוד לדימוי של מדינה קומוניסטית).

לתחילת הכתבה

האנוי ואגם הואם קיים (Hoan Kiem)

התחנה הראשונה שלנו היא האנוי. עיר הבירה של וייטנאם הינה מתקפה על החושים, במיוחד ב-Old Quarter. אהבה ממבט ראשון. התחושה הראשונה היא עומס. תנועה מדהימה של אופנועים, טוסטוסים, אופניים, ו-Cyclos (הטוק-טוק של האנוי) עוברים בכבישים הצרים כמעט ללא חוק או סדר. הצופרים (החלק החשוב ביותר של כלי הרכב הוייטנאמי) פועלים ללא הרף, ויוצרים תחושה של ציפצוף אחד ארוך ורציף. התנועה האין סופית הזאת שוטפת את העיר והופכת את המעבר בכביש לחוויה מצמררת ומפחידה (במיוחד עם שלושה ילדים). אנו עומדים בצדו האחד של נהר המתכות העובר מול העיניים ושואלים, איך אפשר להגיע לצד השני? (אולי נשאר בבלוק הזה עוד קצת).

כשמפנים את תשומת הלב מהתנועה, רואים שבצדי הכביש לא פחות מהמם. נשים צעירות החובשות כובעי קש נושאות מגשים מאוזניים עליהם פירות, תבלינים, קני סוכר ומצרכים אחרים. מצחצחי נעלים, חלפני כספים, וספרים שמעמידים כסא באמצע המדרכה, לא נותנים לך רגע מנוחה. המדרכות מלאות סוחרים, וכאשר יש מקום פנוי ביניהם, הוא הופך מיד לחניון לאופניים וטוסטוסים, כך שהולך הרגל נדחף אל הכביש. מאחרי שורת הרוכלים נמצאות החנויות. לכל רחוב ב- Old Quarter יש את האופי שלו, כגון רחוב שכולו חנויות נעלים, אחר מוקדש לכלי נגינה, ואחד האהובים עלינו, הוא רחוב בתי המרקחת המסורתיים, שם ניתן לרכוש נחש כבוש, סוסוני ים מיובשים, ובקיצור, מגוון רחב מעולם החי והצומח.

בתוך כל ההמולה, בעין הסעירה, נמצא האגם Hoan Kiem המהווה מפלט מהרעש והצפיפות. האגם שימש לנו גם נקודת התמצאות וגם מקום לנוח ולהרגע. בצד המזרחי של האגם ישנו גשרון המוביל למקדש, כשרעש העיר כבר עולה על העצבים פסק זמן במקדש בהחלט נעים. הילדים היו קצת מבוהלים מהאנוי בימים הראשונים. אך למרות התחושה שהעיר מאיימת לדרוס אותם, (תרתי-משמע) הם נהנו מאוד ב-Water Puppet Show (כדאי להזמין כרטיסים יום או יומיים מראש), ומהביקור ב-Ho Chi Minh Mausoleum . הם לא בדיוק ידעו איך להתייחס להנחיות לא להכניס את הידיים לכיסים, או לזה שה"פסל" באמצע החדר היה פעם אדם חי, אך הצליחו לשחרר את השומרים מהיחס הנוקשה למבקרים.

אולי זו העובדה שאנו מבקרים במדינה קומוניסטית, ואולי זה הקצב החי והבועט של עיר הבירה, אבל אני (בראין) מוקסם ונלהב מהעיר הזאת. כנראה שהשורשים הסוציאליסטים שלי מסייעים לי להתרגש כל פעם שאני רואה דגל אדום מתנפנף מעל ראשי. האידיאולוגיה הקומוניסטית מורגשת היטב. שלטים הקוראים לנערים להתגייס, סיסמאות של הו צ`י מין המנוח (בעיקר סיסמתו "עצמאות, חירות ואושר") בכל מסמך ממשלתי, תמונות של מרקס ולנין בבנקים ופטישים ומגלים תלויים בבתי קפה, מבהירים לכל עובר ושב מי מושך בחוטים.

 בצד אלה נראים שינויים כגון סמלי המערב בדמות קוקה-קולה והרפורמה הכלכלית שמעודדת פתיחת עסקים פרטיים קטנים, ופיתוח מואץ של אזורי תיירות. העם הוייטנאמי מקבל ברגשות מעורבים את הפתיחות למערב שמביאה איתה מצד אחד תקווה לחופש, מודרניזציה ועלייה ברמת החיים (הכנסה ממוצעת של 300$ לנפש לשנה), ומצד שני מגדילה את הפערים כלכליים-החברתיים ומביאה לכרסום בתרבויות המיעוטים. מילה של אוריה: בינתיים הטיול שלנו סבבה וכיף מאוד. אני מקווה שהוא יהיה עוד יותר כיף בהמשך. בינתיים הכי נהניתי מה-Water Puppet Show בהאנוי. זה היה מצחיק וכיף - מומלץ לכל העולם. גם הקרקס בהאנוי היה ממש כמו בסרטים: לוליינים, ליצנים, כבשים, פילים, כלבים, מה לא? מאוד נהניתי.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה