מביאליסטוק לטרבלינקה
13.5.05. יום שישי. ביאליסטוק-טרבלינקה, 118 ק"מ. טרבלינקה-ורשה 100 ק"מ. לילה 1 בוורשה. Holiday Inn. Zlota Street 48/54, Warsaw, 00-120, Poland. 48-22-6973999נפרדים בארוחת-בוקר מצויינת שניה מהמלון האריסטוקרטי הישן בביאליסטוק. אני מתרכז בפטה בשר ובגבינות צהובות עם מרק פירות ושמנת מלוחה עם ריבה - marmelada. באגט טעים ולחמים כהים טעימים. מורידים את המזוודות ויוצאים לדרך. יורד גשם כל הבוקר אך ככל שאנחנו מתרחקים מערבה-דרומה כן נעשה יפה יותר, אם כי עדיין הרוח קרה מאוד.
הדסה: "העיר אינה מעוררת געגוע לחזור אליה. על הקירות מרוססות סיסמאות נגד יהודים. מגן דוד משתלשל מעץ תליה, (עמוד בצורת רי"ש הפוכה, משמאל לימין)". מגיעים בדי עמל לטרבלינקה. נראה שהפולנים עשו הכל כדי שלא יהיה קל למצוא את הדרך למקום המחנה. יש אפילו שלט מטעה בפרשת דרכים המו�ר�ה לפנות שמאלה למוזיאון טרבלינקה, בעוד אשר הדרך הנכונה היא פניה ימינה מייד אחר פסי הרכבת כאשר באים מכיוון צפון-מערב, מכביש ביאליסטוק-ורשה. אלה הפסים שהביאו גם את יהודי ביאליסטוק לטרבלינקה. עוברים גשר על נהר הבוג, גשר שמשותף לפסי הרכבת שאינה פועלת עוד, ולמכוניות, זה הקו או השלוחה שמתחו לעבר טרבלינקה. נוסעים במקביל לפסי הרכבת עד שמגיעים לפניה ימינה ונכנסים ליער, לחניה ולדוכן כרטיסים. אני קונה 4 גלויות ומקבל גם חוברת הדרכה באנגלית. בעברית אין.
הגענו במכונית עד לכניסה לאתר עצמו. היינו לבד בכל השטח. המראה מאוד מרשים, והזכיר את המצבות החרבות בביאליסטוק אתמול. עשרות ומאות אבני סלע, גושי סלע מסוגים ומגדלים שונים, לא מסותתים, כשדה טרשים בצבעי חום, אפור ולבן, והם פזורים על פני מרחב גדול המכסה חלק ניכר משטח מחנה ההשמדה, שממנו-עצמו לא נותר דבר כי הגרמנים מחקו אותו כליל כדי להסתיר את פשעיהם. קשה לתאר שבשטח כה מצומצם של כארבע מאות על שש מאות מטר התנהלה תעשיית מוות שהצליחה בזמן כה קצר להרוג ולשרוף כל-כך הרבה יהודים. כל המוצגים הם סמלים ולא שיירים ממשיים, כולל הבור המלבני המוארך ובו שרידים מפוחמים, אך סמליים, של הנשרפים. צריך הרבה דמיון כדי לחשוב שבמקום פסטורלי כזה, המוקף כיום חורש עצום מכל צד, התנהלה תעשיית מוות אינטנסיבית כזו.
רק בין השנים 1959 ו-1963 הוקמה אנדרטת הזכרון, שהיא שיחזור סמלי של המחנה עם אנדרטת ענק אחת במרכזו, והכל עשוי בצורה ההולמת ביותר, עם שמות הערים בפולניה שמהן הובאו יהודים להריגה כאן, כתובים בפשטות על הסלעים הנמוכים, השבורים, ויוצרים פינות חדות וכמו דוקרות כלפי מעלה. שוב עולה התחושה של חזון העצמות היבשות של יחזקאל, כאילו יקרה פתאום נס ומכל האבנים הללו יתעוררו ויבואו שמונה מאות אלף היהודים שהומתו במחנה הזה, המוקף חורשות פסטורליות מכל עבריו. האנדרטה עשויה דווקא אבני ענק מסותתות המונחות זו על גבי זו ולמעלה אבן כותרת ענקית עם תבליט, שאם אינני טועה הוא של שברי סלעים ואברי אנשים מעונים ומומתים. יש לאנדרטה אופי קמאי, כאילו עבדים קדמונים העלו אבן מסותתת ענקית זו על גבי זו ולמעלה סלע הכותרת הענק, והיא שולטת על כל השטח. למרגלותיה לוח זיכרון, שעליו כתוב באידיש, רוסית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית ועברית: "לא עוד! - Never Again - Jamais Plus". מצטלמים ליד הסלעים של ורשה ושל לודז` וליד הציון הסמלי ליאנוש קורצ`אק (כתוב גם: הנריק גולדשמידט) וחניכיו.את מחנה טרבלינקה הגרמנים עצמם הרסו, כאמור, כדי שלא להשאיר עדות לפשעיהם. הם חרשו אותו כדי להופכו לאדמה חקלאית. ואולם בשובי לארץ שמעתי בתוכנית הרדיו של יצחק נוי, בשבת בבוקר, כי אחת הסיבות לחילול קברים המוני בבתי-הקברות היהודיים באירופה היא האמונה של המקומיים כי אם יחפרו את שלדי גופות היהודים ימצאו את שיני הזהב שלהם בפי גולגלותיהם, ולשם שיני הזהב הללו חרשו איכרים פולניים את אדמת טרבלינקה, גם את האפר שנותר.
הדסה: "קשה למצוא את המקום. השילוט לא ממש מוביל אבל העקשנות תמיד משתלמת, ואנו מוצאים את עצמנו אחרי נסיעה בכביש ליד היער, כשבמקביל לנו פסי-הרכבת, אותם פסי-רכבת של המשלוחים שנפרקו על הרמפה והועברו אחרי כן למשרפות - מוצאים עצמנו בטרבלינקה, בשער המחנה. המקום שומם ממבקרים. אין דגלים, אין אלפי בני-נוער, כמו שפגשנו בפעם הקודמת, לפני שלוש שנים. אין טקס ואף אחד לא שר בהתרגשות את `התקווה`. דממה. השמיים בהירים. הנוף ירוק ורגוע. ורק אלפי האבנים, הניצבות כשפניהן לשמיים, ושמות הערים חרוטים בבשרן - מזכירות את הזוועה. מדליקים נרות לזכר הנשמות המיוסרות, מלטפים בעיניים את המצבה הענקית וקוראים שוב בכל השפות - `לא עוד...`. האבן לזכרו של יאנוש קורצ`אק בולטת מעל האחרות. הלא הוא אינו עיר, אינו כפר, אך הוא סמל לעקשות, לדבקות בילדים שגידל - ולהתחשבות בהם. כמה קל היה לו לעזוב אותם. לא ויתר, וכדי שלא לשבור את רוחם של הילדים הקטנים שהיו תלויים בו - הלבישו אותם במוסד ברחוב קרוכמלנה שבורשה, ויחד צעדו - עד מותם. סופר, רופא ובעיקר אדם".
את שאר רשמיי מהביקור בטרבלינקה אכתוב כבר בשובי לארץ. בינתיים אני קורא לשלושה במכונית את רשימתו של שמאי גולן "טרבלינקה `יוק`" שהבאתי מודפסת מתוך ספרו החדש "מסעותיי עם ספרים", שעזרתי בהבאתו לדפוס ויצא השנה לאור בהוצאת "אסטרולוג": דרך של יערות מוליכה מורשה אל מחנה הרצח טרבלינקה, וככל שאנו קרבים אל מקום המחנה נעשה היער צפוף יותר, וצל נעים של אמצע יום קיץ נפרש על כביש האספלט הבוהק. מרבד של מחטי אורן משקיט שם את צעדינו. תחילה נתקלות העיניים בשלט ירוק ועליו שם המקום - טרבלינקה, וצמרמורת כבר חולפת בכל נימי עורי, ואחרי השם - תחנת הרכבת. על מסילה צדדית חלודה, שלפני חמישים שנה הוליכה את הקורבנות אל מקום הרצח, עומדת רכבת קרונות משא חומים ללא קטר. באלה הוליכו את בני משפחותינו מורשה להירצח בטרבלינקה. ואולם, המגיע למקום זה, ומצפה לראות במו עיניו את מחנה ההשמדה, את תאי הגז, את הבורות בהם הוטמנו הגוויות, את שרידי האפר - לא ימצא את כל אלה. אתר הנצחה בלבד משתרע לפנינו, אתר של סמלים בלבד: אדני בטון המסמלים את אדני הרכבת, מלבן של חומר שחור, המסמל את הגוויות שנשרפו כאן, יער של אבנים, שעל אחדות מהן חרותים שמות של מקומות מהם הובאו הקורבנות, ומעל כולם מתנשא גלעד גבוה עשוי אבני גזית. וסביב-סביב דממה. ושדות, ועצי יער, ומבקרים בודדים חמורי סבר. ואתה מעלה על דעתך את שורותיו של ביאליק: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".
אף על פי כן לא תמצא זכר ל-870,000 היהודים שנרצחו פה, ממש במקום זה, בשיטת הרצח השטנית של חנק ושרפה. כאילו רבע מאוכלוסייתה של מדינת ישראל היהודית נרצחו שם במשך פחות משנה אחת. כמעט כל יהודי רביעי במדינת ישראל, ביניהם מאות אלפי ילדים ונוער. אך מחנה טרבלינקה "יוק", איננו. בדיוק כפי שקיוו הגרמנים. לא נותר איזור "הקבלה" ובו השלוחה המיוחדת של מסילת הברזל, ולא רציף הרכבת, ונעלמו שני הצריפים בהם נצטוו היהודים להתפשט לפני לכתם ל"מקלחת": צריף לנשים ולילדים וצריף לגברים. ונמחק גם איזור ההשמדה, אותו שטח מצומצם של 200 על 250 מטר, בו עמדו תאי הגז האטומים, מנועי הדיזל להזרמת הגז הרעיל, והבורות הענקיים שקלטו את הנרצחים, ו"הצינור" - אותה דרך קצרה מגודרת ומוסווית בירק שיחים, בה הריצו את הקורבנות העירומים מצריפי ההתפשטות אל שטחי הרצח. 354,000 יהודי ורשה והסביבה, 337,000 יהודי ראדום והסביבה, 35,000 יהודי לובלין וסביבותיה, למעלה מ-100,000 יהודים ממחוז ביאליסטוק ויהודי טרזיינשטאט, יהודי תרקיה ומקדוניה וחלק מיהודי סלוניקי (86,000 אשר מהם נותרו בחיים רק מאות בודדות). כולם בשנה אחת. ואין להם זכר שם. אכן, סמלים הציבו. האמנם סמלים נרצחו? והלא ניתן היה לשחזר את המחנה, לבנותו מחדש? מידותיו היו 400x600 מטר בלבד.
אכן, לא ניתן להחזיר לחיים את בני משפחותינו. גם אי אפשר לנקום את דמם, כפי שביקשו לפני מותם. אבל אפשר היה לשחזר את המחנה. ודוגמא יכולה לשמש העיר ורשה, ש-85% מבתיה נחרבו במלחמה. ממשלת פולין שבה ושיחזרה את הרובע העתיק של העיר, וכן רבים ממוסדותיה שנחרבו. כל אבן נבחרה בקפדנות, סותתה במדוייק כדי להציבה באותה צורה כפי שהיתה בימים שלפני המלחמה. ולעומתם, הגטו היהודי באותה עיר נמחק כאילו יהודים לא התגוררו שם, לא שיחזרו אפילו רחוב אחד שיזכיר לנו את חייהם ומותם של למעלה מרבע מיליון היהודים.
ודומה הדבר במחנה בירקנאו שליד אושוויץ, בו פעלו שישה תאי גזים, בהם נחנקו ונשרפו בשנת 1944, תוך מספר חודשים מועט, 400,000 יהודי הונגריה, ולפניהם עוד כ-1,500,000 יהודים, והנה באותו מחנה לא שוחזר אפילו תא גזים אחד ולא קרמטוריום אחד. הגרמנים, בבורחם מפני הצבא האדום, החריבו אותם תוך מחיקת עקבות הרצח. וכן בטרבלינקה, בה ביקרנו אותו יום. להקות העורבים - רק הן ממשיכות לחוג מעל המחנה הספוג דם יהודי, רק הן מזכירות לנו, שאכן בני-אדם טמונים שם באדמה, ולא סמלים. בחושיהן החייתיים מרגישים העופות אף חמישים שנה אחרי. אגב, איש מן האחראים על מעשי הרצח בטרבלינקה לא שילם בחייו: פרנץ שטנגל, מפקד המחנה, הובא למשפט רק עשרים וחמש שנה אחרי תום המלחמה, בשנת 1970, ונדון למאסר עולם. סגן מפקד המחנה, קורט פרנץ, נדון למאסר עולם עשרים שנה אחרי תום המלחמה.
בחזרה לורשה
כבר בתל-אביב, כשאני מסתכל לאחור על המסע כולו, נראה לי שמחנה טרבלינקה, שלא נותר ממנו דבר מחוץ לשדה הגדול ובו האנדרטה הסביבתית הסמלית - השפיע עלי יותר ממחנות אושוויץ ובירקנאו הבנויים גם יחד, שכאילו הראו הרבה יותר מה"הדבר עצמו". אי אפשר להראות את הדבר עצמו. הוא מתגמד לעומת הזוועות. ולכן, כל צורת תיעוד או זיכרון שמפעילה את דימיוני - משפיעה עלי יותר ובאופן פרדוקסלי מחייה את המוות, שבמציאות אני מתקשה לתפוס את מימדיו ולקשר אותו עם עקבותיו במוצגים שאני רואה. ואולי התרשמתי כך מפני שבטרבלינקה ביקרנו בדממה מוחלטת והיינו רק ארבעתנו בכל שדה סלעי הזכרון הגדול, ואילו באושוויץ הסתובבו מאות אם לא אלפי מבקרים, והאווירה, אף כי היתה רצינית מאוד ומכובדת, הותירה קצת רושם של יריד הומה. *יוצאים מטרבלינקה שוב באותה דרך עקלקלה וחוזרים לכביש הראשי ביאליסטוק-ורשה. בדרך עוצרים במסעדה, שיגאל זכר מנסיעתם הקודמת לוורשה לפני שלוש שנים. מרק גולש טעים וחמיצה עם פירושקי ממולא בשר. יהודית לוקחת דג - ryba, יגאל קוטלט, שזה אצלם שניצל. אני נרדם בדרך ומתעורר רק לקראת המסעדה ואחר-כך לקראת ורשה. מין טיול שואה דה-לוקס שכזה. מגיעים למלון הולידי-אין השוכן בלב ורשה, ויהודית עושה בקסמיה שנקבל את החדרים (המוזלים) דווקא בקומה החמישית, ששם יקר יותר. חדרים מאוד נעימים עם אמבטיה. לא עובר זמן רב ומופיעה בפואייה של המלון ידידתנו המיוחדת במינה אווה הפולניה, שכבר מכירה את הדסה ויגאל מביקורם הקודם בוורשה. אני הכרתי את אווה כאשר הוזמנתי לפורטוגל, כנציג של התנועה הליברלית "שינוי".
לאחוזה בשם קווינטה דה ריבה פרייה, שעליה כתבתי בשעתו רבות ביומני. זה היה מפגש-סמינר של נציגי תנועות ליברליות וממלאי תפקידים להגנת האזרח מארצות שונות. אווה באה מהאומבוסדמן של ורשה, ששם היא עובדת עד היום. היא נשארה רווקה כל השנים וגרה עם אמה� הזקנה בדירה קטנה מאוד וגם אין לה מכונית, אבל התפקיד מאפשר לה רמת חיים סבירה וגם נסיעות לחו"ל מדי פעם. כאשר שהינו חודש בפריס לפני שנים אחדות היא היתה שם עם חברתה אלקה, ונפגשנו פעמים אחדות ואז גם הכירה את יהודית. אני שלחתי אליה לוורשה חברים, את יגאל והדסה ואת פרופ` יפה ברלוביץ וד"ר אמנון בלוך. בשעתה בפורטוגל, לפני כתריסר שנים, היא עדיין עשתה רושם של יפהפיה בלונדית. אחדים מהמשתתפים חיזרו שם אחריה, בייחוד הנציג המרוקאי, ב�ו�, אבל היא נשארה בידידות בעיקר איתי ועם מרסל מהולנד.
היום היא נראית כגברת פולניה קשישה, מעין מורה-בדימוס, כי יש לה גם אופי של מורה, וכמו יוצא פולין אחר, שמעון פרס - כל תשובה שלה נפתחת בחלוקה לשלושה הסברים, רק שהיא בדרך-כלל נתקעת באפשרות הראשונה, והאנגלית שלה ממש בלתי-אפשרית, באי-מייל כמו גם בעל-פה, כך שממילא קשה להבין אותה. יגאל מסוגל לשבת מולה דקות ארוכות ולחייך בהסכמה גמורה מבלי לנסות לרדת לסוף דעתה כי זה לעתים בלתי-אפשרי. והוא רק מבקש מדי פעם שגם אני אצטרף לשיחה כדי שלא להשאיר אותו לבד בחזית האנגלית של הפולנית. יגאל והדסה גם הביאו לאווה, לבקשתה, שתי מתנות מאוד מיוחדות. למזלי היא מתכתבת כיום עם יגאל יותר מאשר איתי וכנראה גם סומכת עליו יותר. ובכן, הבקשה הראשונה: קילו של אדמת ישראל, שממנה הם מילאו שקית בד מודפסת וצבעונית ששימשה לאריזת קילו אורז. אווה אומרת שהאדמה הזו מצויינת כתוספת לעציצים שלה! תחילה חששנו שתהיינה בעיות במכס או בביטחון בנתב"ג, יחשבו שאנחנו מבריחים סמים.
חשבנו אולי גם להוסיף קצת אבקה של דשן כימי שמוכרים בעציציות, להוסיף פ�רטילייזרים, או אולי קצת ספרמה. לבסוף קיבלה קילו עפר עברי טרי מקריית-אונו והיתה מאושרת (אגב, במבחן טעימות עיוור שערך "חדשות בן עזר", לא נפלו המים של קריית-אונו בטיבם ממי בקבוקים קנויים. אשרי הקריית-אונואים!). והמתנה השניה - רבע קילו, שזה המון, של תרמילוני זרעים של הל לא טחונים. מתברר שבפולניה ההל הוא להיט לא רק כתוספת לקפה טורקי אלא לועסים אותו, וכנראה סבורים אפילו שיש לו איזו השפעה נרקוטית מעוררת. גם מההל היא היתה מאושרת. לאחר החלפת המתנות יצאנו איתה יחד במכונית לסיור בעיר. היא מנסה להסביר לנו על הגטו, אבל דבריה לא רציניים ונדמה לי שאנחנו יודעים יותר ממנה. בסוף הסיור היא לוקחת אותנו לבית קפה ועוגות בעיר העתיקה. לידינו יושב פרופ` דן זקס, ישראלי. אשתו מפולניה והוא יקה. העוגות מחורבנות. המקום צפוף ומאוד יומרני. דרך הכנת הקפה מאוד מיוחדת. מ�ק�ינ�טות רגילות אך עם זרבובית ארוכה יותר, ששופכת בלחץ את הקפה המוכן לפיות של "תיונים" לבנים שמונחים מעליהם, וכל זה על פלטות חשמליות, מול קהל היושבים על השרפרפים הלא-נוחים. ממש פלא פולני.
אני כבר לא זוכר אם בדקתי גם כאן את השרלוטקה, רק זוכר שקיבלתי משהו לא טעים ולא טרי בתור עוגה. מטיילים אחרי שתיית הקפה לשער התלוי. מולנו מופיעה-מתקרבת בשיירה בהמית תהלוכה של בריונים פולניים. אנטישמיות חדשה? לא. בני לובלין (או קראקוב) הם אלה, שחוזרים ממשחק כדורגל בוורשה, אבל ההתלהבות שלהם, גברים צעירים ונערים בלבד, רובם גלוחי ראש ונראים גם שתויים - נראית כמו הפגנה של לאומניות פולניות יחד עם שנאת זרים, והם גם שרים וחוזרים על סיסמאות שנשמעות לי לאומניות. אני היחיד שנותר בפינה מולם כי שאר בני-החבורה מתרחקים. בדרך-כלל אין בי פחד, וההזדמנות לראות מקרוב דוגמה אותנטית של פוגרומצ`יקים אירופאיים הדומים כשתי טיפות סרוחות לקודמיהם מלפני מאה שנה, ששחטו את יהודי ביאליסטוק - מסקרנת אותי מאוד. צירוף של רמיסה ברגל גסה, טמטום ואושר עילאי של הזדהות עם ההמון נסוך על פניהם הסכליות. כך ודאי צעדו מהכנסיות לגטו לפרוע פרעות ביהודים. חוזרים מותשים למלון, יגאל ואני מחכים בפואייה עד שמגיעה המונית לקחת את אווה, והולכים לישון. בביקור הקודם היא סחבה אותם עד שתיים לפנות בוקר.
