סיכום מסע בן ארבע חודשים בדרום אמריקה - גם מבוגרים יכולים

פתיח

באמצע אוקטובר 2014 יצאנו (אישתי בתי ואני רמי, שני גימלאים בני 60 מצורית שבאזור משגב), למסע בן כארבעה חודשים בדרום אמריקה.

המסע היה בסגנון תרמילאים, אמנם נסענו עם מזוודות (יום לפני הנסיעה פרקנו את המוצ'ילות והחלטנו שעדיף מזוודות, החלטה נכונה), אך לכל אורך הדרך התאכסנו בהוסטלים, בדרך כלל עם החברה הישראלים הצעירים, השתמשנו הרבה בתחבורה הציבורית, הלכנו המון ברגל, אכלנו בהוסטל אוכל בבישול עצמי או במסעדות עממיות זולות ובכלל הרגשנו צעירים.

לצורך ההכנה ובכל המסע התבססנו על החומר שבאתר למטייל/עפתי.

המסע שלנו עבר באקוודור (כולל גלפאגוס), פרו, בוליביה, צ'ילה, ארגנטינה וברזיל. עשרת הימים האחרונים הוקדשו לביקור משפחתי במיאמי. לארץ חזרנו באמצע פברואר 2015.

הפרקים הבאים מתארים חלק ניכר מהחוויות שלנו וכוללים גם תובנות.

פרק ראשון - סיכום גלפאגוס

אני מסכם חמישה ימי הפלגה בארכיפלג גלפאגוס. גלפאגוס היא קבוצת איים ששייכת לאקוודור אך מרוחקת ממנה 1000 ק״מ (שעתיים טיסה) מערבית מהיבשת עמוק באוקיינוס השקט על קו המשווה. מזג האויר כאן מאד נעים השמש זורחת רוב היום ורוח ים נושבת ומצננת את האויר, ניתן להסתובב בכל שעות היממה בבגדים קצרים אך צריך להיזהר שלא להישרף....

יצאנו להפלגה של חמישה ימים/ ארבעה לילות על גבי יכטה גדולה ברמת De Lux בשם LA PINTA.

לספינה צוות של כ 35 עובדים: ספנים, משיטי סירות, עובדי מלון, מדריכי טבע וכד׳, רוב הצוות וכמובן שכל אלו שבאים במגע עם הנוסעים, דוברים אנגלית. יש על הספינה מקום ל 48 תיירים, אך בקבוצה שלנו היו רק 25. כך זכינו לטיפול כמעט אישי.

בעקרון הספינה מפליגה בשעות הלילה ובבוקר עוגנת באתר כשלהו בקרבת אחד האיים, והתיירים יורדים בסירת גומי (דונגי) לפעילות. בכל יום יש שלש-ארבע פעילויות, החל מ 8:30 ועד 18:00.

פעילות יכולה להיות שחיה בחוף, שנורקלים (מקבלים את כל הציוד הנחוץ), קיאקים, הליכה לסיור על אי וצפייה בבעלי חיים.

בכל פעם שנגמרת פעילות עולים חזרה לספינה להחלפת ציוד או לארוחה ומנוחה. בכל הגעה מחכה לנו פינת שתיה וחטיפים שונים וטעימים.

קצת על המראות ובעלי החיים - במילה אחת מ ד ה י ם. מדובר בשמורת טבע והחיות אינן פוחדות כך שניתן להתקרב אליהן אבל אסור בהחלט לגעת או להאכיל. בגלל התמימות וחוסר הפחד של החיות ניתן להגיע לחצי מטר או פחות מציפורים, אריות ים, כרישים, צבי ים, כוכבי ים, תריסניות, דגים צבעוניים ממאות מינים. קשה להפסיק לצלם. כל ירידה לחוף מלווה במדריך (naturalist - איש טבע) שלא מפסיק להסביר ולהדריך.

בכל ערב יש תדריך על הצפוי למחרת ולו״ז מפורט.

בספינה חיים כמו במלון חמישה כוכבים, בכל פעם שאנחנו אוכלים הצוות דואג לסדר את החדר והמיטה מחדש, מפסל לנו על המיטה, צורות שונות ומשונות מהמגבות, מפנק עם שוקולדים בלילה ולא מפסיק ולתת כל מה שרק מבקשים.

הספינה מכילה טרקלין לתדרוכים ובצמוד לו בר משקאות (הגויים לא מפסיקים לשתות קוקטיילים, בירות ויין), סיפריה מדעית, מכונת קפה תה ולידה פינת עוגיות וקרקרים, ג׳קוזי, מרפסת ששימשה לארוחת צהרים ובקר, חדר אוכל לרוב הארוחות, מכונות ייבוש (לבגדי הים ושאר הבגדים שנרטבו), חדר כושר עם מכשירים, עמדות מחשב ואינטרנט אלחוטי.

המנות בחדר האוכל לא היו מביישות מסעדת שף. בבוקר חביתות לפי הזמנה והרבה אוכל של הגויים (בייקון, נקניקיות וכד׳), בצהרים ירקות, דגים, מנות בשר, פסטה וכמובן קינוחים, עוגיות, פירות וגלידות. בארוחת ערב אוכלים בהגשה עפ״י בחירה מתפריט, כמובן שיש מנת פתיחה, מרק, מנה עיקרית וקינוח. החיים מה זה קשים...

זהו, אדיוס גלפאגוס, חוויה של פעם בחיים. אנחנו חוזרים ליבשת וממשיכים ללימה בירת פרו.

פרק שני – פרו, ארץ של ניגודים

הגענו לעיר הבירה לימה, שדה תעופה עמוס צפוף וענק עם רחבת מסעדות ואוכל גדולה. כשיוצאים החוצה נתקלים בפרברי העיר וזה בהחלט ״עולם שלישי״. המון מכוניות ובעיקר מוניות מכל סוג וצבע. כולם צופרים כל הזמן ובכך מכריזים כלפי הנהגים האחרים על לקיחת זכות הקדימה. הנהגים כאן דומים לנהגים בארץ...

השכונה בה גרנו נקראת מירהפלורס והיא משהו אחר לחלוטין. שכונה מערבית מודרנית, רבי קומות, האנשים נראים מערביים כמונו ובגלל השפה יש תחושה שאתה בספרד ולא בפרו. היינו בלימה בסוף שבוע וברחובות מירהפלורס נתקלנו בהמון אצנים, רוכבי אופניים, שחקני טניס במועדונים, ריקודי זומבה באמצע הרחוב ופארקים מלאים בנופשי סוף שבוע עם ילדים שעשו פעילויות בפינות הפעלה. עם זאת, כל בית מוקף בגדרות מתכת ובחלק מבתים יש שומר חמוש בכניסה. בשכונה יש מרכז קניות גדול ומודרני עם המותגים המובילים.

מלימה נסענו לאיקה, או ליתר דיוק לכפר קטן ליד איקה שנקרא הואקאצ׳ינה. הייחוד של הכפר הוא בדיונות החול שלידו, מהכפר יוצאים בבאגי/גיפ עם נהג מטורף שנוסע במהירות הקול ומבצע קפיצות בדיונות ולקינוח עושים סקי חולות שזה גלישה במדרונות החול על סנובורד.

הנסיעה באוטובוס מלימה לאיקה היא חוויה בפני עצמה, מקבלים כרטיס כמו למטוס, לפני העלייה לאוטובוס מפקידים את המזוודות, בעליה לאוטובוס בודקים דרכונים, יש בדיקה גופנית ובסוף עולים לאוטובוס קומתיים מרווח עם דייל שמחלק כריך, שתיה ותפוח עץ.

בצידי הכביש רואים שכונות מוגנות ומגודרות של עשירים שמכילות בתי קיץ מפוארים לחוף הים, ולידם כפרים עם חושות ופחונים מאד דומה לכפרי בדואים בנגב, עיירות עם שכונות שנראות כמו מחנה פליטים בעזה כולל ערמות של זבל בכל פינת רחוב וכלבים שנוברים בערמות אחר שאריות מזון.

מאיקה חזרנו באוטובוס ללימה ומשם בטיסה של שעה לקוסקו. הטיסה אמנם הייתה קצרה אבל בהחלט מטלטלת, המטוס לא הפסיק לקפוץ ולרעוד מה שגרם לבתי להגיד את שמע ישראל כמה פעמים ואפילו הוסיפה באנגלית Oh My God. זה עזר והגענו לקוסקו.

קוסקו היא עיר ששוכנת במישור על ההרים. השכונות של העיר ממוקמות על הגבעות מסביב. קוסקו היא בהחלט עיר תיירות בהיותה נקודת מוצא למאצ׳ו פיצ׳ו (על מאצ'ו פיצ'ו בהמשך). מלבד תיירים מכל העולם פגשנו גם כמה תרמילאים ישראלים צעירים, מסעדות מכוונות לישראלים בשם "חלום כחול" ו"נרגילה", המון שלטים בעברית (כמו באנטליה בשנים הטובות וכמו בתיאלנד והודו).

בקוסקו עצמה אין הרבה מה לעשות והיא בנויה על האטרקציות בסביבה הקרובה. יצאנו לחצי יום של הליכה בגבעות מסביב כולל ביקור באתרים של האינקה, יום שוק בעיירה סמוכה עם מוצרים אוטנטיים של האינדיאנים והמוני תיירים שבאים לקנות מציאות. מסיבות בטיחותיות ולחץ מתון של זוגתי שתחייה, ויתרתי על רפטינג ובלי עזרתה הגעתי למסקנה שקפיצת באנג׳י זה לא לגילי. מכאן הצעד המובן הבא היה לצאת למאצ'ו פיצ'ו (מ.פ.) - טיול של יומיים, יום אחד להגיע, בשני לבקר באתר ולחזור לקוסקו.

יש כמה דרכים להגיע למ.פ. - ברכבת (הערת אגב: הרכבת בפרו היא בעיקר תיירותית, מאד מפוארת, ארוחות מוגשות על ידי מלצרים מהודרים, עוצרת במהלך הנסיעה כדי שהנוסעים יוכלו לצלם וכד') ויתרנו על התענוג בגלל העלות הגבוהה (150 דולר לאדם רק לנסיעה למרגלות האתר). טראק של 5 ימים שנקרא אינקה טרק - לא מתאים מסיבות גריאטריות. מה שנשאר זה האופציה הרכובה. הדיל עולה 100 דולר לאדם וכולל הסעה במיניבוס מהמלון בקוסקו, ארוחת צהרים, מדריך, ארוחת ערב, מלון, שקית ארוחת בקר, כניסה למ.פ., הסעה חזרה למלון בקוסקו במיניבוס.

כמה הערות ותובנות: משך הנסיעה במיניבוס לכל כיוון כשבע שעות. בדרך שרובה על כביש אספלט, בכל פעם שהכביש עובר בכפר, וכפר יכול להיות אוסף של עשרה בתים, יש באמפרים שמחייבים להאט את מהירות הנסיעה למינימום. חלק מהנסיעה היא על דרכי עפר ואבנים שגורמות לרכב ולעצמות של כל הנוסעים לרעוד. מדי פעם חולפת מחשבה שאולי הכל יתפרק בקפיצה הבאה.

במהלך הנסיעה עולים למעבר הרים בגובה 4600 מטר ואז נוסעים בתוך העננים עם ערפל וגשם, בהמשך יורדים בפיתולים עד לגובה של כ 1000 מטר. אחר כך יש קטע של כשעה בדרך עפר רטובה וחלקה שחצובה על צלע ההר כשמתחת יש תהום של 200 מטר ובתחתית זורם נהר. מדי פעם מגיעות ממול מכוניות ואפילו משאיות ואז מתחילים לתכנן איך אפשר לחלוף אחד ליד השני מבלי שמכונית תיפול לתהום.

ואז מגיעים לתחנת כוח ליד הנהר. מכאן הולכים ברגל, כן הולכים ברגל עם כל הציוד, לאורך הנהר ומסילת הברזל כשעתיים וחצי עד לעיירה אגואס קליינטס (מים חמים, בגלל המרחצאות שיש ליד העיירה). בעיירה לוקח אותנו המדריך למלון, יש ארוחת ערב במסעדה ותדריך ליום המחרת, וישר למיטה.

למחרת השכמה בארבע וחצי, בחמש אנחנו בתחנת האוטובוס ובחמש וחצי האוטובוס לוקח אותנו למעלה למ.פ. בשש היינו בכניסה לאתר.

למתעניינים, יש אפשרות נוספת לעלות: לטפס במיליון מדרגות, קלי קלות, כשעה טיפוס. כשהיינו בכניסה ראינו את הצעירים שטיפסו, נראו עייפים, מתנשפים ובעיקר רטובים מזיעה.

האתר עצמו מרשים בהיבט ההיסטורי, התרבותי ומשמש מעין סמל וגאווה לבני פרו (דומה למצדה שלנו), כל יום מורשים לעלות להר רק 2500 מבקרים ולכן יש תחושה שיש הרבה אנשים על ההר אבל לא הרגשנו שזה מפריע לביקור. המדריך (באנגלית) היה בסדר ואחרי כשעה וחצי של סיור המשכנו עוד כחצי שעה לבד וירדנו באוטובוס לאקווה קליינטס. משם צעדנו שעתיים וחצי לאורך המסילה והנהר, במסלול שהגענו ים קודם, עד למקום המפגש עם המיניבוס שלקחת אותנו חזרה לקוסקו אליה הגענו בשעה עשר בלילה.

כמה מילים על נהג המיניבוס שלקח אותנו הלוך ושוב, בחור צעיר שנהג בתנאים לא פשוטים, בצורה מעוררת כבוד, בטיחותית ושקטה למרות חבורה של עשרה ברזילאים שהיו איתנו ולא הפסיקו לדבר, לצווח בסיבובים, להציק לנהג בבקשות לעצירה וכו׳. בסוף הנסיעה כשנשארנו לבד ברכב הוא התנצל בפנינו על התנהגות הברזילאים.

מקוסקו נסענו לעיירה פונו. נסיעת לילה באוטובוס תיירים מהודר, שמיכות, כסאות נוחים, כיבוד קל. יצאנו ב 22:00 והגענו לפונו למחרת ב 05:00.

כשהגענו למלון שהזמנו מראש לא היה אף אחד בקבלה ולכן נכנסנו לאחד החדרים ונשכבנו לכשעתיים עד שהגיע מישהו.

פונו היא עיירה טיפוסית לפרו, קצת רועשת, מלוכלכת, עם מרכז עיר צפוף והיא שוכנת ליד אגם טיטיקקה ששוכן בגובה 3800 מטר מעל פני הים והוא השני בגודלו בדרום אמריקה, שטחו כמחצית משטח מדינת ישראל.

אחרי שהסתובבנו קצת בפונו, יצאנו להפלגה באגם. קודם כל לאיים הצפים. זאת קבוצה של 187 איים קטנים שבנויים על עשבים כמו קני סוף על פני האגם. כשאתה צועד הרגל קצת שוקעת. מאד מעניין.

משם המשכנו להפלגה לאי שנקרא טקילה, שבו סיירנו ואכלנו צהרים. הייחוד שהאי הוא באוכלוסייה האינדיאנית שלבושה בתלבושת צבעונית מאד מיוחדת. לקראת ערב חזרנו לפונו.

בפונו אנחנו מסיימים את פרק פרו ועוברים לבוליביה.

פרק שלישי - מעבר הגבול מפרו לבוליביה

לצורך מעבר ביון העיירות פונו שבפרו לקופהקבנה שבבוליביה יש צורך במעבר הגבול בין המדינות. המרחק בין שתי העיירות הוא כ 150 ק״מ ושתיהן שוכנות על שפת אגם טיטיקקה.

בעקרון הרעיון הוא שנוסעים באוטובוס מפונו כשעתיים עד לגבול, יורדים מהאוטובוס (הוא עובר עם המזוודות לצד הבוליביאני), ביקורת גבול פרו, הולכים 100 מטר, ביקורת גבול בוליביה, עולים על האוטובוס ונוסעים עוד רבע שעה עד קופהקבנה.

הכנות ורקע

עד ספטמבר לא היה צריך כלום, היית מגיע לגבול בוליביה ועל המקום מקבל ויזה רק על ידי הצגת הדרכון. בעקבות צוק איתן הנשיא המכובד של בוליביה הכריז שהתנאים משתנים והוא הולך להקשות על הישראלים. לכן נדרשנו להכין מראש את המסמכים הבאים:

• צילום צבעוני של הדרכונים
• תדפיס חשבון בנק
• תדפיס שמוכיח שיש לנו כרטיס יציאה מבוליביה (מכיוון שהתכנית שלנו היא לצאת מבוליביה לצילה ברכב אך לכך אין לנו הוכחה, הזמנתי זוג כרטיסי טיסה מבוליביה לצילה רק כדי שתהיה לי הוכחה שבכוונתנו לצאת מבוליביה).
• הוכחה שיש לנו מלון מוזמן.
• צילום של פנקסי החיסון.
• שתי תמונות פספורט
• טפסים ממולאים לרשות ההגירה.
• תשלום של 60 דולר לכל אחד מאיתנו.

מעבר הגבול של פרו

אחרי כשעתיים נסיעה הגענו לגבול, במעבר יש שתי תחנות של הפרואנים שצריך לעבור: משטרה והגירה. קודם המשטרה, זה משרד קטן עם פקיד אחד. בחוץ עמדו בתור בשמש, בערך 250-300 תיירים. את החותמת קיבלנו אחרי כשעה וחצי. משם להגירה, משרד עם 5 פקידים וכמובן בלי תור, לקח עוד שתי דקות.

אחר כך הולכים 100 מטר ומגיעים למשרד ההגירה הבוליביאני.

מעבר הגבול של בוליביה

מבחינת הממשלה הבוליביאנית, אוכלוסיית העולם מחולקת לשלש קבוצות: ישראלים - שמהם דורשים את כל מה שרשמתי בפסקה דלעיל. אמריקאים - מהם דורשים רק תשלום של 60 דולר וטופס. שאר העולם - רק למלא טופס קטן.

כשהגענו למשרד ההגירה, עמדנו בתור עם כולם כחצי שעה ואז כשהגענו לראש התור שלח אותנו שוטר חמור סבר עם משקפי שמש, לעמוד בצד ולהמתין שהפקיד שמטפל באמריקאים וישראלים יתפנה. במקביל כבר כל הנוסעים האחרים חזרו לאוטובוס (באוטובוס שלנו היינו הישראלים היחידים והיה גם אמריקאי אחד), ישבו וחיכו כבר כשעה שאנחנו נסיים. הכרטיסן של האוטובוס בא אלינו ודרש שנוריד את המזוודות מהאוטובוס ונשחרר אותו להמשך הנסיעה. עמדתי בתוקף על כך שהוא לא עוזב אותנו עד שנסיים את התהליך. כתוצאה מכך הוא עמד לצידנו, תרגם וסייע בהמשך. כשהפקיד התפנה ונתנו לו את המסמכים הוא דרש שנצלם אותם בעוד עותק. אז רצנו לחנות סמוכה שם יש מכונת צילום וצילמנו. כשחזרנו אליו התברר שיש חתך באורך רבע מילימטר באחד השטרות והוא מסרב לקבל אותו. למזלנו עמד לידנו אמריקאי שהסכים להחליף את השטר איתנו. מכל המסמכים שהבאנו הוא בדק רק את ההוכחה לטיסה מבוליביה ואת השאר הוא סתם שידך ושם בצד.

בינתיים הגיע גם נהג האוטובוס וצעק עלינו שאנחנו גורמים לו לבעיות ושנוריד מיד את המזוודות כדי שהוא יוכל להמשיך. צעקתי עליו בחזרה שאני לא מסכים בשום פנים ושיחכו לנו.

בקיצור ולסיום, מעבר הגבול משפיל, מבזה, עולם שלישי, ונראה כמו בסרטים. לקח לנו כמעט שלש שעות והמון עצבים.

פרק רביעי - בוליביה

קישור קצר לסיום הפרק הקודם שעסק במעבר הגבול מפרו לבוליביה. אחרי כל העצבים האוטובוס הוריד אותנו בקופהקבנה וחיפשנו מונית למלון שהזמנו מראש.

תפסנו מונית, הסברנו לאן אנחנו רוצים והתחיל המיקוח על המחיר (תהליך רגיל ומקובל בכל נסיעה במונית). הנהג התעקש על סכום שווה ערך ל 5 שקלים (נסיעה בתוך עיר או עיירה אמורה לעלות שקל או שניים) מכיוון שאחרי מה שעברנו, כל מה שרצינו זה להגיע בהקדם למלון, בלית ברירה הסכמנו לשלם 5 שקלים. הנהג פנה שלש פעמים ימינה, נסע בסה״כ 3 דקות ועצר בפתח המלון שהיה בערך 50 מטר מנקודת תחילת הנסיעה.

ברור שהנהג עבד עלינו בעיניים....

אבל, יש אלוהים בשמיים, שמחזיר לרשעים כגמולם. מיד שהתחלנו לנסוע המונית שפשפה רכב חונה ונוצרה שריטה רצינית בצד המונית. מגיע לו.....

קופהקבנה (לא להתבלבל עם החוף המפורסם בריו דה ז׳אנרו, ברזיל)

עיירה קטנה שיושבת על מפרץ לשפת אגם טיטיקקה. העיירה משמשת כנקודת יציאה להפלגות לשלשה איים באגם הענק, אי השמש, אי הירח, וקבוצת האיים הצפים. בנוסף היא נקודת מעבר למטיילים, בין לה פאז בוליביה לפונו פרו. העיירה מלאה תרמילאים וסתם תיירים מכל העולם, לכן יש בה הרבה מסעדות, בארים, סוכני תיירות ומקומות אחסון.

באיים הצפים היינו בפונו/פרו, לאי הירח ראינו המלצות שלא כדאי לבקר, ולכן, הפלגנו לאי השמש (Isla Del Sol).

יוצאים מהנמל הקטן של קופהקבנה ב 8:30 להפלגה של כשעה וחצי ומגיעים לנמל בקצה הצפוני של האי. על האי יש שלשה כפרים/קהילות אחד בנמל הצפוני, השני באמצע האי והשלישי בנמל הדרומי.

מהכפר הצפוני יצאנו במסלול הליכה שטיפס לקו הרכס קו/פרשת המים של האי. מכאן צועדים בעליות, מישורים וירידות כארבע שעות עד לנמל שבצד הדרומי. ההליכה היא בשביל מסומן היטב ויחסית נוח להליכה. בדרך יש שתי עמדות שבהן גובים מה שהם קוראים ״תרומה לקהילה״ (או בלשון יותר עממית, "פרוטקשן"). הנוף מסביב יפיפה, בעיקר מושכים את העין המפרצים עם המים בצבע כחול עמוק שלא מפסיק להדהים.

בערב חזרנו בהפלגה לקופהקבנה ומתארגנים לנסיעה ללה פאז העיר הגדולה בבוליביה.

האוטובוס ללה פז יוצא בצהרים ומשך הנסיעה כארבע שעות. אחרי כשעת נסיעה, מגיעים לנמל קטן בשם סאן פדרו, יורדים מהאוטובוס אבל משאירים עליו את החפצים, האוטובוס עולה על דוברה ואנחנו שטים בסירה קטנה. חוצים תוך 10 דקות את האגם וממשיכים בנסיעה באוטובוס. בניגוד לאזהרות שקיבלנו, הדרך במצב טוב, כביש עם מסלול לכל כיוון, מסומן, עם שוליים וגדר בטיחות ואין יותר מדי התפתלויות. אין הרבה מדי תנועה עד שמגיעים לפרברי לה פז ששם מתחיל הבלאגן האופייני לעיר הזאת. מיליוני מכוניות שתקועות בפקקים רוב הזמן. כל העיר זה שוק אחד גדול עם מיליוני מוכרים על כל מטר במדרכה. לא לחינם הישראלים קוראים לעיר "לה פח".

לאחר יום בעיר נסענו לטיול בעמק הירח Valle de la Luna. נסענו במונית אל מחוץ לעיר, לעיירה סמוך לעמק, שם שכרנו טרקטורון ויצאנו לסיבוב של כשעתיים כשלפנינו נוסע על אופנוע מדריך צעיר שהראה לנו את הדרך. היה נחמד מאד, הנופים בהחלט מרשימים.

דרך המוות

אספו אותנו בבוקר מהמלון במיני ואן שעליו היו כבר האופניים. איתנו בקבוצה היו עוד שלשה – גרמני, שוויצרי וקוריאני וכמובן, מדריך ונהג.

אחרי נסיעה של חצי שעה כשהיינו בגובה של 4700 מטר מעל הים, עצרנו לארוחת בקר קלה וקיבלנו ציוד מגן ואת האופניים.

יצאנו לרכיבה של כ- 23 ק״מ בכביש אספלט, כל הזמן בירידה. הכביש מספיק רחב ומדי פעם עוברות מכוניות.

זה היה החימום.....

לאחר מכן הקפיצו אותנו עם הרכב, לתחילת דרך המוות.

קצת היסטוריה - עד לפני 7 שנים הדרך שימשה כדרך ראשית לבירת בוליביה לה פז. הדרך בנויה מעפר ואבנים על צלע הר ולכל אורכה יש בצד שמאל תהום של כמה מאות מטרים. החוק בבוליביה מחייב שהנסיעה היא תמיד בצד שמאל (הקרוב לתהום) והמדריך הסביר שאם בא רכב ממול צריך להיצמד לצד הקרוב לתהום ולתת לו לחלוף. במהלך הרכיבה נתקלנו בשתי מצבות זיכרון בעברית, אחת של שמונה ישראלים שהמיניבוס שלהם התהפך ומצבה שניה של בחורה מקיבוץ נווה איתן שנהרגה ב 2001.

אורך הדרך כ- 30 ק״מ. מכיוון שהנסיעה היא בירידה כל הזמן, לא צריך כוח להפעיל את הדוושות אבל צריך לשמור כל הזמן עם שתי הידיים על הבלמים, הקידמי והאחורי.

החוויה היא מהנסיעה באופניים וכמובן מהנוף המדהים בצידי הדרך, הצמחייה הירוקה, מפלי המים וכד'..

סיימנו בערך בשעה אחת במלון שנמצא בגובה 1200 מטר מעל פני הים. עשינו מקלחת, החלפנו בגדים וקיבלנו ארוחת צהרים עשירה וטעימה.

סה״כ ירדנו כ- 3500 מטר. בחמש חזרנו למלון בלה פז. לסיום קיבלנו חולצות עם הכיתוב ״שרדתי את דרך המוות״.

ג׳ונגל

יצאנו למסע של חמישה ימים לג׳ונגלים בצפון בוליביה. ביום הראשון טסנו מלה פז כחצי שעה לכפר רורה נבקה (ר.נ.).

בכפר יש כ 14 אלף תושבים שרובם מתפרנסים מהתיירים וקצת חקלאות. ברחוב המרכזי יש כשלושים חנויות של בגדים משומשים. התיירים שמגיעים לכאן קונים בגדים משומשים לסיור בג'ונגל. גם אנחנו קנינו חולצות בהירות עם שרוולים ארוכים כהגנה כנגד היתושים.

אחרי לילה במלון, נסענו בג'יפ עם עוד שבעה תיירים כשלש שעות בדרך עפר עד לעיירה סנטה תרזה, אכלנו צהרים והגענו למעגן סירות. שטנו עם הסירות בנהר כשעתיים עד למחנה בלב הג'ונגל, זהו מתחם מבני עץ על שפת הנהר עם חדרים משותפים, חדרים פרטיים, חדר אוכל, מטבח, שירותים ומקלחות. חשמל יש מגנראטור שעובד רק מחשכה (18:30) עד 21:30.

העיקרון הוא שיוצאים עם הסירות לפעילויות כגון חיפוש אחר נחש האנקונקדה (לא נמצא), דיג של פירניות (הצלחנו מאד), שחיה עם דולפינים, צפייה בשקיעה ממרפסת תצפית. וכל שיט בסירה רואים קופים, תוכים, תנינים (קיימנים ואליגטורים), דולפינים, צבים והמון ציפורים מסוגים שונים. בחושך מאירים על גדות הנהר ורואים את העיניים הזורחות של התנינים.

במחנה יש שלש ארוחות ביום והאוכל משביע וטעים.

אחרי שלשה ימים במחנה חזרנו (שיט בסירה ואחר כך ג'יפ עד רורה נבקה).

למחרת בצהרים חזרנו בטיסה של חצי שעה ללה פז ואחרי התארגנות קצרה, איסוף של מעיל עור מהחייט ב״שוק הכחול״( 250 שקלים) ואיסוף של המזוודות מהמלון בו השארנו אותן יצאנו לטרמינל לתפוס את האוטובוס לאיוני, נסיעת לילה משש בערב עד שבע בבוקר למחרת.

הנסיעה מלה פז לאיוני, התחילה בשעתיים של נסיעה על כביש סביר, אחר כך עוד בחמש שעות על כבישי אספלט מלאים במהמורות ולקינוח משעה 01:00 ועד להגעה לאיוני ב 06:00, דרך חול מדברית שבה האוטובוס קופץ ומיטלטל בצורה שאתה בטוח שבכל רגע הכל יתפרק. אבל הפלא ופלא, בכל זאת הגענו למרות הכל....(להקת כוורת).

באוטובוס פגשנו זוג ישראלים צעירים וחמודים, אוריה מקיבוץ גשר ואדר מקיבוץ רגבה וסיכמנו שנהיה ביחד בסיור למדבר המלח - הסאלאר.

לאחר יום התארגנות וסקר שוק בכמה סוכנויות, יצאנו לשלשה ימים. מלבד המדריך היו בג׳יפ, אב ובתו מברזיל, אדר ואוריה ואנחנו.

ביום הראשון מסיירים ברחבי מדבר המלח, המראה מדהים, לאן שלא תביט רק משטחי מלח אינסופיים. בלילה ישנו במלון מלח. הרצפה היא ממלח (גרגירים), הקירות עשויים מלבני מלח, המיטה היא משטח לבני מלח ועליו מזרן ובחדר האוכל השולחנות והספסלים גם הם מלבני מלח. לאותו מלון הגיעו עוד כחמישה ג'יפים. נוטצרו קשרי ידידות עם שלשה סטודנטים פורטוגלים שהגיעו מצוידים בפחיות בירה. אחרי שהם לגמו חמש שש פחיות (כל אחד) הם סיפרו כמה הם אוהבים אותנו ורוצים לבקר בארץ, והם אפילו היו מעודכנים על הבחירות בארץ. אחד מהם נתן לנו הופעת סטנד אפ על תקרית שהייתה לו עם משטרת צ׳ילה, כי הוא נכנס שיכור למונית. היה ממש כיף.

למחרת נוסעים כל היום במדבר ועוברים בין לגונות צבעוניות עם ציפורי פלמינגו, פסלי סלע שהטבע פיסל כמו בתמנע ומרחבים מדבריים עם מישורי חול והרים. מדי פעם נתקלים בכפר נידח של כמה בקתות שלא ברור מדוע הם נמצאים באמצע שום מקום. לאחר עוד לילה באכסניה באמצע המדבר, יצאנו עם שחר ליום האחרון שכלל ביקור בגייזרים מדהימים שנמצאים בגובה של 5000 מטר מעל פני הים ורחצה בבריכת מים חמים שנובעים מהר געש, הורידו את רק אותנו במעבר הגבול לצ׳ילה והג'יפ עם ארבעת חברי הקבוצה האחרים חזרו לאיוני, בוליביה. אותנו אסף מיניבוס והסיע לעיירה סאן פדרו דה אטקמה שבצפון צ׳ילה.

תם פרק בוליביה ושלש מדינות העולם השלישי, מתחיל פרק צ׳ילה.

 פרק חמישי - תובנות כלליות על אקוודור, פרו ובוליביה

החלטתי לסכם את התובנות משלשת הארצות הראשונות שטיילנו מאחר והצפייה היא ששלשת הארצות הבאות - צ׳ילה, ארגנטינה וברזיל - תהיינה שונות באופיין, הרבה יותר מודרניות ומערביות. כמו כן, אנחנו כבר בערך בנקודת האמצע של הטיול שלנו, אנחנו מחוץ לבית כבר שבעה שבועות.

שפה ושליטה באנגלית - חלק גדול מהאוכלוסייה אינו מבין אנגלית, אפשר להסתדר עם הידיים, ומעט מאד מילים בספרדית. עם זאת יש הרגשה שכל הזמן ״דופקים״ אותך כי אתה לא מבין את השפה.

אוטובוסים ומיניבוסים ציבוריים - חוץ מנהג יש בכל רכב עוד עוזר שכל הזמן עם הראש מחוץ לחלון וצועק את מסלול הנסיעה כדי שכל הולך רגל שרוצה יוכל לעלות. אין תחנות מחייבות, הנהג עוצר לכל מי שמרים יד בעיר וגם מחוץ לעיר.

מוניות - מיליוני מוניות, מסומנות וגם לא, כל נסיעה מתחילה בהתמקחות על המחיר, אחרי ההסכמה יוצאים לדרך.

אוטובוס תיירים - הסידורים הם כמו לטיסה, קניית כרטיסים, מסירת מזוודות, ביקורת דרכונים, מקומות מסומנים, כרטיסן/ עוזר נהג שעובר ובודק שוב את הכרטיסים, חלוקה של כיבוד קל, סרטי וידאו עם דיבוב ספרדי.

עמידה בזמנים - שלא כמו שהזהירו אותנו, בסה״כ עומדים בזמנים ואין איחורים היסטריים. לפחות לשתי אטרקציות שהגיעו לאסוף אותנו מהמלון, הנהג הקדים ברבע שעה.

התמקחות - עיסוק קבוע ומתמשך בכל דבר שקונים, או נוסעים. זה חלק מהתרבות והצד השני מצפה לכך.

מזג האויר - אנחנו מטיילים בעונת הקיץ בחצי הדרומי וזו העונה הרטובה. עד עכשיו מזג האויר נהדר, חמים , כמעט ללא גשם ובוודאי לא כזה שגרם לשיבוש בתכניות שלנו.

מחלת גבהים - נערכנו מראש לכך שנסבול ממחלת גבהים אך התאכזבנו לטובה וכלל לא סבלנו מהמחלה. נחתנו לקיטו שנמצאת בגובה רב ויומיים קודם לקחנו כדורים נגד המחלה (diamox). שלשת הימים הראשונים תוכננו מראש כימים קלים של סיור עיר ללא לוח זמנים מחייב. עם זאת, כשטיפסנו להרים בגובה של מעל 4500 מטר היתה תחושה של קושי בנשימה, מעט סחרחורת ולאות קלה.

בטחון אישי - קראנו ושמענו הרבה אזהרות על (חוסר) הביטחון בערים, ברחובות או ברובעים מסוימים. בכדי שלא לבלוט יצאנו לטיול ללא תכשיטים, טבעות וגם את השעון חשבתי להסיר באזורים מסוימים. לא נהגנו להסתובב במקומות המסוכנים אבל לא סבלנו מתחושה של חוסר בטחון בערים עצמם, יש הרבה מאד שוטרים במקומות שהתיירים מסתובבים ולא נתקלנו באירועי אלימות או כייסות או גניבה.

אוכל והיגיינה - בשלשת המדינות ניתן לאכול המון אוכל רחוב במחירים שיעלו אצלכם מחשבות על ירידה מהארץ. כמה דוגמאות: מרק עוף, בשר עם צ'יפס, אורז וירקות, כוס מיץ - 10 שקלים, המבורגר בלחמנייה - 3 שקלים, בקבוק בירה של ליטר במסעדה - 10 שקלים. אבל, חייבים להגיד מילה על ההיגיינה, זוהמה אחת גדולה. למי שיש ציפוי נירוסטה על הקיבה יכול לחגוג כאן בגדול. כל השאר כדאי שישמרו לנפשם וישתדלו לאכול במסעדות התיירים ששם המחירים גבוהים יותר אבל עדיין נמוכים בהשוואה לארץ וגם שם ההיגיינה לא משהו... ורמז אפשר לקבל כשמבקרים בשירותים או מבקשים לרחוץ ידיים.

מטיילים, תרמילאים, ישראלים - בשלש המדינות יש הרבה תיירים מכל העולם וכולם מבקרים באותם אתרים. רובם בגיל צעיר, מוצ'ילרים שחורשים את דרום אמריקה חודשים. נתקלנו גם במבוגרים יותר, בעיקר בקבוצות באתר כמו המאצ'ו פיצ'ו, והרבה ישראלים פגשנו בעיקר בבוליביה. לא פגשנו אף ישראלי בגילנו.

לינה - אנחנו לנים בדרך כלל בהוסטלים ומנסים למצוא את אלו עם מטבח כדי שנוכל להכין לבד שתיה חמה ומדי פעם סלט או תבשיל חם מתוצרת עצמית. המחירים של ההוסטלים הללו די זולים ואינם עולים על 25-30 דולר לזוג בחדר פרטי ללילה. עם זאת, נתקלנו כאן במשהו שלא הכרנו לפני כן, מים חמים הם לא דבר מובן מאליו, מגבות ונייר טואלט צריך לבקש ולא תמיד מקבלים. אבל גם עם זה למדנו להסתדר.

כלבים - בכל מקום שתפנה תמצא חבורה של כלבים. הם מסתובבים ברחובות הערים, בשכונות במסעדות. יש כאן מיליונים.....

פרק שישי – צ׳ילה וגם ארגנטינה

אין ספק שאחרי אקוודור, פרו ובוליביה, כשהגענו לצילה, קפצנו מאה שנה קדימה בזמן, משחור לבן עברנו לצבעוני. צילה היא מדינה מסודרת, מערבית ומודרנית, ולא לחינם מכנים את תושבי הארץ ״הייקים של דרום אמריקה״.

אחרי שעברנו את הגבול מבוליביה, נסענו לעיירה בשם סאן פדרו דה אטקמה וממנה המשכנו באוטובוס עד לעיר אנטופאגסטה שהיא העיר הגדולה בצפון צילה.

פשוט קשה לתאר מה זה עושה לנסוע שוב על כבישי אספלט עם שילוט מסודר, כמו בארץ. מתחשק לקפוץ ולנשק את הכביש....

באנטופאגאסטה שהינו לילה ומיד בבוקר תפסנו מטוס (כשעתיים טיסה) לסנטייגו בירת צילה.

פסק זמן קצר להסבר על צילה לאלו מאיתנו שהמורה הוציאה לחצר בשיעור גאוגרפיה. המדינה ארוכה וצרה, אורכה 4300 ק״מ, כמו מניו יורק ללוס אנג׳לס. הרוחב אינו עולה על 200 ק״מ. סנטייגו נמצאת בערך באמצע המדינה.

סנטייגו נראית כמו עיר בירה באירופה, האנשים הרבה יותר לבנים, מתלבשים יפה ונראים ספרדים, אין את האינדיאנים ואינדיאניות בתלבושות המסורתיות, עם זאת יש מעט דוברי אנגלית. יש מערכת תחבורה עם מטרו ואוטובוסים מאד מסודרים.

מראש עשינו הזמנה של דירה במרכז העיר, המיקום מעולה ובקומפלקס שלנו יש ארבעה מגדלים בני 22 קומות עם דירות שמאוכלסות בעיקר בצעירים ומעט תיירים. יש בריכת שחיה בקומה ה- 18 וגם חדר כושר. בצמוד יש סופרמרקט גדול ומלא כל טוב, כך שניצלנו את הזמן למעט ביקורים בעיר ובעיקר למנוחה ואגירת כוחות להמשך.

רובע בלה ויסטה הוא אזור הבילויים, היינו שם בלילה, מאות מסעדות, פאבים, בתי קפה ובכולם יש אלפי אורחים שאוכלים ובעיקר שותים (היין הצ'יליאני מצוין ומאד זול).

למחרת נסענו באוטובוס כשעה וחצי לעיירה סמוכה ואל-פראיסו(עמק גן העדן), שהיא עיר נמל עם המון ציורי גרפיטי על קירות הבתים. בסנטייגו מאד נעים יש שמש ואין עננים כלל, בואלפראיסו היה מעונן וקריר ואנחנו לא היינו ערוכים לכך.

פוקון

לעיר הגענו אחרי נסיעת לילה מסנטייגו. האוטובוס היה מאד נוח, נסיעה חלקה לגמרי, כסאות כמו במחלקת עסקים, שמיכות, כריות ואפילו קצת אוכל בבוקר.

פוקון נראית כמו עיירה באלפים, מלא בתי עץ, רובם מציעים חדרים להשכרה, המון מסעדות וסוכנויות טיולים ברחוב הראשי.

מעל העיירה מתנשא בגאון הר הגעש ויאריקה. ההר שצורתו חרוט מכוסה בשלג וניתן לראות אותו מכל מקום בעיירה ובסביבתה.

יצאנו בבוקר לטיפוס על ההר. בתחילה קיבלנו בסוכנות המארגנת ערכת ציוד שכוללת תרמיל גב עם מעיל, מכנסיים, נעליים, גרזן קרח, כפפות וציוד נוסף שישמש אותנו בטיפוס. לאחר מכן לקח אותנו אוטובוס לבסיס ההר שגובהו 1400 מטר ועלינו קטע קצר של כעשר דקות ברכבל. הגענו לתחילת מדרון השלג. מכאן מטפסים בשלג בזיג זגים כשלש וחצי שעות עד לפסגה שגובהה 2800 מטר. מהפסגה יש תצפית מדהימה על אזור האגמים של צילה ועל עוד חמישה הרי געש בצילה וארבע בארגנטינה הסמוכה.

יש אפשרות להביט לתוך לוע הר הגעש שכל הזמן משמיע קולות פיצוצים ומפזר ענני גופרית ואפר.

את הדרך חזרה לבסיס ההר עושים בגלישה על דיסקית פלסטיק וזה לוקח כ 45 דקות.

לצערנו בקבוצה שלנו שכללה 15 חברים מתוכם 12 ישראלים, היו 3 נפגעים ישראלים בדרך חזרה. בחור אחד קיבל מכה בברך והמדריכים היו צריכים לארגן חילוץ שלו עד למטה, ואחר כך הוא נלקח לצילום בבית חולים (אבחנו לו שבר עצם הברך, גיבסו אותו ואחרי יומיים הוא היה על המטוס לארץ). בחורה אחת טענה שהאצבעות ברגליה קפאו והיא איבדה את התחושה בהן. היינו צריכים לכסות אותה עם הפליז שלי ולעסות לה את כפות הרגלים. קצת סחבנו אותה על הגב ובסוף העמיסו אותה על טנדר. השלישי היה בחור שפשוט סרב לרדת את הקטע האחרון בגלל בעיות ברצועת הברך והחליט שהוא נשאר על ההר. נשארתי איתו לבד ושכנעתי אותו לרדת ביחד איתי לאט לאט והכל עבר בשלום.

בערב שבת הלכתי לתפילה בבית חב״ד. הגיעו כ 50 צעירים ישראלים ואחרי התפילה היה קידוש וסעודת שבת. היה מרגש, חשתי גאה בחברה האלה.

בעלת ההוסטל בפוקון היא צעירה בשנות השלושים שהגיעה מגרמניה לפני כשש שנים ופתחה את ההוסטל. סיפרתי לה שפגשתי הרבה ישראלים בפוקון והיא אמרה לי שבשבועיים האחרונים יש שמועה בפוקון שהישראלים שאנחנו אומרים שהם משוחררי צבא, בעצם עדיין חיילים ותפקידם הוא לכבוש את אזור פטגוניה כדי לאפשר יישוב של האזור בישראלים שיגיעו מהארץ. שמועה נוספת היא שארגנטינה מכרה שטח בפטגוניה לסוכנות היהודית לשם אותה מטרה של הבאת ישראלים לשטח. תיאוריית קונספירציה הזויה...

נקודה נוספת שבעלת ההוסטל ציינה שישראלים מאד בולטים בשטח כי בניגוד לגרמנים או אמריקאים ואחרים שמטיילים בזוגות, הישראלים מטיילים בחבורות של חמישה ששה ואפילו יותר, היא הדגישה שהישראלים חתיכים והישראליות יפיפיות, שהם מדברים בקול רם ועם הרבה חה חה ולכן קשה שלא לזהות אותם.

ברילוצ׳ה

אחרי נסיעת יום של 12 שעות, באוטובוס ומעבר הגבול מצ׳ילה לארגנטינה הגענו לברילוצ׳ה. בדרך האוטובוס עבר בעיירה סאן מרטין דה לוס אנדס, שנראית כמו העיירות בהרים של אוסטריה או גרמניה, המון בתי עץ דו קומתיים, פרחי גרניום במרפסות, רחובות עם המון חנויות של מותגים יוקרתיים. מסאן מרטין האוטובוס נוסע בדרך ״שבעת האגמים״ עד ברילוצ׳ה. כל מספר ק״מ חולפים על אגם אחר שכלוא בין ההרים המיוערים מימיו כחולים עמוקים, מראה מרהיב.

העיר ברילוצ׳ה שוכנת על שפת אגם ענק ויש בה משהו שהזכיר לי את טבריה, אגם, עיר שמשתרעת משפת האגם כלפי מעלה בעלייה מתונה, ממול בצד השני של האגם יש הרים וברחובות המון תיירים.

באזור מרכז העיר יש שפע של חנויות יוקרתיות והמוני תיירים שמסתובבים.

מצאתי לנכון לציין ארבע נקודות לגבי ברילוצ׳ה:

שוקולד - המון חנויות שמוכרות שוקולד, ברובן מקבלים טעימות מהתוצרת של החנות. לא יכולנו להתאפק ועברנו מחנות לחנות כדי שנדע בדיוק כמה טעים השוקולד ברילוצ׳ה, והוא טעים....

גלידה - עוד מוצר שמייחד את העיר. בחנויות יש המון סוגים וכמובן שחטאנו גם כאן באכילת גלידה בטעמי שוקולד תפוז, שוקולד פטגוני וריבת חלב. שפתיים ישקו....

בשר - כמיטב המסורת הישראלית גם אני הלכתי למסעדת ״דה אלברטו״ לאכול סטייק ארגנטינאי. בעזרת השם והתיירים הישראליים, יש לאלברטו כבר 4 סניפים בעיר ולאחרונה הוא גם פתח סניף ״חלבי״ רחמנא ליצלן, מוכרים בו פסטות, סלטים וכיו״ב.

המקום הוא חגיגה אמיתית לאוהבי הבשר (צימחוניים יכולים לדלג לפסקא הבאה...), פתחתי עם נקניק צ'וריסו עסיסי וגדול, למנה העיקרית קיבלתי סטייק (ביף דה לומו), הנתח שקיבלתי פשוט נמס בפה (אני מדמיין את הריר של הקוראים...) וצלחת ענקית של צ'יפס ואת הארוחה ליווה בקבוק (375 מ״ל) של יין מלבק מצוין. ידידי, כל זה עם טיפ, 100 שקלים. מבחינתי, אלברטו זכאי להדליק משואה ביום העצמאות!

דולרים (ראו גם פרק דולר כחול בהמשך) - בהתאם לעצה שקיבלתי מצעירים ישראליים שפגשנו לפני כחודש הבאתי איתי לארגנטינה הרבה מאד דולרים במזומן. השער הרשמי של הדולר בארגנטינה הוא בערך 8 פזו לדולר. אבל יש גם מה שנקרא כאן ה״שוק הכחול״ שפעיל בערים הגדולות וניתן לקבל על כל דולר כ- 12.5 פזו, פי אחד וחצי מהשער הרשמי. ברחובות הראשיים של ברילוצ׳ה יש חלפנים שפונים לתיירים ומציעים לקנות דולרים בשער של השוק הכחול. הכל בפומבי ובלי לעבור על החוק. גם אני החלפתי מאות דולרים ובכך הוזלתי את העלויות של הלינה והאוכל בארגנטינה.

עוד קצת על ברילוצ'ה בסוף הפרק הבא.

בפרק הבא נבקר באל קלפטה, אזור פטגוניה שבדרום ארגנטינה וביקור בקרחון המתנפץ, אח״כ אל צ'לטן וקרחון הפיץ רוי וה״קרטרה אוסטראל״ (הדרך הדרומית) שמזגזגת בין ארגנטינה לצילה. על כך בפרק הבא של עלילות בתי ורמי.

פרק שביעי - המשך צ׳ילה וארגנטינה

אל קלפטה

העיר היא הנקודה הדרומית ביותר שבה נבקר בארגנטינה. העיר שוכנת על גדת אגם ארגנטינה וסמוך לשמורת הטבע הענקית של הקרחונים. העיר מהווה צומת יציאה לכמה כיוונים:

לכיוון דרום ומערב - לערים בצ׳ילה: פוארטו נטאלאס שהיא נקודת הכניסה לשמורת הטבע המפורסמת טורס דל פיינה ופונטה ארינס שהיא העיר הדרומית של צ׳ילה.

לכיוון מזרח - לקרחון המפורסם פריטו מורנו שמכונה על ידי הישראלים הקרחון המתנפץ.

לכיוון צפון - לאל צ׳לטן ולקרטרה אוסטראל.

באל קלפטה רחוב ראשי אחד שבו (כמו בכל ערי התיירות) חנויות, מסעדות, בתי קפה וסוכנויות שמארגנות טיולים באטרקציות שבסביבה. העיר מוצפת בישראלים בסופרמרקט הרגשתי שאמנם לא הייתה לובה הקופאית אבל אנחנו למעשה בכרמיאל....

אחרי שהתמקמנו בהוסטל משפחתי קטן קרוב למרכז, ביקרנו בקרחון המתנפץ, מרחק של כשעה וחצי נסיעה מהעיר. במקום יש מרפסת תצפית ממנה צופים בקרחון הענק. הצבע של הקרח הוא תכלת בגלל שבירת קרני השמש. כל התיירים עומדים וממתינים להתנפצות של גוש ונפילה למים. זה קורה אחת לכמה עשרות דקות, אלא שחזית הקרחון היא כל כך רחבה שבדרך כלל, שומעים רעם נפילה ועד שמאתרים היכן נפל גוש, הוא כבר במים.

יש אפשרות לקחת ספינה שמתקרבת לקרחון וגם לקחת טיול שבו הולכים על הקרחון. אנחנו ויתרנו.

אל צ׳לטן

זהו כפר קטן מאד במרחק של כשעתיים וחצי נסיעה מאל קלפטה. בכפר נושבת באופן קבוע רוח חזקה שמגיע עד 50 קמ״ש (אתה הולך ברחוב והרוח ״מריצה״ אותך קדימה), בכפר יש כ 400 תושבים קבועים וכ 40 מסעדות ובתי מלון. אל צ׳לטן מכונה ״בירת הטראקים של ארגנטינה״. מהכפר יוצאים שבילים המובילים להרים, קרחונים, נחלים, לגונות ומפלים ובדרך אפשר לצפות בקונדור (בן דוד של הנשר).

גם כאן מצאנו הוסטל קטן ביתי וחמים, החימום בחדר ובמטבח/חדר האוכל דולק 24/7!!!

בכל אחד משני הימים ששהינו כאן עשינו טראק אחר. בראשון צעדנו דרך יער להר הפיץ רוי שמזוהה בזכות הפסגה המחודדת שלו. רוב הזמן הפסגה מכוסה בעננים והטראק מוביל רק לנקודת תצפית על הפסגה (עליה אי אפשר לטפס). בדרך עוברים ליד לגונות ונחלים מלאים במי הפשרה מהשלגים (בגלל הקור, לנו קל לשכוח אבל כעת קיץ בארגנטינה). מרחק ההליכה הוא כ 10 ק״מ לכל כיוון, על שבילים מסומנים בברור, לאורך הדרך פוגשים כל הזמן מטיילים. לדרך יצאנו בשעה תשע וחזרנו בארבע וחצי. חשוב לציין שמזג האויר משתנה כל כמה דקות, קצת שמש, קצת מעונן, רוח, אבל לא ירד גשם.

ביום השני עשינו מסלול הרבה יותר קל, נסענו כשעה וחצי, עצרנו לראות מפל, המשכנו ללגונה שלידה הר עם קרחון, צעדנו כשעה ביער לפסגת הר וצפינו בקרחון. מזג האויר היה מעט אפרורי ומעונן יותר מאשר יום קודם וכשהיינו בפסגה החל יורד גשם קל. נרטבנו מעט, לא נורא, חזרנו למכונית ולחדר החם בהוסטל.

לפני שנתחיל את הקרטרה ביקרנו בשני כפרים שהם נקודת הכניסה לדרך:

לוס אנטיגוס, עדיין בארגנטינה, ייחודו במטעי הדובדבנים, ביקרנו בחווה ובעלת החווה הסבירה שאפשר לטייל בין העצים, לקטוף ולאכול כמה שרוצים ללא תשלום. העצים היו עמוסים בפרי בשל והיה קשה לנו להפסיק.... בהמשך נסענו לחווה סמוכה שבנוסף לדובדבנים מגדלים בה פטל בר ודומדמניות, גם כאן אכלנו וקנינו צנצנת ריבת דובדבנים לארוחות שבהמשך.

אחרי מעבר הגבול שכלל שיקוף המזוודות והתרמילים, כי אסור להכניס לצ׳ילה פירות וירקות, הצ'יליאנים חוששים ממזיקים, הגענו לכפר מעבר לגבול, צ׳ילה צ׳יקו. כאן נסענו לביקור בשמורה, לגונה עם פלמינגוס ואגם.

אחרי לילה בצ׳ילה צ׳יקו היינו מוכנים להתחיל את הקרטרה.

קרטרה אוסטראל (הדרך הדרומית) - הקרטרה היא דרך (מספר 7) בצ׳ילה, מצפון לדרום באזור פטגוניה. אורך הדרך כ 1200 ק״מ והיא מחברת כפרים ועיירות לשאר חלקי המדינה. רק חלק קטן מאד של הקרטרה סלול, מרביתו דרך עפר מלאה בורות ומהמורות שבה מהירות הנסיעה היא 30 עד 40 קמ״ש. בקרב הישראלים הצעירים זהו מסלול חובה ורובם עושים את הקרטרה בטרמפים. במהלך הנסיעה נחשפים נופים יפיפיים של יערות גשם, הרים עם פסגות מושלגות, מפלי מים מהפשרות השלגים, אגמים גדולים ולגונות קטנות בצבע כחול עמוק, נהרות ונחלים עם מים שוצפים, חוות עם מרבדי עשב אין סופיים ובכל מקום פרות וסוסים שאוכלים או יושבים ונחים.

את הקרטרה עושים מצפון (מברילוצ׳ה שבארגנטינה) לדרום (לאל קלפטה שבארגנטינה) או ההיפך תוך כדי מעבר בין ארגנטינה וצ'ילה ובחזרה. מכל מיני סיבות לא מתוכננות, שלא אפרט כאן, בתי ואני לקחנו את הרכב בברילוצ'ה, ירדנו דרומה בדרך 40 הארגנטינאית (דומה לכביש הערבה שלנו ומקביל ממזרח לקרטרה), כ- 1400 ק״מ ביומיים וחצי, ובאל קלפטה פגשנו את דן ואולגה, זוג חיפאי בסוף שנות העשרים ואיתם אנחנו עושים את הנסיעה צפונה בחזרה, עד ברילוצ׳ה.

פוארטו ריו טרנקיליו - כפר קטן עם כחמישים בתים. הפלגנו בסירה לסיור של שעה וחצי במערות שיש, ההפלגה הלוך היא חלקה ואילו בחזרה אנו שטים כנגד הרוח והסירה מיטלטלת בגלים. בלילה שכרנו בקתה בקצה הכפר והיה לנו כיף לבשל במטבח מאובזר, להדליק קמין עצים כל הלילה ולהיות עצמאים רק ארבעתנו.

וילה סרו קסטיליו (הצ'יליאנים אומרים וייה סרו קסטיו) - כפר של שישים בתים ששוכן למרגלות הר שנראה כמו טירה. כאן עשינו טיול סוסים של כשש שעות עם מנואל בעל חווה מקומי. החוויה היא לצפות בנוף המקסים ממרומי הגבעות מבלי להתאמץ בהליכה. לסוסים היה קצת קשה, אם כי ארבעתנו די רזים.

קויואקה - העיירה מרכזית ועיר הבירה של הקרטרה. זוהי עיר לכל דבר, עם שני סופרמרקטים מודרניים ומלאים בכל טוב, בנקים וכל מה שצריך.

העברנו לילה בהוספדחה (בית פרטי שנותן חדרים ללינה ואפשרות להשתמש במטבח ואביזריו) ולמחרת עשינו טרק קצר של כשעתיים לאורך נהר שנקרא סימפסון.

פויואפי - כפר קטן שבו העברנו לילה בבקתה (cabania), בית קטן ומאובזר עם שני חדרי שינה, מטבח, אח עצים שדולקת כל הלילה. בדרך לפויאפי עשינו שני מסלולים קצרצרים לצפייה במפל גועש ובקרחון תלוי. בבוקר נסענו כשעתיים לאתר מרחצאות חמים. חוץ מארבעתנו היו באתר רק עוד כעשרה ישראלים שהגיעו במיניבוס.

פוטאלופו - עוד כפר קטן בו נשארנו יומיים. יצאנו לטרק נחמד של כשלש שעות לצוק סלע (סלע הנשרים) שממנו השקפנו על עוד נוף מדהים שמשלב נהר זורם, לגונות עם מי תכלת, פסגות הרים מושלגות וחוות שיושבות בלב מרבדי עשב עם פרות וכבשים.

אחר הצהרים נסענו לאחת הלגונות באזור ושם פגשנו אישה אמריקאית עם הבת שלה, שתיהן ציפו למעבורת שתיקח אותן עם הטנדר ועליו מצרכים, לבית שלהן שנמצא בגדה ממול, היא חיה בצ'ילה כבר 9 שנים ולדבריה זה מקום נהדר לגדל ילדים. בתשובה לשאלתי מדוע היא הגיע דווקא לכאן, היא ענתה שאלוהים כיוון אותה למקום הזה.

למחרת יצאנו מפוטלופו, אחרי נסיעה של 10 דקות הגענו למעבר הגבול לארגנטינה. משם עוד כשעתיים נסיעה עד לעיירה אל בולסון. העיירה הוקמה על ידי היפים ארגנטינאים, המון אמנים, הם בעד שלום ואפילו הכריזו על העיירה כ״אזור נקי מנשק גרעיני״. הגענו לעיירה ביום שבת שהוא יום השוק. בכיכר המרכזית יש המוני דוכנים של אמני העיירה שמציגים מוצרים יפים ומעניינים ובנוסף דוכני מזון זולים.

בחלק מהדוכנים היה שלט עם דגל פלסטין וקריאה לאנשים להחרים את התיירים הישראלים. אגב, בקרטרה נתקלנו בכתובות נגד ישראל והיהודים, פעם במקלחת של הוסטל ופעם על עמוד יסוד של גשר.

סמוך לעיירה יש שתי חוות שבהם לא ביקרנו אבל שמענו עליהן מאנשים שונים שפגשנו, ״החווה האיטלקית״ שבה יש שעורי יוגה, מוסיקה קלאסית, מזון טבעוני וכדומה. החווה השנייה ״הישראלית״, בה יש מוסיקה רועשת, סמים, מין וכדומה, תוכלו לתאר לעצמכם לאיזה חווה ממהרים החברה הישראלים הצעירים (במקום מסוים קראנו: "...מי שמתגעגע לערסים ולפרחות, לבעל בית שלא רואה אותך ממטר.... שישתכן בחווה הישראלית..").

מאל בולסון המשכנו לברילוצ׳ה ובכך סיימנו את הנסיעה ברכב השכור.

במשך 16 יום נסענו כ 4300 ק״מ כמחציתם על כבישי אספלט והחצי השני דרכי עפר, אבנים וחול. רק אני נהגתי (ונהניתי....), בלי פנצ׳ר, בלי שריטה, בלי לדפוק את הקלאץ׳ ובלי שום פגיעה בשמשות.

בברילוצ'ה ביקרנו עוד ב״מפל השדונים״, שסמוך לאגם גוטייארז. למי שעדיין לא היה בקרטרה, זה בהחלט שווה את המאמץ הקטן להגיע למקום ולצפות במפל הקטן. אנחנו לא התרשמנו כי ראינו מפלים רבים שהיו גבוהים ושוצפי מים הרבה יותר ממפל זה. ביקרנו גם ב״קרחון השחור״ שהוא מאד מרשים ומעניין, קרחון שלג שכשמו כן הוא, פשוט מצופה בצבע שחור. אבל, וזה אבל גדול, הדרך אליו הייתה ארוכה ומייגעת, 30 ק״מ מברילוצ׳ה על כביש ומשם כ 50 ק״מ בדרך עפר ואבנים, שוב נסיעה ב 30 קמ״ש סה״כ כ 4 שעות בדרך קשה הלוך וחזור.

מברילוצ׳ה טסנו לבואנוס איירס. התכנית להמשך היא לבקר במפלי האיגואסו, לעבור לברזיל לשתי ערים באזור הצפוני ומשם לריו דה ז׳נרו.

פרק שמיני –ארגנטינה וברזיל איגואסו, אולינדה ורסיפה, סלבדור

לעיירה פורט איגואסו שסמוכה למפלים, הגענו בטיסה מבואנוס איירס בצהרים כך שאותו יום היינו רק בבריכה של ההוסטל.

למחרת עשינו את הפארק בצד הארגנטיני. היה יפה מאד אבל מעייף בגלל ההליכה הרבה והחום הכבד. מראה המים שזורמים במפלים והרעש שהם עושים בנפלם מרשים ביותר.

בערב עברנו לצד הברזילאי ומיד התחיל גשם זלעפות שנמשך כשעה. נסענו ישר להוסטל שהזמנו מראש בעיירה פוז דה איגואסו, 5 דקות מהגבול.

הזמנו משלוח פיצה והלכנו לישון כי בארבע וחצי בבוקר כבר אספה אותנו מונית לשדה התעופה.

טסנו כשעה וחצי לסאן פאולו, החלפנו מטוס וחברת תעופה וטסנו עוד שלש שעות לרסיפה.

רוב הזמן שהינו בעיירה קטנה שנקראת אולינדה ושהיא בעצם פרבר של העיר רסיפה.

סיירנו באזור ההיסטורי של אולינדה שהוא יפה ומצד שני יש את שכונות העניים שמזכירות לנו את בוליביה. מלוכלך, ביוב זורם ברחוב, סוסים מטיילים חופשי ברחוב ואוכלים משקיות הזבל שזרוקות בכל מקום. חוף הים גם הוא די מלוכלך מהביוב שזורם למים , אבל זה לא מונע מהמקומיים לרחוץ במים.

ברסיפה סיירנו במרכז העיר שמכיל מבנים מעניינים עם חזית צבעונית, בשוק ובחוף הים שמלא מתרחצות עם חוטיני (לא לכולן זה מתאים......) וגם מתרחצים.

סלבדור דה באיה

לסלבדור הגענו לאחר טיסה של כשעה מרסיפה. טסנו עם חברה ברזילאית בשם azul , פרוש השם הוא כחול. אם אותה חברה הגענו לרסיפה. זאת החברה הטובה ביותר שבה טסנו עד כה: מיד שהגענו לצ׳ק אין טיפלו בנו וקיבלנו כרטיסים (בטיסות קודמות בגלל שאנחנו על בסיס מקום פנוי מבקשים מאיתנו להמתין כדי שיהיו בטוחים שאנחנו לא תופסים מקום של נוסע במחיר מלא), המטוס קטן, רק 120 מושבים וחציו ריק, יש המון מרווח לרגליים והכיסאות נוחים ורכים, מהרגע הראשון יש תכנית בידור עם משדרי ספורט, חדשות מוזיקה, סרטים ומפת נתיב הטיסה, דקות אחרי ההמראה מציעים משקה ואחר כך הדיילת עוברת עם סלסלה מלאה בשקיות של בוטנים, מין במבה, מין ערגליות, קרקרים, סוכריות גומי. כל נוסע יכול לקחת מהכל ולא צריך לבחור. שתי הטיסות המריאו לפני הזמן, שתיהן היו חלקות וללא קפיצות, וכמובן שהגיעו לפני המועד המתוכנן. בשני המקים קיבלנו את המזוודות כרבע שעה אחרי שגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה. כיף אמיתי!

סלבדור הרבה יותר מעניינת ותוססת מרסיפה, אנחנו מתגוררים במרכז ההיסטורי של העיר ובסמוך לנו יש את כל האתרים שבהם צריך לבקר. יש המון תיירים בעיקר ברזילאים.

פרק תשיעי – ברזיל - פאראצ׳י ואיליה גראנדה

יצאנו מריו לביקור בשני אתרי נופש שנמצאים מדרום לה. תחילה נסענו באוטובוס כחמש שעות לעיירה פאראצ׳י (paraty) ששוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי. זוהי עיירת נופש מלאה בתיירים שרובם ברזילאים אבל יש גם חלק נכבד של תיירים מאירופה. בעיקרון יש במקום שתי אטרקציות, סיור במרכז ההיסטורי, מספר סימטאות עם ריצוף אבן ברחוב, שתי כנסיות גדולות ובתים בסגנון קולוניאלי מעוצבים וצבועים בצורה צבעונית. מאד נחמד לטייל בלילה באזור זה שבו המון מסעדות ובתי קפה, מוסיקה חיה והמוני תיירים. האטרקציה השנייה היא יציאה לשיט בספינה שמבקרת במספר איים וחופי רחצה. ההפלגה נמשכת כשש שעות ובמהלכה עצרנו 4 פעמים לרחצה בים או לירידה לחוף. המים חמימים, החופים עם חול לבן ורך, צוות הספינה זורק פתיתי לחם לים ואז מופיעות להקות של דגים. נחמד.

בפאראצ׳י התוודענו למאכל הברזילאי הנפוץ אסאי (acai), זהו מעיין פרוזנט יוגורט אלא שהבסיס הוא פרי האסאי שצבעו סגול עמוק, מגישים אותו בכוס פלסטיק ולפי בחירה ניתן לגוון עם תוספות: תותים, בננות, גרנולה וכו׳. מאד מצא חן בעיננו וחזרנו למקום שמוכר כל ערב כקינוח אחרי הארוחה.

מפאראצ'י נסענו באוטובוס כשעתיים לאורך החוף צפונה עד לעיירה אנגרה דוס ראיוס שממנה הפלגנו בספינה כשעה וחצי עד לאיליה גראנדה (Ilha Grande).

זהו אי גדול באטלנטי, סמוך לחוף, רובו ככולו אינו מיושב והוא מכוסה בצמחיה עבותה, ג׳ונגל אמיתי של יערות גשם.

הגענו לעיירת חוף קטנה, יותר כמו כפר, מוצפת בתיירים שמשוטטים בארבעת הרחובות שמלאים (שוב), בהוסטלים, בתי קפה מסעדות וסוכנויות טיולים. בערב הצטרפנו למשוטטים ברחוב ובזמן שישבנו במסעדה ירד גשם טרופי חזק שנמשך כשעה.

למחרת יצאנו להפלגה של כשעה, ירדנו לחוף וצעדנו בשביל בתוך הג׳ונגל כחצי שעה לחוף לופז מנדס (Lopez Mendes). החוץ ארוך מאד, כקילומטר וחצי של רצועה ברוחב של כ- 150 מטר חול לבן ורך, נקי ביותר ומיד לאחר החול יש ג׳ונגל עם צמחיה ירוקה, דקלי קוקוס ופרחים צבעוניים. החוף נחשב ליפה ביותר בברזיל ולאחד מעשרת היפים בעולם. גם אנחנו התרשמנו מאד. בסה״כ לא היו הרבה מתרחצים, היה קצת מעונן והים היה גלי וסוחף, מה ששימח את הגולשים אך המצילים לא איפשרו לרוחצים להיכנס עמוק מדי.

למחרת בבוקר תפסנו את הספינה לאנגרה דוס ראיוס ומשם באוטובוס חזרה לריו.

פרק עשירי – ריו דה ז'נארו - ביקור בפבלה

לפבלה רושינה (הברזילאים מבטאים הושיניה - Favela Rocinha) יצאנו בטיול מאורגן.

פבלה היא שכונת עוני צפופה ויש כמוה 187 רק בפרובינציית ריו דה ז׳אנרו. הפבלה נשלטת למעשה על ידי סוחרי הסמים והמשטרה כמעט ולא נכנסת לשכונה אלא לפשיטות שמיד מתפתחות לקרבות ירי מול סוחרי הסמים.

יש חוק בפבלה שלא שודדים ולא גונבים בתוך השכונה.

הפבלה שבה ביקרנו מוקפת בשכונות יוקרה של ריו כך שהניגוד מודגש עוד יותר.

רק אנחנו הינו בסיור אותה הדריך אדסון, בחור בן כשלושים שנולד וחי בפבלה. כמה מחבריו הטובים הם סוחרי סמים ויש אחרים שנהרגו בחילופי אש עם השוטרים.

הוא פגש אותנו על הטיילת בקופקבנה ולקחת אותנו במונית למרכז הפבלה. בהתחלה טיפסנו לגג אחד הבתים לתצפית על הסביבה. בתוך הפבלה יש מעט תנועה של מכוניות אבל יש מאות אופנועים שמשמשים כמוניות ברחוב המרכזי וברחובות הצרים שמסתעפים ממנו. מיותר לציין שלנהגי האופנועים אין רישיון נהיגה.

המשכנו בסיור הרגלי תוך ירידה ברחוב הראשי וממנו נכנסנו לסמטאות. רוחב סימטא הוא בערך מטר. עוברים בין הבתים הקטנים מאד, הזבל זרוק בכל מקום והעירייה לא מפנה את הזבל. התושבים לא משלמים מיסים, חשמל ומים. כל מקום יש חיבורי חשמל פיראטיים לרשת החשמל. בגלל החום יש בחלק מהבתים מזגנים אבל כשמפעילים אותם, החשמל נופל בגלל העומס. בגלל שלא משלמים על מים, יש מדי פעם הפסקות מים ולכן על גגות הבתים יש מיכלי פלסטיק עם מים רזרביים. במהלך הסיור נתקלנו במישהי שעתה מקלחת (טוש) בסימטא עם הבגדים.

בגלל שהסימטאות כל כך צרות יש בעיה למי שקונה רהיט או מקרר כי קשה להכניס אותו לבית.

בגלל שהסימטאות כל כך צרות, כמעט ואין איוורור והתגלו המון מחלות נשימה אצל התושבים. כמו כן רוב הבתים חשוכים כי אין אור טבעי מהשמש. את עבודות הבנייה עושים לבד, בלי מהנדס, קונסטרוקטור ובוודאי שאין צורך באישור עירייה או טופס 4.

הביוב זורם בשכונה בתעלה פתוחה ובה גם שאר פריטי זבל. קשה להעביר בכתב את התחושה של הריחות אבל תאמינו לנו שזה משהו קשה ביותר.

המדריך ידע לתאר גם את הדברים הטובים, כמו שכר הדירה הנמוך (מובן למה...), מועדון הספורט שהוא בחינם לילדים ובתנאי שהם לומדים בבית ספר, והחוק של אי פגיעה בתוך השכונה.

מכיוון שלסימטאות אין שם ולבתים אין מספר, לרוב התושבים אין כתובת. את הדואר שמגיע שמים בתוך שקית ניילון בארגז במספר מקומות ברחוב הראשי, ליד מסעדה, או מספרה או בית מלאכה לתיקון אופנועים וכל תושב צריך לאתר בשקית את המעטפה שלו.

המדריך התלונן על השחיתות בברזיל, של המשטרה, של הפוליטיקאים שלוקחים שוחד ועל כך שההכנסות ממשחקי המונדיאל לא הגיעו לידי התושבים ולא שיפרו את רמת החיים.

בסה"כ טיילנו כשעתיים וחצי בסמטאות, הרגשנו בטוחים לחלוטין, ממש לא מאוימים, מעט התושבים שפנו אלינו, אמרו שלום למדריך, או הזמינו אותנו לעלות לגג אחד הבתים, או לחצו לנו את היד לשלום.

כמובן שלא ניתן לבצע סיור כזה ללא ליווי של מדריך מקומי.

היה מאד מאד מעניין.

פרק אחד עשרה - דולר כחול

על פי שער החליפין הרשמי, עבור כל דולר אמריקאי מקבלים בארגנטינה כ 8.5 פזו. קצת יותר משני שקלים לכל פזו.

אבל בארגנטינה יש גם שוק דולרים שמכונה ״השוק הכחול״. בשוק זה ניתן לקבל על כל דולר בין 12.3 ל 13.5 פזו, יותר משלשה שקלים לפזו, יותר מפי אחד וחצי מעל השער הרשמי.

השוק פעיל ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, בואנוס איירס, ברילוצ׳ה ועוד.

כשעוברים ברחובות הללו נתקלים בלי סוף בסוחרים שמכריזים ״קמביו״ (cambio).

אפשר לשאול מה השער ואפילו להתמקח. כשסוגרים, לוקחים אותך לחנות או לדוכן החלפת כסף ( change), ושם מחליפים. חשוב לציין שהסוחרים מקבלים רק שטרות של 100 דולר ושהכל חוקי ומתנהל גם ליד השוטרים שמסיירים ברחוב.

כל הצעירים הישראלים שיודעים על השוק הכחול מגיעים לארגנטינה עם מאות דולרים במזומן ומיד מחליפים לפזו׳ס בסכומים שיספיקו לכל ההוצאות בארגנטינה.

להוסטלים שמאכסנים ישראלים יש גם שרות משלוחים (כמו פיצה...) הסוחר מגיע להוסטל עפ"י הזמנה טלפונית וניתן להמיר דולרים.