אדיס אבבה - רשמים ראשונים

אחרי טיסה קצרה של ארבע שעות, אנחנו נוחתים באדיס אבבה, בירת אתיופיה. כבר בירידה מהמטוס אנו מרגישים את ההבדלים במזג האוויר, מהחום המעיק של השבוע האחרון בארץ לאוויר קריר ושמיים אפרוריים. מחוץ לשדה התעופה אנחנו נתקלים לראשונה במבטים שננעצים בנו, מבטים שילוו אותנו כמעט בכל מקום מעכשיו ביבשת השחורה. אנחנו עולים למונית עם שני ישראלים שירדו אתנו מהמטוס.המונית הצהובה נוסעת באיטיות ומתקשה לסחוב את ארבעתנו וגם את התיקים שלנו, מה שנותן לנו הזדמנות להביט לצדדים ולהתרשם לראשונה מאתיופיה. כבר ממבט ראשון ברור לנו שהגענו למקום אחר - משהו בכבישים הרעועים, במדרכות המלאות בוץ וזבל, במראה של קבוצות הילדים היחפים שמסתובבים ברחובות מעיד על כך שאנחנו נמצאים במדינת עולם שלישית.

 אנחנו נוסעים לאזור במרכז העיר המכונה פשוט " פיאצה " (לקוח מהמלה האיטלקית שפירושה - כיכר). באזור זה נמצאים מרבית המלונות הזולים. אנחנו מתמקמים במלון טייטו. אחרי מנוחה קצרה אנחנו יוצאים להסתובב ברחובות אדיס. מכל עבר מקיפים אותנו ילדים קטנים ויחפים שמנסים למכור לנו מסטיקים, טישיו או סתם מבקשים ביר ( bir -המטבע האתיופי ) כשהם פונים אלינו בקריאה : you! או mister! . אדיס היא עיר סואנת בעיקר בגלל המוניות והמיניבוסים שמציפים את הרחובות, נדמה שאין נתיבי נסיעה ברורים בכביש ושכל מכונית נוסעת בנתיב שנראה לה. הכבישים צפופים באנשים, בגלל שאין ממש מדרכות ואם כבר יש אז הן מלאות בוץ. המכוניות נוסעות מהר בהתעלמות מוחלטת מהולכי הרגל ואפילו לא טורחות לצפור כדי להזהיר את ההולכים ברחובות.אם מכונית נתקלת בבן אדם היא אפילו לא מאיטה והאיש המסכן פשוט הודף אותה עם הידיים. נראה שכולם אדישים לעניין ורק אנחנו כמעט נדרסים 50 פעם.

אנחנו ממשיכים לטייל ברחובות העיר, תוך ניסיונות התעלמות לא מוצלחים כל כך ממשלחות הליווי שנוצרות מסביבנו בכל מקום אליו אנחנו הולכים. המציקים נראים ממש מסכנים ויש להם כוח התמדה מרשים, אלמלא שוטר שצועק ומסלק אותם מאתנו מדי פעם, הם היו ממשיכים קילומטרים לעקוב אחרינו. כדי להתחמק ממשלחת הליווי אנו נכנסים למסעדה אוכלים ושותים מיצים טבעיים. השילוב האהוב ביותר פה הוא משקה של אבוקדו ופפאיה. האתיופים נוהגים להכין משקאות מאבוקדו אבל המחשבה של אכילת הפרי מעוררת בהם צחוק.

לתחילת הכתבה

סיור רגלי באדיס אבבה

שבת בבוקר, 3.8 - אנחנו מתעוררים יחסית מוקדם ומרגישים צורך לנסות קצת אוכל מקומי לארוחת בוקר. מסביבנו במסעדה כולם אוכלים מעין מלוואח גדול על מגש עם כל מיני תבלינים ובשר. אנחנו מבקשים את "הלחם הזה שכולם אוכלים" ומנסים לראשונה את ה - injera , אנחנו לא ממש מתלהבים מהאוכל שטעמו מזכיר לנו טעם של גומי!!! אנחנו מנסים לאכול את האינג`רה, כדי לא לאכזב את המלצר שמשתדל כל כך לרצות אותנו, אבל נכנעים מהר ומזמינים משהו מוכר יותר כדי לשפר את הטעם - בקבוק קולה.

 אחרי ארוחת הבוקר העממית, אנחנו תופסים מונית למוזיאון הלאומי (The national museum). בכניסה עורכים עלינו חיפוש, ממש כמו בארץ. במוזיאון רואים מאובנים של חיות וכן שלדים של פיל ענקי, סוסים ועוד בע"ח מלפני מיליוני שנה. גולת הכותרת של הביקור הוא השלד של lucy, שלד אדם/ קוף מלפני יותר מ 3 מיליון שנה. בקומות האחרות במוזיאון אנחנו רואים צורות לבוש של כל מיני שבטים באפריקה, פריטי אומנות, צלבים וכ"ו. בקומה העליונה יש אולם ובו כתרים וגלימות של שושלת המלוכה האתיופית שמתחילה מימי שלמה המלך עד לקיסר הנערץ האחרון Haile Selasie שנרצח בשנות ה70 של המאה העשרים.

 אחרי הביקור במוזיאון הלאומי, אנחנו ממשיכים את הסיור באדיס אבבה לכיוון כיכר גדולה ונתקלים בתופעה משונה: "משקלים מזמרים" - שורה של ילדים עם משקלים, שעומדים ברחוב ומנסים לשכנע אותנו להישקל תמורת כמה בירים, לכל אחד מנגינה יותר מרגיזה מהשני. מוסא מבטיח להם להישקל אח"כ ואנחנו מקווים שלא יתפסו אותנו במילה... אנחנו מגיעים לכיכר גדולה שנקראת sadis kilo  שמשמעותה שישה קילומטרים, שהם המרחק ממרכז העיר. בכיכר יש אנדרטה גדולה לזכר הטבח שעשתה איטליה הפשיסטית באלפי אתיופים בשנות ה 30. בכיכר אנחנו פוגשים סטודנט אתיופי שמסביר לנו על הכיכר, מזמין אותנו לביתו ומבקש להחליף אתנו כתובות (תופעה שתחזור על עצמה פעמים רבות במהלך השהות באתיופיה...). את הכיכר מקיף רכב של חתן וכלה משך כ 5 דקות וכל המכוניות האחרות נעצרות וצופרות.

אנחנו נכנסים לאוניברסיטה של אדיס אבבה, בחלק ממתחם האוניברסיטה מוצב מבנה מרשים שהיה פעם מעונו הרשמי של הקיסר הנערץ היילה סלאסי, מבנה שחייליו של מוסוליני השתלטו עליו ב- 1936 ולידו מוצבת אנדרטה שמורכבת מ 5 מדרגות, כאשר כל מדרגה מסמלת שנת שלטון פשיסטי אחת ובראש גרם המדרגות הוצב ע"י האתיופים פסל של אריה(the lion of Judah) שמסמל את שושלת המלוכה האתיופית. בתוך המבנה מוצב כיום המוזיאון האתנוגרפי בו מוקרנים סרטים על צורות החיים השונות באתיופיה, אשר אוכלוסייתה מורכבת מערב רב של דתות, שבטים ועמים שונים. במוזיאון יש תזכורת גם ליהודים שהתגוררו באתיופיה ועסקו בעיקר באומנות, משום שנאסר עליהם לעסוק בחקלאות, המקצוע הנפוץ ביותר באתיופיה וכן על האיסור להחזיק בקרקעות. במוזיאון גם מוצג חדר השינה של היילה סלאסי. גם ביציאה מהמוזיאון אנחנו מחליפים כתובות עם מדריך מקומי...

בהמשך הסיור באדיס, אנחנו נעצרים כדי לצפות בכמה ילדים שמשחקים "טניס ידיים" - הילדים ציירו עם אבן מגרש טניס בגודל של 2 מטרים בערך ויש להם כדור טניס בו הם חובטים בעזרת כף היד. את המשחק הם לוקחים ברצינות תהומית, כולל ויכוחים על ניקוד כיאה למשחק טניס אמיתי. מוסא מנסה את מזלו אבל מפסיד לילד מנוסה...

 אנחנו נכנסים לכנסייה אתיופית בה אנו נתקלים לראשונה באדיקות הנוצרית של תושבי אתיופיה. בכניסה לכנסייה כולם משתחווים, מצטלבים ומנשקים את הרצפה. בחצר האחורית אנחנו מבחינים בקבוצה גדולה של ילדים שיושבים בחת ועורכים טקס דתי שבו הכומר מצטט פסוקים באמהרית והם חוזרים אחריו, נעמדים ושרים שיר תפילה בליווי תוף גדול. אנחנו ממש נהנים לצפות בילדים האלו, אבל מודעים לעובדה שכולם בוחנים אותנו.

 אנחנו עולים על מיניבוס לכיוון השוק של אדיס, שנחשב לשוק הכי גדול באפריקה "מקהיר ועד יוהנסבורג" ... השוק אכן עצום ובקלות אפשר ללכת בו לאיבוד. אנחנו מצליחים למצוא בבלגן הגדול את המשרד בו קונים כרטיסים לבהר דר. אחרי בלבול מסוים אנחנו מצליחים להבין שהאוטובוס יוצא בשעה 6 בבוקר אבל צריך להגיע ב 5 וחצי כדי לתפוס מקום. לאתיופים יש שעון שונה משאר מדינות העולם, הספירה שלהם מתחילה מהבוקר כלומר כאשר השעה בכל העולם היא 7 בבוקר, השעה המוצגת בשעוני האתיופים היא השעה 1 בבוקר. לרוע המזל אנחנו מגלים שלא הצטיידנו במספיק בירים ומנסים לשכנע את המוכרת לקבל דולרים, אחרי עיכובים שונים (קושי לחשב...) אנחנו שולפים שטר של 10 דולר שמעורר התלהבות עצומה, סוכנות הנסיעות הופכת להיות מקום צפוף מאוד כאשר עשרות אנשים באים להסתכל בשטר הירוק שלנו וממששים אותו כאילו לא ראו דולרים מימיהם ומתאכזבים מכך שאין לנו שטרות ירוקים נוספים... מבצע קניית הכרטיסים הושלם בהצלחה ואנחנו שבים למלון במיניבוס והולכים לישון מוקדם. מחר עלינו להשכים מוקדם ולצאת לדרך ליעד הבא : בהר דר.

לתחילת הכתבה