הכל התחיל כשהוצאתי את הדרכון הפורטוגלי והבנתי שאני יכולה להיכנס לאינדונזיה. התחלתי לקרוא על המדינה והבנתי שהיא מטורפת, יש בה הכל מהכל , וזה שהיא אסורה לנו לכניסה מוסיף למסתוריות שלה והבתוליות שלה בקרב ישראלים.
בו זמנית , הייתי בתהליך אודישנים ארוך על מנת להתקבל לבית ספר למשחק. החלום הגדול שלי מאז שאני זוכרת את עצמי זה להיות שחקנית ולהופיע על הבמות. הרגשתי שהשנה זה שלי ואני אתקבל ואלמד 3 שנים משחק. התחלתי להתקדם בשלבים והאמנתי בעצמי שאני אתקבל ואתחיל לימודים באוקטובר 21.
הבנתי שטיול גדול כבר לא יצא לי לטייל , אז אני אטוס לאינדונזיה המדינה המטורפת שראיתי שיש בה טבע מטורף, חיי לילה, אוכל מעולה, פינוקים, תרבות מהממת וכמו שאמרתי משלבת הכל. קיבלתי את ההחלטה וסגרתי כרטיס טיסה הלוך חזור, לחזור לפני הלימודים. באמונה שלמה שאני מתקבלת וחוזרת באוקטובר ללמוד.
המשכתי את תהליך האודישנים והגעתי לשלב האחרון, ובו נמסר לי שאני ברשימת המתנה. חודש מורט עצבים לחכות לתשובה האם זה כן או שלא , ומה קורה אם לא? הרי כל כך הייתי בטוחה בעצמי. טלפון מצלצל והלב שלי דופק מכל מספר לא מזוהה- ״היי עדן מצטערת לבשר שהכיתה נסגרה ואת לא בפנים״. יורדת לי דמעה ועוד דמעה. אוף, מבאס. תוך כדי נכנסת לאתר של אמירייטס ומבטלת את הכרטיס חזור ומחליטה שאני יוצאת לטיול ארוך במזרח.
14.9.21 עולה על מטוס לדובאי , קונקשיין של כמה שעות ומשם טיסה לבאלי. פעם ראשונה בחיים שאני טסה לבד לחלוטין ונוחתת במדינה זרה ועוד בייחוד שאין בה הרבה ישראלים שזה האזור המוכר והנוח בדרך כלל בטיולים. בדרך במטוס עולות בי שאלות וספקות האם זה באמת נכון לי? ואיך אסתדר לבד? ומשהו בי אומר לי שזה הדבר הנכון ושהכל יהיה בסדר.
נוחתת באמצע הלילה, הזמנתי לי נהג מונית מראש דרך הבוקינג ככה שהייתי רגועה יחסית מהבחינה הזאת. בדרך עצרנו לעשות סים וכמובן שכמו תיירת טובה כיסחו אותי במחיר , דברים שלמדתי בהמשך הדרך איך להימנע מטעויות שכאלה ואשתף אותן פה בהמשך.
הגעתי להוסטל ב1 וחצי בלילה, פתאום קולטת שאני אשכרה במדינת עולם שלישית. זה לא אירופה או ארה״ב שאני מכירה, זה אחר לגמרי! ופתאום לישון בדורמס, בחדר משותף כאילו אני בצבא?! איזה שוק! וצריך לחצות את ההוסטל כדי להגיע לשירותים והמקלחת, שאלתי לאן הבאתי את עצמי ואם זה איך שאני רוצה לחיות בתקופה הקרובה, בשביל זה עזבתי את הבית והשגרה הנוחה? היה לי קשה לעכל , בייחוד שאני לבד לחלוטין ועוד קצת חוששת להגיד לאנשים שאני מישראל.
התקשרתי לחבר טוב שהרגיע אותי והוריד את הפאניקה , הבנתי שכדאי שאלך להתקלח ולישון ומחר יום חדש ובאור השמש הדברים יראו כבר אחרת.
קמתי לאור וכבר היה יותר טוב, יצאתי לסיבוב ליד ההוסטל למשוך כסף ולאט לאט להתאקלם. הימים הראשונים עוד היו מלאים בשוק. אבל ביום השלישי מישהו שלח הודעה בקבוצה של מטיילים ישראלים באינדונזיה אם רוצים לשחק קטאן הערב ואני כמכורת וכאלופת הקטאן העולמית (אני הכרזתי על עצמי) כתבתי לו הודעה וקבענו להיפגש. איכשהו הצטרפה עוד בחורה ובילינו את הערב ביחד והיה כיף ברמות. קבענו להיפגש מחר לארוחת בוקר והנה כבר יש לי חברים והדברים מרגישים יותר טוב! הפאניקה יורדת ואני מתחילה להנות
