שימו לב: רקע כללי על האזור יסומן בצבע חום.
הקדמה
באלי , אי קטן הנמצא 3 ק"מ מזרחית לג`אווה. גודלו כ- 5000 קמ"ר ובפסגות מגיע לגובה של 3,142 מ` (אחת הפסגות היא פסגת האגונג - Gunung Agong - אשר על פי אמונתם שם נמצא האולימפוס, משכן האלים). הבלינזים, חלקם מלינזים וחלקם פולינזים. לשפה יש שורשים משותפים עם המלאית.
כל כך הרבה שמענו על האי הקטן הזה. במשך שנים חלמנו על גן העדן האמיתי, עד שהגיעו הפיגועים הנוראיים ב- 2002 וב- 2005 וברגל גסה דרסו לנו את החלומות. אבל בכל אופן, כנראה שהחלום היה חזק מאתנו, והנה אנחנו כאן, מקווים למצוא את גן העדן האבוד.
במאה השמינית הגיע האסלאם לג`אווה והחל להתפשט באיים מסביבה. הקולוניאליזם, שהגיע במאה ה-15, עצר את התפתחות האסלאם ובאלי, שהייתה מחוץ למעגל הסחר נשארה הינדואיסטית. בבאלי ההינדואיזם המיסטי נעלם. אין כאן סאדואים, אין נזירות, פרישות, יוגה. הם לקחו רק היבט אחד של ההינדואיזם - השימוש בפולחן ובדת כדי לעזור לאדם לנהל את חייו. אבל באלי זה לא רק הינדו. יש לה יסודות של תרבות מקומית - פולחן אבות - דת קדומה, ארכאית יותר, תרבות שנקראת אגמה הינדו (Agama Hindu) - הינדואיזם בשילוב מגוון אמונות קדומות שהשתמרו אצל תושבי האי.
למרות השוני, יש דמיון בין ההינדואיזם של הודו ושל באלי:
- לרצות את האלים בכדי שינסו לעזור.
- על פי שתי האמונות החיים שבריריים. יש סכנה מתמדת של הטמאות, אשר עלולה להחליש את הכוחות של שניהם, רואים את היקום כשדה מערכה בין כוחות סותרים -; הטוב של האלים והרע של השדים. צריך תמיד לשמור על באלאנס בין שניהם, לפצות את האלים ולפייס את השדים. השדים מנסים לקלקל, להרע, וצריך לחשוף את האדם המאגיים של השדים. לכן הם עסוקים בלטהר את עצמם.
- הודו הנחילה לבאלי את העיקרון שהחיים הם משהו תיאטרלי. החיים הם דרמה וכל הזמן צריך לעסוק בה. כמעט כל באלינזי הוא אמן, עוסק באמנות, למרות שאין מילה אמנות בשפה. זהו חלק מהקיום כל הזמן. זוהי אחת הסיבות המרכזיות שכל כך משכו אותנו לכאן. בימים הקרובים ננסה לחוות ולהבין, ככל שנוכל להכיל וככל שיד המקרה תזמן לנו מנפלאותיה.
לתחילת הכתבה
יום 11 - קוטה, סלוק, אובוד ואגם באטור
הגענו לבאלי בשעות הערב, יום לפני כן. המלון שלנו Ramada Bintang Bali Hotel ממוקם בעיירה קוטה (Kuta), על חוף הים. כבר ביציאה מהמלון, עם בוקר, אנו מבחינים בפסלים היפים המוצבים בכניסה לבתים, בצמתי רחובות ולעתים ממש במרכז הכביש. הבתים נמוכי קומה, מוקפים חומה המפרידה בין החצרות. חלקם הגדול נראים מבחוץ מאד מאד יפים, בגלל העיטורים מבטון, המשולבים בהם ובגלל הפסלים היפים העומדים בכניסה. זוהי שעת בוקר ואנו רואים את הנשים היוצאות מפתח הבית ומניחות מנחות קטנות. אלו שהן מניחות על הרצפה מיועדות לשדים, ואלו שהן מניחות גבוה יותר מיועדות לאלים. הפסלים לבושים במעין חצאית או סארונג עם ריבועים שחור ולבן, המסמלים פסיפס של חיים ומוות, האיזון בין הטוב לרע. בפתחי הבתים, בצמתים, בכל מקום רואים את המנחות. גם הפסלים הנמצאים באמצע הכביש, יש מנחות עליהם ומסביבם.
כל אחד מאתנו מקבל סארונג פרחוני וסאס, סרט בד, שתפקידו להבדיל בין קודש לחול, כי החלק התחתון של הגוף טמא. את הסאס כורכים סביב המותניים, על הסארונג. כל מה שלמטה ממנו, טמא. מעתה כל פעם כשניכנס למקדש או נהיה שותפים לטקס כלשהו עלינו ללבוש את הסארונג ואת הסאס. ומכיוון שבאלי אינה צפויה ואין לדעת מתי ניתקל בטקס, שני אביזרים אלה חייבים להיות צמודים אלינו. את הבוקר אנו מתחילים בהופעת ריקודים תיירותית הנערכת אמנם במקדש, לפי כל כללי הטקס, אך לתיירים (בשלב זה לא ניתן היה לצפות שתהיה לנו הזכות לראות את כל סוגי הריקוד, כמעט, בטקס לילי ייחודי שהתקיים באחד הכפרים, אך לא נקדים את המאוחר). בתחילה עולה הברהמין (כהן) ומברך ונותן על ידי כך קדושה.
המופע מתחיל עם ריקוד שנקרא לגונג (Legong). את הריקוד רוקדות נערות צעירות והוא מהווה מנחה שנותנים לאלים. הוא מתאר סיפורים מיתולוגיים, סיפורי אלף לילה ולילה באלינזיים. הסיפור היום הוא על נסיך שישב 40 יום במדיטציה וראה ברוחו מלאכים רוקדים ושמע מנגינה. הוא אסף את האמנים בארמונו ותאר להם מה שמע וראה, והריקוד מבטא את ששמע וראה בעיני רוחו. הנערות, זר פרחים על ראשן, רוקדות בתנועות עדינות כיאה לבתולות, הגוף מתפתל ובמיוחד הידיים. ומוזיקת הגמלאן עדינה עדינה. אבל, הריקוד העיקרי היום הוא ריקוד הבארונג והראנגדה (Barong & Rangda). הסיפור הוא על מלכה, ראנגדה, שהייתה מכשפה. למלכה הייתה בת ואף אחד לא רצה להתחתן איתה. היא מתרגזת וכשפיה נעשים רעים. המלך מגרש אותה והיא הולכת לגור ביער, הופכת לשד עם עיניים בולטות וציפורניים ארוכות ומביאה פורענויות.
הבארונג, שהוא דמות אריה מיתולוגי הנמצא בכל כפר והוא אחד האלים השומרים על הכפר, מתנדב להלחם בה. מתנהלת מלחמה בין הבארונג לראנגדה, המחזיקה מטפחת לבנה בידה והחושפת את ציפורניה הארוכות. אנו רואים איך החיילים שלו מנסים להילחם בה, אך היא מטילה עליהם כישוף ובמקום להרוג אותה הם נכנסים לטראנס ומתחילים לדקור את עצמם בחרבותיהם. בעוד ראנגדה צוחקת ונהנית, הם ממש דוקרים את עצמם בחזה בכוח ומתמוטטים, עד שעולים הכוהנים, שופכים עליהם מים קדושים ומרגיעים אותם. הריקוד מסמל מאבק מתמיד בין הטוב לרע. שני כוחות סותרים, שנאבקים ביניהם מאבק שאין בו מנצחים. בסוף המאבק יש רגיעה זמנית עד לעימות הבא. ראנגדה יש לה כוחות, אי אפשר להיפטר מהרע בעולם. הדת הבאלינזית מלמדת איך לשמור על האיזון בין הטוב לרע. שניהם נחוצים. אין ניצחון של טוב על רע, או של רע על טוב. תפקיד הבאלינזי למצוא את המרכז ולחיות עם שניהם, תוך איזון.
בדרך כלל הבארונג נמצא במקדש הצפוני שבכפר וראנגדה נמצאת במקדש הדרומי. דמות הבארונג היא דמות קדושה. זהו אחד החפצים הקדושים, שהכנתו מלווה בהרבה טקסים. צריך לאווררו ולהוציאו לים, הכול מלווה כמובן בטקסים. בעבר, היה טקס שבו יצאו בתהלוכות משני צדי הכפר, הבארונג עם נושאיו מהמקדש הצפוני וראנגדה מהמקדש הדרומי, וכשנפגשו התחולל ביניהם מאבק סמלי שהסתיים בטראנס, כאשר נושאי הבארונג דוקרים את עצמם והכוהנים דואגים שלא ייצאו מכלל שליטה.
אני יוצאת מהמופע עם ההרגשה שזה היה מופע לתיירים ותו לא. קשה לי להאמין שהתלבושות המופלאות האלה ורמת הריקוד אופייניים לחיים האמיתיים (כפי שכבר רמזתי יש לנו קארמה טובה ותהיה לנו אפשרות, בהמשך, לבחון זאת).
אנחנו כולנו נרגשים כי היום מחכה לנו טקס לוויה - קרימיישן -; שריפת גופה (קארמה טובה, כבר אמרתי?). אבל טקסי הלוויה שייכים לחצי השני של היום, ובינתיים אנו נוסעים לראות חנות גדולה של צורפי כסף בכפר סלוק (Celuk). יש כאן כמה דברים מאד יפים אך בהחלט לא זולים. בשיחה עם בעלת החנות מתברר כי היא עצמה רקדנית ותוך כדי שיחה, עם עידוד מצידנו, היא מתחילה לשיר ולרקוד. כשהאווירה מתחממת עוד קצת היא מזמינה אותנו לראות את ביתה הנמצא מאחורי החנות וגם מספרת לנו שבעוד יומיים יתקיים בלילה טקס במקדש בכפר פאג`נג, עם ריקודים עד הבוקר, וגם היא וגם בעלה ירקדו שם. וכן, אנחנו בהחלט יכולים לבוא למקדש ולראות את הטקס. ואם זה עוד לא מספיק, אז מגיעה נערה עם כוסות חתומות של מים מינראליים ומכבדת את כולנו. אנחנו יוצאים דרך הדלת האחורית לעבר בית המגורים שלה ונשימתנו נעתקת. מגרש רחב ידיים עם גינה יפה ובית גדול מאד, מעוטר כולו בעבודות יצוקות. מלא פסלים מסביב. רק שעת הצהרים המתקרבת (ואיתה שעת הלוויה) גורמת לנו לעזוב את המקום, כאשר אנו רושמים בפנינו להתייצב בעוד יומיים לטקס במקדש. טקס הלוויה יתקיים היום בעיירה אובוד (Ubud) ולשם אנו נוסעים עכשיו.
אצל הבאלינזים המזרח משמעו השמש העולה, ולכן מסמל את החיים, ואילו המערב שמשמעו השקיעה, מסמל את המוות. מכאן נובע שטקסי מוות נערכים במחצית השנייה של היום, עת השמש מתחילה את מסעה מערבה. קרימיישן (שרפה) כאן היא דבר משמח. אדם מחזיר את הבגד המלוכלך, זורק אותו ויקבל בגד חדש. אין חשיבות לגוף. המטרה למחזר את חמשת היסודות, שמרכיבים את העולם ואז הנשמה תוכל לעלות לשמיים (במערב יש ארבעה יסודות -; אדמה, מים, אש ואוויר. כאן יש יסוד נוסף -; החלל, מימד הזמן שאנו תופסים). כאשר אדם מת קוברים אותו זמנית ומתחילים לתכנן את הטקס ל"יום טוב". כאשר מת כהן אסור לקבור אותו באדמה (היא טמאה), ושומרים אותו על המרפסת. צריך לשעשע אותו עם מוסיקה, לערוך טקסים, לכבד אותו בתה, קפה וסיגריות, כדי שהנשמה לא תפריע לחיים. היום טקס הקרימיישן הוא של אדם ממעמד האצילים.
טקס הקרימיישן מתחיל ליד ביתו של המת, אשר היום הוא במרכז העיירה אובוד. אנחנו לובשים את הסארונג והסאס ומתקרבים לבית. על מרפסת הבית אנו רואים את המשפחה הקרובה, וממש לפני הבית עומד מגדל צבעוני מאד, מבמבוק ונייר, אשר אותו בנתה כל הקהילה בהתנדבות. על המגדל מספר צעירים ותמונתו של המת. אחד מהם מחזיק בידו בובת תרנגול. התרנגול מסמל את יציאת הנשמה ותחילת המסע שלה. אדם שני העומד למעלה, מפזר אורז ומטבעות סיניות. גופתו של המת מונחת על המגדל. לפני המגדל עומדת שורה של אנשים ובידיהם חבל הקשור למגדל (לא כולם יכולים לשאת את המגדל וזה מסמל כאילו גם הם נושאים את המגדל, וגם מסמל את הקשר בין החיים למתים). מלפנים סרקופג ענק בדמות שור (זהו הרכב של המת. הוא חייב להיות בעל 4 רגליים כי לבאלינזים יש, לפי אמונתם, ארבעה אחים תאומים). על דמות השור רוכב אדם. לפני השור עומדת תזמורת גמלאן מיוחדת לצעידה (המנגנים, שכולם גברים, נחשבים לחיילים המגינים על הנוכחים מפני הרוחות).
לפתע הטקס מתחיל. השיירה מתחילה לזוז. הסרקופג והמגדל נישאים, כל אחד בעזרת שתי וערב של מוטות, על ידי חבורת צעירים. הם קוראים קריאות שמחה ועידוד ומנדנדים, בעיקר את הסרקופג, לכל הצדדים, כאילו הוא שיכור. אנחנו רצים לצד השיירה. בצומת הכביש הם מסובבים, על צירם, את הסרקופג ואת המגדל כמה פעמים בעיגול, בכדי לבלבל את רוח המת שלא תחזור הביתה. כל הרחוב מלא באנשים. המצלמות מתקתקות ואנו רצים במעלה הכביש, עד שמגיעים לחלקת אקליפטוסים. השיירה נעצרת. מעמידים את הסרקופג (בדמות השור) על רמפה מיוחדת, שנבנתה לצורך זה. לצידו מעמידים את המגדל. במקום נמצא כבר מגדל אחד וסרקופג נוסף. מתברר כי יש היום טקס כפול. בגלל עלות הטקס צוברים יחד מספר מתים של המשפחה לטקס אחד. במקום המוני אנשים. אנחנו מוצאים לנו עמדת תצפית גבוהה במקצת. מתחילות להגיע נשים עם מנחות. את הטקס מנהלים ברהמינים, לבושים בלבן וטורבאן לבן לראשם. הם פותחים את הסרקופג, מתיזים מים קדושים ומברכים. מורידים מהמגדל ארון מכוסה בלבן. נושאי הארון ונושאות המנחות עושים כמה סיבובים סביב הסרקופג ואז מוציאים מתוך הארון את הגופה העטופה בלבן ומכניסים אותה לתוך הסרקופג -; הכול תוך כדי ברכות, נפנוף מקלות קטורת והתזת מים קדושים. כמו כן מכניסים פנימה מנחות. כל הזמן מגיעות נשים עם מנחות נוספות. את כלי החרס היפים, בהם היו מונחות המנחות, שוברים למרגלות הרמפה. לבסוף מכסים את הסרקופג, מנחות מונחות גם על גבו.
לא רחוק מהסרקופגים פרסו מחצלת ועליה יושבת, במעגל, כנראה המשפחה הקרובה. הם מדליקים מקלות קטורת. עכשיו מביאים בלון גז ומדליקים את 2 הסרקופגים בדמות השוורים, עד שנשאר רק אפר (את האפר יאספו, יעשו ממנו בובה קטנה ויזרקו לים. החטאים שוקעים והרוח יכולה לעלות למעלה. אם היא צברה מעגלים, דברים שלא סגרה, היא תחזור ותעבור עוד גלגול בדמות אדם אחר או חיה. כעבור 12 יום ובמשך שנה יש טקסים, עד שכעבור שנה הנשמה יורדת בתור אל, רוח אבות, למקדש הביתי. הטקס נועד לרצות את רוחות האבות ואת האל הגדול). אסור לבכות. בכי זו דרך לא טובה להתחיל יחסים עם אל. הקלה גדולה במשפחה, שהצליחו לערוך את הטקס ולהיפטר מהרוח. ביציאה מבית הקברות עומדת אישה ושופכת מים קדושים על היוצאים, לטהר אותם.
אחרי שהיטהרנו אנו עוזבים את המקום, חזרה לעבר מרכז אובוד. נותרה לנו עוד שעה עד למועד בו קבענו להתכנס ובדרך, בזווית העין, מבצבץ לו מהצטלבות רחובות משהו שנראה כמו מסעדה או בית קפה. עולים כמה מדרגות, נכנסים לגן יפהפה ואכן הם מגישים גם אוכל וגם קפה. המקום מהווה ניגוד גמור לחוויה הרועשת והמסעירה שעברנו רק עתה. איזה שקט וכמה יפה כאן בגן הזה עם פינות החמד, פסלים מפוזרים בכל עבר, אפילו בשירותים הריחניים. חם מאד בחוץ וכאן קריר ונעים. שתי נשים משרתות אותנו בעדינות ועם חיוך רחב. האוכל הטעים מוגש עם קישוטי עלי דקלים כמו שרק הבאלינזים יודעים לקשט (קפה Miro`s ב- Main Street) .
נרגענו מעט ואנו ממשיכים לצפון מזרח באלי, לעבר הר הגעש גונונג באטור (Gunung Batur), הנחשב לאשתו של הר הגעש גונונג אגונג (Gunung Agung) -; ההר הגבוה ביותר בבאלי ואשר שם נמצא האולימפוס, מקום משכנם של האלים ורוחות המתים.
באלי הוא אי געשי , שרשרת של הרי געש בחצי קשת מצפון למערב. כל הנחלים יורדים לים מצפון לדרום, חורצים חריצים עמוקים באדמה הוולקנית. לכן הכבישים הם בעיקר מצפון לדרום. אין כבישים ממזרח למערב כי העמקים תלולים מדי.
בדרך עוברים בכפר, שליד כל אחד מבתיו, מבחוץ, מוצבת מטריה -; מצד ימין של הכביש כל המטריות לבנות ומצד שמאל כולן צהובות (קיימים 3 צבעים טהורים -; לבן, צהוב ואדום). הכפר כולו מתכונן לטקס. נשים הולכות ברחוב, לכוון המקדש, עם מנחות על ראשן. בפתחי הבתים מוצבים גם ענפי קני במבוק מקושטים -; פנג`ור - ובעיקר בכניסה למקדש. המקדש כולו מקושט, מנחות מונחות ליד ועל הפסלים בחוץ. לצדי הדרך טרסות של שדות אורז, קפה, קקאו, בננות, למון גראס, מנדרינות -; הכול ירוק ירוק. ככל שמגביהים לעלות יש פחות טרסות אורז ויותר ירקות.
לפתע נגלה לעינינו הר הגעש ולידו אגם. אנחנו נמצאים על שפת הקלדרה, בשוליה, הר הגעש לפנינו ומימיננו האגם. הרוכלים כאן מאד אגרסיביים, אלה הם הבאלינזים המקוריים שברחו בזמנו מכפריהם. הם חיים בכפרים על שפת האגם ואין דרכי גישה אליהם, אלא בשיט דרך האגם. מי האגם משמשים להשקיה של כל האזור והוא האגם החשוב ביותר מבחינה זאת (מבחינת הקדושה יש אגם חשוב יותר ששמו אגם ברטאן ואליו עוד נגיע). בדרך חזרה, בבנגלי (Bangli), אנחנו שוב רואים לצדי הבתים מטריות לבנות וצהובות, מלא פנג`ורים (קני במבוק מקושטים) והמון המון נשים עם מנחות זורמות לכוון המקדש.
עוצרים ויורדים לראות מה קורה כאן. עם הכניסה למקדש נעצרת ממש הנשימה. המקדש כולו מקושט עם מנחות יפהפיות. העמודים מקושטים בבדים (החיו את הבניינים והם עכשיו ישות חיה עד שיסתיים הטקס). קשה להחליט היכן להסתכל קודם, אלפי פריטים שונים של מנחות וקישוטים. זהו מקדש שהכינו אותו לירידה של האלים. במרכז המקדש במה ועליה מוצבות מנחות שעיקרן פירות -; במרכז כל מנחה גזע של בננה ואליו משופדים פירות, ביצים, עיגולי אורז צבעוניים לעתים גם גוף של תרנגולת או ראשי חזיר ועוד ועוד. למעלה, בקצה, סיומת של קישוטים גזורים מעלי קוקוס וראי קטן במרכז בכדי שהשדים יראו את עצמם, ייבהלו ויברחו.
בהמשך סוכות שהוכנו במיוחד עם עבודות יפהפיות מאלומות אורז משולבות עם אורז צבעוני ומיני ירקות אחרים וכן משומן חזיר. אפילו בארונג יפהפה עשוי כולו מאלומות אורז, לצידו ראנגדה המכשפה, עשויה מאורז צבוע בצבעים שונים, שנותן אשליה של עבודת פימו מפוארת ומטריות בשחור לבן, גם הן עשויות מאורז (האורז הוא מנחה המסמלת שגשוג וטוהרה). במרכז אנשים מתפללים וכוהנים עוברים ביניהם ומתיזים מים קדושים. המקדש אינו מקדש טיפוסי - העבירו כביש באמצע המקדש ולכן חסרה חצר (אחת מתוך שלוש). יש כאן הרבה מקדשונים -; מרו. הגגות של המרו עשויים מסיבים של דקל ולמעלה כתר.
הבאלינזים מנסים כל הזמן לתת את המיטב שלהם לאלים, בכדי לרצותם (האוכל הטוב ביותר, שאינם יכולים להרשותו לעצמם, המנחה, הריקוד, המוזיקה). האלים הם אניני טעם לכן הבאלינזים עסוקים כל הזמן ביצירת והגשת מנחות יפהפיות. אישה מבלה כ-8 שעות ביום בהכנת מנחות. היפות שבמנחות הן המנחות הגבוהות שנשים מכינות לכבוד ירידת האלים לאדמה, ומביאות אותן למקדש בנשיאה על ראשן.
המקדש הוא מקדש שיווה. הטקס הנערך כאן עתה, נערך פעם בדור (יש לנו קרמה טובה). הכהן של המקדש נפטר והם יושבים ומחכים שהאל ייתן להם אות מי יהיה הכהן החדש. האל ירד ויחיה פה רק בזמן הטקס. בכניסה מגדל -; קולקול, ועליו מוט שדופקים עליו בימי הטקס. התקתוק מסמל את פעימות הלב של המקדש, מסמן שהוא חי, וגם מזמין את האנשים למקדש. ליד הקולקול לוח עם האירועים אשר יתקיימו במהלך שבוע הטקסים של פעם בדור. שעה ארוכה אנו מסתובבים ומתפעלים מעיצובי המנחות, כל פעם מגלים מלאכת מחשבת חדשה. אבל נעשה מאוחר ואין כל סימן שהאות יינתן ואנו עוזבים את המקדש עם צביטה בלב, ממשיכים את דרכנו למקדש קהן (האש של הכירה), שאליו תכננו להגיע היום.
מקדש קהן הוא מקדש טיפוסי. אין טקס היום במקדש ולכן הוא עירום. ההבדל בין שני המקדשים ממחיש לנו את המשמעות של הכנת מקדש לטקס, של מקדש חי ותוסס לעומת מקדש אבן המחכה שיומו יגיע. יש כאן עבודות פיסול מדהימות מאבן ועץ בניאן מרשים מהמאה ה-11, ולמרות זאת הכול אפרורי, במיוחד לאחר הצבעוניות של המקדש הקודם.
עץ הבניאן מסמל את הצדק. פעם השפיטה הייתה נערכת במרכז הכפר. השליט היה מגיע לכפר ושם, מתחת לעץ הבניאן, היה פותר את הבעיות.
לכל אדם בבאלי יש המון סוגים של מקדשים שאליהם עליו להתייחס:
- בכל בית יש פינה שבה יש מקדשים של הבית, לרוחות האבות של המשפחה, לדברים פרקטיים, לא משהו שקשור לאלים הגדולים (כי אחרת יצטרכו למלא שורה נוספת של טקסים).
- מקדשי המקור, של השושלת, החמולה.
- לכל קהילה (בנג`אר) יש שלושה מקדשים ציבוריים: באמצע הכפר -; מקדש לברהמה -; האל שברא את העולם וגם אל האש. אבי כל האלים ובני האדם. בחלק הדרומי של הכפר-; מקדש לשיווה - האל ההורס ובונה (מחזוריות לא נגמרת של הרס ובניה -; הר הגעש מתפרץ והורס אך הטוף הנוצר נותן פרנסה למיליוני אנשים). בחלק הצפוני של הכפר-; מקדש לווישנו - האל המשמר.
- לקבוצה של כפרים שהיו פעם נסיכויות והיום הם מחוז, יש מקדשים מלכותיים, גדולים יותר.
- מקדשים של כל באלי.
- מקדשי סובאקס (Subaks), של ארגון ההשקיה. ומקדשונים קטנים בשדות.
לכל סוג של מקדש הטקסים המאפיינים אותו.
מקדש קהן שאליו אנו נכנסים עכשיו הוא מקדש מלכותי השייך לקבוצת כפרים שהיו פעם נסיכות והוא מקדש ברהמה (המרו- המקדשון - הגבוה ביותר, מוקדש לברהמה). בכדי להיכנס למקדש מטפסים במעלה המדרגות. למקדש שלוש חצרות. לחצר המרכזית יביאו מנחות, החצר הפנימית היא הכי קדושה, הריקוד נערך בה. בצדדים יש מקדשונים קטנים אשר בהם נעולים כל החפצים הקדושים, המשמשים רק בטקסים. המיוחד במקדש הזה הוא הפדמה סאנה -; מושב האלים (פדמה -; לוטוס), אחד היפים ביותר בכל באלי. הפדמה סאנה מורכב משלושה חלקים: למטה הצב (השם שלו פירושו מים ואש -; המגמה של רעידות האדמה), ומשני צדדיו הדרקונים, שאחראים על הצרכים הפיזיים ועל הביטחון והרפואה של האנשים. הצב והדרקונים שייכים לעולם התחתון. באמצע, העולם הזה (של האנשים, החיות וכו`) עם מוטיבים ציוריים (פרחים, עצים), והקטע העליון, הקדוש -; המושב, הכסא המלכותי, המיועד לאלים (מקושט כמו מקדשון). שם הם יישבו בטקס ויצפו על החגיגה. אנו יורדים מהמקדש כשכבר כמעט חושך בחוץ. סביב האוטובוס מסתובבות נשים עם בדים יפים (סארונגים) במחירים מצחיקים, כל אחד מאתנו יוצא עם חבילה. גם לאחר שקנינו אנו קונים שניים נוספים, פשוט בכדי לתת להם פרנסה.
לתחילת הכתבה
יום 12 - פאנצ`וק, אגם ברטאן וסלוק
התעוררנו לבוקר גשום. אנחנו נוסעים היום צפונה, לעבר הכפר בודוגול (על הכביש לסינגאראג`ה) ולעבר אגם ברטאן (Beratan), שהמים שלו קדושים וטעונים אנרגיות. שדות אורז עם דקלים ביניהם. נשים מניחות מנחות בפתחי הבתים, אחרות הולכות בצדי הכביש עם מנחות על ראשיהן, למקדש. כל הדרך בולטים המקדשים הביתיים. הם מעוטרים כל כך יפה. חלקם מקושטים בעקבות טקס שצריך להתקיים. המון קופים בצד הדרך. אנחנו עוברים את אגם ברטאן ועולים צפונה, לפנצ`וק, לנקודת תצפית על האגמים בסביבה.
מאגם ברטאן המים יוצאים למעיינות ועל כן הם מים קדושים. מכאן אוספים מים בכלים, תוך כדי טקס שבו הברהמין מקדש את המים, מוסיפים את המים האלה למים רגילים ובכך הופכים אותם לקדושים. המקום מאד יפה, יש כאן עץ בניאן גדול ועתיק וכן סטופה בודהיסטית -; אולון דאנו (Ulun Danu) -; יפה מאד, היושבת על שפת האגם. זוהי הסטופה הבודהיסטית היחידה הקיימת בבאלי, אחד המקומות הכי קדושים לצורפים (פנדה). העיירה בדוגול הנמצאת לא רחוק מהאגם מאופיינת בכך שזהו אחד המקומות הבודדים בבאלי עם אוכלוסייה מוסלמית וכמובן עם שוק תבלינים גדול.
בדרך חזרה, כל הזמן התרחשויות. היום זה טומפקויאן (יום טוב) ולכן יש הרבה טקסים. קודם אנו נתקלים בשיירה, תהלוכה שבה מחזירים את הבארונג מהים -; פעם בשנה חייבים לקחת אותו לים להיטהר, אז זוהי שיירה של אופנועים ומכוניות שחוזרים מהטקס. בעיירה מנגווי (Mengwi), שהייתה פעם ממלכה, אנו מזהים התרחשות גדולה במקדש. בזריזות יורדים מהאוטובוס, לובשים את הסארונגים והולכים בעקבות הנשים עם המנחות, שיוצאות משבילים צדדיים, מכל הכוונים, עד שמגיעים למקדש. יש כאן אודלן (טקס ירידת האלים) גדול מאד. בחצר הראשונה, על במה יש גמלאן גדול, שבו מנגנות רק נשים, כולן לבושות בכתום. בחצר השנייה במה עם מנחות יפהפיות (וכל הזמן מגיעות נוספות). ילדות ונשים לבושות יפה -; חולצת תחרה ארוכה וצמודה וחצאית צבעונית. הגברים עם חולצות לבנות וסארונגים, עוטים לראשם טורבאנים לבנים.
לפתע מתארגנים לתהלוכה. מאות אנשים עם שמשיות צהובות ולבנות, עם חפצי קודש מהמקדש ועם מנחות, מסתדרים על הכביש. כלי הגמלאן נישאים בידי גברים (גמלאן של נגינה בישיבה הוא שונה מגמלאן של תהלוכות), בד לבן מתוח לאורך בין הקהל (מסמל את הקשר בין חיים למתים), והם מתחילים לזוז בתהלוכה. לפני התהלוכה הולכות נשים, שמטהרות את הדרך מהרוחות הרעות. אנחנו, כמובן, הולכים אתם לאורך כמה קילומטרים, עד שמגיעים לפתחו של מעיין. מתברר כי זהו טקס של קידוש המים.
לתוך קודש הקודשים של פתח המעין, היכן שהברהמינים עורכים תפילה לא נותנים לנו להיכנס וכאן אנו נפרדים מהם וממשיכים לעבר הכפר סלוק (Celuk), כפר הצורפים, אשר לגביו אנו יודעים מראש על קיום אודלן. שמחה גדולה, מפגש של כל הכפר, כולם לבושים יפה והנשים עם המנחות מגיעות ללא הפסקה. הנשים נושאות את המנחות על ראשן. בקצה המנחה יש מראה קטנה. אם השדים יתקרבו הם יראו את עצמם במראה, ייבהלו ויברחו. כולם מברכים את כולם. דווקא כאן אנחנו נכנסים אמנם למקדש, אך לא נותנים לנו להיכנס לחצר הפנימית ואנו ממשיכים לעבר מופע קצ`אק וטראנס אש שמוזמן לנו מראש.
המופע מתקיים באותו המקדש שבו ראינו אתמול את ריקוד הבארונג והראנגדה.
מוזיקת הקצ`אק הייתה מוזיקה שהשתמשו בה להכניס אנשים זקנים לטראנס. לפני כ-60 שנה צרפו תיירים מערביים למוזיקת הקצ`אק את הבלט של הרמאיאנה. השילוב השתרש והיום הוא משרת גם במקדשים. הריקוד נערך בעת השקיעה. מקהלת גברים, חצי עירומים בחלק העליון של הגוף ולבושים בסארנונג עם משבצות שחור ולבן ועם סאס אדום, פרח אדום על תנוך האוזן, יושבים שוכבים ועומדים, לחליפין, במעגל, כקופים, וקוראים קצ`אק קצ`אק בקצב וברמות שונות של קול ובתנועות ידיים כלפי מעלה. תוך כדי כך, כמה מהגברים מספרים-שרים את הסיפור של הרמאיאנה, על פיו הנסיכה סיטא, שנשואה לראמה נחטפת לסרילנקה על ידי השד ראוואנה. ראמה מחלץ אותה בעזרת הקוף האנומן. ברקע קריאות קצביות של הקצ`אק, ובתווך מתרחשת-נרקדת היצירה האפית. בסוף המופע יש טקס של טרנס -; מדליקים אש במרכז הבמה, ולקול קריאות הקצ`אק מישהו נכנס לטראנס ומתפלש ממש בתוך האש, עד שהכהן נכנס ומוציא אותו מהטראנס. המופע מרשים מאד ועוד זמן רב אחריו מתנגן בראש הקצב של הקצ`אק.
יום 13 - כפר מאס, גלונגקונג והר גונונג אגונג
היום אנו בדרכנו לאזור המזרחי של באלי. בדרך עוצרים בכפר מאס (Mas), במפעל לפסלי עץ. זהו כפר של ברהמינים. אני מתאהבת בפסל שהפסל עדיין עובד עליו. אבל כנראה שהפגנתי יותר מדי את אהבתי והם נוקבים במחיר של 500 $ ואני מוותרת. במרחק לא רב נמצא כפר של נפחים המתמחים ביציקת הגונגים של הגמלאן. המקצוע עובר מאב לבן ואין גונג אחד דומה למשנהו. כל סט של גונגים המרכיב גמלאן חייב להיות באותו טווח צלילים וצריך רמת מומחיות מאד גדולה בכדי לעסוק בייצורו, למרות שהייצור נערך בתנאים ביתיים. במהלך השנים הנפחים הפכו בחלקם לצורפים. הם התחתנו תמיד רק עם משפחות של נפחים והפכו לקסטה נפרדת - פנדה.
הבאלינזים אימצו מההודים את ההירארכיה של הקסטות. הרובד העליון - הברהמינים. אחריהם הלוחמים ומשפחות המלוכה - קשטריה. אחר כך הסוחרים ולבסוף העמלים - השודרה (אצל ההודים יש שכבה נוספת של הטמאים אשר לא קיימת בבאלי). רוב האוכלוסייה נחשבת לשודרה. לברהמינים תפקיד מרכזי וחשוב בוויסות החיים, לתת מעטפת מגוננת - על ידי שימוש במנטרות, מים קדושים (על ידי מנטרות טוענים את המים שיהיו קדושים) ואש, הם מגוננים על החיים. זוהי מערכת החיסון. מכונית חדשה, בית חדש - מטהרים עם מים קדושים. כנ"ל את באי המקדש לפני התפילה. מכיוון שהפנדה (צורפים) טוענים שהם אלה שנתנו את תורתם לברהמינים, הם מסרבים לקבל מים קדושים מהברהמינים ולכן אינם יכולים להשתתף בטקסים רגילים ויש להם כפרים נפרדים משלהם.
מכאן אנו ממשיכים לעבר גלונגקונג (Klungkung), המחוז הכי קטן ובעבר הממלכה הכי קטנה בבאלי, אך החשובה ביותר, מכיוון שהייתה ממלכה של מלכי המלכים ובה היה בית המשפט, היכל הצדק (Kerta Gosa). שטח רחב ידיים ובמרכזו שני פביליונים יפים מאד, האחד הוא אולם קבלת הפנים, מוקף כולו במים, נותן אשליה כאילו אנו שטים במים. על קירותיו ציורים יפהפיים בסגנון באלינזי ישן, דו-ממדיים, בלי עומק, הכול שטוח, כמו הצלליות. הם מספרים סיפור של המהבהראטה אשר אינו מסופר בהודו, אלא רק כאן, בבאלי.
הפביליון השני הוא קטן יותר, בית המשפט, היכל הצדק. במרכז שולחן גדול ויפה עם כסאות מעוטרים. המלך ישב במרכז ומשני צדדיו סנגור וקטגור. מצד שני ישב הנאשם ונציגי ציבור אשר אתם המלך היה חייב להגיע להסכמה. על הקירות יש כאן המשך של הסיפור מאולם קבלת הפנים אשר מתמצה כאן בשתי שורות של ציורים. למעלה סט תמונות של החיים הטובים של אלה המגיעים לגן עדן ולמטה התמונות הכוללות את סוגי העונש הניתנים לאלה המגיעים לגיהינום. לפני שהיה מתנהל המשפט היו מסבירים להם את סוגי העונשים, על פי התמונות. כמו כן היו נערכים כאן גם דיונים על בקשות מיוחדות של הציבור במקרים שבהם אנשים חשבו שנעשה להם עוול (מכאן השם היכל הצדק).
ממול היכל הצדק יש אנדרטה לזכר המשפחה המלכותית והעם הבאלינזי שטבחו עצמם למוות בשנת 1906, שנה בה ההולנדים נכנסו לבאלי, שהיתה מחוץ למעגל הסחר. הבאלינזים ערכו התאבדות טקסית. ההולנדים טבחו את הצבא הבאלינזי, שיצא נגדם עם חרבות בלבד, וכ-1000 נשים וילדים דקרו עצמם למוות בהתאבדות המונית. סיפורי הטבח, שהגיעו להולנד, גרמו לשינוי במדיניות של ההולנדים כלפי האינדונזים, בעקבותיה הם התחילו גם ללמד ולהשקיע בעם ולא רק לגזול את אוצרות הטבע.
מערת העטלפים Goa Lawah שוכנת על שפת הים ולשם אנו נוסעים עכשיו. מימיננו בים נמצא האי Nusa Penida אשר בו מתרכזים כל השדים. אחרי לוויות ושרפת גופות מפזרים כאן את השאריות במים, תוך כדי תפילה. לפי האמונה מערת העטלפים מגיעה עד אם כל המקדשים, מקדש בסאקי (Besakih) השוכן על צלע הר הגעש גונונג אגונג ואשר אליו לא נותנים היום לזרים להיכנס. המערה מלאה עטלפים שמוטת הכנפיים שלהם מגיעה עד מטר וכן נחשי פיתון גדולים. במערה יש מקדש כלל באלינזי המוקדש לרוח הים. לכאן באים מכל באלי כאשר בטקס במקדש המקומי יש צורך בפונקציה של ים. בדרך כלל אלה טקסים שמתרחשים במקדש אחת ל-10, 20, 50 או 100 שנים (בכל מקדש מקומי יש מועדים אחרים). אחרי הטקס נותנים תודה לרוחות של הים במקדש זה ולרוחות של ההר במקדש בסאקי.
כבר אמרנו שיש לנו קארמה טובה, אז בדיוק כשאנו מגיעים למקום מתרחש כאן טקס גדול, כל הכפר הגיע לכאן, מאות אנשים, גברים נשים וטף, עם המנחות, השמשיות הצהובות והלבנות, הצלמים (בובות) ושאר הדברים הקדושים בידיהם. הם באו לכאן במשאיות להגיד תודה לאלים שלא הפריעו לטקסים, שהתקיימו במקדש המקומי. לאחר התפילות הם יוצאים שוב לעבר המשאיות ונוסעים בשיירה חזרה לכפרם.
גם אנחנו נוסעים, הפעם למסעדה שיושבת במעלה הר גונונג אגונג (Gunung Agung) שהוא ההר הגבוה ביותר בבאלי ואשר שם נמצא האולימפוס, מקום משכנם של האלים ורוחות המתים. לגבי הבאלינזים שם גם נמצא הצפון (למרות שהוא אינו בצפון המדינה), ולכן הוא נחשב גם למצפן של באלי ולכוונו פונים המקדשים הצפוניים בכל כפר. המסעדה נמצאת על גבעה הנקראת גבעת הכרבולת של התרנגול, והנוף מאד מאד יפה משם. שעת אחר צהריים וזהו זמן מצוין לטייל קצת ברגל, בשדות ובכפרים. בפתחי הבתים עבודות אמנות יפהפיות.
כבר אמרנו שכל באלינזי הוא אמן והם מנצלים כל זמן פנוי בכדי ליצור פסלים מעץ, מענפי קוקוס ומכל חומר אפשרי אחר, ולהביא עוד קצת פרנסה הביתה. שדות האורז, חלקם קצורים וחלקם עדיין לפני קציר. ברווזים מתהלכים בשיירות, עצי הקוקוס משתקפים במים המציפים חלק מהשדות. מרחוק, בשדה, קבוצת נשים עוסקת בקציר האורז. הליכת שווי משקל על הטרסות המפרידות בין שדה לשדה מביאה אותנו אליהם והשמחה רבה. חלקן קוצרות וחלקן מנפות את הגרעינים ואנחנו מצלמים ומצלמים. כאשר אנו מגיעים לכפר פטולו עורכת לנו להקה של אנפות לבנות מפגן צניחה על העצים. הן פשוט מכסות את העצים בלבן ושוב יש שמחה לצלמים, עד שיורד החושך.
עוד מחכה לנו לילה ארוך עם ריקודים במקדש, שמתחילים לאחר השעה 9 ואנו נוסעים לעיירת האומנים אובוד להשיב כוחות ולהתרענן. חבורתנו חוזרת למסעדת הגן החמודה (קפה Miro`s), שגילינו כאשר חזרנו מטקס הקרימיישן. אמנם חושך בחוץ אך הנרות ופרחי היסמין שפוזרו לאורך ובין המדרגות של הגן מנצנצים ועושים שמחה בלב. איזה מקום קסום להירגע מחוויות היום ולהכין מקום לחוויות שעוד מחכות לנו הלילה.
בשעה 9 בערב אנו מגיעים למקדש בפאג`אנג. כמונו זורמים למקום תושבי הכפר. עוד לפני תחילת הטקס אנו נכנסים לחלק הפנימי של המקדש לראות פעמון-גונג משנת 1300 לפני הספירה שקוטרו יותר ממטר, כנראה הגדול בבאלי ושימש בעיקר לטקסי מוות. בדרך אנו פוגשים את הרקדנים, מתאפרים לקראת הופעתם, ולשמחתנו מזהים מיד את "ידידתנו" מחנות הצורפים בכפר סלוק (Celuk), אשר הודות לה הגענו לכאן הערב. היא אמנם עסוקה באיפור אך מקדימה לנו שלום ושמחה מאד לראותנו.
הטקס אמור להתקיים ברחבה מאד גדולה המגודרת בחומת אבנים. שתי תזמורות הגמלאן כבר נמצאות במקום. ברחבה שבה ייערכו הריקודים נעשות הכנות אחרונות, באמצעים מאד פשוטים מסדרים נורות חשמל. אנשי הכפר מברכים זה את זה ומנהלים שיחות בקבוצות קטנות. כל הזמן מגיעים אנשים נוספים. הם מתיישבים על הקרקע ומחכים. כולם לבושים חגיגית, בבגדים המסורתיים, כולל פעוטות וילדים, הכול מתנהל לאט, בשקט ובשלווה. תזמורת הגמלאן מתחילה לנגן, בתחילה תזמורת של נערים ואחר כך תזמורת של בוגרים, הכוהנים מקדשים את המקום בעזרת תפילות ומים קדושים. לקראת השעה 10 מתחילים הריקודים. אמנם הקארמה שלנו משגשגת לאורך כל הדרך אבל זה כבר שיא השיאים. אנחנו זוכים לראות כאן במקדש את הריקודים האותנטיים שראינו עד כה במופעים לתיירים ואף יותר. הם מתחילים עם ריקוד הבארונג (דמות האריה) והראנגדה (המלכה המכשפה). תלבושת הבארונג מדהימה ביופייה ורוקדים אותו שני רקדנים. כנראה שהתלבושת מאד כבדה והריקוד קשה כי באמצע מתחלפים הרקדנים בשניים אחרים.
לאחר מכן מגיע ריקוד הטופנג (Topeng) -; הרקדנים עוטים מסכות לבנות על פניהם. במהלך הריקוד נכנסת דמות העוטה מסכה אדומה, זהו מעין ליצן אשר בשלב מסוים מתפרץ לקהל. היושבים קדימה כאילו נבהלים ובורחים ואז הוא חוזר לרקוד עם בעלי המסכות הלבנות. הריקוד השלישי הוא ריקוד הלגונג (Legong), המבוצע על ידי נערות הלבושות בבגדים זהובים צמודים ועל ראשיהן כתרים משולשים, עשויים מפרחים לבנים וצהובים. הן רוקדות בתנועות עדינות ויפות של ידיהן ומשחקות עם עיניהן, כאילו העיניים רוקדות באופן עצמאי. בהחלט מתאים שהריקוד הוא פרי מראה הזיותיו של נסיך שישב 40 יום במדיטציה -; כפי שספרו לנו כאשר ראינו את הריקוד במופע לתיירים. כך אנו צופים בריקודים עד שעה 1.30 בלילה, בשלב זה אנחנו מחליטים לפרוש. מאז הבוקר אנו מטיילים ולפנינו עוד כשעה של נסיעה. הם ימשיכו עוד את ריקודיהם וטקסיהם עד הבוקר .
יום 14 - טאבאנאן ובאטוקארו
בבוקר אנו אורזים את מזוודותינו (אשר תוסענה למלוננו הבא, בקרבת אובוד). לנו מחכים רכבי באגי אשר באמצעותם נטייל בשבילים צדדיים. נוסעים מערבה, על כביש מזרח מערב. על הבוקר אנו מבקרים בשוק בטאבאנאן (Tabanan), שוק גדול, אבל את מבטנו מושכים בעיקר המנחות אשר אותן מכינים כאן עכשיו, המנחות הקטנות המיועדות לשדים ואותן מניחים על הקרקע והמנחות הגדולות המיועדות לאלים. כמו כן מוכרים כאן הרבה פריטים המיועדים למנחות. עוגיות מאורז צבעוני בגדלים שונים, קישוטים מעלי קוקוס, סלסילות, מגזרות נייר וכו`. מכאן אנו ממשיכים למופע ריקוד טופנג אשר תוכנן לנו בכפר. מי העלה על דעתו שאמש נראה את הריקוד בטקס מקומי אותנטי יחד עם מאות אנשי הכפר. היום מחכים לנו כאן תזמורת גמלאן, משקה קוקוס צונן, רקדנים עם תלבושות מרהיבות וילדי ונשות הסביבה. אמנם זוהי הופעה מוזמנת, אך היא נערכת במקדש מקומי לפי כל הכללים. הכוהנים מקדשים את המקום לפני ההופעה והרקדנים נכנסים לתפקידם כאילו הם רוקדים לפני האלים.
ריקוד הטופנג הוא ריקוד מסכות. זהו ריקוד שקשור לפולחן, ריקוד לאלים ולאבות הקדומים. במהלכו הרקדנים מדברים בשפה גבוהה ועתיקה אשר אינה מובנת לעם. הרבה מהרקדנים, לאחר שיורידו את המסכות, לא יהיו מסוגלים לדבר בשפה הזאת. לכל מסכה יש כוח. הכנת מסכה דורשת טקסים מיוחדים. צריך להיכנס לדמות שאותה מגלפים ולחשוב כמוה. יש טקס שנותן לה חיים וגם אחר כך חייבים כל 15 יום לערוך לה טקס.
במהלך הריקוד, בקטע שבו הליצן עם הפנים האדומים מתפרץ לקהל, אני מבחינה בילד, שעל ברכיו יושב ילד קטן והוא מכסה לו את העיניים שלא ייבהל. זה מראה כמה כוח הם נותנים לדמויות.
רכבי הבאגי מובילים אותנו בשבילים צדדיים, בינות לכפרים, לטרסות האורז, למטעים וליערות עד שמגיעים למקדש היער השוכן למרגלות ההר באטוקארו (Batukaru). זהו מקדש כלל באלינזי לכבוד הר הגעש באטוקארו. בכניסה למקדש יש שלט באנגלית המציין לנו, לתיירים, למי אסור להיכנס למקדש - נשים בהריון, נשים שלילדם עדיין לא צמחה שן ראשונה, נשים במחזור, אנשים משוגעים, אבלים, אלה שלא לבושים כראוי. האינדונזים יודעים זאת כמובן ללא צורך בשלט. למעלה יש שני אגמים - האחד מוקדש לוישנו והשני לבאטוקארו. ליד המקדש בריכות עם מים קדושים ומעליהן ועד הר הגעש משתרע ג`ונגל ראשוני שיד אדם לא נגעה בו. בצד קיימת בריכה גדולה יותר, שחפרו אותה בכדי לתת איזון. למקדש זה ניתן להיכנס רק לאחר טקס של היטהרות. הכהן, אשר אמור לטהר אותנו, אינו נמצא במקום ועל כן המדריך המקומי שלנו, אגונג, עורך לנו את הטקס. יושבים על הרצפה, כל אחד מקבל שני פרחים ומקל קטורת. מדליקים את מקל הקטורת תוך כדי אמירת מנטרה. עם פרח אחד מתיזים מים על הפנים ואת הפרח השני שמים מאחורי האוזן. שקט, כולם מתרכזים לדקת דומיה ואז אפשר לקום ולהיכנס למקדש.
לאחר ארוחת צהרים במסעדת נגה פוסה (דרקון), בנוף הרים יפהפה, אנו יוצאים לטיול רגלי ב"גטי לואי", בשבילי טרסות אורז יפהפיות בגווני ירוק אינסופיים אשר עצי הקוקוס הצומחים ביניהם מוסיפים להם יופי מיוחד. בין הטרסות מפוזרים מקדשונים קטנים מוקפים בצמח עם עלים אדומים. אלו הם מקדשים לאלת החקלאות בכדי שתגן ותיתן ברכה לאורז. כאן אנו גם רואים את מערכת ההשקיה הבנויה מתעלות, סכרים, וצינורות במבוק ומובילה מים לטרסות. זוהי מערכת שנוצרה במהלך דורות על דורות ונחשבת לפלא הנדסי (שלחו לכאן מומחים עולמיים, עם צילומי אוויר, בכדי לבדוק האם ניתן לשפר במשהו את המערכת והם חזרו מלאי פליאה והתפעלות). יתרה מזו, המערכת מגובית בהתאגדות של בעלי האדמות בקואופרטיבים -; סובאקס (Subaks), ארגוני השקיה, אשר תפקידם לפקח על ניתוב המים בין השדות, להקים תעלות וסכרים חדשים, לתחזק את הקיים וכמובן שיש גם מערכת מקדשים המיוחדים לכל סובאק, וטקסים (אודלנים) של אורז המוקדשים לאלת האורז. ראש הסובאק יהיה תמיד מהכפר ליד הים כי לו האינטרס הכי גדול לדאוג שהתעלה תהיה תקינה, הוא נמצא בסוף הדרך.
כך אנו מהלכים לנו בשדות עד שמגיעים למקדש בסאקי קאלון, מקדש האבנים. זהו מקדש המוקדש לוישנו, אשר בו יקבלו המאמינים אנרגיית חיים, כוח פיזי, כוח חיות. כאן אפשר לראות איך הדת ההינדואיסטית השתלבה עם האמונה העתיקה יותר. זה היה כנראה מקדש הרבה לפני שהגיעו לכאן ההינדים. על כסאות האלים יש גושי אבן. בתרבות העתיקה האבנים סימלו את העוצמה. במקום צלמים יש עוצמה לאבן. האבנים השטוחות מסמלות את הנקבה והעגולות את הגבר. זה לא מקדש רפואה (אשר צריך תמיד להיות עם אלמנט של מים) אבל לכאן באים לבקש מרפא, אנרגיות טובות. בכניסה לחלק המרכזי של המקדש יש סימון על השער מתי שופץ המקדש. הסימון הוא באותיות וסמלים של חיות.
כאשר אנו יוצאים מהמקדש כבר שעת בין ערביים. אנחנו בדרכנו עם רכבי הבאגי לעבר המלון ליד העיירה אובוד שבו נתאכסן בשני הלילות הקרובים, האחרונים בטיולנו. נוסעים בדרכי עפר, בשולי כפרים ובשולי יערות. בנהרות, בנחלים ובתעלות ההשקיה משפחות מתרחצות. אחרים, עם מגבות בידם, בדרך לרחצה. בשעות אלה, לאחר סיום עבודת היום, מתפנים כולם לרחצה בנהר ובתעלות. אגונג, המדריך המקומי שלנו אומר שלא היה מוותר על הרחצה בנהר עם אשתו וילדיו, גם אם היה זוכה בלוטו (ויכול היה לאפשר לעצמו מקלחת חמה בבית). הרחצה מהווה גם מקום מפגש והתכנסות ונותנת שקט ושלווה עם תום היום. גם יומנו תם ואנו מגיעים למלוננו השוכן ביער, על מצוק שמתחתיו מצטלבים שני אפיקים של נהר איונג והבריכה שלו ממוקמת ממש על השפיץ של המצוק ויש לך הרגשה שהנה עוד רגע קט תישפך מתוכה ותעוף לנהר. בערב שטים על מימיה נרות דולקים והמראה יפהפה. המלון Alila Hotel נחשב לאחד היפים בזכות עיצובו ומיקומו המיוחד.
יום 15 - נהר האיונג ואובוד
הבוקר אנו יוצאים לראפטינג על נהר האיונג. לבושים בכובעי מגן וחגורות הצלה יורדים בהמון מדרגות לעבר הנהר. כל ארבעה בסירה, עם שייט מקצועי, אנו חותרים בין צוקים מדהימים, סיתותי קיר מרהיבים, פלגי מים וצמחיה עבותה, פעם נתקעים בצוק מצד אחד ובמשנהו בצוק מצד שני, יורדים בקצב באשדות, מקפצים על הסלעים והעיקר נהנים וצוחקים וגם מנהלים מלחמות מים עד הסוף הטוב והרטוב.
לאחר התאוששות קלה במלון וכאשר אנו בדרכנו לראות בית באלינזי טיפוסי, מזמין אותנו מדריכנו המקומי אגונג לבקר בביתו. חצר ביתו, כמו כל בתי הכפר הבאלינזיים, מוקפת חומה התוחמת בין חצרות בתי הכפר האחרים. בחצר רחבת הידיים של המשפחה המורחבת, הקומפאונד, כמה בתים בהם מתגוררים אביו של אגונג, משפחתו ומשפחות שני אחיו, נשותיהם וילדיהם. אחיותיו נשואות ומתגוררות בבית החמולה של בעליהן.
בצד המזרחי של החצר נמצא המקדש הביתי, מקדש האבות. זהו המקום הכי חשוב בחצר החמולה. לפנים, אב המשפחה (אמא נפטרה) היה גר בבית הקרוב למקדש אבל לבית זה מספר מדרגות גבוהות וקשה לו לעלות, אז היום גר שם האח הבכור. שני האחים האחרים גרים במרכז החצר, ובפינה המערבית, הנחשבת לחילונית או טמאה נמצא המטבח. כל מתחם ביתי - קומפאונד - צמוד למתחם ביתי אחר, של משפחה אחרת, ולכן הצד הטמא של האחד יהיה הצד הקדוש של השני. האב הוא המקבל את ההחלטות לגבי המשפחה. עם מותו יתפוס את מקומו הבן הבכור.
כאשר ילד נולד קוברים ליד עמוד הבית את השליה, חבל הטבור, קצת מהדם ואת הבד שאתו ניגבו את נוזל הרחם. אלה הם ארבעת האחים התאומים של הילד. כל בוקר וכל לילה הוא מברך אותם. לכל אחד מהם יש צבע ותכונות. הם גרים במקומות שונים בגוף. לכל אחד מארבעת האחים יש 27 אחים קטנים, כלומר בסה"כ 108 אחים, שכל אחד מסמל תכונה מסוימת אצל האדם. תחשבו על זה - כל אדם מוקף כל הזמן ב-108 אחים, איזו הגנה נפשית זה נותן לאדם. אחרי 27 יום יש טקס לסלק את רוח הגנב. אם בהמשך הילד יגנוב - זה לא הילד שגנב, אלא הרוח לא מפויסת ויש לערוך לה טקס. אין עונשים של מכות. אין אלימות. ילד מתחיל את חייו כאל. הוא נוחת לאדמה כדימוי של אל. בגיל 105 יום הוא הופך לבשר ודם. אחר כך מתגלים סימנים חייתיים, שצריך להכהות אותם - השיניים. שיניים הן סממן חייתי. לכן יש גם טקס שיוף השיניים -; להחליש את סממני החייתיות, ולכן יש מעמד מיוחד לילד שעדיין לא צימחו לו שיניים. בבוקר מניחות הנשים מנחות על כל המקומות שנקברו בהם שליות (של הילדים, האחיינים וכו`). כאן, בבית של אגונג, כל אישה מניחה כל בוקר 19 מנחות, זאת בנוסף למנחות בפתח הבית, למנחות במקדש הביתי ולמנחות במקדש הקהילתי. הנחת מנחה כוללת ברכה, התזת מים קדושים, תפילה, מנטרה וכו`. מספיק שילד ייפול במקום כלשהו -; לנצח ישימו שם מנחה. לאחר זמן אפילו לא יזכרו מדוע. הנשים מבלות 40% מזמנן בהכנת והגשת מנחות. אחת התכניות הפופולאריות בטלביזיה מציגה טכניקות לסידור מנחות. יש תחרות בין הנשים על יופי המנחות.
אשתו של אגונג, אישה נאה, מכבדת אותנו בשתייה חמה ועוגיות ולאחר מכן מתלבשת יפה והולכת עם מנחה גדולה ויפה למקדש הקהילתי. ילדיו של אגונג לומדים ציור. אחד מאחיו מצייר יפה ומנסה להתפרנס מכך. אגונג ואחיו מתפרנסים מתיירות, אך שאיפתו היא לקנות חלקת אדמה ולהתפרנס מחקלאות, מגידול אורז.
בדרך כלל רוב הבאלינזים הם חקלאים והחיים סובבים סביב הפעילות החקלאית והפעילות הפולחנית, זאת במסגרת הבנג`ארס (Banjars), התאגדות של השכונה, של הקהילה, המחייבת כל אדם להשתייך אליה ולתרום לצרכי הקהילה. הם מחויבים בעזרה הדדית בבניית בתיהם ובעבודה בשדות, בהכנת הטקסים המשפחתיים כמו טקסי קרימיישן וחתונות והטקסים הקהילתיים - האודלנים. כל טקס דורש עבודה ללא סוף, ההכנות נמשכות שבועות רבים וכולם מגויסים לעזרה. מוזיקה, ריקוד ותיאטרון הם חלק בסיסי מהפולחן ומהקיום של הקהילה. ליד שלושת המקדשים השייכים לבנג`אר יש מרכזים קהילתיים שם מתכנסת מועצת הכפר הכוללת את כל המבוגרים (אבות לילדים). מועצת הזקנים - האדת - הם המבוגרים ביותר בקהילה, והם הקובעים את הכללים של הבנג`אר, על פי המסורת. ויש קופה משותפת השייכת לבנג`אר ויש תזמורת גמלאן ורקדנים. כל אחד תורם מכישרונותיו והכול ללא תשלום. אדם שלא יהיה שותף צפוי להיות מנודה מהקהילה. למרות עוניים של התושבים אין קבצנים ופושטי יד ואין גם משכנות עוני, כפי שרואים בארצות אחרות במזרח. אם יש בעיות בכפר משתדלים תמיד לפתור אותן בתוך הכפר. לעתים עורכים לאיש מסדר בושה - כל הכפר עומד משני הצדדים עם אלומות אורז והוא עובר ביניהן. האחריות של האדם היא לכל החמולה, שלא לבייש אותה. השאיפה היא להיות אציל, ולהיות כל הזמן בשליטה עצמית, אתה כל הזמן משתדל לא להפגין רגשות אימפולסיביים, חינוך שמתחיל בינקות.
אנחנו יוצאים מביתו של אגונג בהרגשה שאם שמים בצד את האמונות עדיין אפשר ללמוד מהם הרבה על חינוך, עזרה סוציאלית, הגנה ולכידות של קהילה. את היום אנו מקנחים בביקור בגלריה לציור. בכניסה יושבים תלמידים הנמצאים בשלבים שונים של לימוד. דרך הלימוד היא אימון, אימון ועוד אימון. גם בנו של מדריכנו אגונג לומד כאן. ומכיוון שעוד לא לילה והתרגלנו לחזור למלון בלילה, ומכיוון שמחר אנחנו מתחילים את מסענו הביתה אז חוטפים עוד כשעתיים של הסתובבות וקניות בעיירה אובוד. אנחנו מסתובבים קצת ומעדיפים לשבת בבית קפה ולעכל את חוויות ומראות היום. שוב אנו נופלים על בית קפה יפהפה Puri Muwa ברח`. Monkey Forest Road. החזית פשוטה למדי אך בפנים גן נעים עם עבודות פיסול יפות ושבילים בנויים ממוזאיקה יפה.
את הערב אנו מבלים במסעדה היפה של המלון בשיחת סיכום.
לתחילת הכתבה
יום 16 - חוזרים הביתה
קמנו מוקדם והחלטנו ללכת סביב חומות המלון היושבות בקצה הצוק וגובלות במורד התלול והמיוער לעבר נהר האיונג. קופים מקפצים על העצים ומעבר לחומות יש מקדשונים קטנים אשר העובדים עוברים כל יום ומניחים בהם מנחות. הזנחת המנחות עלולה להביא את הרוחות הרעות.
יום אחרון, הטיסה שלנו היא בשעות אחר הצהרים ובדרכנו דרומה, לשדה התעופה, אנו נוסעים לעבר מקדש טאנה לוט (Pura Tanah Lot) היושב על צוק. זהו אחד המקדשים החשובים. לזרים אסור להיכנס פנימה, אך הוא משמש סמל ומופיע בכל התמונות מבאלי.
המקדש טאנה לוט מזוהה עם נירהרטה, ברהמין ג`וואנזי שעשה רפורמה בבאלי. הוא הגיע לכאן, התיישב על הצוק ועשה מדיטציה. לפי האגדה היה לו כוח מאגי, הוא לקח את הסאס, גזר פסים וזרק אותם לים והם הפכו לנחשי ים שחורים-לבנים הבאים פעם בשנה להזדווג על היבשה. כאשר המקומיים ראו את העוצמה שלו הם נתנו לו כבוד. הוא שינה את הקונספט בבאלי. לפני כן כל המקדשים פנו להר הגעש סמארו בג`אווה (כי ההינדואיזם הגיע מג`אווה). הוא שינה את מבנה המקדשים ומאז הם פונים להר הגעש המקומי גונונג אגונג (Gunung Agung) - אשר כבר הזכרתי כי הוא ההר הגבוה ביותר בבאלי.
אנחנו הולכים על מצוק יפהפה מעל שפת הים, בדרך נקרות יפות במצוק, עד שמגיעים לרמפה שנמצאת מזרחה למקדש. כאן יש שפע של בתי קפה ומכאן יש זווית מאד יפה לצילום. המקדש נמצא ממש בתוך הים. רק בעיתות שפל ניתן להגיע אליו רגלית. נשים עם מנחות מטפסות במעלה המדרגות למקדש ואכן המראה מאד מאד יפה. היום יום חם מאד, למרות שאנו על שפת הים, ורק כאשר מרגישים את החום והלחות ניתן להבין איזו קארמה טובה הייתה לנו גם בטקסים שזכינו לראות וגם במזג האוויר.
לתחילת הכתבה
סוף דבר
דרך ארוכה אנו עושים בחזרה הביתה, כ-15 שעות טיסה ועוד חניית ביניים של 6 שעות. יש הרבה זמן למחשבות, לסיכומים ולחלומות. אני בודקת עם עצמי האם אכן מצאנו גן עדן? לא מצאנו גן עדן במובן הפיזי של המילה. לא מצאנו ערסלים מתחת לעצי קוקוס, שהפרי נשפך לך לפה מבלי שתזיז את עצמך מהנדנוד המרגיע של הערסל. אבל מצאנו גן עדן אנושי. תרבות ראשונית הכוללת פולחן קדום, שנישא על כנפי הריקוד, התיאטרון, המוסיקה, הפיסול והמנחות היפהפיות וגם מצע מדהים של עזרה הדדית ושל הגנה נפשית המאפשרים לעם העני הזה להתמודד עם העוני והמחסור, ולנו שבועיים של הנאה מהנופים היפים, מנועם הליכותיה של האוכלוסייה ומהתרבות העשירה. עוד לא הספקנו לעזוב את המקום המקסים הזה ואני כבר חולמת מתי אחזור לכאן שנית. כן, לכאן אני אחזור.
לחלק הקודם של הכתבה - לחצו כאן
