בונז'ורנו צפון איטליה

איטליה 12.9.22-30.9.22

טיול זוגי שהתחיל מנחיתה בוונציה >> נסיעה ברכב לדולמיטים (שבוע שם) >> אזור אגם גארדה ו-ורונה >> אגם קומו >> מילאנו >> בחזרה ברכבת לוונציה.

בקיצור:

• כל כך יפה!!! (התמונות כפול 100000)

• אפליקציות מזג אוויר לא רלוונטיות, אפילו לילה לפני...

• הנהיגה - קשה. לאט ובזהירות.

• כסף - מי שרוצה פיפי שיביא מטבעות.

• פיצה, גלידה, פיצה, גלידה, פיצה, גלידה, אפרול שפריץ

יום מס׳ 1 (יום שני)

אחרי כל ההפחדות על טיסות שמתבטלות ומזוודות שלא מגיעות ליעדן, יצאנו בחשש אל עבר הטרמינל, לטיול ראשון באיטליה והראשון המשמעותי ״אחרי״ הקורונה.

המזוודות במעקב עם air tags, ואנחנו רואים אותן קצת מסתובבות... אחת ״נעלמה בים״, אבל בסוף שתיהן נחתו איתנו, באיחור קל (בגדול וויזאייר היו בסדר), בנמל התעופה מרקו פולו בוונציה. הדרך אל השכרת הרכב נראתה כמו נצח (ככה זה כשלא יודעים לארוז וסוחבים 20 קילו) ולבסוף קיבלנו אוטו אחר ממה שהזמנו, ג׳יפ. איך אני נוהגת בזה? לא ידוע. איך מסתדרים בלי מצלמת רוורס כאילו השנה היא 1984? נראה...

יצאנו לכיוון הדולמיטים והעיירה האלפינית  Cortina d'Ampezzo, כשעתיים נסיעה לפי ווייז.

בפועל לקח קצת יותר. המהירויות כל רגע משתנות, יש הרבה מנהרות, וגם מעבר אחד שצריך לשלם בו. נכנסים לנתיב שאינו “Telepass”, לוקחים כרטיס בכניסה, מעבירים ביציאה, ומשלמים במזומן- 8 יורו (שמעתי סיפורים על כרטיסים שנבלעים במכונות האלה) כביש אגרה ראשון הושלם בהצלחה !

בקורטינה ירדנו אל החנייה של המלון (המצוין) שלנו, Hotel Villa Alpina, עם הג'יפ המסורבל, סוף סוף 'עוגנים'.

אחרי התארגנות מהירה (היה כבר אחרי 19:00 ובקושי אכלנו היום) הלכנו אל עבר מסעדה שסימנתי לי מראש כאופציה, Il Vizietto di Cortina שהוכרעה כבחירה מוצלחת. יש שם כמה מנות ייחודיות, כמו ניוקי תפו״א סגולים ברוטב בטטה עם שלל תוספות (ויצור אחד לא פוטוגני), וגם תמנון על הגריל.

יום מס׳ 2 (יום שלישי)

קמנו מוקדם כדי להכניס משהו לפה לפני המסלול של היום. ביקשנו אם אפשר ארוחת בוקר לפני השעה הסטנדרטית של 8:00, וקיבלנו! אמנם עדיין לא הכל היה מוכן, אבל היה מספיק.

נסענו לכיוון המסלול באגם Lago di Sorapis והחננו בחנייה של מלון passo tre crocoi (שעד עכשיו לא הבנו אם זה תקין או שנקבל על זה קנס, אבל החנייה לצידי הדרך הייתה כבר מלאה). המשכנו ל-trailhead לפי מפת גוגל, ואת פנינו קיבלו סוסים עם פעמונים עליהם- מחזה לא הכי סטנדרטי. הסוסים הסתובבו לבד והמטיילים שכבר הגיעו התקרבו וליטפו אותם, אז גם אנחנו עשינו זאת :)

נתקלנו בעוד כמה סוסים מצלצלים בתחילת המסלול (מסלול מספר 215), עד לחבל שחסם להם את המשך הדרך. המסלול עבר ביער, לעיתים היה סביר, לעיתים הקושי עלה. בכמה חלקים במסלול יש מקומות צרים עם כבלים שניתן לאחוז בהם, וסולמות ממתכת שצריך לטפס עליהם. אבל האמת שבתמונות באינטרנט זה נראה מפחיד יותר ממה שזה. חציו השני של המסלול הוא המאתגר יותר אבל כשמגיעים לאגם זה מאוד rewarding.

הגענו במזג אוויר מושלם, האגם היה תכול כמו בתמונות, וכיאה למזג אוויר טוב - כך כמויות האנשים שהיו שם. אנחנו אוהבים את המסלולי טבע שלנו עם קצת פחות אנשים, אבל לא הצליח לנו היום.

ויתרנו על טיול מסביב לאגם כי רצינו להמשיך למסלול המאתגר באמת, ולא לחזור באותה הדרך כמו שרוב האנשים עושים.

עשינו עצירה קצרה בבקתה Rifugio Vandelli (קצת לפני ההגעה לאגם יש פיצול ושלט שמראה שמאלה לבקתה). יש שם שירותים ואפשר גם לקנות משהו לאכול או לשבת על איזו בירה.

כדי להגיע למסלול חזרה שלנו, מסלול 216, היינו צריכים לחזור באותה הדרך כ-10 דקות עד שהגענו לשלט שמראה על עלייה למסלול 216. מדובר בעלייה מאוד ארוכה ותלולה. חלקים ממנה ממש דורשים טיפוס על סלעים שמחייב 2 ידיים (ביי למקלות הליכה). הנוף מהמם, רואים את הבקתה ואת האגם מלמעלה, ועוד הרבה הרים ויער מסביב.

אחרי עוד הרבה טיפוס הגענו כמעט לעננים… ואז ראינו אנשים מגיחים מאחורי סלע שנראה ממש לא כמו שביל לבני אדם. מהצד השני של הסלע זה נראה פחות מפחיד, וגם שם היו כבלים להיעזר בהם. יחסית למה שיגיע בהמשך, זה היה קטע מסלול לילדים.

עוד קצת ירידה נוחה והגענו לעמק ירוק ויפה.

לקחנו כמה רגעים להפסקת חטיף תמימה לצידי אחד הסלעים, שהפכה ל... הצעת נישואין מפתיעה! ❤️ תפנית בעלילה :)

מלאי אנרגיה מחודשת, טבעת אירוסין נוצצת (לא אופטימלית להמשך הטרק 🤣) ומינוס כובע (הוקרב עקב התרגשות) המשכנו לחלק הבא במסלול.

עוד קצת עלייה ועוד עלייה ומגיעים לפיצול נוסף. המשך מסלול 216 מראה ירידה אל... תהום.

מה עושים? הכל פה תלול ומחליק.

זה התחיל בסדר יחסית, עם צעדים קטנים לצד בול עץ שהיווה איזון מסוים.

זה המשיך לדרך בלתי אפשרית של אבנים בגדלים שונים, שגם עם נעלי טיולים טובות ועם מקלות הליכה, אי אפשר שלא היה להחליק כל רגע. כשכמה רגעים זה היה נראה כאילו זו החלקה עד למטה באמת. גם בישיבה התמרון היה קשה, וכמעט שלא הייתה בלימה. זוג מטיילים עם כלב עברו לידנו ופשוט דילגו את המקטע הזה בקלילות — אין לי מושג איך!!

עשינו כבר טיולים קשים, אבל זה היה אחד הדברים הכי קשים אבר. דיסלייק! עד שלא שמים שם איזו רמפה או תמיכה כמו באזור היותר מטויל, לא הייתי ממליצה את המקטע הזה לאף אחד, כלומר למי שחפץ בחיים.

אחרי נצח, הגענו לעוד עמק שקט, סוף סוף הליכה נינוחה. השביל חוזר בדיוק לחנייה של המלון דרך מסלול 213, שגם הוא הרגיש לנו ארוך ולא נגמר. לקראת סיום כבר שמענו את פעמוני הסוסים מהבוקר, שהיו מאוד מעודדים!

סה״כ לקח לנו הרבה יותר זמן ממה שציפיתי (אמנם הייתה הפסקה מיוחדת), 7 וחצי שעות, כמעט 27,000 צעדים, 17 ק״מ ו-96 קומות.

חזרנו למלון, הסתובבנו זריז במרכז כדי להצטייד בכובע במקום ההוא שאבד, ולחפש אחר ג׳לטו (למרות הרגליים שלא הכי שיתפו פעולה). מצאנו גלידה פשוטה, שלא נחשבת לג׳לטו הראשון באיטליה. (הגלידה הולכת ומשתפרת ככל שיורדים דרומה).

בחזרה במלון התרעננו, שיתפנו את הבשורות על הסטטוס החדש, ויצאנו שוב לארוחת ערב, הפעם במסעדת  Il Ponte הפופולרית. אווירה סבבה, ופיצות גם כן.

יום מס׳ 3 (יום רביעי)

נסענו לכיוון אגם Lago di Braies לחנייה P3 שהיא החנייה הכי קרובה לאגם (חוץ מעוד אחת לאורחי המלון). אחרי כל מיני אזהרות להגיע מוקדם כי החניות מתמלאות מהר, הגענו בסביבות 9:30 והיה עדיין בסדר. בכניסה ביקשו מאיתנו 7 יורו על החנייה (מזומן) וחנינו בדיוק מול השירותים, שגם שם עלה כסף… בקיץ צריך להזמין פה מקום מראש לחניה, אנחנו באנו כבר אחרי התקופה הזו.

הלכנו הישר אל הסירות להשכרה (בכניסה לאגם מצד שמאל) ושילמנו על שעה, 35 יורו. היה קצת תור, עבר מהר וקיבלנו סירת חתירה משלנו.

הסירה קצת הסתובבה לנו, והסתבר שמיומנות במכשיר חתירה של חדר כושר לא מספיקה כדי לחתור בסירה על המים. סה״כ הסתדרנו, הגענו לכמחצית האגם וצילמנו המון, אבל היו הרבה יותר פוטושוטים לאינסטגרם בסירות שלידנו. היו גם הרבה כלבים שנהנו מהאגם, איזה כיף להם!

החזרנו את הסירה ויצאנו להקיף את האגם עם כיוון השעון (מהמעגן של הסירות). המווון אנשים יצאו לאותה הקפה, והיה קצת מעצבן באזור היותר צר, עם רכבת של אנשים שעולים ויורדים. מעט עליות לא פשוטות לא הרחיקו אנשים בכל הגילאים.

הסיבוב עדיין נחמד מאוד, כל זווית של האגם יפה מאווד. בצידו השני של האגם היו המון ״מגדלי אבנים״ שאיכשהו נשארים יציבים. לפני החזרה בצד השני יש גם חוף שאנשים טבלו בו במים. הצד הזה נתן קצת וייב של הכנרת.

אחרי כשעה וחצי סיימנו את הסיבוב, עצרנו לקפה ועוגת אגם בראייס (שזה שם אחר לעוגת היער השחור) והוצאנו עוד כסף על שירותים (אין על פיפי בשווי יורו).

התחנה הבאה שלנו הייתה Cinque Torri. התחזית הראתה בשתי אפליקציות שונות שיהיה גשם, ופחדנו שזה ישפיע על העלייה ברכבל (או פשוט יעשה אותה מפחידה יותר) אבל בסוף לא הייתה טיפת גשם. מסתבר ששום דבר לא יודע לחזות את תזוזת העננים בדולומיטים (וזה יחזור על עצמו בטיול).

כשעה וחצי נסיעה והגענו לחנייה Passo Falzarego parking 3. לא ראינו שצריך לשלם, אז יאללה- לרכבל. עלינו על רכבל Torri 5 שמגיע לבקתת Rifugio Scoilattoli. בתחילה הרכבל הזוגי הפחיד אותי קצת, אבל הנסיעה הייתה די רגועה. בחזור אפילו היינו עם ה״גג״ מורם.

מהרכבל פונים שמאלה (המסלול נקרא Cinque Torri loop trail (Giro Delle Tori לתחילת המסלול שאחרי כמה מטרים נכנס למוזיאון הפתוח של מלחמת העולם הראשונה. יש שם שוחות וכל מיני הסברים על מה שקרה שם במלחמה. מעניין ומוזר לדמיין מה הלך שם לפני 100 ומשהו שנה.

אפשר לטייל באזור בכמה שבילים, אבל כדאי לשים לב שלא ממשיכים לשבילים מחוץ ל-Giro Delle Tori. המפה שיש שם לא הכי מובנת, אבל קראתי הסבר שצריך לדאוג ש-5 המגדלים צריכים להיות כל הזמן לימיננו, וככה נעשה את הלופ כמו שצריך ולא ננדוד למסלול אחר. אז הם נשארו לימיננו, ואז עברנו בערך ביניהם, וצפינו בכמה אנשים שטיפסו/עשו עליהם סנפלינג.

באיזשהו שלב מגיעים לצד השני, ולמטה יש איזו בקתה עם עוד מסלולים, צריך להתכוונן על כיוון הלופ כדי לא לבזבז יותר מדי זמן (הרכבל האחרון למטה יוצא ב-17:00! למרות שאפשר גם לרדת ברגל, אבל הדרך ארוכה).

כמעט הגענו לנקודת ההתחלה כשלפתע שמענו המון פעמונים וצווחות מהההה, בהההה ו-אהההה. לפנינו נגלו עשרות אם לא מאות עיזות ותיישים מכל מיני סוגים. היה מאוד מצחיק, אבל החמודות חסמו לנו את הדרך… הרועה מדי פעם צעק עליהם וחלק עלו למעלה, חלק ירדו למטה. כאוס מוחלט. מכיוון שחששתי לפלס דרכנו דרך תיישים עם קרניים גדולות, ולא הבנתי אם החבר׳ה ידידותיים או לא, חזרנו אחורה. למזלנו אחרי כמה מטרים היה שביל נוסף שהוביל לאותו מקום דרך שכבה תחתונה יותר של ההר, שם היו רק כמה עיזים בודדות. התמזגנו שוב עם כל החבר׳ה- העיזות, התיישים, החמורים והכלב שרעה אותם, והיה מדהים לראותם כשברקע מיתמרים ה-5 טורי.

אם לא היינו לחוצים בזמן (לא היו לנו כוחות לרדת ברגל במקום הרכבל האחרון), היינו חוקרים יותר את פיצולי השבילים האחרים באיזור.

אחרי עצירה זריזה בבקתה, יורדים ברכבל ויאללה למלון. אחרי מנוחה, יצאנו לארוחת ערב בקורטינה, שהייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. לא היה מקום בשום מסעדה שנראתה שווה, עם זמני המתנה של 40 דקות. מסקנה, תפסו מקום איך שהמסעדה נפתחת או הזמינו מראש, אם אפשר.

יום מס׳ 4 (יום חמישי)

גם היום התחזית הייתה של טפטופים שיתחלפו בגשם חזק יותר. מראש שינינו תוכניות ושיבצנו ביום הזה את המסלול של Tre Cime di Lavaredo loop  שאמור להיות סביל ביום גשם (שלא כמו התוכניות האחרות שלנו).

באנו מוכנים עם מעילי גשם, פונצ׳ו, מכנסי גשם, כיסוי לתיק, וגם ציוד חורפי (כובע צמר, כפפות) כי אמור להיות קר.

יצאנו מוקדם כדי להקדים את הגשם (ויתרנו על ארוחת בוקר במלון ואכלנו מה שקנינו יום לפני בסופר) ונסענו כ-40 דקות אל עבר Rifugio Auronzo . בכניסה לדרך המובילה לשם כבר משלמים את האגרה, 30 יורו, וזה בעצם התשלום גם לחנייה.

הגענו בסביבות 8:30 ונכנסנו אל תוך ערפל מטורף בעליות המפחידות של ההר. לאט ובזהירות הגענו לטופ, שם הסדרן הוביל אותנו למגרש החנייה (יש שם כמה, הווייז דווקא רצה לקחת אותנו לאחר). במגרש שלנו המכוניות חונות על קצה הצוק (מלחיץ במיוחד כשמסביב ערפל ולא רואים כלום). למזלנו סדרן אחר ממש סימן לנו כמה להיכנס אל תוך החנייה. עוד כמה סנטימטרים והאוטו בתהום.

יצאנו למזג אוויר קפואאא, אבל היו רק טפטופים של גשם. דבר ראשון- שירותים, לא היו ממוקמים בתוך הבקתה אלא כמה מטרים משם. שוב, בתשלום. לא שוב- שירותי ״בול פגיעה״. שוקינג!

חזרנו אחורה לכיוון הבקתה כדי לחפש את סימני הדרך, ויצאנו לדרך בשביל 101. לצידי השביל- משהו… עטוף בערפל לבן. פה ושם העננים זזו, פתאום ראינו פרות. אחר כך רק שמענו את הפעמונים שלהן. בהמשך פתאום הייתה כנסייה, קברים. בהמשך עוד הרבה הרבה סלעים, הרבה עננים, ומגיעים לבקתה נוספת שמציצה מהערפל, Rifugio Lavaredo.

השביל ממשיך משמאל לבקתה. התקדמנו אל עבר “the three peaks”, שלפתע אחת מהן הגיחה מאחורי ענן שזז. רגע אחד יש קיר לבן מלפנים, רגע אחרי זה יש שם פסגות הרים. כשהגענו ממש מולן, העננים המשיכו לזוז ולחשוף אותן, ועוד רגע- פוף הכל נעלם שוב מאחורי ענן.

השביל ממשיך ונפתח נוף מדהים מקדימה ומאחורה ומכל צד. כן, כן, רואים משהו!!

המשכנו עם השביל עד לבקתת Rifugio Locatelli. הלכנו לאיבוד שם עם השירותים (והגענו בלחץ משהו) שפשוט היו מתחת לבקתה. לא אכלנו בבקתה, אלא רק חטיף מהר, נראה שהגשם בדרך (אנשים אחרים כבר היו מוכנים עם פונצ׳ו) ורצינו להתקדם. לפני שהמשכנו הלאה הלכנו רגע לצד השני של הבקתה, שם נתגלו 2 אגמים קטנים. משום מה חשבתי שצריך לסטות מהמסלול כדי לראות אותם, אבל הם היו שם- מולנו!

מפה היינו קצת מבולבלים לגבי מאיפה להמשיך, כי המפה שם לא מובנת, ויש אותם מספרי שבילים שהולכים לכל מיני מקומות שונים. בכל מקרה עשינו כמו רוב האנשים וחזרנו אחורה מהבקתה, אל עבר מסלול 102/105 אל Malga Alm שיורד לעמק.

הירידה מתחילה מתונה, והעמק יפהפה. כשהשלב הזה נגמר, מולנו עלייה שהיה צריך לקחת נשימה ארוכה לפניה. וכשהיא נגמרת- יש עוד כמה עליות בדרך (גם ככה הרגליים כבר גמורות מהמסלול ביום הראשון).

לאט ובזהירות מגיעים שוב לתצפית על הצ׳ימה, הפעם מהצד השני שלהם, ו-ללא ערפל! הצמחייה שמסביב, מעורבת בסלעים פראיים, דווקא נותנת וייב קצת יותר מיוחד מהצד השני הצחיח.

הבקתה הבאה שבדרך היא Malga Langalm , שלא נכנסנו אליה, ורק התרשמנו מהשלטים הנוזפים שבמקום. אסור שירותים למי שלא אוכל משהו במקום, אסור ג׳אנק פוד, אסור (או מומלץ שלא) מכשירים דיגטליים…

עוד עלייה ועוד עלייה, ועוד דרך צרה על קצה ההר, וחוזרים לנוף האבוד מתחילת המסלול. היי, יש פה ממול הרים מטורפים! מי ידע! הכל התבהר מהבוקר, השמש יוצאת לפרקים, המטיילים מציפים את החניונים, וכל התחזית הייתה חרטא ברטה.

סיימנו את המסלול בכ-4 וחצי שעות, עייפים ומרוצים. אפשר להגיד שהמסלול ברמת קושי בינונית, יש בו לא מעט עליות וירידות מאתגרות, אבל שווה כל התנשפות.

הדבר המרכזי שהטריד אותי בדרך היו הדבורים שמשום מה לא עזבו אותי. ספציפית אותי. מה עשיתי לכן, מה?

התחנה הבאה שלנו הייתה מגלשות הרים Funbob,  שגם לשם נסענו בחשש שמא מזג האוויר יתהפך עלינו. אחרי 45 דקות הגענו לחנייה שטופת השמש, עולם אחר! הרכבל היה יקר מאוד, פלוס תשלום למגלשות עצמן. אבל הגענו למגלשות, לא היה תור, נכנסנו אחת אחרי השני, והיה פחות מפחיד ממה שחשבתי :) אפילו אומר שכיף והייתי עושה זאת שוב.

משם המשכנו 20 דקות לחנות מפעל של לואקר- באוסטריה! במעבר לאוסטריה אין שום wilkomen שלום ברוך הבא, רק הכבישים מרגישים חופשיים יותר עם הגבלת מהירות נורמלית יותר. והמזג אוויר- השמש משום מה התבצרה פה ולא זלגה יותר מדי לחלק האיטלקי.

בלואקר לא עשינו את כל ה״חוויה״ של לסייר במפעל ולהכין וופלים, אלא רק קנינו חצי חנות ונשנשנו בבית קפה.

שמחי לבב, עשינו דרכנו חזרה לקורטינה, למסעדה אסייתית מפונפנת.

יום מס׳ 5 (יום שישי)

עזבנו את קורטינה לכיוון  Selva di val Gardena- עוברים דרך מזגזגת במעברי passo Falzarego   ו-passo Gardena, עם הרבה שיירות של מכוניות ספורט והרבה הרבה רוכבי אופניים שמסכנים את כולם. ראינו מלא כמעט-תאונות, כולל שלנו, ומכוניות מהצד השני שבאו מולנו בניסיון לעקוף את האופניים. מתיש!

הדרך מעלפת כמובן… הרים ועמקים ורכבלים ופרות פה ושם. עצרנו באחת החניות בגרדנה ושם גם שמענו מאנשים בחוץ שמחר יש מרוץ אופניים שם. מזל שלא עושים את הנסיעה הזו מחר! (לאן ווייז היה לוקח אותנו??)

המשכנו ישירות ל- Seceda. יש שם כמה חניות, שנראה שכולן עולות 12 יורו ליום. החנינו ועשינו דרכנו אל הרכבלים. את כל הדרך לפסגה עושים ב-2 רכבלים, כרטיס לעלייה עד הפסגה הלוך וחזור עולה מחיר נאה של 37 יורו לאדם. עם מחיר כזה, כמובן שלא עוצרים רק לתמונות מהתצפית, אלא עושים מסלול מלא.

הרכבל הראשון הוא פרטי, והרכבל השני עם הרבה אנשים- והצטרף גם זוג עם כלבת האסקי מתוקה. אחר כך ראינו הרבה כלבים במסלול. איזה כיף שמותר להם!

כשיורדים מהרכבל השני נגלה נוף עוצר נשימה, כולל אנשים שעושים paragliding, וחפרפרת אחת שנשנשה דשא.

עולים לתצפית (יש שלט גדול לתצפית 10 דקות הליכה) בעלייה לא הכי פשוטה, שמסתיימת בפסל גדול של ישו (סטייל ברזיל).

הדשא היה בחלקו צהוב ועייף, באסוש. בהתחלה לא ראינו את המראה האייקוני של סשדה, וראינו מטיילים שירדו למטה מצד שמאל בשביל לא מוגדר. נראה בהתחלה מפחיד, אבל החלטנו להצטרף אליהם. מראה הזיגזג הייחודי פתאום נפרש מולנו במלוא הדרו.

חזרנו לשביל, והמשכנו לכיוון סשדה עצמה. מתקרבים עוד ועוד וזה דורש עוד ועוד תמונות. ראינו כמה אנשים עולים למעלה מצד שמאל, וויתרנו. המשכנו עם השביל עד שמגיעים לפיצול עם שלטים. מאוד לא ברור! נראה כאילו כל השלטים מובילים לאותו כיוון… ואנחנו צריכים לנחש אם זה למעלה או למטה. חשבנו שצריך להמשיך למעלה, אז ניסינו, ושם היה מין מחסום. אז חזרנו וירדנו למטה. בסוף הירידה היו עוד שלטים שכבר יותר כיוונו לנקודות שהיינו צריכים להגיע אליהן.

כמה פרות, חמורים ולאמות בדרך, הרבה ירידות ועליות, ועלייה אחרונה די מייאשת בחזרה לרכבל.

הרכבל האחרון ב-17:20, הגענו שעה ספייר לפני וסיימנו את המסלול קצת יותר מהזמן שמוגדר לו (3.5 שעות), בעיקר בגלל המסלול פריסטייל שעשינו בהתחלה. המסלול הפתיע ברמת הקושי שלו (אבל גם היופי), ודי גמר אותנו. היה מאוד נחמד להגיע סוף סוף למלון בגרדנה (20 דקות מסשדה), מלון Garni Broi המהמם, ומאוחר יותר לחסל סנדוויץ' פניני ענק במסעדת Kronestube.

יום מס׳ 6 (יום שבת)

היום בתכנון אזור Val di Funes עם המסלול הקל יחסית Adolf Munkel trail .

הבלוגים אומרים לחנות באחת החניות ב- Zannes/Zans -אבל לא בדיוק הבנו מה לשים בווייז. נסענו לכיוון parcheggio malga zannes ואכן זה הביא אותנו למקום הנכון. בדרך עוברים בעיירה Santa Magdalena (ששם אפשר לחנות באחת החניות וללכת לצלם תמונות אייקוניות של כנסייה באמצע העמק. תכננו לעשות את זה אחרי המסלול, אבל ויתרנו בגלל בעיות ברכיים). מהעיירה עד למעלה לחנייה יש כביש מאוד מאוד צר שבקושי עוברות בו 2 מכוניות. בדרך למעלה נסענו בחשש, אבל רק בדרך למטה היו כמה מכוניות שבאו מהכיוון הנגדי והמעבר היה צמוווד. גם אוטובוס אחד הגיח מולנו אבל בחלק טיפה יותר רחב. פיוו!

בהגעה לחניון שילמנו 8 יורו, ובחרנו רנדומלית באחת החניות שם. כדי להתחיל את המסלול כרגיל, עדיף ללכת לחניות שמצד שמאל. כדי לעשות את המסלול בכיוון ההפוך, כדאי לנסוע לחנייה שמימין. המסלול מתחיל מהשער הירוק שבסופה.

עשינו את המסלול נגד הכיוון, כמו שהומלץ פה https://www.moonhoneytravel.com/hiking-adolf-munkel-trail-dolomites/  בשביל שהפסגות יהיו מולנו. בפועל נראה לי שזה הפך את המסלול לקשה יותר בגלל כמה עליות, שאולי עדיף לעשות כירידה.

כשהיום התחיל ראינו שיורד קצת שלג, ונערם בהרים הגבוהים שמסביב למלון. גם פה, ראינו בהתחלה את פסגות ההרים מושלגות ומרשימות, ואחר כך גם שלג על העצים והדשא לידנו (לצד פטריות צבעוניות חמודות). בחזור, לא היה רק שלג שזולג מהעצים אלא ממש ירד עלינו שלג! הפתעה!

הפתעה מספר 2-באמצע הדרך מצאתי שטר של 20 יורו, ששילם על חטיף צהריים בבקתה למטה. יה!

מפה חזרנו למלון ואחרי מנוחה קפצנו למסעדה ממול-Sal Feur עם הרבה מנות איטלקיות/אוסטריות, וכמו תמיד מנת לחם און דה האוס, וסלט קפרזה טעיםםם.

אחרי כמה ימים די מאומצים, שינינו את התכנון למחר. במקום לעשות מסלול קשה מאוד (The Puez-Odle Altopiano)  בחרנו להירגע, והזמנו מקום לספא/מרחצאות חמים QC terme dolomiti.

יום מס׳ 7 (יום ראשון)

החלטנו לצאת יותר מוקדם מהמתוכנן, כי צריך לעבור במעבר Sella ויום ראשון היום, פחדתי ששוב תהיה בעיית אופניים ונסיעה איטית/פקוקה.

הנסיעה הייתה מפותלת ודי מפחידה, אבל המראה מדהים- בתוספת מלא שלג! איזה כיף, כריסמס בספטמבר.

התחזית שלי התגלתה כשגויה, הגענו שעה לפני הזמן בלי בעיות בדרכים, והכניסו אותנו בכל מקרה :)

הזמנו יום wellness כולל מסאז׳ ובלי ארוחות. הגיע לנו “finger food” אבל תיזמנו לנו את זה ל-16:30 ולא הגענו לזה.

בכניסה התפצלנו לחדרי הלבשה, גברים ונשים, וקיבלנו את הציוד שלנו להיום- חלוק, מגבת וכפכפים. כל השאר, כולל טלפון, נשארו בלוקר. בהתחלה לקחנו טלפון ומהר מאוד התחרטנו. לכן אין תמונות, רק תיאורים למזכרת...

המתחם מורכב מ-3 קומות.

בקומה הראשונה (קרקע) יש שלל חדרי בריכות חמות, ג׳קוזי למיניהם וסאונות/חדרי אדים. ניסינו כמעט הכל! החוויה הראשונה- בריכונת חמה בחדר חשוך עם ״כוכבים״ בתקרה ומנגינה מרגיעה כשמכניסים את האוזניים מתחת למים. כבר שווה!

אחרי עוד כמה בריכות חמות (עם תמונת נוף ענקית, עם בועות בלי קצף, עם בועות עם קצף, מפל אגרסיבי שעושה מסאז׳ לגב, ועוד) ניסינו את הסאונה הראשונה. והיא הייתה לוהטתתת. אחר כך ראינו שזה מגיע ל-80 מעלות. הרגשתי בתוך טאבון פיצה.

בדיוק בשביל זה יש גם חדר קרח וחדר בריכה קרה להירגעות שאחרי האפייה בסאונה.

בקומה השנייה יש בריכות חוץ, עם הנוף של Val di Fassa ממש מולנו. וגם בריכונת-פנים עם חלון גדול שמביט אל ההרים. יש גם סאונה בטמפרטורה יותר נורמלית ונעימה (שם באמת השלמנו את הזמן הרצוי, 10 דקות) , ויש את ה-האטטאב האייקוני שכולם מצטלמים בו. לא יצא לנו להיכנס כי זו אטרקציה חמה שם ולא היה רגע פנוי.

ציפיתי לעומס באתר (בעיקר כי סופ״ש), אבל לא היה כזה (נראה לי שהם מגבילים את כמות האנשים) וגם הייתה זרימה די יפה של אנשים מבריכה לבריכה. מנסים כמה דקות מתחם, ואז עוברים להבא… לרוב יצא לנו להיות ממש לבד.

בקומה האחרונה יש את חדרי ההירגעות. כל מיני לאונג׳ים עם ערסלים/מיטות ומוזיקה נעימה, שעושים חשק לישון. נחנו קצת על ערסל, אבל די מיצינו.

חזרנו עוד קצת לקומה הראשונה, עם הכי הרבה אופציות, ומשם- למסאז׳. חשבנו שיתנו לנו לבחור מסאז׳ או לתת פוינטרים איפה להתמקד, אבל לא ממש נתנו לנו. אולי אם קונים את המסאז נפרד ולא בחבילה. לטעמי היה די סתמי ולא יודעת אם שווה את המחיר.

די סיימנו את היום, יצאנו משם אחרי כ-5 שעות וחצי, ועשינו את דרכנו למלון, עם עצירה לג׳לטו ועוד סיבוב בעיירה המנומנמת.

יום מס׳ 8 (יום שני)

שינסנו מותניים, וברכיים, ויצאנו שוב למסלול, הפעם בעמק Alpe di Suisi . לא היינו סגורים על המסלול (יש מיליון מסלולים!), והלכנו לפי הנחיות מאיזשהו אתר למסלול הקל ביותר ועם הנוף הכי מרשים בעמק. ההנחיות היו מבלבלות, וטעינו כמה פעמים אבל עדיין היה מאוד מאוד יפה. יצאנו מהרכבל שבאורטיזיי, רכבל Alpe di Suisi  - בתחתית יש חנייה של כמה קומות. נכנסנו ב-9 וקצת לקומה הראשונה והיו רק עוד 2 מכוניות. התשלום בחזור- 6 יורו ליום שלם.

עלינו לקומה הרביעית, קומת הרכבל, וקפצנו לתוך רכבל סגור אדום וחמוד. יצאנו אל הנוף הפתוח של העמק, יפה יפה אבל בערך 5 מעלות בחוץ! אבאלה ואמאלה. משמאל מסעדה/שירותים, וגם המסלול שלנו (9) אל עבר Malga Schgaguler Schwaige. מתחילים לרדת, וכרכרה (ריקה) עם שני סוסים באה לקראתנו, שלצידה איש שמדבר בסלולרי. הזוי במקצת.

המסלול ממשיך לרדת והנוף נפתח לדשא ירוק ובקתות קטנות ופה סוסים, שם עיזות, עוד רכבלים קטנים, לאמות, ומה לא.

המשכנו לרדת למטה אל עבר מלון Sporthotel Sonne , פה יש התפצלות והומלץ לפנות לכיוון בקתת Malga Sanon  לארוחה/נדנדה/תצפית יפה. פנינו פה, אבל כשהמשכנו במסלול ראינו שאנחנו מגיעים אליה שוב וזו הייתה הנקודה המבלבלת הראשונה בדרך.

הדרך הזו לבקתה מאוד מרשימה, כקילומטר עד שמגיעים אליה, והשמש באה והולכת וכמעט לא מרגישים שאנחנו בטמפרטורה חד ספרתית.

עשינו כמה תמונות וחזרו את אותה הדרך בחזרה להתפצלות שליד המלון. המשכנו בשביל 9 שיורד למטה ואז עולה ומגיע לצד אחר של העמק. עדיין לא-רע פה בכללל.

הגענו לעוד התפצלות עם הרבה שלטים, שפה ההנחיות שלנו לא היו קשורות לשום שלט. הרבה אנשים המשיכו למטה. אנחנו פנינו אל עבר Compatch כי המסלול שלנו נקרא ORTISEI / ST. ULRICH TO COMPACCIO / COMPATSCH LOOP.

בהמשך היה שוב פיצול שמוביל לבקתת סאנון המומלצת ממקודם. הלכנו אליה מהר רק בשביל השירותים, וביציאה מרחף מולנו מסוק. באו לחלץ מישהו ? לא, אנשים מנופפים למסוק, האנשים במסוק מנופפים בחזרה. המסוק המשיך לעשות סיבוב ובקושי עבר את חוטי החשמל לידנו, והמשיך בדרכו.

המשכנו לכיוון קומפאטץ׳. הדרך נהיית קצת פחות ״וואו״ ממקודם, ודי ארוכה. בהגעה לעיירה הזו (שיש שם רכבל שונה שמגיע לעמק, אפשר גם לעלות ממנו ולהתחיל איזשהו מסלול משם), יש הרבה חנויות (ספורט וסקי בעיקר) והרבה שלטים למסלולים. שוב, שום דבר לא תאם להנחיות שלנו, שכיוונו למסלול מס׳ 14, ולא היה כזה.

ראיתי שלט wc והלכנו בעקבותיו. עלינו במעלה הגבעה מתנשפים עד שהגענו לשירותים. אחר כך עברנו את הכביש למסעדה לטוסט ונוף, והמשכנו לחפש מסביב את שביל 14.

מסביב למסעדה יש את שביל הפנורמה והרכבל עצמו של קופאטץ׳. מול הרכבל ראינו הכוונות לשביל 14, ולצערנו זו הייתה עלייה לא כיפית. עלינו, ועלינו, ואז היה עוד פיצול. האם זה b14 שאנחנו צריכים? לא. הייאוש גובר, אין לי כוח להמשיך בעלייה ושוב לגלות שטעינו. שאלנו מישהו שירד אם ראה למעלה את השביל, והוא ענה שלא. לא ראינו את השביל על המפה והחלטנו (אני) שנמאס לנו, ואנחנו כבר צפופים בזמן (יש לנו הזמנה לאסקייפ רום) וירדנו את אותה הדרך. לא ראינו דרך אחרת לחזור ופשוט חזרנו איך שהגענו.

באיזשהו שלב הלכנו בעקבות השלט לרכבל אורטיזיי, שממנו באנו, ושוב מצאנו את עצמנו בשביל לא מוכר ועלייה תלולה. אולי בחזור השלטים מפנים את האנשים מכיוון אחר כדי שאנשים לא יצעדו משני הכיוונים על השבילים הצרים יותר.

אחרי העלייה הגענו שוב לנוף פתוח ויפהפה של כל העמק עם הבקתות, ובחזרה מהצד השני לרכבל המקורי שלנו. בסך הכל עשינו 20 קילומטר, במקום ה-13 קילומטר המקוריים שהיינו אמורים לעשות (פלוס 2 קילומטר לפיצול לבקתת סאנון).

אחרי חנות מזכרות קטנטנה וחטיף במסעדה, יורדים ברכבל האדום החמוד. הדלתות כמעט נסגרות והופ- זוג איטלקי קופץ לתוך הרכבל שלנו. הרכבל הפרטי הפך לקבוצתי... גם היה בכיף שלהם לשבת בדיוק בספוט של הנוף כלפי מטה. הו וול.

מכאן נסענו לאסקייפ רום Escape Val Gardena עם חדר שמותאם בדיוק ל-2 אנשים.

חנינו מול הכניסה, ואחרי הסבר קצר נכנסנו לחדר jaguar ובלי ספויילרים, היה מאוד כיף וסיימנו אותו בערך ב-50 דקות!

קצת מנוחה במלון ויצאנו לארוחת ערב במסעדה שהזמנו אליה מקום מוקדם יותר היום, La Bula. מסעדה ביתית איטלקית/וינאית. יום אחרון בגבול האוסטרי והחלטתי לקחת שניצל וינאי גדול. יאם!

יום מס׳ 9 (יום שלישי)

אומרים שלום להרים, ונוסעים לכיוון Bolzano ו-Trento.

עובר הרבה זמן עד שהכבישים מתחילים להיות ״רגילים״, ואחרי כשעה מגיעים לכניסה לבולזאנו. בכניסה לעיר יש מתחם חנייה (parkhaus) ואחריו יש כבר אזורי ztl שאסור להיכנס אליהם עם האוטו. בכל זאת ביציאה הווייז שיגעה אותנו וכנראה כן נכנסו לרחובות ztl קטנים. קנסות בדרך(?). מהחנייה הצפופה עקבנו אחרי שאר האנשים כמה דקות הליכה ל- centro storico למרכז העיירה וכיכר Piazza Walther. הסתובבנו קצת ברחובות, היה שם איזה שוק נחמד, וחזרנו אל הכיכר ואל קפה לואקר שבפינה. היה קרב על כל שולחן שמתפנה, ובסוף ניצחנו! אחרי אפוגטו ושוקו שהיה פצצת שוקולד עם עוגיות, המשכנו הלאה אל טירת - Thun זו שבאיטליה, לא שווייץ.

הדרך לטירה עוברת בכרמים וכל מיני שדות של עצי תפוחים, לימונים, ומה שנראה כמו אפרסקים.

יש למעלה כמה מגרשי חנייה, שנראה שהשני רחוק לפחות קילומטר מהראשון. אנחנו חנינו ב-p1 והיה צריך לשלם במטבעות במכונה (4 יורו). משם יש עוד עלייה ברגל לטירה.

אחרי שעשיתי צ׳ק אין אונליין למלון שלנו בטרנטו, קיבלתי הזמנה לעשות כרטיס Trentino guest card שנותן כל מיני הנחות באזור. הפעלתי אותה, וקיבלנו כניסה חינם לטירה.

הטירה עצמה של משפחת תון נחמדה ונותנת הצצה אל עוד משפחת אצולה ואיך חיו פעם, אבל בהחלט לא אתר חובה… היה שקט ורגוע, יש תצוגה גם של כירכרות הסוסים, והנוף מהגנים מאוד יפה.

מפה המשכנו אל טרנטו למלון שלנו Hi hotel. פספסנו איזו פנייה ושוב חרדת ה-ztl התעוררה. אחרי כמה סיבובים מצאנו את הכניסה לחנייה!

המלון סה"כ בסדר, אולי כי הזמנו את החדר הדלוקס, והיה זול יחסית. הוא קרוב מאוד לטירה ולמרכז טרנטו, הייתה ארוחת בוקר פצצה, וחנייה (בתשלום) אבל היו לו גם קטעים מוזרים. כמו נייר טואלט מפיות 🤷🏻‍♀️

בסיבוב בעיר, טרנטו נראתה הרבה יותר נחמדה וחיה מבולזאנו. הכיכר המרכזית נקראת Piazza Duomo (כמו זו שבמילאנו) וממנה יוצאים כמה רחובות עם חנויות ומסעדות.

הלכנו למסעדת Chiste , והפיצה שם הייתה לפי דעתי המנה הכי טעימה עד כה, פיצת הבית עם גבינת בוראטה ענקית במרכזה.

יום מס׳ 10 (יום רביעי)

התחלנו את היום בטירה הגדולה של טרנטו, כמה דקות מהמלון- Castello del Buonconsiglio Monumenti e Collezioni Provinciali . גם לטירה זו הייתה הנחה דרך כרטיס טרנטינו.

האמת שהטירה הייתה פחות מרשימה ו״טירתית״ ממה שחשבתי שתהיה, ורובה הכילה גלריות של ציורים מימי הביניים, שזה אומר כל מיני סצנות מהברית החדשה.

אחרי כשעה וחצי הוצאנו את האוטו ונסענו לעוד טירה, Arco castle,  אלא שזה יותר הריסות טירה, והעיקר בה זה יותר הנוף. הגענו לעיירה Arco, וניווטנו מראש לחניית Parcheggio ex Carmellini. הבנתי שאם מחנים בסימונים הלבנים יש שעתיים ראשונות חינם, אבל לא ראינו כאלה. חנינו בכחול ושילמנו על שעתיים וחצי במכונה (במכונית השכורה יש מין ״שעון״ חנייה על השמשה שמסמנים באיזו שעה החנייה החלה).

מפה נעזרנו קצת בגוגל מאפס כדי להתחיל את ההליכה לכיוון הטירה. נכנסים לתוך רחובות העיירה ואז יש שלטים של טיפוס לטירה. הטיפוס לוקח כ-20 וקצת דקות, וצריך לעקוב אחרי הסימונים האדומים.

הנוף של ארקו עם גארדה כבר ברקע קצת נהרס עם כל מיני מנופים (כנראה גם פה חזקים בתמ״א), אבל לדעתי זו עצירה ששווה לעשות אותה! בפסגה משלמים עוד 3.5 יורו כניסה להריסות הטירה עצמה (או נהנים רק מהנוף ובית הקפה שליד. זהירות, יש שם שירותים אוטומטיים מוזרים…)

קנינו כרטיסים, טיפסנו עוד קצת, ודמיינו כמה קשה היה לגור שם. אין ספק שאנשים שם היו בכושר.

בירידה בחזרה לארקו נהננו מהגלידה הכי טובה עד כה, והמשכנו לתחנה הבאה שלנו - מפלי ורונה Parco Grotta Cascata Varone.

הם לא היו בתכנון, אבל ראיתי שזה בדרך, אז החלטנו לעצור. יש שם כמה שלטים של ״לא לשכוח מעיל גשם/פונצ׳ו״ וכצפוי, זו סתם הפחדה כדי שיקנו את הפונצ׳ו מחנות המזכרות… היו כמה טפטופים אבל לא משהו דרמטי. אולי בתקופות אחרות הם סוערים יותר?

הביקור מהיר מאוד, יש מפל תחתון ומפל עליון, אפשר להמשיך לתצפית למעלה אבל אנחנו מיצינו והמשכנו בדרכנו.

במעלה ההר היעד הבא היה העיר העתיקה Borgo Medievale di Canale.

ראיתי באיזה בלוג שיש חנייה ברחוב Via Villa Sant’Antonio אז כיוונו לשם את הווייז. אכן באזור יש פנייה ימינה ל-parcheggio  חניון קטן ללא תשלום.

באזור יש כמה שלטים שמכוונים לעלייה ברגל (5-10 דקות) לבורגו. כשהגענו הייתה שם מפה אבל הלכנו די פריסטייל בין הרחובות העתיקים עם הקשתות. הסתובבנו שם בשקט בשקט עם עוד כמה אנשים, אווירה משונה של עיירת רפאים עתיקה. אלא שפתאום יוצאת מישהי מבניין, עם כלב. אנשים ממש עדיין חיים פה!

כמה צעדים והגענו פתאום לנוף שונה על אגם גארדה. עוד פנייה והגענו לגלידריה לא קשורה לכלום.

יפה יפה, ועכשיו לתחנה האחרונה שלנו להיום- יורדים למלון בריבה דל גארדה.

מה שגרם לי להזמין אותו (Hotel Canarino) היה מחיר נמוך יחסית וחנייה של המלון. אז המחיר מצדיק את עצמו כי הוא ברמה נמוכה (בבוקר היה צריך לבשל לעצמך את הביצה! ומיץ עולה כסף!) והחנייה- מעצבנת מאוד!! עצרנו לרגע בחנייה שבחזית המלון, ואז הסתבר שהוקצב לנו מספר חנייה אחר, בחניון למטה. את המזוודות צריך להוציא קודם, כי קשה לסחוב אותן משם, והכניסה לחנייה התחתונה צרה מאוד ומאוד לא נוחה. כבר היה עדיף לשלם לחניון ממול מחיר מלא.

אחרי שסיימנו להתעצבן על המלון (בינתיים), הלכנו לעשות סיבוב בעיירה שעל גדות אגם גארדה. כמה כיכרות יפות היו Piazza 3 Novembre , Piazza Giuseppe Garibaldi, Catena.

לארוחת ערב בחרנו את מסעדת Bella Napoli שהיה אליה תור של כמה דקות. חיכינו, והיה שווה את זה. הפעם לא הזמנו פיצות, אבל הן נראו ממש טוב, וגם המנות שלנו! המלצר שלנו אפילו ידע כמה מילים בעברית.

יום מס׳ 11 (יום חמישי)

ברחנו מהר מהמלון (היינו צריכים להזיז את האוטו לחנייה שממול) והלכנו לקראת מסלול Old Ponale Road Path. מכיכר catena ממשיכים ללכת לכיוון מערב (הרחק מהעיר) ובסוף מגיעים למנהרה, שם מתחילים השלטים לדרך. זו דרך שמיועדת רק להולכי רגל ורוכבי אופניים, ואפילו יש שילוט באיזה צד כל אחד צריך ללכת. בדרך כלל, אנשים שמרו על הצד שלהם.

יש כמה התפצלויות לא הכי ברורות (אנחנו עלינו פעם אחת על ההר בתוך ה״יער״) אבל מהר מאוד הבנו שהדרך צריכה להיות דרך המנהרות, או בדרך העפר משמאל שמשקיפה על האגם. ראינו כמה אנשים מתחילים את המסלול עם עגלות - זה לא ממש מתאים כי הכל מלא אבנים בכל מיני גדלים.

המסלול לוקח כשעה עד שמגיעים ל belvedere ובית הקפה שם. מי שרוצה להמשיך לאגם ledro יש דרך סלולה שעולה למעלה בכמה פיתולים ובסופה יש מנהרה, אבל ההמשך הוא דרך היער משמאל. אנחנו לא המשכנו לאגם אבל עלינו עד למעלה עוד כחצי שעה, הדרך מתרחקת מגארדה ולא שווה את זה אם לא ממשיכים לאגם השני. חזרנו למטה באותה הדרך, השמש יצאה וכמוה גם הרבה מאוד אנשים.

בחזרה לריבה דל גארדה, תידלקנו בג׳לטו לקראת הנסיעה לורונה (שעה וחצי עם קצת פקקים). הדרך לשם קצת מבלבלת, הרבה כיכרות בתוך כיכרות, ושוב יצאנו לאוטוסטרדה עם שיירה ארוכה של משאיות, שמאלצות אותנו לעקוף ולנסוע בנתיב השמאלי כשמדי פעם איזה נהג זועם נדבק מאחורה.

בהגעה לוורונה צריך להיזהר, כי פנייה לא נכונה אומרת דרך ztl פרטית וקנס. שוב, המלון נבחר בעיקר בגלל מיקומו- מול חנייה גדולה ומרכזית Parcheggio Interrato CITTADELLA | APCOA . המלון  Residenza CuordiVerona  , הוא בעצם b&b ששוב היה מאכזב.

הסתובבנו בורונה והספקנו לעשות v על רוב מה שרצינו בזמן קצר. כיכר Piazza Bra מרשימה מאוד עם הארנה של ורונה. משם לכיכר  Erbe, כיכר Del Signory ומגדל Lamberti. הכניסה למגדל מסביב, קונים כרטיסים ועולים למעלה ברגל/במעלית. הנוף אכן שווה את כל המדרגות!

משם המשכנו לחצר ביתה של יוליה Casa di Giullietta שהיה מלאאא אנשים. אפילו לצלם את המרפסת/ את יוליה בלי אנשים הייתה משימה קשה.

המשכנו גם לכיכר שבה יש פסלי קברים- Arche Scaligere , לא נכנסנו. המשכנו להסתובב באזור, הגענו לשער הכניסה העתיק Porta dei Borsari (מאוחר יותר גם אכלנו המבורגר במסעדה ממול) והמשכנו ישר עד לטירת CastelVecchio. נכנסנו לחצר להתרשמות, והמשכנו לגשר היפה שמשמאל לטירה. חצינו את הגשר וחזרנו מגשר אחר כדי למהר ולעשות צ׳ק אין בזמן המדויק(!) שבעלת המלון ביקשה.

בערב יצאנו שוב לאותם אזורים בערך, הפעם עם הרבה אורות, ועדיין הרבה מאוד אנשים…

יום מס׳ 12 (יום שישי)

היום משלימים את מה שלא הספקנו אתמול, כניסה לארנה די ורונה.

ארוחת הבוקר במלון הייתה מאוחרת, ולכן לא יכולנו להגיע עם הפתיחה… אבל בסוף לא היה תור (לעומת מה שראינו אתמול) ובכלל אין שם יותר מדי מה לראות. וייב קיסריה שכזה.

יצאנו ואמרנו שלום לורונה, שוב נכנסים לכבישים המבלבלים ביציאה/כניסה אליה.

נסענו לכיוון סרמיונה, נסיעה קצרה של 45 דקות דרך האוטוסטרדה, ומי היה מאמין - 3(!) נתיבים בכביש.

המלון שלנו ממוקם קצת לפני הכניסה לעיר העתיקה, מלון Alevic – עדיף לא להסתבך בתוך העיר ולא לנסוע ברחובות הצרים שמפוצצים באנשים.

יש הרבה חנייה מחוץ לעיר העתיקה, אנחנו נכנסנו לחניון התת קרקעי של המלון, עוד חניון שקשה לתמרן בו (גם ביקשו מאיתנו את המפתחות במידה ויצטרכו לבצע אופטימיזציה של מקומות החניה).

כמה דקות הליכה ורואים את הטירה בכניסה לעיר. מעבר לגשר כבר אפשר להיכנס אליה (עולה 6 יורו כניסה). בטירה עולים/יורדים מהמגדלים ורואים נוף על סרמיונה מכל הזוויות בערך.

המשכנו אל עבר הרחוב שידעתי שיש בו בית עם פרחים סגולים יפים, ברחוב Via Vittorio Emanuele שלמעשה הרחוב הראשי מוביל אליו. הפרחים האלה נפוצים בעוד מקומות בעיר, יפה ממש!

בדרך העיניים שלי נפתחו על כל הגלידות, ועצרנו באחת ממיליון הגלידריות למנת גלידה ענקית (ובטעמים משוגעים). סוף סוף מפרגנים פה בכדור גלידה בגודל ישראלי!

המשכנו לטיילת שעל האגם (שביל Spiaggia del Prete ) בשביל זה חזרנו אחורה לטירה ופנינו שמאלה. המשכנו על גדת האגם (שהתייבש או שפשוט לא נראה משהו בשעות השפל) עד שהגענו אל חוף ג׳מייקה בצפון. החוף הוא בעצם סלעי, שדווקא כיף ללכת עליו. הרבה אנשים הסתובבו, לא הרבה היו במים, נראה לי שהיו כבר קרים. למרות שאותנו תפס מזג אוויר מצוין! סוף סוף נלבשה שמלה! אמנם עם טייץ, מחשש לקור פתאומי (מניסיון).

המשכנו קדימה בשביל עד שהגענו להריסות הוילה Grottoes of Catullus (כניסה בתשלום). עוד שאריות רומיות שהיה נחמד להסתובב ביניהן.

יצאנו והמשכנו בסיבוב מהצד השני של סירמיונה, עד ששוב הגענו לרחובות עם מיליוני הגלידריות.

הגענו במקרה למזח קטן ממנו יוצאת סירת מנוע קטנה כל כמה דקות לשייט של 25 דקות. כמעט הגיע זמן השייט והחלטנו להצטרף גם. סיור קצר ונחמד בין כל האלבטרוסים.

משם חזרנו למלון, שנראה מלון אחלה (הציון יוחלט בארוחת הבוקר), רק שביאס אותנו שפספסנו את שירות הכביסה…

ארוחת ערב עשינו במסעדה שלא הרשימה במיוחד, עם פיצה שנפלה מהפיצה הקודמת בטרנטו. בחזור יכולנו לראות עכשיו את הטירה מוארת בחשיכה.

יום מס׳ 13 (יום שבת)

ארוחת הבוקר במלון הייתה סבבה, עם הרבה אופציות. יצאנו שבעים מסרמיונה לכיוון אגם קומו. נסענו דוח לבלג׳יו. הכביש הכי רגוע שהיה לנו עד כה, וגם קצת פחות משאיות כי כבר סופ״ש. רק כשמגיעים לקומו, חוזרים לכבישים המפותלים והצרים.

החלטנו לשהות מחוץ למרכז קומו, החלטה נכונה לדעתי, בגסטהאוס Andrivieni הגענו כבר ב-12 וקצת והחדר היה מוכן. יש! הפאק היחיד פה שאין מעלית.

הדרך למרכז העיר לוקחת כ-10 דקות ועוברת בקיצור דרך נחמד, אבל כזה שעובר בהרבה מדרגות שיכולות להוות בעיה עבור חלק מהאנשים. אבל ככה בכל בלג׳יו, אוהבים מדרגות.

התחלנו לחפש את ג׳ורג׳ קלוני והווילה שלו, אבל כנראה הוא שמע שאנחנו באים והחליט להתבודד. לא ראינו אותו.

הגשם לא הפסיק מהרגע שהגענו, אז היה קצת מציק להסתובב עם מטריות, קשה לצלם ולנווט בין הרבה אנשים. וחוץ מזה - הראות על הפנים. היה יפה, כנראה הרבה יותר יפה ביום בהיר. ירדנו דרך הרחוב אולי הכי יפה, Salita Serbelloni  אל המרכז עם מלא מסעדות וחנויות לא מאוד מעניינות.

המשכנו שמאלה איפה שהמעבורת, בשביל שהגיע עד לווילה מלצי והגנים Giardini di Villa Melzi. יש תשלום לגנים, והם אולי ה-אטרקציה של בלג׳יו. ראינו שם סנאי, שגם הוא נהנה מהם.

יש המון נקודות ציון במפה, של כל מיני פסלים ודברים כמו ״חממה״, שהתגלתה כחממה ריקה של חול… לא עברנו בהכל, טיילנו די פריסטייל, גילינו בונגלו נחמד, ועוד כל מיני פינות חמד.

משם החלטנו לשנות תוכניות ולעלות עכשיו על המעבורת לורנה Varenna. התברר שעדיין חייבים מסיכות, ולפי הפקיד לא המסכות הכירורגיות שיש לנו אלא המסכה הרצינית יותר, אז היינו צריכים להסתובב מהר בעיר למצוא איפה לקנות (בחלק מהמקומות הן היו כבר סולד אאוט). מצאנו מסיכות בהמשך וחזרנו מהר מהר למעבורת. כמובן שאז התברר שאף אחד לא באמת אוכף את זה ומרבית האנשים היו בלי מסיכה.

גם בשייט, עדיין לא ראו כלום, אלא משהו שנראה כמו בתים והרים עטופים בעננים.

בהגעה לורנה המעבורת מתרוקנת מכולם שנוהרים ביחד אל השביל ״הרומנטי״ עם גדר אדומה (היה מאוד רומנטי עם אנשים שלא מפסיקים לבוא מכל הכיוונים). הסחת הדעת הייתה כרגע מציאת שירותים, משימה לא פשוטה מסתבר. חלפנו מהר על כמעט כל העיר כדי להגיע לבית קפה מתאים, ואחרי שנרגענו, חזרנו להסתובב עוד קצת ברחובות העיר הקטנה. שוב- די דומה לבלג׳יו, רחובות צדדיים עם הרבה מדרגות, וחנויות שלא מדברות אלינו.

למרות שהוילה פה הייתה בתכנון למחר (היינו אמורים לעבור מחר במעבורת רכב) החלטנו לעשות אותה עכשיו. קנינו כרטיסים גם לגנים וגם לוילה Monastero , ומיד אחרינו ראינו קבוצות תיירים שעומדות לעשות לנו קצת רעש בגן עדן. מיהרנו להתקדם, וטיילנו בגנים שהיו מאוד מרשימים (אבל לא עוברים בתמונות כשמעונן). הוילה עצמה הייתה נחמדה, סיור של כמה דקות.

כשיצאנו משם היו בכניסה חתן כלה שהצטלמו, וביציאה שמענו את פעמון הכנסייה שלא מפסיק לצלצל, ואז ראינו חתונה אחרת, ברגעי השיא כשדלת הכנסייה פתוחה.

מול הכניסה לוילה והגנים יש מסלול שרצינו לעשות (Castello di Vezio), טיפוס על הגבעה אל עבר טירה מיוחדת. היום אי אפשר לעשות, אנחנו לא בביגוד לטיולים ויורד גשם, ולפי התחזית מחר יהיה עוד יותר גשם. החלטנו לוותר ועזבנו את וורנה עד הפעם הבאה. עצירה קטנה בדרך למעבורת, הייתה במעדנייה בה בהשראת הסופרנוס ביקשנו נקניק ״גבגול״ והביאו לנו משהו דומה, או בכלל לא, סתם מה שהתחשק להם 🤣

חזרנו לבלג׳יו והסתובבנו עוד קצת ברחובות שעוד לא היינו בהם, היה עדיין מוקדם (18:00) אבל החלטנו לאכול ארוחת ערב (מסעדת La Funtana) גם ככה לא ממש אכלנו צהריים. היה סבבה, וחזרנו שמחי לבב למלון.

יום מס׳ 14 (יום ראשון + ערב ראש השנה + בחירות כלליות באיטליה)

היום מתחיל בסידורים אחרונים לפני נסיעה למילאנו והחזרת הרכב.

הווייז עשה לנו מסלול מוזר עם מעבורת לצד המערבי בכלל, גוגל מאפס מראה משהו אחר. אחר כך כשהגבלנו אותו לא לנסוע עם מעבורות הוא קיצץ את המסלול דווקא כמעט בשעה.

קבענו את החזרת הרכב לנמל תעופה linate מחוץ למילאנו, והיה צריך ממש לשים לב לשילוט כדי למצוא איפה מחזירים אותו. נכנסנו לשביל arrivals והתקדמנו לאט לאט עד שראינו שלטים קטנים ל-car hire ו- return car ואז עלינו לחניון בספירלות. קומה 5, סוף סוף ראינו את אנטרפרייז וחנינו! יש! איזה כיף להיפטר מהאוטו הזה.

משם ירדנו לטרמינל ותפסנו מונית למלון Corner Duomo Hotel . הזמנתי מוקדם, חדר ביזנס (זה מה שהיה פנוי) במחיר די סבבה למרכז העיר, והמלון היה אחלה! ארוחת בוקר מנצחת עד כה, ו-3 דקות הליכה מהכיכר המרכזית, Duomo.

השארנו מזוודות במלון ויצאנו לכיוון הכיכר. מילאנו מרשימה כבר בפאתי העיר אז ככל שנכנסים עוד יותר הכל נראה גדול ואירופאי ועתיק וכיפי. הקתדרלה מציצה לה פתאום וכשהגענו לכיכר הציצו גם מלאנתאלפים אנשים מסביב.

ישר המשכנו לכיוון המתחם של סטארבאקס, Starbucks Reserve Roastery  והיה תור ארוך בחוץ. עמדנו יפה בתור שזז מהר, ונכנסנו למתחם עם הרבה קפה, הרבה מתוקים והרבה מרצ׳נדייז. במרכז עומדות סוג של מכונות תעשייתיות ענקיות שטוחנות את פולי הקקאו.

לקחנו מהר תפריט ונעמדנו (שוב) בתור. הזמנו סוג של מילקשייק וקפה-שוקולד, ובאן ענקי עם קרם וניל-קפה. הכל היה טעים מאווד ודי כבד…

מפה איכשהו קרץ לנו לעמוד בתור שממול (אין על תורים), לכניסה לחנות של יוניקלו. הרבה סוודרים נעימים, וסוודרים קצת פחות נעימים. עשינו רכישה והמשכנו הלאה.

מפה חזרנו לכיכר ונכנסנו לקניון היוקרתי Galleria Vittorio Emanuele כמובן רק להתרשם מפראדה/לואי ויטון וכו׳.

המשכנו ישר עד היציאה לכיכר Piazza della Scala עם בית האופרה ופסל של דה וינצ'י במרכז הפיאצה.

מפה המשכנו לכיוון עוד רחובות שאין לנו מה לקנות בהם, אלא רק להסתכלQuadrilatero della Moda , Via Monte Napoleone . המעצבים הכי יוקרתיים, ובהתאמה מכוניות כמו מקלראן חונות להן בנינוחות בצידי הרחוב.

המשכנו לרחוב עם חנויות קצת יותר ברמה שלנו, Corso Vittorio Emanuele II ובראש חנות הלגו, שקצת אכזבה. היא לא כל כך גדולה, ועשינו דמות לגו בדמותנו, שלא היו לה יותר מדי אופציות customization.

עברנו בעוד כל מיני חנויות ונהנינו מהאווירה הכללית (והעמוסה) עד ששבנו למלון לקראת התרעננות לארוחת ערב של ראש השנה.

מראש הזמנו מקום למסעדת Gong מסעדה אסייתית בעלת כוכב מישלן אחד. קצת פלצנית אבל מיוחדת אין ספק (קיבלנו ליווי אישי עד השירותים, הזזת כיסא כל פעם, בערך 10 סטים שונים של סכו״ם). לקחנו את תפריט הטעימות, בלי יותר מדי כאב ראש של מה לבחור, הרבה מנות קטנות וצבעוניות שכנראה לא הייתי מזמינה מהתפריט, אבל הפתיעו. שנה טובה!

יום מס׳ 15 (יום שני)

איזה כיף, עדיין לא צריך לסדר מזוודות.

הזמנו מראש דרך get your guide כרטיסי כניסה לקתדרלה כולל rooftop עלייה במדרגות (אפשר לשלם קצת יותר ולעלות במעלית) לשעה 9:00. הגענו מוקדם לכיכר הקתדרלה בתקווה שאולי יהיה פחות עמוס מאתמול ויהיה אפשר לצלם תמונות קצת יותר טובות. היה פחות עמוס, אבל עדיין הרבה אנשים כבר בשעה הזו. לא כל כך הבנו את ההנחיות מאיפה להיכנס , שאמרו להיכנס ישירות לrooftop-מצד שמאל, משום מה חשבנו שצריך קודם להיכנס לקתדרלה ואז ללכת לצד שמאל. אז נכנסו לקתדרלה (למי שאין כרטיסים צריך ללכת קודם למשרד הכרטיסים החיצוני), התרשמנו זריזות, ויצאנו.

אחר כך היה צריך לחפש את הכניסה לגג, שהיא נפרדת- לא מהפרונט של הקתדרלה אלא מהצד השמאלי לגמרי שלה. עלינו מתנשפים למעלה, ואז- כל הגרגוילים לפתע לידנו! וגם נוף יפה כמובן. אחרי הסיור במרפסות, יורדים אל תוך הקתדרלה, אז גם מי שלא שילם על כרטיסים אליה (אפשר לקנות רק לגג) מקבל הצצה לבפנים.

ביציאה יש שירותים של ה-duomo  שנפתחים ב-10:00. עמדנו וחיכינו (והיה כבר תור!) יפה מאוד לאטרקציית השירותים, שגם עלתה יורו לאדם.

משם המשכנו ברגל לפארק Sempione. לפני הכניסה יש דקטלון (לא נכנסנו) וחנות של שוקולד לינדט (נכנסנו ורכשנו!). הכניסה לפארק דרך טירת Sforza’s Castle - Piazza Castello.

הפארק בהמשך היה אחרי איזה אירוע, אז הייתה התקפלות של כל מיני דוכנים ואוהלים, ולא הייתה אווירה הכי ״פארקית״. הגענו לאגם קטן שהיו בו צבים, וברווזים, והמשכנו הלאה לשער השלום Arco della Pace,  שנורא מזכיר את השער המפורסם בברלין. השער היה נחמד, הפארק כנראה ראה ימים יפים יותר.

עברנו לצד השני של השער ולקחנו מונית לשכונת Naviglio Grande. היא עוד לא כל כך התעוררה, אבל נראה שיש לה פוטנציאל… בשכונה יש תעלה באמצע ובתים צבעוניים נחמדים, וכל מיני בתי קפה משני צידי התעלה. מפה החלטנו לחזור ברגל אל מרכז העיר, ולגלות עוד רחובות ״נסתרים״.

בסופו של דבר הגענו אל רחוב Via Torino ואל פריימארק. היום המשיך בעוד קצת שופינג, או ניסיון לשופינג ולפני המנוחה במלון עצרנו בקפה/גלידריה Coicolatitaliano לגלידה (או מגדל גלידה) אחת הטעימות בטיול!

בגלל שלא אכלנו מספיק היום, בערב יצאנו שוב לדינר ב-Da Regina לארוחה קלה של פסטות ועוד סלט קפרזה. טעיםםם.

יום מס׳ 16 (יום שלישי)

הזמנו אובר לתחנת הרכבת centrale fs כדי לקחת רכבת לוונציה. רכבת ישירה, שהנסיעה בה לוקחת שעתיים וחצי. את הכרטיסים הזמנו כמה ימים לפני, אונליין, כדי לא להסתבך. הכרטיסים דרך חברת italo  והם למקומות ספציפיים ברכבת.

הגענו די מוקדם לתחנה המרכזית ועוד לא היה מספר רציף לנסיעה. ככל שהזמן התקרב היה מספר שער, וברגע שהוחלט על רציף - ההמונים נהרו. הייתי באשליה שתהיה רכבת נינוחה, ושיהיה לנו מקום נוח במקומות של הרביעייה. ובכן, גם פה היה עמוס ונראה שהרכבת הייתה מלאה. את המזוודות הכבדות שלנו היינו צריכים להרים מעל הראש כי לא ממש מצאנו תא מיוחד למזוודות גדולות.

כשהגענו לתחנת סנט לוצ׳יה בוונציה, יצאנו לכיוון ה-Grand Canal. עשינו כמו שמרבית האנשים עושים (אם לוקחים מלון במרכז העיר ולא ביבשה), והתניידנו באוטובוס מים. היה קצת מבלבל, בסוף מצאנו את עצמנו, ואת התור הכי מעצבן בעולם ברגע הזה. חיכינו לאוטובוס שעה, בתור שלא זז. לא היה שום סדרן שהסביר מה קורה. היה איזה שלט על גאות ששיבשה קו אחר, אבל לא ברור אם זה קשור, או שהאוטובוסים היו מלאים ולא העלו אנשים, אין לי מושג. כמעט פקעה הסבלנות שלנו וכמעט שהחלטנו לזרוק את הכסף על מונית, אבל אחרי שעה פתאום זזנו. אחרי עוד כמה דקות האוטובוס באמת יצא לדרך.

ישר עם התחלת הנסיעה העצבים נרגעו כשהתחלנו לראות את וונציה היפה, מהמים.

נסענו עד כיכר סן מרקו, משם 4 דקות ברגל למלון Hotel Casanova. נשמע קל, אבל ונציה כולה גשרים עם מדרגות. עם 2 מזוודות גדולות, גם זה קצת מסע. בכוונה המלון שנבחר הוא קרוב לגראנד קאנאל, ליציאה מהירה  בחזור, כשנצטרך לצאת באמצע הלילה לטיסה. הרגשנו כמו מלכים בארמון, כלומר במלון, שמעוצב כמו ארמונות של פעם. ככה סוגרים טיול!

התחנה הראשונה שלנו- 2 דקות מהמלון, כיכר סן מרקו הגדולה, שב-14:00 הייתה מוצפת. מסתבר שככה זה כל יום בסביבות השעה 12 עם הגאות. מסדרים שם שביל על רמפה כדי שאנשים יוכלו לחצות, אבל הבריכה גם מתייבשת מהר.

המשכנו לתחנה הבאה - קצת גלידה. פנטזי ג׳לטו, שלא הפילה אבל הייתה מספיקה לרעב.

משם חזרנו לכיכר אל מגדל Campanile, כדי לעלות אליו לתצפית (במעלית בלבד).

המשכנו לכיוון הטיילת מזרחה (Riva degli Schiavoni), ופגשנו ברחוב את מי שמכרו לנו את הדירה החדשה שלנו. מה הסיכוי?!

הטיילת עמוסה תיירים ודוכנים והשמש פתאום יצאה חזק. עצרנו לאפרול שפריץ טו גו, וישבנו על המזח להנות ממנו. ביום אחר כשחזרנו לפה קצת מוקדם יותר המים היו גבוהים באיזה מטר והציפו שם הכל.

משם המשכנו עד הארסנל הימי של ונציה, Venetian Arsenal. הלכנו לאיבוד עוד קצת ברחובות הקטנים, התעלות והגשרים, עד שהגענו לחנות הספרים שנרטבו קצת… Librairie Acqua Alta.

משם עשינו את דרכנו למלון, עוד הפעם בדיזינגוף סנטר של איטליה, דרך רחובות לא רחובות, קדימה ואופס טעינו, אחורה.

אחרי עצירה במלון יצאנו לאכול דווקא לא במקום איטלקי, הארד רוק קפה (ליד סן מרקו). סוף סוף המבורגר, צ'יפס וקוקטייל, by the book.

יום מס׳ 17 (יום רביעי)

התחלנו את היום בכמה דקות הליכה לראות מבחוץ את כנסיית מוישה San Moisè Church, (הרמפה עוד שם מהלילה כנראה, או הכנות לעתיד), וגילינו עוד פיאצה נחמדה.

משם המשכנו למגדל הספירלה Palazzo Contarini del Bovolo, שהיה חסום בגדר ועדיין לא פתוח, למי שרצה לטפס (רק מ-10:00). גם ככה העדפנו תצפית אחרת בחינם- בהמשך היום.

התקדמנו אל עבר איזור גשר הריאלטו Ponte di Rialto, שהיה עדיין רגוע יחסית. המשכנו ישר אל עבר שוק Mercati di Rialto, עם כל מיני פסטות, תבלינים לפסטות, דגים ופירות ים, וחנות אחת מקריפה עם בשר סוס.

הגיע הזמן לעוד תצפית- אולי הטובה ביותר. הזמנו מראש תצפית לשעה ספציפית (לא עולה כסף וחייבים להגיע עם הזמנה) מהגג של הכלבו היוקרתי T Fondaco Dei Tedeschi. הסתובבנו בכלבו לפני שהגיעה השעה שלנו, אבל זה רק סחורה לקרדישאנס.

הגענו לקומה הרביעית המוזרה, עם אולם ריק וסדרנית אחת שלא ניגשה אלינו, ולא היינו סגורים אם אנחנו במקום הנכון. ניגשנו אליה ואז היא בדקה את ההזמנה ואמרה לנו לעמוד מול הדלתות לתצפית, שאז הבחנו בקיומן. בינתיים ראינו יחידים שנתנו להם להיכנס לכמה דקות בלי הזמנה. אותנו הכניסו עם עוד כמה אנשים בול על השעה. מכיוון שהייתה שעה עגולה, בדיוק נשמעו גם פעמוני הכנסייה. היה קסום!

ראינו את אזור השוק שהיינו בו מקודם, כבר מתחיל להיות מוצף... ובדיוק אחרי 15 דקות, כפי שפורסם, הסדרן השני הודיע לכולם שנגמר הזמן, ונכנסנו בחזרה.

משם לא היה לנו כיוון מוגדר. המשכנו להסתובב באזור כנסיית san polo ואז ברובע  Dorsoduro עד שהגענו לגשר האקדמיה Ponte dell'Accademia, שתכלס כבר ראינו אותו ואת הנוף שלו אל התעלה עם כנסיית סנט מרקו מהאוטובוס מים בתחילת הטיול.

הגענו לעוד פיאצה נחמדה וישבנו לקפה/אפרול שפריץ של צהריים ופניני.

השמש זרחה קצת, והחלטנו לחפש גונדולה לשייט הכי תיירותי שיש. מצאנו אחת בפיאצה שקטה עם גונדולייר ותיק ששאל מאיפה אנחנו, אמר שהוא ונציאני וזה פתח לו את הפצע. הוא התחיל להתלונן שכבר כמעט לא נשארו ונציאנים אמיתיים, ותוך כמה שנים יהיו רק זרים בוונציה. מה נאמר… קודם כל שישמח אם וונציה לא תשקע עדיין.

הגונדולריים לא שרים, אולי פעם זה היה נהוג. עברנו בתעלות קטנות וגם בגראנד קאנאל, מתחת לגשרים (מסכן הגונדולייר השפוף) וצפוף צפוף לגונדולות אחרות.

אחרי כחצי שעה ו-80 יורו חזרנו לאותה הנקודה, והמשכנו במסע למצוא עוד מקומות נסתרים בוונציה, ושירותים!

בערב יצאנו לאכול פיצה ב- 1000 Gourmet, הזמנו מקום ל-19:00 והיה חצי מלא, כשיצאנו היה כבר תור ארוך בכניסה. הפיצות התחרו בכבוד עם הפיצות מטרנטו. אני אומרת שטרנטו ניצחה, והחצי השני אומר שהפיצה פה ניצחה.

יום מס׳ 18- יום חמישי, יום אחרון ☹

כמה עצוב, ארוחת בוקר אחרונה באיטליה.

היום יצאנו לחקור קצת מעבר לוונציה, את האי בוראנו Burano. עברנו במזח לראות איפה בדיוק נצטרך לחכות למונית מונית בלילה, ואכן יש שלט גדול taxi. לצערנו נצטרך שוב לעבור את המדרגות המעצבנות עם המזוודות.

משם המשכנו שוב לכיכר סן מרקו, רגועה רגועה בבוקר.

חצינו אותה והמשכנו ברגל כרבע שעה עד לתחנת האוטובוס מים שמוביל אל בוראנו. גילינו חלק חדש של ונציה, וגם אמבולנסי-מים, עד שהגענו לתחנת f.te nove . כרטיסים יקרים מאוד, 18 יורו לכיוון, סינגל טיקט. ליום שלם עלה 50, אבל אנחנו נבקר רק בבוראנו (אוטובוס מס׳ 12). קנינו כרטיסים הלוך חזור והלכנו מהר מעבר לגשר, כי האוטובוס תיכף מגיע! הנסיעה לוקחת כ-40 דקות, כשהתחנה הראשונה היא מוראנו (האי של ניפוח זכוכית). המשכנו עד בוראנו, התחנה האחרונה. את הבתים הצבעוניים רואים כבר כשמתקרבים. כשהגענו, נכנסנו ל״עיר״ ופשוט הסתובבנו בין הרחובות. הכל צבעוני ויפה, לא נשאר בית אחד פושטי. בשעת בוקר מוקדמת, עדיין לא היו הרבה אנשים, והרגיש שונה ורגוע יותר מוונציה. הרבה אופציות לתמונות יפות, ותהייה- באיזה צבע היינו צובעים את הבית שלנו? סגול וורוד מושכים את כל הבנות להצטלם על הבית שלך (ואולי בגלל זה כולם שם שמים וילונות מחוץ לדלת? ראינו הרבה בתים עם דלתות כניסה חצי פתוחות, פשוט יושבים בספת לייזי בוי בסלון).

למוראנו יש זכוכית, ולבוראנו יש תחרה. הרבה חנויות ודוכנים שמוכרים בגדים, וילונות ושמשיות מתחרה. לא קנינו, אבל כן ניסינו גלידה מקומית טעימה מאוד, עם כמה טעמים שלא ראינו במקומות אחרים, וחבל שהכדורים היו ממש קטנים.

סיימנו את הסיבוב בבוראנו בשעתיים בערך, ועלינו על האוטובוס בחזרה לוונציה.

איבדנו את עצמנו שוב ברחובות החמודים, עד שהגענו לארמון  Doge’s Palace הסמוך לקתדרלת סן מרקו. נכנסנו לסיור, אחרי בידוק ביטחוני שלא מבייש את נתב״ג, ואחסון תיקים בלוקרים.

הארמון מאוד מרשים, עם הרבה זהב ותקרות מפוארות. הייתה שם גם תערוכה מוזרה, שלא ראינו הסבר ברור עליה, רק על האומן.

החלק השני המרשים בארמון זה הירידה לבתי הכלא, והמעבר ב-Bridge of Sighs  שהיה הגשר בו עברו האסירים לרצות את עונשם, ונאנחו (sigh) כשראו מהחלון את ונציה היפה שכבר לא ייצאו אליה תקופה.

כשסיימנו את הסיור בארמון, די נגמרו לנו התכניות לוונציה. המשכנו להסתובב ללא מטרה מוגדרת, עד שעצרנו לאכול ב-Ristorante La Piazza - שם טעמנו את הקוקטייל של העיר, בליני (לא משתווה לאפרול), וספגטי עם פטריות, ברוטב דיו של תמנון! ניסיתי כזה כבר בברצלונה, וזה טעים מאוד, אבל יוצאים עם שפתיים שחורות :)

אחרי מנוחה קצרה מלון, הגחנו שוב החוצה לקינוחים אחרונים בקפה פלוריאן בכיכר סן מרקו. היה די מאכזב, אולי הקטע של המקום זה יותר הסנדוויצ׳ים הקטנים ושעת התה? ישבנו בחוץ ולא ידענו שאנחנו משלמים 12 יורו מס מוזיקה. התזמורת בחוץ ניגנה אולי שיר אחד, ושמעו יותר את התזמורת מהצד השני של הכיכר (עליה לא שילמנו מס…). מזל שיש שוקולדים אחרים שימתיקו את הרגע האחרון באיטליה.

לצ׳ק אאוט יצאנו ב-3 בלילה, מהר מהר לתחנת המוניות-מים, שמצידה איחרה בכמה דקות.

הנסיעה הייתה קצת מהירה מידי, עבורי, והדלפקי צ'ק אין בנמל גם ככה עוד לא היו פתוחים.

זהו, חזרנו לתור ישראלי תקוע, נשארים עם מלאאא תמונות וחוויות. ❤️❤️❤️