הייתי יכול להתחיל עם הדברים המבאסים:
איך בגלל רוחות סגרו את הרכבל העליון שמקשר את שלושת העמקים של מונטה רוסה, והפכו את המרחב הזה לשלושה אתרים קטנים ועצמאיים.
או איך שנהגתי אתמול ישר מהטיסה בכביש מכוסה שלג מפחיד כדי לגלוש שעתיים אחר הצהריים, אבל כשהגעתי לאתר גיליתי שסגרו את כל ההר בגלל רוחות ונאלצתי לחזור 10 ק״מ למלון מבלי שעליתי אפילו פעם אחת.
הייתי יכול.
אבל הכל כמעט נשכח ונסלח אחרי יום של תנאי גלישה כל כך מעולים כמו שהיו היום. השלג הרב שירד הפך את ההר לגן עדן קטן, גם לחובבי האופפיסט וגם לחובבי המסלולים. בכל מסלול יש שלג שהסקי אוחז בו ללא מאמץ. רק אולי חובבי המירוצים שמשחיזים את הסכינים שלהם כדי לרדת על קרח ב 100 קמ״ש יתבאסו.
אמנם הראות לא היתה משהו, אז אין תמונות נוף, אבל היא גם לא היתה נוראית. כמעט בכל רגע אפשר היה לראות כמה מאות מטרים קדימה, ורק ברכבל הגבוה ביותר הראות היתה מוגבלת לכמה עשרות מטרים. גם זה לא נורא, ונגמר אחרי ירידה קצרה. ממש לא המרק עננים שגלשתי בעבר בשאמוני.
אמנם שמפולוק בלי העמקים השכנים הוא לא אתר גדול במיוחד, אבל המסלולים שלו, שהם בעיקר אדומים, חביבים למדי ודי ארוכים. יש מסלול אחד, שמחבר בין שמפולוק לפרשי (עיר שכנה באותו העמק) שמספק גם מידה יפה של תלילות ומוגולים רכים, תוך כדי ירידה בנוף צוקי מרהיב.
עוד משהו שמייחד את שמפולוק וכנראה את רוב האתרים באזור הוא שהם מתמלאים בעיקר בגולשים ממילאנו בסופי השבוע, ובאמצע השבוע כמעט ריקים מאדם. זה עוזר מאוד לשמור על איכות השלג, וגם אין שום תורים לרכבלים. במקרה הארוך ביותר חיכיתי ששלוש קרונות יתמלאו לפניי, כלומר פעם אחת חיכיתי אולי דקה לעלות לגונדולה, וביתר הפעמים עליתי מיד.
ליד הרבה מהרכבלים יש מסעדות קטנות עם מחירים שפויים למדי. ואפילו מוכנים לתת כוס או קנקן מי שתיה אם מבקשים יפה, משהו שלא הצלחתי למצוא בסט אנטון בכל הפעמים שהייתי שם.
אני לקחתי מרק עשיר בצהריים בשמונה אירו, אבל למי שמתגעגע לג׳אנק פוד יש המבורגר שעולה פחות ממקדונלדס בארץ.
מחר הרוחות אמורות להרגע קצת, אם כי עדיין די חזקות. מקווה שאוכל לדווח גם מהעמקים הנוספים.
יום שני בשמפולוק ואנטניוד
Freeride paradise
זהו השם של מרחב גלישה במונטה רוסה שאפשר להגיע אליו בטראם מגרסוני. אבל זהו גם תאור טוב לכל האתר מונטה רוסה. בשמפולוק ופרשי יש מעט מאוד מסלולים מסומנים. אבל ביניהם האפשרויות לאופפיסט כמעט בלתי מוגבלות. חלק מהאזורים מסוכנים, עם צוקים לא מבוטלים כלל, ולכן אי אפשר לשוטט חופשי בלי מדריך או בלי לבחון כל מסלול מלמטה לפני שנכנסים.
לעומת זאת, בפרשי יש המון שטחים צמודים למסלולים שנראה ש״שכחו״ לסמן אותם על המפה ולהחליק עם החתולים. אחרי השלגים של הימים האחרונים, הם היו מכוסים בקצת פאודר ולפעמים מוגולים קטנים, כמו המסלולים הלא מוחלקים שאפשר למצוא בצפון אמריקה.
אמנם אמא שלי ביקשה שלא אלך לאופפיסט, אבל אחד היתרונות של להיות בן כמעט 45 זה שלא תמיד צריכים להקשיב לאמא.
אז סליחה אמא.
ולילדים שלי שקוראים את זה: אתם לא בגיל שאפשר לא להקשיב לאמא. תמיד תקשיבו לאמא!!
אז חגגתי בבוקר ליד המסלולים בין שמפולוק לפרשי, בקטעים המתונים יותר. ואז יצאתי להפסקת צהריים בפרשי.
כשיצאתי מהמסעדה, ראיתי שמכונות הכניסה של הרכבל מכוסות בד. והרכבל לא זז. בחור נחמד במעיל אדום של האתר הסביר לי באנגלית עילגת שאני צריך לרדת ברכבת של פרשי, ושם לחצות גשר לקחת אוטובוס חינם.
אז קצת מבואס ירדתי ברכבת, וגיליתי שתחנת האוטובוס לא מעבר לגשר. מעבר לגשר יש שביל קרוס קאנטרי. רק אז הבנתי שהוא ניסה להסביר לי שיש לי שתי אפשרויות לחזור לשמפולוק: דרך הסבלנות או דרך המאמץ.
גם קרוס קאנטרי זה ספורט חורף
למי שלא יודע, קרוס קאנטרי, או בשמו השני סקי נורדי, זה ספורט שהמציאו מאזוכיסטים בצפון אירופה. ישבו כמה חבר׳ה עם דכאון חורף סביב האח ושאלו: איך אפשר להשאיר את כל המאמץ של הסקי, ולגרוע את כל ההנאה של גלישה במדרון. אחרי כמה שוטים של שנאפס זה מה שהמציאו.
הסקי הנורדי מתחלק לשני סוגים, מעייפים במידה שווה: סקי קלאסי, שצועדים קדימה ויוצרים שני חריצים אינסופיים בשלג, וסקייטינג, שמעתיקים את תנועת ההחלקרח ודוחפים באלכסון כל פעם רגל אחרת בשלג, בזמן שהשניה שעל השלג לא ממש רוצה לתת לך להתקדם.
אז הגעתי לתחנת האוטובוס. וראיתי את ההמון שהגיע לפניי ומחכה לאוטובוס שמגיע פעמיים בשעה, וחלקם עם מבט של ״יש לי מקלות סקי ואני אשתמש בהם אם צריך בכדי לעלות על האוטובוס הקרוב״.
וראיתי את האנשים הטובים שפשוט שמו את הסקי הלא נורדי שלהם על הרגליים וצעדו למסלול הקרוס קאנטרי. כמובן, התחלתי בצעד השפוי והחלטתי לחכות. אבל נכשלתי במבחן הסבלנות. אחרי חמש דקות, התייעצתי עם חברי גוגל מפס וגיליתי שזה רק שני קמ לשמפולוק, ואני נמצא בנקודה גבוהה יותר, כלומר רוב הדרך בירידה. מה זה שני קמ? שמתי את הסקי על הרגליים והתחלתי לצעוד, או יותר נכון לדחוף.
בהתחלה הלכתי במסלול הקלאסי, כי חשבתי שאתקדם יותר מהר בחריצים שכבר נדחסו בשלג. אבל מה לעשות, אימוני שרירי ידיים זה לא החלק החזק של אימוני הכושר שאני עושה לקראת הסקי. אחרי שהתחלתי להרגיש את הזרועות עברתי למסלול הסקייטינג וגיליתי שאני מתקדם יותר מהר. אפילו עקפתי כמה חבר׳ה שהתחילו לפניי.
כעבור לא יותר מדי זמן הגעתי לחניון בשמפולוק, עברתי ליד האוטו שלי והמשכתי עד הגונדולה.
אם זורקים עליך לימונים תייצר לימונדה
הגעתי עייף שמח וטוב לב לגונדולה, וגיליתי שהיא לא עובדת. אמנם באתר האינטרנט שמתעדכן ברילטיים היא הופיעה כרכבל היחיד באתר שפעיל, אבל המציאות היתה אחרת.
חיכיתי קרוב לחצי שעה בתור עם עוד כמה מאוכזבים אופטימיים עד שהגונדולה נסגרה סופית. אמנם המפעיל נשאר בתא שלו, אבל כל הקרונות חזרו למצב עגינה. וויתרתי על מקומי כשלישי בתור, ועשיתי אחורה פנה לחנות ההשכרה של הסקי. שאלתי את הבחור החביב שעובד שם, מנסיונו הרב, מה הסיכוי שייפתחו שוב את הרכבל. הוא ענה בתשובה הברורה, אין.
היום היה יכול להסתיים כך, בשתיים בצהריים, אחרי גלישת בוקר מהנה אבל באווירה מדכאת משהו.
אבל אז נזכרתי שזה לא האתר היחיד בעמק.
מה דעתך על אנטיניוד, שאלתי את אותו הבחור החביב. כדאי לנסוע אליו?
הוא ענה שאנטיניוד בטוח פתוח, אבל לא כדאי לנהוג, יש אוטובוס חינם שיוצא בדיוק מחוץ לחנות ההשכרה.
אז יצאתי החוצה, וכעבור שתי דקות הגיע האוטובוס שבא פעמיים בשעה. חצי שעה אח״כ הייתי ברכבל של אנטיניוד. ההמלצה על האוטובוס זו לא רק בגדר המלצה. הכביש הוא מהתלולים, הצרים והמפותלים שראיתי באיטליה. שמחתי מאוד שאני לא נוהג את זה.
על הנייר, אנטיניוד זה אתר שכונתי קטן ומבאס. רכבל אחד פעיל, ממנו יורדים שני מסלולים אדומים, ואחד היה סגור לטובת אימוני מירוצים.
אבל בין שני המסלולים האדומים האלה שהתפצלו ב T מהרכבל היה מרחב גלישה אופפיסט אינסופי, חלקו שטוח, חלקו תלול, אבל ללא שום קטע מאוד מסוכן כמו צוקים, והכל נשקף מהרכבל. מכיוון שהאתר כל כך קטן ושכוח אל, רוב הפאודר היה בתולי, עם פסים בודדים שיורדים דרכו.
התכוונתי להקשיב לאמא ולהשאר על המסלול. באמת שהתכוונתי.
אבל כל מי שנדחס לאוטובוס והגיע לאתר היו הגולשים ההארד-קור שלא הסכימו לוותר כששמפולוק נסגר. אף אחד לא נשאר על המסלול.
אז שוב סליחה אמא.
כך אחר צהריים אבוד נהפך לאחר צהריים מגוון של פעם פאודר, פעם קארבינג מהיר על המסלול היחיד. הלוך ושוב, עד שהגיעה השעה לרוץ לתפוס את האוטובוס חזרה.
מפגש פסגה - יום שלישי במונטה רוסה
קצת לפני שטסתי לאאוסטה נזכרתי ש sgebay שאל בפורום כמה שאלות על האזור.
מכיוון שכבר גלשנו יחד בשאמוני, התכתבתי איתו לראות אם אנחנו נהיה בזמנים חופפים.
ואכן, אמנם הוא הגיע קצת אחריי, אבל הבנו שיש לנו יום חופף אחד והחלטתי להשאר עוד יום במונטה רוסה על חשבון האתרים האחרים באאוסטה כדי שנוכל לגלוש ביחד.
אתר מונטה רוסה נפרש על שלושה עמקים. אני ישנתי במערבי ביותר והוא במרכזי, והבעיה שהתגלתה היא שכל העמקים היו מנותקים אחד מהשני בשלושת הימים הראשונים שלי בגלל רוחות.
שקלתי לנסוע באוטו לעמק של gressoney אבל הנסיעה היתה אמורה לקחת יותר משעה וחצי.
סמוך על מזג האוויר, הרגיע אותי sgebay בוואטסאפ.
ואכן, הגיע הבוקר, הגעתי לשמפולוק, וגיליתי שכל הרכבלים פתוחים.
קבענו להפגש במסעדה בפסגה שמחברת בין שמפולוק לגרסוני.
עבור sgebay היה מדובר בשתי מעליות - טראם שמעלה מהחניה ועוד רכבל כסאות סגור ומוגן נגד רוח.
בצד של שמפולוק, מסע ההתקרבות כלל שתי גונדולות, ארבעה כסאות פתוחים ולא מעט גלישה להגיע מרכבל אחד לשני. כעבור שעה ועשרים, ורק חמישים דקות אחרי השעה המקורית שקבענו, מצאתי את עצמי כמעט בפסגת ה Bettaforca. אני אומר כמעט, כי אי אפשר היה להבחין במפה שהרכבל שלי נגמר מאה מטר מתחת למסעדה שקבענו בה. ברוחות של חמישים פלוס קמ״ש הסרתי את הכפפות, הוצאתי את הטלפון וכתבתי קצת ג׳יבריש, מה שהצלחתי להוציא מהאצבעות, ו sgebay הבין את המסר וגלש יחד עם חברו לעברי.
מאותו רגע היה לנו חצי יום גלישה מדהים ביחד.
sgebay גולש על volkl.
למי שלא יודע מה זה אומר,זה אומר סקי כבד להחריד שמכיל כל פטנט אפשרי כדי להדביק את המגלש לשלג בכל מהירות - סבירה או בלתי סבירה בעליל.
כמו שעליי פעם מישהי אמרה ברכבל ב whistler:
You're a bandit man כשראתה את הסקי שלי, אז גם גולש volkl זה סוג של שם תואר.
שם תואר שמתאים ל sgebay מצוין. גם כשנדמה שהוא לא עושה כלום, הוא טס קדימה וצריך לעשות כל מאמץ ולהתגבר על כל פחד רק שהוא לא יעלם מהעין. בהחלט עשינו הרבה יותר קילומטרים ממה שגלשתי לבד. תוך כדי, גם מצאנו זמן לצלם כמה סרטים, מה שתמיד יוצא לי משעמם ולא מוצלח כשאני גולש לבד.
מכיוון שזה היה היום הראשון והאחרון שלי בצד האחורי של שמפולוק, כלומר בגרסוני, בילינו את כל זמננו שם. ניסינו להגיע עד לעמק השלישי Alagna, אך הוא היה סגור מפאת רוחות.
בגרסוני מצאנו שני מסלולים שחורים, האחד בהחלט תלול והשני בקושי מצדיק צבע שחור, אבל שניהם מהנים ביותר לחובבי הז׳אנר. גם המסלול האדום מתחת לגונדולה שמוביל ל Alagna ביקש שנחזור אליו מספר פעמים. בין לבין אני ו sgebay ניסינו לבדוק את מצב השלג בצד המסלולים. לפעמים היה קשה ומחורץ בגלל הרוחות, אבל מצאנו גם כמה מרבצים של שלג רך בקטעים הפחות תלולים.
משכנו את ארוחת הצהריים כמה שאפשר, ולאור הנסיון שלי עם רכבלים שנסגרים בצהריים, החלטנו לאכול במסעדה שבה היינו אמורים להפגש בבוקר, כי משם אפשר לרדת לשני צידי ההר.
ההחלטה היתה בהחלט מוצלחת - באחד וחצי פתאום נעשה מעונן עם רוחות סוערות. מיהרנו חזרה לרכבל המקשר ושמחנו לגלות שעדיין עובד. עד שהגענו לפסגה, כבר החלה סופת שלגים. נכנסנו למסעדה מפוצצת אנשים, למרות שהיה אחרי שתיים. מזג אויר קשה עושה למסעדות הרים עסקים טובים.
למרות הצפיפות, השירות היה מצוין. המלצר התרברב שיש להם את הפיצות הטובות בהר, ואמנם לא טעמתי פיצות אחרות בחופש הזה, אבל אני חושב שהוא הרוויח את זכות ההתרברבות ביושר.
אחרי בירה קטנה ופיצה ענקית, היינו מוכנים לצאת ולהיאבק באיתני הטבע.
נאלצנו להפרד, וכל אחד חזר לעמק שלו, לעוד שעה פלוס של גלישה בשלג רך שנפל בכמות אדירה מהשמים, ובראות לא מדהימה.
אני עשיתי את המסע של הבוקר במהופך בחזרה לשמפולוק עם עוד תוספת קטנה בגונדולה.
הרגליים שלי התחננו שאפסיק למרות שהרכבלים עדיין עבדו, ומכיוון שידעתי שיש לי נסיעה ארוכה בסופת שלגים, החלטתי לצאת לדרך כשיש עוד קצת אור. החלטה טובה, כי עד שהחשיך כבר ירדתי לגובה שבה השלג לא נשאר על הכביש אלא נמס מיד כמו גשם.
הלילה שיניתי מיקום לסנט וינסנט, כדי להתקרב לאתרים האחרים של עמק אאוסטה. התכנון היה צ׳רוויניה, אך מכיוון שיש תחזית להמשך השלגים, יהיה הרבה יותר הגיוני לגלוש בפילה, ששם הרבה מהמסלולים מתחת לקו העצים.
מחר נראה כמה פאודר הגיע למסיבת הפרידה שלי מעמק אאוסטה.
