אמ;לק
גיבורינו חוזר לסט אנטון בינואר חמים במיוחד ויוצא לקורס אופפיסט עם מדריך עילוי.
הבלוג הוא העתק של הדיווחים היומיים שהועלו לפורום למטייל.
יום ראשון בסט אנטון
הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשהגעתי אתמול היה החום.
לא שמונה מעלות כמו שדיווחו בפורום ממאיירהופן, אבל בהחלט מעל לאפס, שלא אופייני למקום בעונה הזאת.
בבוקר התעוררתי לשלג קליל שהלך והתחזק ואז שוב נחלש.
כמעט כל היום ירד שלג, לא דאמפ כבד, אבל כמה סנטימטרים בודדים.
שכרתי לי סקי פאודר ברוחב 100 ממ כי אני מצטרף מחר לקבוצת אופ פיסט, והקדשתי את הבוקר להכיר את הסקי ומגבלותיו על המסלולים, בשביל להחליט אם אני נשאר איתו או הולך על משהו צר יותר.
הסקי הרשים לטובה בזריזותו מסיבוב לסיבוב, לא הרבה פחות מסקי אול מאונטן יותר קונבנציונלי. בינתיים התרשמתי לטובה.
ואז באה ההפתעה הראשונה של השנה.
עליתי לקמפל, שם יש כמה מסלולים נהדרים, בד״כ שלג טוב, והכי חשוב שני סקי ראוטים נפלאים שלושים ושלוש ושלושים וארבע.
על 33 כבר כתבתי שהיתה לי בו חויה דתית בשנה שעברה, היה כל כך מושלם.
הפעם התחלתי מ-34, כי הוא קרוב לרכבל ואפשר לעלות שוב, ולהשלים את השני.
בעקבות השלג של הבוקר, הוא היה מכוסה בשכבה יפה של פאודר בתולי יפהפה שכמעט ולא עברו בו.
אבל מה שהחביא מתחת...
מסתבר שהחום והשמש לא עשו טוב לסט אנטון. כל המסלולים הלא מטופחים שניסיתי במפנה דרומי סובלים משלג מחורץ שנראה כמו פאודר אבל קפוא מתחת.
וגיליתי שלא מעט מהמסלולים האהובים עלי הם במפנה דרומי...
המסלולים במפנים אחרים, למשל רוב המסלולים בגנציג, הם במצב הרבה יותר טוב.
השלג הטוב ביותר היה במסלול שחור 10 שירדתי בחוש המישוש בלבד.
בדיוק התלבש ענן על ההר והראות ירדה לאפס לכמה דקות. היתרון בשחורים בתנאים כאלה: אם סומכים על כוח המשיכה, לא מאבדים את הכיוון של הירידה, מה שיכול לקרות כשלא רואים במסלולים שטוחים יותר.
רוב היום הראות היתה דווקא סבירה יחסית לעננים, לפחות בחלק הקדמי של ההר שבו התמקדתי.
בסך הכל היה יום ראשון מהנה, אבל נקווה שיגיע הרבה שלג או שתצא השמש בשביל להשמיש את האופ פיסטים שאני מחבב.
נראה מחר לאן המדריך יקח אותנו בחיפוש אחר פאודר אמיתי.
עד כאן ליום ראשון בסט אנטון פבר 2014.
יום שני בסט אנטון
התעוררתי בבוקר לאתר חדש.
לא ירד המון שלג בלילה, אבל הכמה ס״מים מהיממה האחרונה שינתה את המסלולים. העיירה היתה אפופה בענן, אבל בראש הגלציג היתה שמש חמימה שכבשה בסוף גם את העמק.
השלג בבוקר היה מהסוג שהסקי נאחז בו ללא שום מאמץ.
מה היה מצב השלג על המסלולים בהמשך היום קשה לי להגיד - היום התחלתי קורס של שלשה ימים של אופ פיסט, ואחרי חימום של שעה בדרך לסטובן, נטשנו את המסלולים עד סוף היום.
מה אפשר להגיד על היום המדהים הזה? ערבוב רגשות שנובע מחוויות סקי מדהימות יחד עם תשישות מוחלטת.
על מדריך ההרים פרנץ טרימל אני יכול רק להרעיף שבחים.
כשפתחנו את היום הוא הודיע לנו שנתחיל בחימום רגוע והוא ביקש יפה שלא נתנגש אחד בשני. איזי צ׳יזי הוא אמר (וחזר על הביטוי המשעשע הזה כמה עשרות פעמים ביום, למשל כל פעם שהוא תאר מדרון שאין בו סכנה מיידית למפולות).
איזי צ׳יזי אמר, ואז נעלם, כאילו נורה מקטפולטה.
אנחנו (בעיקר אני) נאבקנו לשמור על קשר עין.
ההפתעה הגדולה של הקורס היתה שזה כולל לא רק הובלה בשטח אלא גם הדרכת סקי, ממדריך שלא תראו רבים כמותו בבתי ספר לסקי.
יום שלם של unlearning, לשכוח את כל הטכניקות של העמסת הסקי הפנימי לטובת קארבינג עם שתי רגליים. גם באופ פיסט. גם בשלג עמוק.
וכן, הרבה יותר מהר ממה שהייתי מעז לגלוש לבד.
במהלך היום, לפני כניסה לכמעט כל מדרון היה תרגול של אבחון תנאי השלג - סיכוי למפולות או לא. אם לא: איזי צ׳יזי, יוצאים לדרך.
לצערי לא רק שלא היה רגע למנוחה אבל גם לא רגע להוציא את הטלפון לצלם את ה-S-ים היפים של הקבוצה אחרי כמה תרגולים.
היו גם עצים צפופים ותלולים, מונית באמצע הדרך, אוטובוס מבקתה בשום מקום, והרבה טרברסים מעייפים ביותר.
לי היה תירוץ טוב להתנשפויות וקצב ההתקדמות האיטי במישור - הסקי הרחב שלי מאט אותי.
אבל תכלס, צריך שילוב של טכניקה טובה והמון כושר ליום כזה, כנראה קצת יותר ממה שיש לי.
הייתי אומר שזה הגיל, אבל זה בעיקר התרגיל - שתי ההולנדיות שאיתי בקבוצה הן לא פחות מבוגרות ממני וסקייריות מדהימות, ובסוף היום עוד היה להן כוח לעלות לגלישה על המסלול.
מחר, אם תהיה שמש, אנחנו מחליפים לסקי תיורינג, כזה עם עקב חופשית וסקין, ונצא לטייל ברחבי ישראל, סליחה רנדל.
ידעתי שאני צריך להתחיל את אימוני הסקוואטים חודש קודם...
עד כאן דיווח יומי מסט אנטון מגולש תשוש ומאושר.
יום שלישי בסט אנטון
דיווח יומי, ארוך במיוחד, כי היה יום כזה שדורש לזכור אותו לפרטים:
היה לי יעד אחד מרכזי ליום הזה לאור ההתעללות הפיזית הקשה של אתמול: להצליח לקום מהמיטה בבוקר.
להפתעתי, הקוקטייל של תמיסות מגנזיום, בירת חיטה אוסטרית, שעה של מתיחות בערב ועיסוי עצמי עשו את שלהם. קמתי איזי צ׳יזי, בלי אף איבר שמסרב לתפקד.
בבוקר, סיפרתי לבעלת הצימר על המסע של אתמול. תיארתי במעורפל את המסלול כי אני גרוע בשמות, אבל היא מיד הוסיפה את שמות העמקים שעברנו בהם, ההרים שירדנו, הבקתה שממנה לקחנו את האוטובוס, וסיפרה שכל אביב, כשמתקשה השלג גם היא יוצאת למסע דומה.
שתבינו, הגברת בת שבעים פלוס. אולי הקמטים הם מהשמש והיא רק ששים ושמונה אבל אני בספק.
זהו, הבנתי שאני צריך לשנות את הגישה.
לא עוד להתלונן שאני כבר לא בגיל לשטויות האלה.
לא עוד להתלונן נקודה.
מעכשיו סקי אופנסיבי, כפי שקורא לזה פרנץ.
בנקודת המפגש מיד נכנסנו לחנות ההשכרה, להחליף את המגלשיים.
לקחנו סקי תיורינג קלילים, כאלה שמגיעים עם סקינס שנדבקים לתחתית, ועם עקב שמשתחרר בהינף ידית לטובת הליכה נוחה.
עלינו לראש הקמפל וירדנו פעם אחת על הפיסט להתחמם ולהתרגל לציוד החדש. אז עלינו בטי-בר, ירדנו כמה מטרים בפיסט וחתכנו את הטי-בר למרחבים פתוחים ומדהימים שבהם שוב ושוב חרצנו סימנים בהר.
ההדרכה של אתמול היתה מדהימה - ניסיתי ליישם את הטיפים שקיבלתי, ורמת הגלישה השתפרה פלאים.
אחרי כמה דקות פרנץ הוציא מצלמה לסצנת צילומי הבוקר.
כמובן, אני בחרתי לחשוב על איך אני אראה יפה בצילום ולא על איך אני צריך לגלוש והרבצתי כמה גלגולים יפים במדרון. עם קצת מזל זה יהיה מתועד בצילום...
בשלב מסוים עצרנו. הדרך למטה נגמרת במצוק, הסביר לנו המדריך. קיבלנו הסבר על איך לחבר את הסקינס, ואיך לשחרר את העקב, והתחלנו לטפס. איכשהו, חשבתי שהסקינס זה להליכה במישור. בפועל טיפסנו כמעט את כל ההר שירדנו.
זוכרים את היעד של הבוקר? הצלחתי לא רק לטפס, אלא לעלות בלי להתבכיין אפילו פעם אחת בדרך.
הייתי מאוד גאה בעצמי.
לאור ההצלחה המדהימה של הקבוצה, פרנץ החליט לקחת אותנו לוולוגה נורת׳ פייס (זה נשמע יותר מרשים מלהגיד מפנה צפוני).
העליה היא חוויה בפני עצמה. עולים ברכבל הוולוגה הענקי והחדיש, ואז ברכבל קטנטן ועתיק שנקרא וולוגה 2. סטייל ראש הנקרה. בכניסה לרכבל יש שלט ענק
NO SKIS
הרכבל הזה אמור לשמש רק לתצפיות נוף...
אלא אם עולים עם מדריך הרים מוסמך. הוא חותם ביומן אצל המפעיל, ואז עולים לסכין צר, עם ירידה תלולה בגב ההר.
התחלת המסלול היא לא אלגנטית למדי. יורדים בהחלקה איטית על הצד, בין מוגולים וסלעים עד שמגיעים שוב למרחבים מדהימים של שלג בתולי.
שוב כבשנו לנו פיסות הר, ואז גילינו שהעמק שלנו מוביל לשום מקום.
החזרנו את הסקינס, ובפעם השניה היום טיפסנו הר. הפעם כבר היינו מנוסים, אז היה הר ארוך יותר ותלול יותר. טיפסנו עד לפס יפהפה עם נוף עוצר נשימה, ומבט טוב על המפנה הצפוני שבו התחלנו. נראה מפחיד למדי מלמטה.
שוב טפחנו לעצמנו על השכם.
החזרנו את הסקי למצב גלישה וירדנו לצד השני של הפס.
עמק נוח עם גלישה כיפית שהובילה אותנו עד לאתר השכן צורס.
משם חזרנו באוטובוס לסט קריסטוף, כלומר רכבל אחד חזרה לסט אנטון.
יום ההדרכה כמעט הגיע אל קיצו אבל לסיום המדריך לקח אותנו למסלול מוגולים אחרון שיורד מהרכבל החדש בגלציג עד לעמק המרכזי שבו האנשים היותר שפויים יורדים מגלציג.
נפרדנו מפרנץ, וברגע של חולשה הסכמתי לעלות שוב עם ההולנדיות למעלה. עוד שני מסלולי מוגולים אופ פיסט לקינוח, ונפרדנו בתחתית ההר.
ללא צל של ספק אחד מימי הגלישה המיוחדים בחיי.
ופרנץ הבטיח למחר יום ארוך…
יום רביעי בסט אנטון
“Wind is the architect of avalanches” Wilhelm Paulcke, 1930s.
מהאתר הרשמי האוסטרי לחיזוי מפולות שלגים.
שיפור טכניקת סקי בפאודר עשינו? שלשום
חרישת מסלולים בתוליים עשינו? אתמול
טיפוס עם סקי עשינו? אתמול
אז מה לגבי התמודדות עם תנאים אלפיניים משתנים ובלתי צפויים? אולי היום?
יצאנו בבוקר, עדיין עם ציוד תיורינג, באוטובוס ללך.
היעד: מסלול גלישה עם קצת טיפוס מאתר לך עד אתר צורס.
נתקענו בתור איטי לרכבל. זוג הרכבלים הענקיים בלך זז לאט, בגלל רוחות.
בזמן ההמתנה בתור, פרנץ הוציא את הטלפון, נכנס לאתר החיזוי הממשלתי שבו אפשר לקבל נתוני זמן אמת מכל החיישנים בשטח, ודיווח לנו שיש רוחות של מעל לשמונים קמ״ש ברנדל.
ללך לא היתה תחנת חיזוי אונליין.
עלינו למעלה בליווי שריקות רוח עזות על דפנות הרכבל, והבנו שהרוח לא פסחה על לך.
לאחר מספר דקות גם הרגשנו את זה על פנינו.
מסלול האופ פיסט שמקשר בין האתרים נמצא מאחורי הרכס של לך, אז נכנסנו פנימה בתקווה שהרוח תהיה חלשה יותר והתחלנו לגלוש.
לאחר ירידה קצרה יש טרברס ארוך. במשך כל הטרברס בקושי ראינו כלום מרוב שלג שהועף על ידי הרוח. תנאי הגלישה השתנו כל כמה מטרים, לפעמים שלג עמוק, לפעמים שלג קשה ומחורץ, ובגלל הראות, לא תמיד יודעים מראש מה מגיע.
לאחר מספר דקות עצרנו. היינו אמורים לעלות כמה מטרים ולהמשיך עם הטרברס.
פרנץ הסתכל על המצוקים מכוסי השלג שהיינו אמורים לעבור מתחתם, צמוד אליהם.
ברוחות כאלה הסביר, יכולה להתחיל מפולת בכוחות עצמה, מהעמסת השלג.
הוא המשיך לבד כמה מטרים בכיוון אחר, לראות אם אנחנו יכולים לרדת בעמק הבא, וחזר.
חיברו את הסקינס, הוא אמר, מטפסים חזרה.
הפעם, מסלול ההליכה הלא מתוכנן באמת היה ארוך, והרוחות לא היו בעדינו גם בזמן המסע.
חזרנו את כל הדרך שירדנו, עם הרבה הזדמנויות לאימונים של סיבובי בלט בעליות התלולות יותר. כלומר, מפסקים רגליים, הסקי כמעט ב180 מעלות, מעבירים משקל על רגל אחת ועל המקלות, זורקים רגל שניה ישר אחורה ומצמידים לרגל הראשונה והופ עושים סיבוב בעליה. או שהסקי האחורי מתחפר בשלג, הרי העקב משוחרר בהליכה. לאחר כשעה הגענו לציוויליזציה, כלומר מסלול כחול שיורד לצורס.
ביום הראשון שאלנו את פרנץ אם אי פעם היה מעורב במפולת בעצמו.
לא אני ולא לקוחות שלי, ענה אז.
היום הבנו את מידת הרצינות שלו בניהול סיכונים. באותו הזמן שאנחנו התחלנו במסענו יצאה קבוצה אחרת, והם המשיכו בדרך. המשיכו וכנראה הגיעו, כי היינו שומעים לו נגמר אחרת.
ובכל זאת, כשהתנאים מסוכנים, טוב שיש מדריך שיכול לזהות את המצב וגם לקבל החלטות שאולי לא נעימות, כמו לטפס מעל לשעה באותה הדרך שבאנו כי היא הדרך הבטוחה.
בזמן שחזרנו, פגשנו עוד קבוצה קטנה שרצתה לעשות את המסלול. הם שאלו את פרנץ על תנאי השטח והקשיבו לו, גם הם עשו אחורה פנה.
לאחר המסע המפרך, פינקנו את עצמנו בהפסקת צהריים קצרה, מה שלא היה אמור להיות בתוכנית היום. אבל שום דבר לא הלך לפי התוכנית, אז אם אפשר גם שינוי חיובי, אז למה לא.
במסגרת הדברים שלא הסתדרו, נכנסנו אחרי הפסקת הצהריים למגרש אימונים של תרגולת חילוץ.
בשטח יש כמה משדרים קבורים בשלג, ואז מעמדה מרכזית מפעילים אחד המשדרים וצריך למצוא אותו, כל אחד מחפש בעזרת המשדר הפרטי שלו. בעמדה המרכזית תוכנת האימון נתקעה עם מלא הודעות שגיאה של ווינדוס. גם אתחול לא עזר. יצא לי לרוץ הלוך חזור בשלג כמה פעמים עד שהגענו למסקנה שאני רודף אחרי גולשים עם משדרים שעוברים ליד, ולא משדר נייח קבור.
נראה לי שרק בסט אנטון יש כל כך הרבה גולשים שמצוידים עם משדרים.
נטשנו את התחנה המושבתת וירדנו לתפוס את האוטובוס לסט אנטון.
שם ניחמנו את עצמנו באימוני מוגולים עד שלוש, וירדנו כדי להחזיר את הציוד הרב שסחבנו ולהפרד לשלום.
כך, ביום של התמודדות עם תנאים משתנים ושיבושים, סיימנו את היום האחרון של קורס האופ פיסט. כולם עייפים אך עדיין שמחים ומאושרים.
אם לא היינו מבינים שחוסר הצפיות הוא חלק מההוויה האלפיניסטית, כנראה לא היינו מגיעים לקורס מלכתחילה.
יום חמישי בסט אנטון
Fun in the sun
With Scott The Ski
איזה כיף להיות מוקף באנשים מאושרים ומחייכים, שרוצים לעזור רק כי הם מרגישים כל כך טוב שרוצים להפיץ את האושר.
סיימנו אתמול את קורס האופ פיסט וניגשתי לחנות ההשכרה להחליף את סקי התיורינג בסקי קונבנציונלי.
אני ניגש לאחד העובדים, בחור מכוסה קעקועים ועם משהו בלתי מזוהה תקוע באוזן.
יש לך Scott The Ski? אני שואל. זהו סקי אול מאונטן שקיבל המון ביקורות טובות וכנראה גם מוערך בסט אנטון.
מיד הבחור מתחיל לחייך ואני רואה ניצוץ בעיניו. גלשת עם הסקי הזה? הוא שואל.
לא, אבל שמעתי עליו דברים טובים.
הוא ניגש לבדוק וחוזר עם תשובה שלילית.
״אבל תן לי לבדוק בחנויות האחרות שלנו. אם אצליח, אנסה להביא שיחכה לך בבוקר. אבל אני לא מבטיח כלום.״
בבוקר אני חוזר לחנות ומיד ניגש לאותו הבחור. בשניה הראשונה הוא לא מזהה אותי, אבל כשאני אומר את המילה סקוט הוא שוב נדלק ואומר לי, כן אני שומר לך את הסקי פה.
וכך, בלי לקחת ממני שם או פרטים אחרים, מבלי להכיר אותי, הבחור סידר לי סקי בהזמנה אישית.
אחרי הפינוק של יומיים עם סקי במשקל נוצה, הדבר הראשון שאני שם לב אליו זה המשקל הכבד של הסקי יחסית לגודל. הדבר השני הוא חוסר הנוחות להחזיק אותו ביד. הסקי מעוגל בחלק העליון, כביכול זה משפר את הקשיחות הצדדית של הסקי אבל זה מאוד לא נוח בידיים בתור לגונדולה. עד כאן התלונות. לא היו עוד הרבה תלונות על הסקי הזה. זה לא עשה לי ״וואו אני חייב כזה לתלות בסלון״, אבל מהר מאוד התיידדננו.
מזג האוויר היה מושלם, להבדיל אלפי הבדלות מאתמול. שמיים ללא ענן, ראות של עשרות קילומטרים, ללא רוח וטמפרטורות קרירות, בסביבות מינוס ארבע, כך שעם השמש לא היה לא חם מדי ולא קר.
תנאי השלג בסט אנטון הם ללא ספק אביביים, לכן בימי שמש צריך לתכנן את היום לפי מפנה ההר.
התכנית: בבוקר מפנה מזרחי, שיתחמם ראשון, בצהריים מפנה דרומי, כי הוא הכי מושפע מהשמש ויהיה קפוא מדי בבוקר ורך מדי אח״צ, ואח״צ מפנה מערבי.
מפנה צפוני מתאים לכל שעה כי השלג תמיד מוצל ושומר על מרקמו הרך, אבל אין הרבה כאלה, בעיקר אופ פיסט כמו המוגולים הכיפיים שיורדים בצד הגלציג.
למרות התכנון הקפדני בבוקר, חרגתי מהתכנית, כי ממש רציתי לנסות את רנדל - אף פעם לא עליתי לשם.
בזכות הגובה, השלג היה לא רע בכלל למרות המפנה המערבי.
לחימום ירדתי בשחור הראשון כדי להכיר את הסקי. על הבוקר המדרון היה מוחלק, אידאלי לקארבינג, ומהנה ביותר.
אחד הסיבות שאני אוהב סקי כל כך היא שזו ההזדמנות הכמעט ויחידה שיש לי להקשיב למוסיקה שעלולה להפחיד את הילדים אם אשמיע בבית.
כך פתחתי בפיקסיז, שהוכיחו בעבר וגם הבוקר יכולת להעיר אותי יותר מכל מקיאטו כפול.
עליתי שוב וניסיתי לברוח מהמסלול לאופ פיסט הצמוד אליו.
טעות מצערת.
כאן הייתי אמור להקשיב לתאוריית המפנים - המדרון היה קרחי ומעצבן. במאמץ רב וגלגול אחד על הראש חתכתי אותו וחזרתי למסלולים הקונבנציונליים.
עליתי בזוג הכסאות האיטיים בקצה המרוחק של ההר, שמובילים רק לסקי רוט אחד, וכניסה למרחבי האופ פיסט האינסופיים שיש מאחורי רנדל. הפעם יכולתי רק לצפות.
מאומן בידע שיש לי, אני כבר יודע שזה פיגור לנסות לרדת לבד ובלי ציוד מפולות.
בזכות מזג האוויר, היה ממש אוטוסטרדה שם וקבוצה אחרי קבוצה נכנסה לשטח, העצלנים ירדו בוואדי הראשון וההרפתקנים יצאו לטרברס ארוך.
אני עשיתי אחורה-פנה וירדתי בסקי רוט.
היה דווקא אחלה שלג בצדדים והייתי חייב לרדת פעמיים.
מכיוון שהבטחתי לעצמי יום איזי אחרי הקורס, נכנסתי להפסקה קצרה, ואז ירדתי מרנדל בקארבינג ארוך ומהיר.
המשך היום פשוט זרם. פעם קארבינג מהיר, פעם סקי רוט, פעם חיפוש אופ פיסט קרוב למסלולים. שינדלר, קפל, גלציג, חרשתי את כל ההרים הקרובים. פשוט יום איזי. לא בכמות הגלישה או סוג המדרונות, רק בגישה.
מסוג הימים שמחייכים אליך ואתה מחייך בחזרה.
שמח וטוב לב ירדתי לעיירה למלא את המשימה הקשה ביותר בחופש: חיפוש מתנות.
מי שחזר לסט אנטון יותר מפעם אחת וודאי שם לב: החנויות לא משתנות וגם לא התכולה שלהן.
ובכל זאת, מצויד באנרגיות חיוביות של יום סקי מושלם, גם משימה זו הצלחתי לסיים בהצלחה, אני מקווה.
יום שישי – שלג כבד בסט אנטון
היום התחיל עם הרבה שמש וקצת עננים דקים.
בסביבות אחד עשרה התרבו העננים וגרמו לראות לקויה.
בשעה אחת הגיעו רוחות עזות ושלג קליל.
תוך כמה דקות השלג התחזק מאוד והרוחות נחלשו קצת.
הראות לא היתה משהו על ההר אז עשיתי את הדבר הטבעי: חיפשתי את המסלול התלול ביותר עם הכי הרבה אנשים בשביל לרדת. תלול זה טוב, כי יותר קל לגלוש לאט כשתלול. הרבה אנשים זה טוב כי לפי איפה שהם מועדים מבינים איפה המוגולים שלא רואים. אם כבר אנשים עושים שטויות כמוני ויורדים בשחורים ללא ראות, לפחות שיועילו לאחרים...
השלג על מסלול שתיים היה כזה נחמד, שבמקום לרדת מההר מיד עליתי ועשיתי אותו שוב.
בעיירה השלג לא החליט אם הוא לא מעדיף להיות גשם.
בעצם, הוא כן החליט. רוב הזמן ירד גשם דקיק בעיירה. בכבישים זרמו מים כמו בדרום תל אביב בסופה.
לפעמים, הגשם התחלף בפתיתי שלג גדולים ויפים שנמסים מיד, ואז חזר הגשם.
אבל במעלה ההר, לדעתי אפילו מאה או מאתיים מטר, ירד שלג כל הזמן.
אני טס הביתה הלילה וממתין כעת לרכבת (עם מזוודה מלאה בבגדי סקי ספוגי מים...), אבל למען אלה שנשארים ואלה שבאים, נקווה שהשלג ימשיך לרדת זמן רב.
ההר זקוק לזה.
עד כאן דיווחיי הכמעט יומיים מחופשה מדהימה בסט אנטון.
