מגיעים לסיהנוקוויל
השעה עכשיו שבע בערב, ש' ירד למטה כי הסוכן שהתקשרתי אליו היום בבוקר בקשר לבית ואמר שיגיע בסביבות ארבע חמש, הגיע רק עכשיו ומישהי מהצוות באה לקרוא לנו מהחדר. ש' אומר שהוא מעדיף לעשות עסקים עם אשתו של ג'ו, הבחור הבריטי שנשוי לקמבודית והראתה לש' בתים היום. ש' נכנס בדיוק אז נשמע מה יש לו להגיד.
הבנו שמאוד יקר לנו לחיות פה בתור תיירים ושכדאי לעבור למגורי קבע עם טבחית כמה שיותר מהר. זה לא חדש, וזה היה התכנון אבל אני חייבת לומר שהמחירים מאוד הפתיעו אותי, המחירים ממש דומים למחירים בסיני והרבה יותר גבוהים מהמחירים בהודו (לפני עשר שנים בכל מקרה, כשאני הייתי שם).ש' קבע ללכת עם ג'ו לראות בתים מחר בתשע בבוקר, ואני גם קבעתי אתו ועם אשתו באותה השעה ללכת לראות את שני הבתים שש' ראה היום ונראו לו אופציונליים. יש בית אחד קרוב לחוף בוויקטורי היל אבל די ישן, ועוד אחד יותר חדש בעיר.
היום היה לי יום ממש נהדר, חוץ מההתחלה שלו. ההתחלה היתה המשך למועקה של אתמול, וגוש גדול בגרון שרק חיכה לרגע לצאת. ואכן הזדמן לי לבכות קצת לש' שכהרגלו מאוד סבלני ואמר שאם אני רוצה אפשר לחזור מחר. קטיה הזכירה לי שגם בשבועיים הראשונים שלנו בהודו כך היה, ות'אמת גם אני זוכרת. אני פשוט צריכה להעסיק את עצמי כל הזמן כדי לא להרגיש ככה. בלונדון למשל, הייתי כל כך לחוצה על מציאת עבודה ובית כך שלמעשה ארבעה ימים אחרי שהגעתי כבר עבדתי חמישה ימים בשבוע בסביבה ישראלית למדי ולא היה זמן להיכנס לתחושות בדידות. כאן לעומת זאת.... אני הרבה עם משפחתי היקרה, שלושת ילדיי האהובים ובעלי היקר, חוץ משעה היום באינטרנט, לא היתה לי שעה לבדי שבה לא דיברתי עם אנשים אחרים.
בצהריים חזרנו מורעבים מיום נהדר בים, בחוף העמוס והמתויר של סיהנוקוויל שנראה כמו דהב, עם הרבה בתי קפה ומסעדות על קו המים שנראים כמו המקום המושלם לשים רגל על רגל, לבהות או לקרוא ספר. הגענו לקו המים, משמאלנו שורות שורות של כסאות נוח והמון בתי קפה ומימיננו ריק יותר, עם סלעים גדולים בתוך המים שיוצרים גומחות נחמדות וצמחייה שנראית כמו ג'ונגל שנכחד לאט לאט בגלל הפיתוח התיירותי. הלכנו קצת בשביל ליד הים, ובכל פעם שרציתי לצלם נועם בכוונה לא הסתובב אז יצאו לי תמונות של הגב של הילדים אבל היה מאוד יפה שם וכבר מתחשק לי לחזור. חזרנו משם עייפים ורעבים וחשבתי אולי למצוא משהו לאכול, אבל בדיוק התחיל לרדת גשם אז קניתי מהר מהר דונאטס ממוכרת ברחוב ועלינו על טוק טוק חזרה למלון. בירידה למלון נהג הטוק טוק עצר ושמעתי את רגליו משתפשפות ואמר "טוק טוק נו גוד" ולא ממש הבנתי, אבל אופנוען שחלף (כולם פה על אופנועים שחלקם משמשים כמונית) אמר שהבלמים של הטוק טוק נפגעו מאחת המהמורות בירידה התלולה וכדאי לרדת מהר. ירדנו מהטוקטוק ועומרי שנרדם במשך הנסיעה, התעורר לגשם זלעפות והתחיל ליילל. הנהג, שהיה עטוף במעיל גשם אותו הוציא משקית כשהוא מקופל כמו ז'קט קטיפה, לקח אותו בידיים, עטף אותו ורץ אתו למלון. אני עם נתנאל ונועם רצנו אחריו וכולנו בבגדי ים נרטבנו לגמרי, נועם השתמש בתיק הגב שלו להגנה מהגשם ונתן לעומרי להצטרף ואני צחקתי נורא. בינתיים גשמי המונסון מאוד מוצאים חן בעיניי.
עברו ארבעה ימים וכבר יש המון מה לכתוב ואני די רוצה ללכת לישון לפני שנתנאל מתעורר וחושב שצהריים ויש לו זמן ערנות, מה שקרה אתמול. לא ישנתי צהריים ואני עייפה...
אני רוצה לכתוב על הדרך הארוכה, על הנסיעה באוטובוס בירדן ההררית, על עמאן, על שדה התעופה היפה בקטאר, על חברת התעופה המפנקת, על נסיעה קצרה לבנגקוק ועל פנום פן.
