גואטמלה למתחילים

את הטיול בגואטמלה ראיתי בעיני רוחי כך:   אני מתחיל באגם אַטיטְלָן, מחפש ומוצא סירת דייג פשוטה נטושה, אני מַשְמיש אותה במשאבים צנועים וזמינים ומתקדם בניחותא בחתירה בין תריסר כפרי צאצאי המַאיה השזורים לחופי האגם. לקחתי שכמייה לכיסוי בתנאי גשם על הסירה ומעט מאד ציוד. חשבתי גם שאוכל להסתמך על ההיצע בטבע, פּוֹלי קפה ופרי האבוקדו הגדלים בר באזור, שיוכלו לספק את מחסורי עם השלַמוֹת צנועות בשווקים למשך השבועיים  שתכננתי להקפת האגם. לקחתי שקיק מלח לאבוקדו, פינג'אן קטן לבישול הקפה, חוט דייג וקרסים לדגים שאדוג ופינטזתי על חתירה לחופי האגם (לא היתה אז דרך המקיפה את כולו), החַפָה לקראת ערב, ושיחזור חניית לילה בדד נוסח נִיק אַדַמס בסיפורי "הנהר הגדול" של המינגווי...

מצאתי את שלושת המרכיבים ללא קושי - סירה נטושה, שיחים עם פולי קפה ואבוקדו על עצים ועד היום אני נזכר בַּכֶּשל התכנוני המפואר ההוא בתערובת של צחוק ולעג על מידת הבּוּרות שהפגנתי. הקפה חייב תהליך עיבוד ארוך לפני הכנתו, בישול פולי קפה טריים מהשיח מפיק משקה בטעם דוחה כמעט כמו פרי האבוקדו שגדל בר באזור ההוא והסירה, חבל על המאמץ, יקח לי יותר משבועיים להשמיש, לא יעבוד.

ליקקתי את פצעי האֶגו והצטרפתי לטיול קבוצתי רגלי בהרי גואטמלה. ששת חברי הקבוצה, צעירים מארצות מערביות שונות בני 22-27 שנים, היו בעלי נסיון מסוים בטיולים דומים הכוללים לינות בבתי הכפריים, הכנת האוכל וסחיבת כל הציוד על הגב למשך שבוע.

הייתי אז בן 64 ולכן התחשבו בי בחלוקת המשקלים והתמודדתי עם 19 ק'ג בלבד, כולל מיים, בשבוע ה"טְרֶק" בז'רגון הצעירים, שבלקסיקון שלי היה "תפירת הרים" בגבהים 2,500-4,000 מ'. הטיול אורגן ע'י שני בוגרי הכוחות המיוחדים האמריקאים, היה יפה אך מוגזם לחלוטין לחברי מועדון הגיל השלישי, הזכיר לי את טיולי תנועת הנוער "המחנות העולים" בשנות החמישים, לא מומלץ.

 במנוחה הראשונה בטיול, עברתי שנית על תכולת התרמיל שהרגיש לי בלתי סביר במשקלו, ומצאתי בו תיק כחול שלא זכרתי איך הגיע אלי. החבילה ששקלה כשני ק'ג, בגודל קופסת נעליים גדולה, היתה פריט בציוד הכללי של הקבוצה, כמו מזון, עֵרכת טיהור מיים, עזרה ראשונה והתיק הכחול שלי.

בתיק מצאתי אֵת חפירה מתקפלת מברזל מעודפי הצבא האמריקאי ממלחמת ויאטנם, גלילי נייר טואלט קומפקטיים, מגבונים, ג'ל סבון וקופסת גפרורים. מסתבר שקוּדַמתי לתפקיד נושא המחראָה הניידת. כל מטייל שלחץ השעועית השחורה והתירס, עיקר התפריט בהרים, איֵים להתגבר על סוגַרַיו, עצר אותי, ביקש את העֵרכה הכחולה, הפריש את פִּרְשוֹ מאחורי שיח ידידותי, והחזיר לי בתודה את השִיט-קִיט כמיטב המסורת הטיילית האמריקאית המתקדמת. (הזכיר לי את הפִּּיס-בּוֹי בסרט של מֵל בְּרוּקְס, עניין של אחווה מקצועית). רציתי לזרוק את התיק הכחול לשיחים בלילה, שיתמודדו, אבל אי-הנעימות בהודאה בכשלון ביצוע משימה של נציג הציונות הלוחמת, התגברו על הריח והסלידה מהקונספט.

 ביום הרביעי, התכנית היתה לטפס על ההר הגבוה ביותר בגואטמלה – 4,200 מ'. בדקתי ומצאתי שמזג האוויר הצפוי הוא גשום עם תקרת עננוּת נמוכה. בישרתי לחבורה שבגילי ובמצבי אני מוותר על ההרפתקה ההרואית הזו, חתכתי לבדי לדרך העפר הקרובה בעמק הבא, תפסתי טרמפ על גג אוטובוס עם התרנגולות, ונסעתי לעיירה הקרובה. השיט-קיט בא איתי. הם התמודדו.

ושאר מעללי בגואטמלה, ילדים סקרנים שפגשתי, איך הסתכנתי לתומי כששפטתי בטורניר כדורגל בין כפרים (אני לא ממש מבין את המשחק הזה..) ולמה גרשו אותי נשות כפר אחר (השם שמור במערכת), יסופרו בהזדמנויות הבאות.

• להורדת הספר "שישה שבילים"   (חינמי, למחשב ומכשירים ניידים, eBook PDF, Audio Book MP3). שישה סיפורים קצרים על טיולים ומסעות, מַסוֹת ומעשיות ממורדות ההימליה, דרך הים והמדבר למחוזות הקריאה והתודעה.