אתיופיה חלק שני

בסופו של דבר נפטרתי מהמדריך הנוראי של נצ'יסאר ויצאנו מארבע מינץ לעיר קונסו שהיא בעצם העיר של שבט קונסו וגם ההתחלה של עמק האומו בו מתגוררים שיבטי הדרום.

העיירה קונסו עצמה אינה מרגשת ונראית כעיירה ככל העיירות שחלפנו על פניהן עד כה (סביב העיירה קונסו ישנם את פרי הקונסו שהם סיפור אחר לגמרי ועוד נגיע אליהם) והמשימה שלנו הייתה למצוא מדריך מקומי שיקח אותנו לראות את שיבטי הדרום ומכיוון שבקונסו לא מדברים אמהרית אלא טיגרית ומנסה לא יודע טיגרית וגם לא ממש אנגלית אני נאלצתי לחפש מדריך (למרות שבהגדרה בדיל שעשית זה היה תפקידו למצוא עבורי את המדריכים המקומיים) וכך מצאתי עצמי מסתובב ברחוב ושואל אנשים אם הם מכירים מדריך חלקם לא הבינו אנגלית וחלקם לא הכירו מדריך אבל בערך אחרי חמש דקות כבר מצאתי מישהו שרץ לקרוא לחבר שלו מדריך מוסמך בשם דסטה שדובר אנגלית אמהרית טיגרית ואת כל השפות של השבטים השונים, והא גם חקר על השבטים והידע שלו עודות השבטים גדול מאוד. הוא הראה לי תעודה שהוא מדריך מוסמך וכמה וכמה המלצות שמטיילים כתבו עבורו חלקם בעיברית סגרנו על מחיר (20יורו ליום שזה יקר מאוד במונחים אתיופיים אבל לא רציתי להמשיך לבזבז זמן על ויכוחים או על מציאת מדריך אחר והסכמתי למחיר) דסטה הסביר על מפה שהוא צייר על נייר איפה נמצא כל שבט ומה המרחק משבט לשבט. אמרתי לו שאני רוצה להגיע לכל השבטים ודסטה חילק את המסלול לפי ימים תוך כידי נסיעה כידי לחסוך זמן מכיוון שאת היום הראשון התחלנו משעות הצהריים.

שאלתי אותו אם יש אפשרות לראות בתקופה הזו את טקס האוקולי (טקס קפיצת השוורים) והוא אמר שיש לי מזל גדול ובדיוק עכשיו מתקיימים הטקסים האלו ומחר נלך לראות טקס של אחת המשפחות.

מהעיירה קונסו נסענו לכפר של שבט הרבורי כולל שתי עצירות בדרך לצלם איזו ציפור שלא הצלחתי לצלם עד כה וסוף סוף הועילה בטובה לעמוד בשקט ולחייך למצלמה.

כשהגענו לכפר של שבט ההרבורי הסתבר שדסטה גר בשבט הזה תקופה של ארבעה חודשים בהם חקר אודות השבט וכולם מכירים אותו שם ועושים לו כבוד.

באתיופיה ובעיקר בשבטי הדרום כבר למדו מהם תיירים ואסור לצלם אף אחד בלי שמשלמים לו בעבור זה סכום שסוכם מראש ולכן בלתי אפשרי לתפוס תמונות ספונטניות בלי לקחת סיכון שמישהו יתעצבן עליך מאוד, במקרה כזה לרוב הוא ידרוש עבור התמונה לפחות פי 10 ממה שהוא היה מוכן אם היית סוגר איתו מראש ולא בגלל שפגע של שאלתה אותו אלא מכיבן שאחרי שהוא כבר תפס אותך הוא יודע שתשלם כמה שהוא ידרוש, הסכום המקובל הוא תשלום של ביר אחד או שניים (35/70 אגורות שמצטברים להרבה מאוד כסף) למישהו אפשר ללכת מסביבו ולצלם כמה שרוצים אבל הוא נשאר באותה פוזה ומחכה שתסיים לצלם וברגע שהמשכת אם תרצה לצלם אותו שוב תצטרך לשלם לו שוב, אם תרצו לתפוס בתמונה כמה אנשים תצטרכו לשלם לכל אחד מהם בנפרד ועל תמונה של קבוצה גדולה צריך לסגור על מחיר עבור כולם. (התשלום הוא רק בעבור תמונות מקרוב אם תרצו לצלם ממרחק של מאתיים מטר למשל לא תצטרכו לשלם על כך דבר) וזה רק אחד מהנזקים שהאדם הלבן כבר עשה בהופכו את אנשי השבטים לאנשים חומריים ולאט לאט חייהם הופכים להיות פחות ופחות אוטנטיים ואולי עוד עשור או שניים אפשר יהיה לראות את המורשת שלהם רק במוזיאונים.

בכל מקרה חנינו מחוץ לכפר והתחלנו ללכת ברגל ומיד רצה לעברנו קבוצה קטנה של ילדי הרבורי לובשי תחתונים גופם ופניהם מעותרים בצבעים ובסגנונות יפים ומעניינים ובידיהם קשתות וחיצים אך ברגע שמכוונים עליהם מצלמה הם בורחים לצדדים שלא תצלם אותם בחינם חס וחלילה.

דסטה לקח אותי לבית של המשפחה שאימצה אותו בתקופה בה הוא חי שם נכנסנו לביקתה ודסטה הסביר על המנהגים של השבט, למשל שבחורה רווקה מגלחת את שערה ועונדת צמידים ואילו אישה נשואה מתחילה לגדל את שערה ומורידה את הצמידים. אחר כך הוא הסביר על הבית עצמו ועל כל מה שקשור לשבט, אחר כך הסתובבנו בכפר ודסטה אסף עבורי את האנשים המעניינים יותר לתמונות, הבחורות חשופות חזה לובשות חצאיות עור מעותרות בחרוזים ועל צואריהן שרשראות רבות, הנערים במעין חצאיות בד פרצופם מנוקד בנקודות לבנות וחומות בצורות של מסכות שונות ולראשם נוצה של עוף גדול כלשהו, הילדים בתחתונים או חצאיות מבד פניהם מרוחים בצבע בצורת מסכה אך לא מושקע כמו הנקודות של הנערים ועל ביתנם ציור פשוט או סתם מריחה של צבע חלקם חובשים כובע שעשוי מדלוע כלשהו אשר משמש אותם ככובע, כמטריה, ככערת אוכל וככוס לשתיה וגם נותן להם מראה של הילדים האבודים מהסרט פיטר פן. המבוגרים לבושים במעין שמיכות בד ומסתובבים כמעט תמיד עם מקל ביד אחת ושרפרף קטנצ'יק מגולף מעץ בו הם משתמשים גם ככסא וגם ככרית. צילמתי בערך מליון תמונות והמשכנו לנסוע לכפר של שבט האמר כשאנחנו חולפים על פני רועי צאן משבט הרבורי שרועים את צאנם עד שמתחילים לראות אנשי האמר שרועים את צאנם וכעבור זמן מה מגיעים לכפר לא לפני שדסטה עוצר ליד קבוצה של 15 נשות האמר בערך ועוד כמה ילדים ומבקש מהן שיעשו בעבורי ריקוד מסורתי, אנחנו קובעים מחיר מראש ומותר לי לצלם כמה שאני רוצה במהלך הריקוד מלא שמחת החיים של נשות האמר.

הנשים מורחות את שערן בחמאה ובצבע אדום, מראה שמזכיר קצת קסדת פלדה ישנה ולפי הספק שרשרת ספק קולר וספק אזיק-צואר שהאישה עונדת ניתן לדעת אם היא אשה ראשונה או שניה וכן הלאה לאותו גבר או שהיא בכלל רווקה (רווקה עם שרשראות חרוזים אישה ראשונה עבור הבעל עם קולר חימר עבה עם מעין ידית יוצאת ממרכזו והנשים שאחריה עם קולרי מתכת עבים.

על בטנן ישנם צלקות ליופי ועל גבן צלקות איומות מטקסי אוקולי קודמים חצאיות העור שלהן מקושטות בחרוזים רבים יותר מאשר אלו של ההרבורי והגזרה שונה הילדים מסופרים כך שיש שער רק על החלק האחורי של ראשם. הגברים הבוגרים מורחים את ראשם בחומר ויצרים גבעה בחלקו האחורי של הראש ובמרכזה הם תוקעים נוצה וצובעים את החימר שעל ראשם בצבעים שונים וגם להם שרפרף משלהם שמשמש גם הוא ככיסא וככרית.

אחרי המופע של הנערות המשכנו ללודג' של ביוקר שם דסטה והנהג מנסה דאגו לי ללינה והמשיכו למצוא משהו זול יותר עבורם.

למחרת בבוקר קמתי מוקדם מאוד ויצאתי להסתובב בנחל היבש שעובר למרגלות הלודג' בתקווה למצוא בעלי חיים מעניינים בנחל הסתובבו כמה אנשי האמר וצילמתי 3 מהם ממרחק רב מכיוון שדסטה אמר שממרחק לא צריך לשלם וכשעשיתי זאת קודם לכן כשהוא היה איתי לא הייתה שום בעיה אבל עכשיו באה אלי אחת הבחורות ודרשה כסף אבל לא לקחתי איתי את הארנק מהלודג' אז לא היה לי כסף להביא לה וזה לא היה פשוט להסביר מכיוון שהיא לא דיברה אנגלית ואני לא דובר את השפה השבטית שלה וגם כשהיא הבינה את המצב זה לא עניין אותה אז הראתי לה שאני מוחק את התמונות מהמצלמה וגם זה לא הספיק לה והיא דרשה שאני יתן לה את החולצה שלי ונאלצתי להסביר לה שאין שום סיכוי שאני יתן לה את החולצה שלי עבור שתי תמונות שכבר מחקתי והיא נאלצה ללכת כועסת הביתה, אבל לפחות קיבלה שעור חינם על חמדנות ומסתבר שהיא לא תמיד משתלמת.

המשכתי להסתובב בנחל ולא כיוונתי יותר את המצלמה לאף אחד. בצידי הנחל מתחת לעצים היו משפחות של בבונים שמידי פעם חצו אותו לגדה השניה ורבו אחד עם השני, בהתחלה קצת חששתי להסתובב שם לבד מכיוון שבבונים אוכלים גם בשר ולפעמים הם יוצאים לצייד ומי יודע אלו חיות נוספות נמצאות שם אך בסופו של דבר החלטתי שאם אנשי האמר מסתובבים שם חופשי גם אני יכול.

בצמרות העצים היו קופי קולובוס יפיפיים אך פחדנים וראיתי עוד שני זנים חדשים של ציפורים וחזרתי ללודג' לפגוש את דסטה ומנסה ויצאנו לראות שוק מקומי של אנשי האמר ובו ניתן למצוא כל מיני מזכרות שימושיות כמו כובע הדלוע של ילדי ההרבורי שרפרף כסא-כרית או סתם לראות אנשי האמר סוכרים בינם לבין עצמם היינו שם קצת הרבה מידי זמן לטעמי אבל לא היה למה למהר כי היה עוד זמן עד טקס האוקולי שהוא נקודתנו הבאה.