Brighton-Solitude
בחירת יום הגלישה הראשון ביוטה היה קל – ידעתי מראש שאני רוצה להגיע לאלטה, והתגובות שקיבלתי מהמקומיים כשאמרתי שפניי מועדות לשם, רק חיזקו את הבחירה.
לגבי יום הגלישה השני, הייתי פחות החלטתי.
התלבטתי בין אתר הענק פארק סיטי לבין עוד אתר "שכונתי" כגון ברייטון.
ההתלבטות היתה במיוחד קשה כשהפער בעלות של סקי פס יומי הוא כחמישים דולר – 74 מול 122 ליום גלישה, לא כולל ציוד כמובן. ההחלטה נפלה כשגיליתי שהכרטיס שמוכרים במלון תקף בשני האתרים הסמוכים, ברייטון וסוליטוד, ויש מעבר בגלישה בין האתרים.
התחלה לא מעודדת
החניתי מול הבניין הראשי של ברייטון. אווירת השכונתיות התחזקה כשראיתי שצריכים לטפס איזה עשרים מטר במדרון רק להגיע מהחניה לגובה של הרכבלים. אחרי הטיפוס הקצר, יש גישה קלה לשניים מהרכבלים הראשיים, שעולים בהר הראשי של ברייטון. ההבדלים מול אלטה התגלו מיד – קודם כל, על כל רכבל יש משענת לרגליים! (שמסתבר שזה בהחלט דבר נעים כשהרגליים עייפות לאחר יום גלישה עמוס). דבר שני, המדרונות נראו שטוחים למדי, עם שלג דחוס ביותר. הזכיר לי מאוד את החזית של קיסטון בקולורדו, ולא את התענוג שגלשתי יום קודם לכן. מסלול החימום באמת הוכיח את חששותיי. הצד הקדמי של ברייטון מתאים למתלמדים חדשים ולמשפחות חוששות. ואם בכל שיפול קרקע באלטה אפשר למצוא גולש שמבצע קפיצת 360 מעלות, אז בכל שיפול קרקע בברייטון מוצאים שלט ענק שמתאים יותר לבריכת שחיה עירונית: No Jumping
עליתי כמה שיותר מהר ל- Western Express , רכבל שמוביל בעיקר למסלולים שחורים. כאן היה שיפור ניכר בשיפועים, עם מוגולים לרוב, אבל בחלק העליון המוגולים היו קשים למדי (מלשון לא רכים). זה לא שאי אפשר להנות מזה, זה גם סוג של כיף, אבל זה גם עבודה קשה וגם כואב מאוד אם נופלים. כלומר אם מסתכלים על העלות של הנאה מול השקעה, זו לא הקניה הטובה ביותר בהר. באמצע הדרך המצב השתפר מאוד. המוגולים התרככו, השיפועים נשארו תלולים, ובאמת היה כיף גדול. אבל לא רציתי להשאר בחלק הזה של ההר עם מדרון קשה למעלה, מדרון מעולה באמצע, ואזור שטוח לגמרי בתחתית, אז חתכתי כמה שיותר שמאלה והגעתי לאן שהייתי צריך ללכת מלכתחילה: רכבל ה Milly Express.
Milly Express
רכבל זה משרת פסגה אחרת בברייטון. יותר קטן אבל הרבה יותר תלול, עם איכות שלג ברמה שונה לגמרי. לא העומק של אלטה, אבל היה איכותי ביותר. המסלול הראשון שירדתי בו היה יהלום כפול – Lone Pine. רובו מתאים להחשב שחור קל, מלבד שני קטעים שהם יותר קירות שצריך למצוא חריצים לרדת דרכם. לא מסלול שאפשר לטוס בו בלי מחשבה או מבט רחוק. נתיב כלבבי.
מרכבל המילי יש גם מעבר אל האתר סוליטוד. אחרי שחוצים את הפתח בגדר, יש מסלול חתול מאוד ארוך (בעל השם ההגיוני Sol-Bright) שמוביל לרכבל הראשון, ה- Apex Express . המסלול עובר ביער יפהפה. קצת עבודה, אבל הנוף שווה. מה גם שאין מעבר אחר לסוליטוד חוץ מלהזיז את האוטו.
סוליטוד נראה כאילו שמישהו בנה דגם של ברייטון מפלסטלינה, ואז מתח אותה לגובה. יופי של מדרונות תלולים. גם מוגולים רכים, וגם מסלולים שחורים מוחלקים, בסגנון השחורים האירופאים שמשמשים למירוצים. ביליתי שם כמה שיכולתי, עד שהשעה התחילה להלחיץ אותי וחיפשתי את המסלול הבודד בחזרה לברייטון. אני התמקדתי בעיקר ברכבל ה- PowderHorn אבל יש עוד הרבה אזורים בהר שהייתי בודק לו היה לי את הזמן.
בסופו של דבר היה עוד יום גלישה מצוין, אם כי הרושם הראשוני לא היה מוצלח בלשון המעטה. ברייטון הוא אתר קטן שכדאי מאוד לדעת איפה רוצים לגלוש, בגלל הפערים בין המסלולים השטוחים למסלולים האתגריים. וסוליטוד זה בהחלט אתר מעולה שאפשר למצוא בו מסלולים מעניינים רבים.
ועכשיו, הסרט של ברייטון-סוליטוד, רק המסלולים החביבים ממבט אישי…
