הגעה
יום אחד אני אספר על הטיסה המושלמת שמצאתי לאיטליה.
נמל התעופה טורינו, שפותח בנסיעה קצרה את כל המרחבים מעמק אאוסטה דרך שביל החלב, ועד דרום צרפת, כולל לה גרב.
אבל זהו לא סיפור על לה גרב, או אאוסטה, או ססטרייר.
זהו סיפור על צל אם זה - בקצה השני של האלפים.
השנה, אחרי שבאושר רב סגרתי לי טיסה לטורינו, מזג האוויר החליט לשחק בי, והמטיר ערימות שלגים על מרכז ומערב אוסטריה, בעוד כל המרחבים האדירים שכיוונתי אליהם נשארו קרחים, או לפחות קרחיים.
למזלי, חברת הלואו קוסט וויז באה להצלתי, ודאגה לטיסה זולה - 800 שח - לוינה, והחלטתי שעדיף לשלם את 70 הדולר קנס ביטול על הכרטיס המקורי ולהגיע לאזור עם כמות שלג רצינית.
בהתחלה סגרתי על רכב להשכרה, אבל ככל שחיפשתי אתרים ליד וינה, הבנתי שאני צריך לנהוג לפחות ארבע שעות, להגיע לקצה זלצבורג או לטירול כדי למצוא אתר עם מסלולים תלולים כמו שאני אוהב.
חלופה נחמדה מצאתי ברכבת. כרטיס הלוך-חזור לצל אם זה ב 99 אירו, ואמנם זמן הנסיעה הוא קצת יותר ארוך מאשר באוטו, אבל כשמתחשבים גם בזמן הפסקות אז משך הנסיעה משתווה, ולא צריך להתעייף בנהיגה של מאות קילומטרים.
אז קנייתי כרטיס לצל אם זה - עיירה ציורית שמתפרסת בין אגם גדול להר מכובד, שאחד היתרונות שלה הוא שהרכבת עוצרת ממש במרכז העיירה, ויש רק החלפה אחת מוינה לזלצבורג.
האתר של צל אם זה משותף עם האתר קפרון, שאמנם מחוברים באוטובוס ולא ברכבל, אבל ההסעה חינם וקפרון פותחת המון מרחבי אופפיסט גבוהים כמו שאני אוהב.
השנה כנראה לא ייצא לי לבחון אותם, כי כרגע כמות השלגים כל כך רבה שהסכנה למפולות גדולה למדי.
מחר אתחיל בחימום בצל אם זה הנמוך, אבל בזכות השלגים והקור, מכוסה בשלג עד לעיירה שבגובה של רק 700 מטר. אמנם רוב ההר מתחת לקו העצים, אבל גם ללא אופפיסט אמורים להיות כמה מסלולים שחורים תלולים וחביבים.
אחד מימי הגלישה הראשונים הטובים
מה הדרך הבטוחה לפתוח עונת סקי חדשה?
מתחילים במדרונות קלים, מעירים את זכרון השרירים שנרדם למשך חודשים ארוכים, מתרגלים לאט לאט לסקי חדש שהגיע מהשכרה.
כן, זו תכנית טובה בהחלט.
או שמחפשים את המסלול השחור הקרוב ביותר ומזנקים פנימה.
משם, הכל כבר יהיה קל יותר.
גם זאת תכנית.
אולי פחות הגיונית, קצת פחות אחראית, אבל לפעמים עובדת.
והיום בצל אם זה, זה עבד בגדול.
מסתבר שהצד הקדמי של צל אם זה מאוד ייחודי באופי המסלולים שלו.
אין כמעט מסלולים אדומים. יש מגוון רחב של מסלולים כחולים, וביניהם יורדים מסלולים שחורים מהטובים שפגשתי. חלקם קצרים, כמו מסלול 5 שהיה החימום שלי לעונה.
חלקם ארוכים עד טירוף - מסלול 14 שמתחיל בפסגה ויורד 1000 מ הפרש גובה, עם קטעים תלולים עד70% בדרך. מי שנכנס חייב לסיים, אין אף מסלול מילוט באמצע. כנראה שבימים כתיקונם, מדובר במסלול מירוצים תלול ומהיר. אבל היום לא היה אחד הימים כתיקונם. השנה המרחב הזה קיבל הכי הרבה שלג מזה שנים, יחד עם טמפרטורות נמוכות ששומרות על איכותו. והבוקר התעוררנו ל 15 סמ חדשים על הבסיס המצוין.
התוצאה? מסלול 14 היה כולו מסלול מוגולים רכים למשך כל 1000 מ גובה התלולים שלו.
בהתחשב שזה היה רק המסלול השני שלי העונה, היה קשה בטירוף ומדהים באותה המידה.
באופן מפתיע, מסלול 14 הוא אולי המסלול התלול הארוך והמפורסם בהר, אבל הוא לא הקשה שבהם.
הכבוד הזה מגיע לסקי ראוט X2
כשרוצים להגיד בצל אם זה שמסלול הוא חצי רשמי אבל לא מטופח, נותנים לו שם של מכונית שטח של ב.מ.ו.
איקס2 עומד בכל הקריטריונים של סקי ראוט מתקדם - תלול, עמוק אבל חרוש, עם מוגולים גדולים, ועם אפשרות למצוא את עצמך יורד לתוך ואדי ברוחב כמה מטרים בודדים. אבל מכיוון שיש לראוט הזה שם, הוואדיות מסתיימות ברכבל ולא ביער או שומקום.
למסלול X2 הגעתי לקראת סוף היום, כשכבר לא הייתי במצב לרדת בו באלגנטיות, אבל עדיין עם מספיק כוח לרדת בבטחה. הוא מגיע לרכבל הקטינגבאהן, שכמעט כל המסלולים שיורדים אליו חביבים - יחסית תלולים ולא ממש ארוכים. בדקתי את כל מי שלא היה כחול מדי.
יתר היום, בין השחורים של הבוקר לסקי ראוטים של אחר הצהריים, חקרתי את רוב הצד הקדמי של צל אם זה, תוך כדי מציאת כיסים קטנים של פאודר לצדי המסלולים. בזכות הקור והשלג האיכותי, דווקא המסלולים הנמוכים יותר, כמו מסלול 4, היו הטובים יותר - ארוכים ויחסית תלולים, אבל אני משער שבשנה פחות מבורכת המצב קצת שונה.
התכנית מחר היא לתפוס אוטובוס לאתר האח קפרון, שמתחיל בגובה רב יותר ובעצם רוב הגלישה באתר היא על קרחון. מחר אמור להיות היום היחיד בשבוע עם שש שעות שמש, כך שזה היום העדיף לעלות לגובה, כי כשאין ראות עדיף להשאר מתחת לקו העצים.
אמנם צפויה שמש, אבל התחזית היא מינוס 18 ביום. מה לא עושים בשביל 20 סמ של שלג טרי…
יום גלישה שני בצל אם זה
מה התכונה הכי חשובה לגולש סקי מנוסה?
אם חשבתם כוח ברגליים, אני חולק עליכם.
אני הייתי אומר גמישות. גמישות בגוף אבל עוד יותר גמישות מחשבתית.
התעוררתי בבוקר בידיעה שאני עולה הבוקר על אוטובוס לקפרון. במהלך ארוחת הבוקר המדהימה שיש במלון, פתחתי את אפליקציית Bergfex , אפליקציה אוסטרית חיונית לכל גולש. תמורת כמה שקלים בודדים, היא מרכזת בדף אחד נתוני שלג, רכבלים, תחזיות מזג אויר, שמש ושלג, מצלמות, ודיווח יומי על סכנות מפולות שלגים באזור - חובת קריאה לכל גולשי האופפיסט.
אתמול האפליקציה בישרה לי על שש שעות שמש חזויות, אך בבוקר המצב השתנה. הצפי הצטמצם לשעה אחת בלבד, ולפי המצלמות, בבוקר כל ההר של קפרון היה מכוסה בענן.
התנאים האלה עדיף להשאר בצל אם זה, מתחת לקו העצים, כי אז הראות הרבה פחות מושפעת מהעננות.
החלטתי לבדוק קודם כל את החלק היחיד של ההר שלא הגעתי אליו אתמול, שהוא דווקא שופע מסלולים אדומים - סביב הרכבל Hochmaisbahn.
(אם יש לי תלונה כלשהי לגבי צל אם זה, זה השמות הבלתי אפשריים של הרכבלים שלהם. אין אחד שאני מצליח לזכור בעל פה ללא להסתכל במפה, חוץ מ CityExpress. )
אופפיסט ברמת סיכון נמוכה
הדרך לקצה ההר התארכה לה. אחרי עליה ממרכז העיר, ירדתי במסלול אדום 2 פעם אחת בשביל חימום לשחרר קצת את השרירים התפוסים מאתמול. משם, המשכתי בשרשרת רכבלים עד הפסגה והתחלתי לחתוך בקו הרכס לכיוון צפון.
מיד כשהגעתי לחלק האחורי של הפסגה של Schmittenhohe , ראיתי קטע אופפיסט נהדר ולא מסומן שאתמול הרבה ירדו בו. נעמדתי בפתח שלו, והפעלתי את כלל הבטיחות מספר אחד שלי - ווידאתי שאני רואה בקשר עין את החיבור עם המסלול הרשמי, ושאין הפתעות מפחידות בדרך. העובדה שראיתי כמות מכובדת של סימנים מחורצים של סקי לאורך כל הקטע חיזקה את ההערכה שלי. נשמתי עמוק ויצאתי לדרך בשדה פאודר נפלא וקצר.
משם הגעתי לרכבל שהוביל אותי למסלול X2 המאתגר מאתמול. הפעם החלטתי לרדת בו בדרך היותר מתוירת שלו, כלומר בלי להכנס לתוך ואדיות צרות. דרך אכן יותר קלה, אך עדיין מאתגרת ומעניינת. בדרך עזרתי לגולשת שאיבדה את הסקי שלה להחזיר אותו בפאודר עמוק - לא משימה טריוויאלית - וניסיתי ללמד אותה את הטכניקה שלימד אותי מדריך אופפיסט לפני כמה שנים, שזה אומר לתקוע את הסקי עמוק בשלג כמו דגל ולהרים את הרגל באויר כדי להגיע למחבר. נשמע לא סביר ולא יציב, אבל זו דרך מצוינת למנוע מהמחבר להתמלא בשלג כשדורכים על הסקי בשלג עמוק.
אז אחרי טעימות הפאודר המצוינות המשכתי במשימה של הגעה לקצה האתר והמשכתי לרכבל הבא - ZellAmSeeExpress, שיש רק מסלול אחד שיורד אליו. הם קוראים לזה 21 אדום. אני הייתי קורא לזה מסלול בית הספר, כי זהו מסלול אדום ארוך ביותר, ברובו לא קשה מדי, עם כמה קטעים מישוריים מדי וכמה קטעים קצרים יותר משופעים עם מעקפים למי שצריך. לא האהוב עליי, אבל מי שאוהב מסלולי קרוזינג ארוכים יהנה ממנו. האמת, הגעתי אליו עוד פעם בטעות לקראת סוף היום, ואז נהניתי הרבה יותר. באמת השתמשתי בו לאימון טכניקה בסיסית.
משם הגעתי סופסוף למרחב של מסלולים אדומים בקצה הכי צפון מזרחי של ההר. המסלולים לא מאוד ארוכים אבל חביבים מאוד. עם השלג האדיר היו מלא מוגולים קטנים ורכים על ההר, וגם המון דרכים בין המסלולים ומתחת לרכבלים, עם מוגולים גדולים עד ענקיים מכוסים פאודר.
כאן גם מצאתי סקי ראוט נוסף – X6 - די קצר, אבל תלול מאוד בתחילתו עם פאודר עמוק ורך בטירוף.
אחרי השתעשעות בחלק הזה של ההר, התחלתי את המסע חזרה בכיוון הפוך. כאן עשיתי את הטעות של להגיע ל 21 אדום הארוך במקום למסלול השחור שמתחיל 20 מ אחריו והיה מביא אותי לרכבל שרציתי. בסוף רק הרווחתי מהטעות והמשכתי במסלול 9 שחור המתוכנן.
החלטתי לקנח במסלול 14 המפורסם, הפעם עשיתי אותו בגרסאת המירוץ שלו. כלומר תחילת המסלול היא בעצם כחול בפסגת ההר, ונגמר 4 קמ אח״כ, לאחר ירידה של 1000 מ גובה.
הרגליים שלי שרדו הרבה יותר טוב משציפיתי.
כמה תובנות על ההר
אופפיסט ברמת סיכון נמוכה: השנה הזו היא חריגה במיוחד מבחינת כמות ואיכות השלג. כנראה רוב הזמן אין כזה פאודר עשיר בכזה גובה נמוך. אבל כשיש, האתר הזה מאפשר המון גלישה חופשית במרחבים די מסודרים בין העצים, ללא הסכנות הקיומיות שיש במקומות כמו שאמוני. תמיד יש סכנות בסקי ובשלג עמוק בפרט, אבל אם מפעילים שיקול דעת הגיוני, כלומר נשארים במרחבי האופפיסט הרשמיים, אין את התופעה של ״אופס, צוק לפניי״, כמו שיכול לקרות בלי יותר מדי בעיה באתרים אחרים שביקרתי בהם.
עם רכבלים מהירים גולשים הרבה: הפעם מדדתי את הגלישה שלי עם אפליקציה. שברתי שיא אישי של הפרש גובה ביום אחד - 7800 מ הפרש גובה אנכי. יחד עם זאת, המרחק הכולל שגלשתי היה קצר בחמש קמ ממחזיק השיא האנכי הקודם (לז ארק), כששם גלשתי רק 6000 מ גובה. מסקנה: ההר הזה תלול הרבה יותר אם מחפשים את זה, ומערכת הרכבלים מאפשרת לגמוע קילומטרים גם אם גולשים לאט יותר.
יום גלישה שלישי - ההשלמה שזוהי חופשת סקי בצל אם זה
בבוקר התעוררתי עם תקוות שמזג האוויר יפתיע ואוכל להגיע לקפרון. ואכן, המצלמות בהר הראו שמיים בהירים בשבע בבוקר. אבל התחזית עדיין אמרה שעת שמש אחת ביום. לו הייתי טיפוס של בוקר, הייתי יכול לעלות על אוטובוס עד שמונה וחצי בבוקר ולהנות מכמה שעות על ההר הגבוה עד בואם של העננים. אבל אני לא. אז בהשלמה מלאה הגעתי למסקנה שהטיול הזה הולך להיות טיול של צל אם זה בלבד. ואין מה להצטער על כך, כי זה באמת כנראה סיפור של פעם בהרבה שנים ליפול על כאלה תנאים באתר כל כך נמוך.
החלטתי לעשות יום רגוע אחרי היומיים האינטנסיביים הראשונים. וכך, תוך כדי גלישה נינוחה מצאתי את עצמי שוב שובר שיא גלישה בהפרש גבהים ליום אחד. באמת משהו עם הרכבלים עובד טוב בהר הזה.
היה יום רגוע של שמונת אלפים מ גלישה.
תוך כדי, לא יכולתי לוותר על X2 האהוב עליי.
דרכים רבות לרדת את X2
ירדתי עוד פעמיים ביום הזה, ושוב כל פעם בנתיבים שונים ממה שניסיתי קודם. כל נתיב עם הייחודיות שלו - תלילות שונה, גודל המוגולים , כמות השלג מעל המוגולים.
אם המדרון הזה היה בקולורדו, היו נותנים לכל נתיב שם משלו, בדרך כלל שילוב של כינוי לשטן ולאיברים הפרטיים שלו - מפסעת השטן, האשכים של האדס, וכו׳. אם גלשתם בברקנרידג׳ אתם יודעים על מה אני מדבר. פה פשוט קוראים לכל הצד של ההר X2 ומשאירים את הדמיון לגולשים.
אפרה סקי קטלני עם גרזנים ומסמרים
אחרי יום הגלישה הנפלא הזה החלטתי לחרוג ממנהגי ולבדוק את מצב האפרה סקי בעיירה. מצאתי פאב קטן ללא קירות קרוב למלון שלי שהיה חביב על מדריכי הסקי המקומיים. קבוצות קבוצות של חמישה עד עשרה צעירים, כל קבוצה עם המעילים התואמים שלהם, תלוי באיזה בית ספר הם עובדים. החלטתי שזה מקום נחמד לבדוק, ולא מקום רק של תיירים אנגליים. תוך כדי לגימת הבירה שלי, ראיתי את הדבר המסוכן שראיתי מימיי בפאב שהוא לא קטטה. מסתבר שלאוסטרים יש משחק פאב מקומי מעניין: תחרות מי תוקע ראשון מסמר לתוך בול עץ, כשמשתמשים בראש גרזן כמובן, כי פטישים זה לתינוקות. אם הסיבוב הראשון לא מספיק מפחיד, אז המפסיד קונה שוטים של ייגרמייסטר לכל האחרים, וממשיכים שוב, עד שפחות ופחות מצליחים לפגוע במסמר. כמובן המקומיים האמיתיים עושים את זה תוך כדי זריקת הפטיש/גרזן בסיבובים לפני שמנסים לפגוע במסמר. החביבים הציעו לי להצטרף אבל העדפתי לצלם ולברוח, ולא רק כי ידעתי שאני אצטרך לקנות ייגר לכולם. בעיקר כי העדפתי לחזור עם עשר אצבעות הביתה.
ארוחת ערב, מופע סקי ובירה עם אולב, חבר חדש מנורווגיה
אחרי מופע האימים המשעשע, המשכתי בדרכי עדיין בלבוש סקי לבצע את המשימה הקשה ביותר שיש בכל טיול סקי - המצוד אחר המתנות. כמו בכל אתר באירופה, הכל אותו הדבר, הכל הרבה יותר מדי יקר, אבל המעמד מחייב...
משם המשכתי ישר לאכול ארוחת ערב מוקדמת. נכנסתי למסעדה של מלון כלשהו עם תפריט מזמין. השולחנות היו מלאים אז הושיבו אותי על הבר. שם הכרתי את שכני לשניצל אולב, תייר מנורווגיה. הוא גם היה לבד, אז אחרי שיחה על אוכל, סקי וילדים הוא גילה לי שיש מופע סקי לילי באותו הערב והחלטנו ללכת לראות אותו. מופע קצר אבל מושקע עם לייזרים והקרנות סרטים על צלע ההר ליד הרכבל הראשי (כולל הדמיה מגניבה כאילו ההר נבלע על ידי בולען) ואז מופע של קפיצות סקי וסנובורד, ומדריכי סקי שמוארים באורות לד צבעוניים ונראים כמו פאוור רנג׳רס. קצר, קיצ׳י אבל נחמד.
יום גלישה רביעי ואחרון
מאתמול בצהריים ועד הבוקר ירד שלג. לא חזק מאוד, כך שלא נערם עוד מטר שלג, אבל חמש או עשר סמ כן. מספיק כדי לכסות חלק מקטעי האופפיסט כדי שאפשר יהיה להשאיר First Tracks שנצפים מרחוק. וגם השמש הגיעה, בפעם הראשונה מאז שאני הגעתי, והיא ליוותה אותי רוב היום.
אתמול התכוונתי לכתוב שאפשר לרדת את X2 בחמש דרכים שונות. טעיתי. היום ירדתי עוד פעמיים, ובפעם השישית גם בדרך ייחודית. אולי אני מגזים, וחלק מהדרכים לא ייחשבו לאותו הראוט על המפה, אבל כל הדרכים נשפכות למטה לאותו הרכבל בבטחה. משם המשכתי לצד הקדמי של ההר ומצאתי שלג עמוק שחתמתי עליו את שמי, ולו רק לקטעים קצרים בכל פעם.
גלשתי עד שהרגליים זעקו הצילו, ואז החלטתי לעבור למסלולים המרכזיים עד שאני צריך לעזוב. אבל אז, ברגע של חוסר ערנות בסוף היום על מסלול כחול בפסגת ההר, ניסיתי למתוח שריר תוך כדי גלישה, תקעתי את קצה הסקי בשלג ואופס... נפילה וכאב בברך. אחרי דקה או שתיים ראיתי שאני בכל זאת יכול לעמוד אז גלשתי גלישה איטית חזרה בטכניקת החלקה של פעם, בשביל לא להעמיס על הרגל, והחזרתי את הסקי חצי שעה לפני שתכננתי. לשמחתי, הברך לא התנפחה אז בדיאגנוזה עצמית הייתי אומר שזו מתיחה קלה שתעבור בכמה ימים ולא קרע של רצועה - האימה של כל גולש.
למרות הכאב, בחנות הסקי ישבתי חצי שעה בהתלבטות האם לקנות את הסקי המדהים ששכרתי השבוע. ללא ספק הסקי הטוב ביותר שגלשתי עליו, כנראה בכל חיי. מזל שיש להם פאב בתוך החנות לעזור בהתלבטויות. אבל למרות הבירה החינמית, הייתי חזק וויתרתי על הרכישה - בעיקר בגלל המחשבה לסחוב את הציוד ברכבות לוינה, שגם ככה לא הייתי במיטבי.
מי שמחפש סקי שגם אפשר לקחת אותו לשלג עמוק, גם קליל ומהיר במוגולים, וגם אוחז בקרח כאילו זה סקי מירוצים (לפחות במהירויות הנמוכות שאני גלשתי) אז כדאי בהחלט לנסות: Fischer Ranger 98
אין כמו מקלחת בספא לפני היציאה לרכבת
אחד היתרונות של המלון שישנתי בו ( Feinschmeck שמו), זה שהם נותנים להשתמש במקלחת של הספא בסוף היום האחרון, כדי שאפשר אחרי יום גלישה לצאת למסע המפרך הביתה רעננים. עד לאותו הרגע לא נכנסתי לספא, אחרי שבעלת המקום הודיעה לי בתוקף שזהו Naked area. אולי אם הייתי עם אשתי היינו בודקים אותו, אבל לבד לא ממש הרגשתי בנוח להסתובב בעירום. אבל עבור מקלחת לפני הרכבת...
גיליתי שהספא ממש יפה, עם אור נעים, כמה סוגי סאונה וג׳קוזי ומיטות עץ, ואפילו תה ירוק בספלים מפלסטיק. שכנעתי את עצמי שהבלונדינית ששוכבת על מיטת עץ לא יכולה לראות את המקלחות (הפתוחות ללא ווילון כמובן) מהזווית שלה, ופינקתי את עצמי במקלחת חמה לפני היציאה לתחנת הרכבת הפתוחה. הרכבת כמו רכבת באירופה - דייקנית ונעימה.
בשדה התעופה ישנתי כמה שעות במלון Moxy שמגיעים אליו דרך מנהרה בשדה התעופה, ואז בבוקר טיסה לארץ. בדיעבד, מכיוון שהטיסה של וויז כל כך מוקדמת, אפשר היה אולי לחסוך את הכסף של המלון, לצאת ברכבת מאוחרת יותר ולבלות כמה שעות בישיבה עקומה בשדה התעופה. אבל הסידור שבחרתי איפשר לי להגיע לארץ כמעט ערני ולא לבזבז יום בהתאוששות. וחוץ מזה, כשהזמנתי את המלון איכשהו לא נפל האסימון שיהיה לי רק חמש שעות לבלות בו.
