סוף היום. אנחנו יושבים מתחת לפסלו של גריבאלדי ומחכים להסעה שתאסוף אותנו חזרה למלון.
נאפולי עיר מקסימה, ביחוד העיר העתיקה (ספאקנאפולי) אבל טובעת בהזנחה ובאשפה. אם רק גריבאלדי היה רואה את כמויות האשפה שהצטברו מאחוריו הוא בטח היה מתפלץ, אבל זה גם מה שבן גוריון היה אומר עלינו, ככה אומרים.
את היום התחלנו גם עם גריבאלדי ושוק רחוב שהיה כל כך מלא באנשים שלא העזנו להיכנס.
אנחנו מתקדמים לכיוון הדואומו של נאפולי ובדרך נתקלים בכנסיה. נכנסים פנימה ונופלים על טקס דתי ( יום ראשון, דא ) ותינוקת שסיימה הטבלה. כל המשפחה עם בגדי חתונה וניידים מצלמים תינוקת עם כובע מגוחך, ומאושרים, כל כך מאושרים הכמרים מנופפים בקטורת ועשן ואני נזכר בטקסי הערב של כהני הגנגס בהודו. כל כך שונה וכל כך דומה. בכלל נאפולי מזכירה לי את הודו בהרבה מובנים.
גם בדואמו מיסת ראשון עם מאות אנשים, עוגב ושירים. כנסיה עצומה ומרשימה. החבר'ה עומדים ושרים את שירי האל בכוונה ואמונה ואני עומד ומצלם. חסר אמונה שכמוני שמתפעל תמיד מחדש.
אנחנו נכנסים לחלק העתיק של העיר. סמטאות צרות עמוסות באנשים, חנויות, דוכנים ואופנועים. מעל הראש מתנופפים חבלי כביסה מצד אחד לצד שני. איך הם העבירו אותם, גיא מתפלא. חנויות של בובות עומדות בצפיפות ואנחנו מחפשים סלבס שאנחנו מכירים, בעיקר כדורגלנים וזמרים. גם סוארז והנשיכה וזידאן והנגיחה מצאו מקום של כבוד על הדוכן ( מי קונה את זה בכלל? ).
כל מאה מטר יש כנסיה, ומאחר שהתעניינתם מאוד אז ג'נארו הוא הקדוש המקומי.
כמות בתי הקפה, הפיצריות, המסעדות, הקיוסקים, הגלידריות אינסופית, ומאיה שואלת איך אין כאן מבחר כמו אצלנו?.
הכל צפוף, דחוס, רועש, מלא חיים ומרתק ומקסים בעיניי.
צמוד לגדר אחת הכנסיות פרוסים ארבעה שולחנות של מסעדה מצידו השני של הרחוב. בשולחן הקיצוני יושבת משפחה ואוכלת בהרבה רעש והנאה. מחיצה מאולתרת מפרידה בינם לבין פחי אשפה גדולים וערימות זבל מסביבם. וזו בתמונה אחת מה שאני ראיתי בנאפולי היום - אוכל, כנסייה, זבל ומשפחה.
