שטנו במעבורת לקאפרי.
עלינו באוטובוס למרכז העיירה. הסתובבנו קצת בין החנויות.
הלכנו לכיוון הקשת, וחזרנו חזרה.
אכלנו גלידה מול הנוף.
נסענו באוטובוס כתום וצפוף לעיירה אנאקאפרי.
עלינו ברכבל איטי איטי להר סולרו.
נוף מרתק, מצטלמים, המון יפנים מפריעים.
ירדנו חזרה.
תפסנו מונית פתוחה לנמל עם עוד זוג ישראלי חמוד, שסיפרו לנו שטוב שלא שטנו למערה הכחולה כי חיכו שעתיים במים להיכנס.
שטנו חזרה לסורנטו.
ניסינו לעשות שופינג בסורנטו. לא מצאנו כלום. רחובות יפייפיים, חנויות מעוצבות והרבה תיירים.
חזרנו לחדרים ולארוחת הערב של מריה...
בקיצור, קאפרי נחמדה. נוף מדהים. מאוד תיירותית. יקרה. הרבה פינות חמד מקסימות. לא חושב שאחזור לשם.
הבית של מריה ( DA MARIA HOUSE ) הוא מלון משפחתי בסנט אגאתה, כפר קטן מעל סורנטו. כשמגיעים למקום לינה חדש, ביחוד בחושך, אני לא יודע למה לצפות, ותמיד יש חשש מסויים שפיספסתי בבחירה.
חדרים יהיו נקיים?, איך בעל הבית?, איך המקלחת?, יש כספת?, מה יש בארוחת הבוקר?, אוהבים ישראלים????
יורדים מרחוב איטלקי צר וחשוך במדרגות המוקפות בקירות בכתום עז לתוך בית מודרני ומעוצב להפליא. את פנינו מקבלת בחיוך אישה מבוגרת, שיער שיבה מפוזר ונמוכה מאוד. במבט ראשון אנחנו מבינים שהיא ההגדרה במילון לבלבוסטה. מקפידה להראות ולהסביר לנו כל דבר בחדר ועולה איתי למעלה כדי להסביר על המעלית ואיך פותחים את החניה בלילה. הכל מדאגה לאורח וגם כדי לשמור על הרכוש שלה.
בד"כ אנחנו מבקשים המלצה למסעדה מהמארחים שלנו. בואו תאכלו אצלנו, הם אומרים, ואנחנו עייפים ואומרים כן, קצת מהוסס, אבל כן. במלון עובדים גם הבן והבת וכולם עושים הכל. מהקבלה הם עוברים להגשה במסעדה, משם למטבח ואח"כ פינוי ומסביב מרחפת כל הזמן הבלבוסטה שדואגת שהכל יתקתק. הבשר, הספגטי, הפיצה והרביולי היו מצויינים.
מסתבר שהמלון קיים 5 שנים והמסעדה 50. הכל הם מכינים לבד ומגדלים בעצמם בחלקה מתחת לבית.
בערב השני אנחנו הולכים למטבח לראות איך מכינים פיצה. מי מכין?, האבא / הבעל. שניים-שלושה סיבובים באויר של כדור הבצק מספיקים כדי למתוח אותו ולהניח על מגש עץ עם ידית ארוכה. מורח בנדיבות רסק עגבניות, מפזר כדורי מוצרלה, פטריות (קופסת שימורים, לא הכל מושלם ) ומכניס לתנור הפיצות. האש בתנור יוצאת מהצד ופונה לגג התנור. הוא מסובב ומותח את הפיצה בתוך התנור באמצעות מגש נוסף הפעם ממתכת עם ידית ארוכה.
מקרב ומרחיק מהאש לפי הצורך. הבצק מתנפח ומשחים מעט והעגבניות והגבינה מבעבעות מהחום העצום (300°c). כמה דקות והפיצה מוכנה בחוץ. פשוט, קל וטעים.
לסיום הארוחה היא מפנקת אותנו בטירמיסו מדהים עם נגיעה של ליקר, גלידות תוצרת הבית עם חתיכות פרי ולימונצ'לו כמובן, און דה האוס. חוויה.
ודרך אגב, לא קוראים לה מריה.
קוראים לה טרזה. סנטה טרזה.
