אחרי שני לילות מתחת תמונות ענק של הרקולס אנחנו עוזבים את המלון שלו (ercale) בעיר וולה (או וואלה, לא יודע איך אומרים). מלון חמוד ומודרני בתוך עיר איטלקית אופיינית, מבולגנת ומוזנחת. האריזה והמעבר הלכו הרבה יותר קל ממה שציפיתי ואנחנו מדרימים.
ההר במרחק נגיעה ואנחנו מטפסים בין עצי ענק וירוק מסביב. הכביש מתפתל והתנועה דלילה. אם לא היו מכוניות חונות בצד, כתובת tickets על הכביש ודוכנים לא היינו יודעים שהגענו. עושים יו-טרן ברחבת העפר ומוצאים חניה בכביש הצר קצת למטה. בכניסה יש בוטקה, המכונה קופה. הבחור יושב עם קופסה כחולה של קופאי מהבנק ומוכר כרטיסי כניסה. זה נראה בדיוק כמו הקופאים במסיבה בשדות הסוללים שעידו והחבר'ה אירגנו לפני הגיוס. אמנם זו איטליה אבל לא להאמין שככה מתנהל אחד האתרים המתויירים ביותר.
שביל עפר די תלול מוביל לפסגה. קצת מקטרים אבל הרוח מצננת אותנו ועושה את העלייה סבירה. מתחת פרושה נאפולי והים, בהחלט מרהיב למרות האובך הקיצי. הלוע עצום ורחב ומלא מפולות סלעים ועפר כתוצאה מההתפרצות האחרונה. המדריכה מסבירה שבפעם הבאה לא תהיה התפרצות לבה אלא פיצוץ בגלל שהלוע סתום. לא לדאוג, יש חיישנים שבודקים נתונים ואמורים להתריע לפני הפיצוץ. בכך זאת, לך תסמוך על האיטלקים...
המדריכה מצביעה על עמוד עשן קטנטן כהוכחה שיש פעילות וולקנית כל הזמן, ואנחנו ממהרים לצלם אותו מכל זוית אפשרית.
מכל צד הלוע נראה קצת אחרת אבל החלטנו להסתפק רק בשליש מהיקפו ולרדת למטה.
פומפיי היא המשך טבעי להר הגעש. אנחנו נכנסים מכניסה משנית כך שאין שם אפשרות לקבל מפות או מדריכי שמע. העיר מרשימה ביותר ואנחנו מצליחים לקלוט קצת מאורחות החיים בה בזכות מפה שמצאנו, החומר הכתוב שהבאנו והמדריכים שמסתובבים בשטח.
בדרך כלל מהמקומות הללו אני זוכר את הדברים הקטנים והפיקנטיים :
סימני הכרכרות על אבני הרחוב, 45 הברזיות עם הדמויות ששימשו כמקום מפגש לפשוטי העם, מזנוני הרחוב עם קערות למאכלים השונים והגחלים מתחתם ( הודו, כבר אמרנו? ), המרחצאות לחיים הטובים והתיאטרון הגדול להצגות והקטן למוסיקה.
גם כאן האתר מרשים ביותר מצד אחד והטיפול בו ובמבקרים טעון שיפור דרסטי מהצד השני. שווה.
נסיעה לילית בכבישים המתפתלים והצרים שמעל סורנטו מביאה אותנו לחדרים של מריה ( וכל זה בפרק הבא של...).
