אני קוראת את השורה האחרונה מהמכתב הקודם... אז בלילה של סופת הרעמים והברקים, עומרי ונועם התעוררו כמובן. למרבה ההפתעה עומרי עבר לישון ליד ש' (בד"כ עומרי, נתנאל ואני ישנים במיטה אחת ונועם וש' במיטה השניה) ונועם עבר לישון לידי. אבל מי יכול היה לישון? איזה רעמים...
בבוקר מדדתי במרפסת את הפיג'מה שש' הביא וישר ראיתי שכל הנשים בארוחת הבוקר מסתכלות עלי, ירדתי לשם עם התלבושת החדשה שלי והן בדקו את הבד והגזרה ואמרו "גוד גוד". הצטלמתי עם המסעדנית ובתמונה אני נראית כמו הר והיא כמו עכבר. גם אן מאוד התלהבה.
אתמול הלכנו לחוף הוואי, שהוא החוף של הקמבודים שבאים לנפוש בסיהנוקוויל. אגב, לקמבודים בסיהנוקוויל, לפחות אלה שגרים בשכונה שלנו, אין שום קשר לים. יציאת המשפחה שלנו לחוף בכל בוקר – הילדים בבגדי ים וכובעים, נושאים תיקים ומחצלת, מלווה במבטים וצחקוקים. הקמבודים שהיו בחוף הוואי ורחצו בים נכנסו למים עם בגדים, גם הנשים וגם הגברים. החוף עמוס מסעדות עם סככות צל ושולחנות שמגיעים ממש אל קו המים. היינו צריכים ללכת עד לסופו כדי למצוא פיסת חול לפרוש עליה את המחצלת, אבל אז בא מישהו מהמסעדה ואמר שאנחנו יכולים לשכור שולחן ב 2 דולר אבל את המחצלת אי אפשר לפרוש כאן. אני ישר פיתחתי אנטי למקום וש' שילם לו. בנוסף לכך, הגיעה ילדה עם מגש חטיפים ובמשך חצי שעה פשוט עמדה על ידנו ואחר כך גם עקבה אחרינו ולא זזה. נכנסנו למים, שניכר היה עליהם שכל המסעדות שוטפות שם את הסירים (היתה שכבת שמן על המים..). אחרי שעה הייתי כבר מוכנה ללכת, אבל ש' נרדם והילדים החלו בחקירת המקום. הם נעלמו לי לרגע ואז מצאתי אותם כמה מטרים ממקום ישיבתנו, במקום בו החוף נגמר רשמית, ליד אתר הבנייה של הגשר שאמור לחבר בין העיר לאי הקרוב. מצאנו שם פיסת גן עדן, קצת חול, מים צלולים וכמה סלעים שיצרו לגונה שקטה. הילדים ואני בילינו שם כמה שעות. נועם קפץ מהסלעים, עומרי ניסה לצפות אותם בבוץ ולמלא את החורים שבסלעים במים בשביל הסרטנים, ונתנאל נרדם עלי.
בערב נועם ואני הלכנו לטיול לרחבת הדוכנים בתקווה למצוא משהו מתוק. נועם אכל גלידה ואני, במסגרת הניסיונות הלא מוצלחים שלי באוכל חדש, ראיתי שורת מגשים עם כל מיני דברים שנראו כמו מלבי ועוגות סולת וביקשתי אחד כזה. המוכרת לקחה כוס והניחה בה כפית מכל מגש, אח"כ תמצית חלב ממותק (זה החלב הנפוץ כאן ואיתו אני שותה נס קפה) ועוד איזה סירופ, על כל זה שפכה ערימת קרח - וזו היתה המנה! מיד כשהתרחקנו שפכתי את כל הקרח. הגעתי הביתה, ש' לא היה מוכן אפילו לטעום, הילדים שתו את המיץ ואת השאר זרקנו. במסגרת הניסיונות הלא מוצלחים שלי קניתי בחנות של אן את הדפים שנראו לי כמו פריכיות פיתה, וכנראה מרוב שננעלתי במחשבה על סוג של בצק ודמיון שמזה היא תכין איזה כופתאות קמבודיות מיוחדות, סירבו אוזני להבין את מה שאמרו לי. האחיינית שלה שמדברת ממש קצת אנגלית אמרה chicken chicken ואני הבנתי שבשביל להכין את זה צריך לקנות עוף ועוד שאלתי אותה – לא דג? לא בקר? רק עוף? והיא צחקה ואמרה כן כן. וכשראינו את זה חתוך לפרוסות ומעורבב עם הירקות המוקפצים פתאום הבנתי שמדובר ב...עוף!. אני אפילו לא רוצה לדעת מאיזה חלק זה עשוי, ש' הציע שזה עור (אמנם לא שקמבה, אבל לא פחות גרוע).זרקנו הכול לפח.
היום בבוקר היינו בים, הים היה מדהים, שקט וצלול ויכולתי לשבת וממש להתפעל מהמראה. הילדים ניסו לתפוס דגים קטנים ואחר כך טיפסו על העץ, שרו "אקונה מטטה" כשנועם אוחז במקל ומנגן על גיטרה ועומרי אוחז בשני מקלות ומתופף (צילמתי בוידאו). לי ולש' היו כמה רגעים רומנטיים במים (שנינו יחד במים ובשבילי זה כבר רומנטיקה). אחר הצהריים לקחתי את נועם לספר שסיפר אותו במכונה ואת עומרי אקח מחר בבוקר. בערב נועם ראה באינטרנט סרטי דינוזאורים, עומרי ואני שיחקנו בייסבול (כך עומרי קרא לזה וגם לימד אותי שקודם שמים את היד עם הכדור מאחורי הגב ורק אחר כך זורקים) עם כדור מנייר מגולגל ונתנאל רדף אחרי סלוטייפ.
אני הולכת ומגבשת מחשבה לחגוג לנועם יום הולדת בדוכן ארוחת הבוקר: להביא בלונים וקצת ממתקים ועוגה (בהנחה שנמצא בלונים ועוגה). אני רק צריכה למצוא דרך לשאול בקמרית אם זה אפשרי. אני אקנה לו כמה מתנות בתקווה הוא ירגיש מסופק.
נשיקות - אליה
