לאט לאט, אבל מאוד בטוח, מגלים גם התיירים הישראלים את סרי לנקה. ובעצם למה לא? ים צלול ונופי בראשית קדומים? יש. מגוון עשיר של צמחייה ובעלי חיים מעל ומתחת למים? בהחלט יש. קניות בשפע (וזולות)? גם. ריזורטס מפוארים למפונקים שבחבורה? אלא מה? ועוד לא הזכרנו את אתרי המורשת של יונסקו ואת הפסטיבל הבודהיסטי הגדול של השנה שמוקדש לשן אחת. שבועיים משפחתיים באי מזמין
מאת: נחום דוניצה
צילום: נחום ויאן דוניצה
קולות הפיצוץ הקפיצו את כולנו. עד לרגע זה ישבו אלפי האנשים, הנשים והטף על המדרכות ברחוב הראשי של העיר קאנדי (Kandy), צפופים צפופים, מפטפטים בשקט. חלקם כבר יושבים ככה, בסבלנות ראויה לציון, קרוב לשלוש שעות והרעשים שהולכים ומתחזקים, נותנים להם צידוק לשנות תנוחה. מהר מאוד מתגלים לעיננו גם האחראים לרעש והתעלומה נפתרת. עשרות צעירים לבושי לבן שבידיהם שוטי עור ארוכים מתחילים לעבור בסך, מכריזים על הפתיחה הרשמית של מצעד (Esala Perahera), הפסטיבל הבודהיסטי הגדול והמרשים ביותר בסרי לנקה. הם צועדים כמה צעדים, נעצרים, אוגרים כח, מניפים את השוטים הכבדים ומצליפים. התוצאה: קולות פיצוץ מרשימים ביותר המזכירים יריות אקדח. הקהל, מצידו מגיב בהשלכת מטבעות לעברם וגם אני נאלץ להקריב את העודף שבכיס. אין מצב שהילדים יוותרו על הזדמנות לזרוק חפצים - ועוד ברשות - על אנשים שהם לא מכירים.
תוך דקות ספורות הרחוב השקט הופך לקקופוניה שתוקפת את כל החושים. אנו לא מספיקים להגיד "בודהה השוכב" ואחרי המצליפים מגיעים עשרות להטוטני אש. הם מניפים לפידים בוערים, מסובבים גבוה, משליכים ותופסים והאוויר מתמלא בעשן כבד ובריח של פארק הירקון בעיצומן של חגיגות ל"ג בעומר. להשלמת ההתקפה מגיעים גם מתופפים המצויידים בתופי בס גדולים, ותופים בינויים, ותופי צד קטנים, וטמבורינות ודרבוקות, ופעמונים והשמחה רבה. שלהשלמת התוכנית המוסיקלית מצטרפים אינספור נגני כלי נשיפה שמנסים לגבור האחד על השני. המצעד שנערך לכבודה של שן אנושית אחת, כן, שן, מתחיל.
נושאי הדגלים, המסמלים ערים ומחוזות הם הבאים בתור. הם לבושים בשלל צבעי כסף וזהב. אחריהם עוד קבוצת רקדנים בתגבור מוסיקלי ועוד אחת. כל קבוצה מנסה להתעלות על קודמתה, ברעש שאנשיה מקימים, בכמות פיתולי הגוף. משני צידי המסלול הולכים מחזיקי לפידי אש גבוהים שמתנדנדים באופן לא זהיר ביותר מעל ראשי הצופים. האוויר הופך אט אט לתערובת חמה המקשה על הנשימה והילדים מתחילים לגלות סימני אי נוחות, אבל, הכל נעלם עם הגעתו של הפיל הראשון, והשני והשלישי וזה שאחריו. הם מכוסים בדי משי וקטיפה עשירים, מקושטים במאות מנורות קטנות שכבות ונדלקות בשלל צבעים ומזכירים עצי חג מולד שיצאו משליטה. על הפילים רוכבים בעלי תפקידים בכירים שנראה כי הם נהנים ביותר מהמצב. חלקים שונים מהמצעד מוקדשים לאלים שונים. כך, עובר בסך פיל שמוקדש לוישנו (אל הינדי דווקא), ואחר כך אחד שמוקדש לאל סקאנדה, אל המלחמה ואחריו אחד המוקדש לאילה פטיני, הקשורה בריפוי מחלות - וזהו גם החלק היחידי בכל השיירה הארוכה בה מותר לנשים לקחת חלק בפסטיבל.
אחרי הפיל השלושים, או אולי החמישים במספר (הפסקנו לספור) מגיעים מתופפי הקרב. אחרי הדגמת יכולות משכנעת ביותר, לאט לאט משתרר שקט מתוח בקהל. יש ציפיה דרוכה שנדבקת גם בנו. משהו הולך לקרות. את הרעש וההמולה שוברת קבוצה גדולה של לובשי לבן ששרים בשקט. מיד אחר כך הקהל עוצר את נשימתו וכולם קמים. הפיל שמתקרב שונה מקודמיו. הוא גדול יותר, מקושט יותר והוא נושא על גבו ארון קטן מזהב. בתוכו מונח, כך מספרים לנו, שריד מהשן של בודהה. מעל הארון מצילה שמשיה מוזהבת ומי שהולך לפניו דואג לפרוש לאורך הצעדה שלו בד לבן כאות לכבוד שרוכשים ליצר הענק ולמשאו היקר. השן.
שריד השן הקדושה של בודהה הובא לסרי לנקה סביב 310 אחרי הספירה. עם השנים, כשממלכות עלו וירדו, המשיכה השן לנדוד ממקום למקום כשמקום המנוחה האחרון והסופי היה קאנדי, עיר הבירה של ממלכת הסינהאלים האחרונה. במאה ה-16 היא מצאה מקום מנוחה בדמות מקדש השן (Sri Dalada Maligawa) הנחשב כיום לאתר הקדוש ביותר עבור הבודהיסטים באי וגם מחוצה לו. המסורת של הפסטיבל, במהלכו מותר גם לפשוטי העם לחזות בשן התחילה במאה ה-17 (עד אז רק המלך יכול היה לחזות בשן) ועם כניסת הבריטים לתמונה בתחילת המאה ה-19 הועברה האחריות לשן לידי הפקידות הבודהיסטית והיא זו שמארגנת מדי שנה את המחזה המרהיב בהפקה מתוקתקת להפליא.
תחנה ראשונה
שבוע קודם, אחרי עצירת ביניים קצרה ברבת עמון ושש שעות טיסה נעימה ביותר עם Royal Jordanian וצוותה האדיב, נחתנו בהרכב משפחתי מלא - אבא, אמא ושני בנים חסרי מנוח בני 5 ו-11 בשדה התעופה Bandaranaike. בשדה כבר מחכה לנו רכב הואן שסגרנו מהארץ, ואת פנינו מקבל המדריך להמשך המסלול, חסאנת'ה נילופול, ונהגנו החרוץ. ניתן כמובן גם לקחת מונית העירה והעלות קבועה 2500 רופי מקומיים. הנסיעה להילטון קולומבו נמשכת כארבעים דקות ועוברת באזור כפרי ואחר כך בשוליה המפוייחים של העיר. זהו גם מפגש ראשון עם הנהיגה המקומית, או ליתר דיוק, עם נהגים שכל אחד מהם חושב שהוא: 1. צודק. 2. טוב יותר מהאחרים. 3. ממהר יותר ולכן צריך לפנות לו דרך. 4. נהג שודים בכיר. התוצאה: מפחידה ביותר.
ההילטון הממוקם במרכז העיר הישנה והמתפוררת, על ציר הנהר, מפגין פאר קולוניאלי מרשים. החדר שקיבלנו ענק בכל מושג שהוא ומצוייד היטב, יש מגוון מסעדות לבחירה, יש בריכת שחייה גדולה, מגרשי טניס, קונדיטוריה מפתיעה בהיצע שבה, ובקיצור, מדגים כיצד ניתן לחיות בבועה המנותקת לחלוטין מהסביבה. התרחקת 50 מטר מפתח המלון ואתה בסרי לנקה האמיתית. חם, לח ומשדר עוני, אבל, עוני נקי. האנשים ברחוב לבושים מרביתם בגדים מערביים שיצאו מהאופנה, רק נקיים ומסודרים. מי שטייל בהודו ורגיל ללכלוך ברחובות ולקבצנים המסמורטטים, ולילדים זבי החוטם שרצים אחריך בקריאות "רופי רופי", לא ימצא אותם כאן. הכל רגוע, מתנהל בקצב משלו.
תחנה ראשונה
שבוע קודם, אחרי עצירת ביניים קצרה ברבת עמון ושש שעות טיסה נעימה ביותר עם Royal Jordanian וצוותה האדיב, נחתנו בהרכב משפחתי מלא - אבא, אמא ושני בנים חסרי מנוח בני 5 ו-11 בשדה התעופה Bandaranaike. בשדה כבר מחכה לנו רכב הואן שסגרנו מהארץ, ואת פנינו מקבל המדריך להמשך המסלול, חסאנת'ה נילופול, ונהגנו החרוץ. ניתן כמובן גם לקחת מונית העירה והעלות קבועה 2500 רופי מקומיים. הנסיעה להילטון קולומבו נמשכת כארבעים דקות ועוברת באזור כפרי ואחר כך בשוליה המפוייחים של העיר. זהו גם מפגש ראשון עם הנהיגה המקומית, או ליתר דיוק, עם נהגים שכל אחד מהם חושב שהוא: 1. צודק. 2. טוב יותר מהאחרים. 3. ממהר יותר ולכן צריך לפנות לו דרך. 4. נהג שודים בכיר. התוצאה: מפחידה ביותר.
ההילטון הממוקם במרכז העיר הישנה והמתפוררת, על ציר הנהר, מפגין פאר קולוניאלי מרשים. החדר שקיבלנו ענק בכל מושג שהוא ומצוייד היטב, יש מגוון מסעדות לבחירה, יש בריכת שחייה גדולה, מגרשי טניס, קונדיטוריה מפתיעה בהיצע שבה, ובקיצור, מדגים כיצד ניתן לחיות בבועה המנותקת לחלוטין מהסביבה. התרחקת 50 מטר מפתח המלון ואתה בסרי לנקה האמיתית. חם, לח ומשדר עוני, אבל, עוני נקי. האנשים ברחוב לבושים מרביתם בגדים מערביים שיצאו מהאופנה, רק נקיים ומסודרים. מי שטייל בהודו ורגיל ללכלוך ברחובות ולקבצנים המסמורטטים, ולילדים זבי החוטם שרצים אחריך בקריאות "רופי רופי", לא ימצא אותם כאן. הכל רגוע, מתנהל בקצב משלו.
בשוק המקומי של רובע פטה (Pettah) הבנוי מערב רב (וקסום בעינינו) של רחובות שכל אחד מתמחה במוצר אחר, לא מתנפלים עליך. לא מושכים בשרוול, לא מציקים. ובעצם כן מציקים רק לאחד מהחבורה: בן החמש, בלונדיני וכחול עיניים. המקומיים לא נרגעים. כולם מתעקשים לצבוט לו את הלחי, לגעת בבלונד והאמיצים יותר מבקשים להצטלם יחד איתו. בהתחלה זה החמיא, אבל, מהר מאוד הפכה לאתגר השרדות עבור הקטן. בסמטאות אנו גם נחשפים למשקה הלאומי, המצוי בתוך אגוז קוקוס שקצהו העליון נערף, וטועמים מאפים בקונדיטוריה מקומית (זהירות: גם מה שנראה מבחוץ כמו סופגניה מתוקה מתגלה כמוקש חריף).
מרכז העסקים והמסחר של קולומבו הוא אזור הפורט (The Fort), הקרוי על שמו של מבצר שעמד ברובע זה בימי השלטון הפורטוגלי וההולנדי. כיום תופסים את מקומו בנייני משרדים, גורדי שחקים, מלונות, מרכזי קניות וחנויות. על שפת הים משתרע המדרחוב גאל פייס גרין (Galle Face Green) לאורך של כקילומטר וחצי. זוהי הריאה הירוקה של העיר, ואתר הפיקניקים המועדף על תושביה.
את היום שלמחרת אנו מבלים בבריכה של ההילטון, בקפיצה רגלית לטיילת הארוכה ארוכה (5 דקות הליכה מהמלון), בביקור במקדש הינדי עתיק, אליו אנו מגיעים בנסיעה בטוק-טוק, כלי הרכב הנפוץ ביותר באי, שהוא הכלאה בין אופנוע וריקשה ומתאים להסעה של 2 מבוגרים, ובלחץ קל גם סוחב בכבוד זוג ושני ילדים. את היום מקנחים בארוחה הודית במלון שנמשכת לא פחות משעה וחצי, טעימה טעימה, אך כזו שנעה בין חריפות מתונה לחריפות זועקת.
ברוכים הבאים לסרי לנקה.
סרי לנקה, "הדמעה של הודו", הממוקמת בקצה הדרום מזרחי של תת היבשת ההודית, על כ-20 מליון תושביה, עברה טלטלות רבות במהלך השנים. לאחר מאות שנות התכתשות בין ממלכות קטנות ובינן וההודים, הגיעו לאי הפורטוגזים בתחילת המאה ה-16 והקימו בו תחנות מסחר לתבלינים. אחריהם הגיעו ההולנדים ששלטו באי למשך כ-150 שנה, אבל, את החותם המשמעותי ביותר הותירו הבריטים, שכבשו את האי בשנת 1815. הם זיהו את הפוטנציאל הטבעי, סללו מסילות ברזל, הקימו מבנים מרשימים - בעיקר בקולומבו ובקאנדי, עקרו את מטעי הקפה שבאי והחליפו אותם במטעי תה והביאו למטעים פועלים טאמילים מדרום הודו, צעד שעלה לאי השלו במלחמת אזרחים עקובה מדם, שהסתיימה לא מכבר. הבריטים כינו את האי "ציילון" והרפו את האחיזה במקום רק בשנת 1948. בשנת 1972 שונה שם האי לסרי לנקה.
זן מכל הצדדים
120 ק"מ בלבד מפרידים בין קולומבו ליעד הראשון שלנו, ה-Amanwella (בסינהלית: "החוף השקט"), ריזורט נופש עטור כוכבים, לא רחוק מהעיירה Tangalle, בדרומה של סרי לנקה. 120 ק"מ, שבמצב עניינים רגיל, צריכים היו לגזול מזמננו כשעה וחצי, נמתחים, בדיוק כפי שהזהיר אותנו חסנת'ה, מעל שש שעות. הכביש ה"מהיר" שסובב סביב כל האי, הוא רק בן שני מסלולים, שעליהם מתחרים ראש בראש, משאיות, טוקטוקים, אופניים, וכלי רכב שונים שבמרבית המקרים עמוסי סחורות או בני אדם. הכללים על הכביש הם פשוטים: אין כללים. אתה נוסע ישר ולא מביט לצדדים, מפעיל את הצופר, ומקווה שלאלה שבאים מולך, או משייטים לצידך, אכפת יותר מהחיים. הדרך, עוברת בין ערים ועיירות שאינם נגמרים: יצאת מעיירה אחת ואתה כבר בלבה של עיירה אחרת, והמשמעות: נסיעה איטית, סביב ככרות זעירות, ובין שלל הולכי רגל שיש להם המון זמן להעביר. רק אחרי מספר שעות נהיגה, אנו מגיעים לאזור צפוף פחות, שמשני צידיו שדות אורז אינסופיים, המנוקדים פה ושם בכתמי פרחי לוטוס לבנים, שקצת שוברים את המונוטוניות הירוקה. באחד השלבים אנו עוצרים לקבלת הסבר קטן על גידול האורז, מה שמשאיר פעורי פה את הילדים, שהיו משוכנעים עד היום שהאורז גדל בשקיות ניילון עם אריזה הרמטית.
אחרי שש שעות אנו חולפים על פני שלט קטן ומהוה בצד הדרך. "Amanwella". וחץ קטן. וזהו. בחריקת בלמים אנו מושכים ימינה, רק כדי לגלות שאנו בפתחה של דרך עפר לא סלולה, צרה צרה, כשמשני צידי הדרך בתיו של כפר מקומי ואינספור עצי קוקוס. עשר דקות נהיגה בשביל הירוק והנה אנו נעצרים מול משטח חמרה אדום. בצמוד אליו מבנה, איך לומר, "זני" בעליל. שתי נערות חמד מקבלות את פנינו בקידה, נותנות לכל אחד כוס משקה חלב קוקוס קר ומציידת כל אחד מאיתנו בערימת עלים גדולים כאות ברכה. מאחור מתגלים בתים נמוכים המתמזגים עם הנוף, מסודרים בטרסות ומשקיפים כולם אל אחד החופים היותר "חופיים" שניתן לדמיין. חולות זהב, עצי קוקוס, גלים גדולים נשברים אל החוף, ופה ושם מישהו פיזר על קו המים לקישוט סירות דייג שנראות מוכנות ליציאה לדרך.
במבנה המרכזי של המלון ממוקם בר ענק ומזמין שמגיש בעיקר מיצי פירות מקומיים, ומסעדה, נטולי חלונות או דלתות, כשהם פתוחים לאוויר החופשי, כחלק, כך אנו למדים מאוחר יותר, מתפיסת העולם של האדריכל הידוע ביותר בסרי לנקה, ג'פרי באווה (Geoffrey Bawa), ואחד האהודים יותר על אנשי רשת Aman מבעלי המקום. בספריה הנעימה שבמקום יש אינספור ספרי אמנות ודת ומחשב למי שממש לא מצליח להתנתק.
מרכז העסקים והמסחר של קולומבו הוא אזור הפורט (The Fort), הקרוי על שמו של מבצר שעמד ברובע זה בימי השלטון הפורטוגלי וההולנדי. כיום תופסים את מקומו בנייני משרדים, גורדי שחקים, מלונות, מרכזי קניות וחנויות. על שפת הים משתרע המדרחוב גאל פייס גרין (Galle Face Green) לאורך של כקילומטר וחצי. זוהי הריאה הירוקה של העיר, ואתר הפיקניקים המועדף על תושביה.
את היום שלמחרת אנו מבלים בבריכה של ההילטון, בקפיצה רגלית לטיילת הארוכה ארוכה (5 דקות הליכה מהמלון), בביקור במקדש הינדי עתיק, אליו אנו מגיעים בנסיעה בטוק-טוק, כלי הרכב הנפוץ ביותר באי, שהוא הכלאה בין אופנוע וריקשה ומתאים להסעה של 2 מבוגרים, ובלחץ קל גם סוחב בכבוד זוג ושני ילדים. את היום מקנחים בארוחה הודית במלון שנמשכת לא פחות משעה וחצי, טעימה טעימה, אך כזו שנעה בין חריפות מתונה לחריפות זועקת.
ברוכים הבאים לסרי לנקה.
סרי לנקה, "הדמעה של הודו", הממוקמת בקצה הדרום מזרחי של תת היבשת ההודית, על כ-20 מליון תושביה, עברה טלטלות רבות במהלך השנים. לאחר מאות שנות התכתשות בין ממלכות קטנות ובינן וההודים, הגיעו לאי הפורטוגזים בתחילת המאה ה-16 והקימו בו תחנות מסחר לתבלינים. אחריהם הגיעו ההולנדים ששלטו באי למשך כ-150 שנה, אבל, את החותם המשמעותי ביותר הותירו הבריטים, שכבשו את האי בשנת 1815. הם זיהו את הפוטנציאל הטבעי, סללו מסילות ברזל, הקימו מבנים מרשימים - בעיקר בקולומבו ובקאנדי, עקרו את מטעי הקפה שבאי והחליפו אותם במטעי תה והביאו למטעים פועלים טאמילים מדרום הודו, צעד שעלה לאי השלו במלחמת אזרחים עקובה מדם, שהסתיימה לא מכבר. הבריטים כינו את האי "ציילון" והרפו את האחיזה במקום רק בשנת 1948. בשנת 1972 שונה שם האי לסרי לנקה.
זן מכל הצדדים
120 ק"מ בלבד מפרידים בין קולומבו ליעד הראשון שלנו, ה-Amanwella (בסינהלית: "החוף השקט"), ריזורט נופש עטור כוכבים, לא רחוק מהעיירה Tangalle, בדרומה של סרי לנקה. 120 ק"מ, שבמצב עניינים רגיל, צריכים היו לגזול מזמננו כשעה וחצי, נמתחים, בדיוק כפי שהזהיר אותנו חסנת'ה, מעל שש שעות. הכביש ה"מהיר" שסובב סביב כל האי, הוא רק בן שני מסלולים, שעליהם מתחרים ראש בראש, משאיות, טוקטוקים, אופניים, וכלי רכב שונים שבמרבית המקרים עמוסי סחורות או בני אדם. הכללים על הכביש הם פשוטים: אין כללים. אתה נוסע ישר ולא מביט לצדדים, מפעיל את הצופר, ומקווה שלאלה שבאים מולך, או משייטים לצידך, אכפת יותר מהחיים. הדרך, עוברת בין ערים ועיירות שאינם נגמרים: יצאת מעיירה אחת ואתה כבר בלבה של עיירה אחרת, והמשמעות: נסיעה איטית, סביב ככרות זעירות, ובין שלל הולכי רגל שיש להם המון זמן להעביר. רק אחרי מספר שעות נהיגה, אנו מגיעים לאזור צפוף פחות, שמשני צידיו שדות אורז אינסופיים, המנוקדים פה ושם בכתמי פרחי לוטוס לבנים, שקצת שוברים את המונוטוניות הירוקה. באחד השלבים אנו עוצרים לקבלת הסבר קטן על גידול האורז, מה שמשאיר פעורי פה את הילדים, שהיו משוכנעים עד היום שהאורז גדל בשקיות ניילון עם אריזה הרמטית.
אחרי שש שעות אנו חולפים על פני שלט קטן ומהוה בצד הדרך. "Amanwella". וחץ קטן. וזהו. בחריקת בלמים אנו מושכים ימינה, רק כדי לגלות שאנו בפתחה של דרך עפר לא סלולה, צרה צרה, כשמשני צידי הדרך בתיו של כפר מקומי ואינספור עצי קוקוס. עשר דקות נהיגה בשביל הירוק והנה אנו נעצרים מול משטח חמרה אדום. בצמוד אליו מבנה, איך לומר, "זני" בעליל. שתי נערות חמד מקבלות את פנינו בקידה, נותנות לכל אחד כוס משקה חלב קוקוס קר ומציידת כל אחד מאיתנו בערימת עלים גדולים כאות ברכה. מאחור מתגלים בתים נמוכים המתמזגים עם הנוף, מסודרים בטרסות ומשקיפים כולם אל אחד החופים היותר "חופיים" שניתן לדמיין. חולות זהב, עצי קוקוס, גלים גדולים נשברים אל החוף, ופה ושם מישהו פיזר על קו המים לקישוט סירות דייג שנראות מוכנות ליציאה לדרך.
במבנה המרכזי של המלון ממוקם בר ענק ומזמין שמגיש בעיקר מיצי פירות מקומיים, ומסעדה, נטולי חלונות או דלתות, כשהם פתוחים לאוויר החופשי, כחלק, כך אנו למדים מאוחר יותר, מתפיסת העולם של האדריכל הידוע ביותר בסרי לנקה, ג'פרי באווה (Geoffrey Bawa), ואחד האהודים יותר על אנשי רשת Aman מבעלי המקום. בספריה הנעימה שבמקום יש אינספור ספרי אמנות ודת ומחשב למי שממש לא מצליח להתנתק.
סוויטות המגורים הענקיות בגודלן, אליהן מגיעים ברכבי באגי חשמליים, בגווני חול אדמדם ועץ טבעי כהה, משדרות גם הן את אותה אווירה מאופקת ומינימליסטית והעיצוב משלב חומרים מקומיים עם פרטי ריהוט ואיבזור עכשוויים להפליא (ראה אמבט גדול מידות שניצב לו בחלל הפתוח). לכל יחידת מגורים בריכה צמודה משלה ונוף (כולל מהשירותים) היישר אל חורשת עצי קוקוס ואל האוקיינוס, שמהרעש שהוא מקים קשה להתעלם לאורך כל היום, ובמיוחד בלילה.
הפעילות במשך היום באתר די בסיסית. בהיעדר אטרקציות בסביבה הקרובה, אלא אם כן רוצים לעשות סיבוב בכפר שמקיף את הריזורט (אין גדרות, וגם זה חלק מתפיסת העולם כאן), לבדוק איך חיים המקומיים, הבחירה היא בין הבריכה הגדולה שמשקיפה אל הים, או החוף עצמו, עם העדפה ברורה לחול הזהוב. בבוקר הראשון, יצאנו לבחון מקרוב את החוף. לשחות למרחק גדול היה קצת קשה בגלל גובה הגלים, אבל, השכשוך במים הנמוכים בהחלט היה מספק. במרחק כ-200 מטר לאורך החוף, כך גילינו מסתתר בסבך מבנה נוסף, שאנשיו דאגו ברגע שראו אותנו מתקרבים, לפרוש עבורנו מגבות לבנות על מיטות החוף שהיו פזורות מסביב ולצייד כל אחד מאיתנו בבקבוק מים קרים. את שעות הערב נטולות הטלויזיה (עוד חלק מהפילוסופיה המקומית), בילינו על המרפסת רחבת הידיים, בנסיון לחקות את אנשי "השרדות" ולפתוח, כשאנו מצויידים רק בסכין פירות, שני אגוזי קוקוס קשים, מאבק שהוכתר בהצלחה לאחר מעל שעתיים של קרב אכזרי שהשאיר המון עבודה למנקה, אבל, בהחלט גיבש את החבורה.
הפעילות במשך היום באתר די בסיסית. בהיעדר אטרקציות בסביבה הקרובה, אלא אם כן רוצים לעשות סיבוב בכפר שמקיף את הריזורט (אין גדרות, וגם זה חלק מתפיסת העולם כאן), לבדוק איך חיים המקומיים, הבחירה היא בין הבריכה הגדולה שמשקיפה אל הים, או החוף עצמו, עם העדפה ברורה לחול הזהוב. בבוקר הראשון, יצאנו לבחון מקרוב את החוף. לשחות למרחק גדול היה קצת קשה בגלל גובה הגלים, אבל, השכשוך במים הנמוכים בהחלט היה מספק. במרחק כ-200 מטר לאורך החוף, כך גילינו מסתתר בסבך מבנה נוסף, שאנשיו דאגו ברגע שראו אותנו מתקרבים, לפרוש עבורנו מגבות לבנות על מיטות החוף שהיו פזורות מסביב ולצייד כל אחד מאיתנו בבקבוק מים קרים. את שעות הערב נטולות הטלויזיה (עוד חלק מהפילוסופיה המקומית), בילינו על המרפסת רחבת הידיים, בנסיון לחקות את אנשי "השרדות" ולפתוח, כשאנו מצויידים רק בסכין פירות, שני אגוזי קוקוס קשים, מאבק שהוכתר בהצלחה לאחר מעל שעתיים של קרב אכזרי שהשאיר המון עבודה למנקה, אבל, בהחלט גיבש את החבורה.
המקום מציע כחלק מהבילוי גם שלל טיפולי ספא והגאווה המקומית היא על טיפולי האיורודה, תורה שלמה של טיפולים העושה שימוש רחב בשמנים אתריים וצמחיים, המסייעים לאזן בין הגוף והנפש ומשלבים טיפול עיסוי מפנק. האיורודה, שפרושה "מדע טבעי-הוליסטי", נחשבת לאחת השיטות הטיפוליות העתיקות בעולם. אני בחרתי לאחד הערבים את טיפול האיורודה האטרקטיבי והמפורסם ביותר: עיסוי עדין בשמנים, המתבצע על כל הגוף, מהראש ועד כפות הרגליים, שבסופו מסכו שמן על מצחי ועל ה"עין השלישית" שהוא אזור בלוטת יותרת המוח. לא ברור איזה בעיות פתר הטיפול, אבל, מה שבטוח השינה באותו לילה היתה שלווה במיוחד.
כיבוש ההר
למחרת, אחרי ארוחת בוקר של שלל פירות טרופיים, חביתיות בהכנה אישית, קרואסונים שאפה הקונדיטור הצרפתי של המקום, וקפה ריחני, החלטנו שאנו מוכנים לכבוש את אחד היעדים היותר ידועים בסביבה: מקדש הסלע של מולגיריגאלה (Mulgirigala). "לכבוש", פשוט כמשמעו. הסיבה, מדובר בסלע ענק, מוקף חורש טבעי, המיתמר לגובה של מעל 200 מטר, ששימושים ראשונים בו נעשו כבר כמאתיים שנה לפניה"ס, ובמאות השנים האחרונות שימש כמנזר בודהיסטי. במאה ה-19 הוא עלה לכותרות כאשר התגלו בו כתבים עתיקים שהיוו בסיס לפיענוח טקסטים מקודשים, ה- Mahavamsa, שכוללים את תיעוד ההסטוריה הקדומה של האי. 533 מדרגות מפרידות בין תחילת המסלול לסופו. חלקן תלולות, חלקן תלולות מאוד, חצובות בסלע זקוף, כשרק מעקה יד מחליד תומך בעולים. תוסיפו לתמונה שמש יוקדת, את העובדה שהקשישות הסרי לנקאיות כנראה נחונו בכושר גופני מעולה (ובטוח יותר טוב משלי) מה שנתן להם יתרון רציני בעליה הקשה (ופגם קשות באגו שלי) ואת החשש ששני הצאצאים יחליטו להדגים כמה מיכולות הסופרמן שלהם כאן, עשו את העליה לקשה במיוחד. העצירות בדרך התגלו כהכרחיות, לאיסוף הנשימה, ולהצצה בעצי ה-Bo הקדושים (שלפחות אחד מהם הוא מצאצאי עץ הבודהי תחתיו ישב בודהה) ובמערות חצובות בסלע, שבתוכן פסלי בודהה מרשימים ושלל ציורי קיר. סביב אחד הבודהות היתה התקהלות קטנה, והוסבר לנו שהפסל הזה במיוחד עונה למשאלות המאמינים. המנוחה כללה גם לגימה של תה שנרקח מצמחים מקומיים וחוזק בדבש קוקוס. בפסגה חווינו אכזבה קלה, שכן להוציא בקתה קטנה ובה שלושה פסלי בודהה קטנטנים ונוף משגע, המשטח היה ריק לחלוטין.
כיבוש ההר
למחרת, אחרי ארוחת בוקר של שלל פירות טרופיים, חביתיות בהכנה אישית, קרואסונים שאפה הקונדיטור הצרפתי של המקום, וקפה ריחני, החלטנו שאנו מוכנים לכבוש את אחד היעדים היותר ידועים בסביבה: מקדש הסלע של מולגיריגאלה (Mulgirigala). "לכבוש", פשוט כמשמעו. הסיבה, מדובר בסלע ענק, מוקף חורש טבעי, המיתמר לגובה של מעל 200 מטר, ששימושים ראשונים בו נעשו כבר כמאתיים שנה לפניה"ס, ובמאות השנים האחרונות שימש כמנזר בודהיסטי. במאה ה-19 הוא עלה לכותרות כאשר התגלו בו כתבים עתיקים שהיוו בסיס לפיענוח טקסטים מקודשים, ה- Mahavamsa, שכוללים את תיעוד ההסטוריה הקדומה של האי. 533 מדרגות מפרידות בין תחילת המסלול לסופו. חלקן תלולות, חלקן תלולות מאוד, חצובות בסלע זקוף, כשרק מעקה יד מחליד תומך בעולים. תוסיפו לתמונה שמש יוקדת, את העובדה שהקשישות הסרי לנקאיות כנראה נחונו בכושר גופני מעולה (ובטוח יותר טוב משלי) מה שנתן להם יתרון רציני בעליה הקשה (ופגם קשות באגו שלי) ואת החשש ששני הצאצאים יחליטו להדגים כמה מיכולות הסופרמן שלהם כאן, עשו את העליה לקשה במיוחד. העצירות בדרך התגלו כהכרחיות, לאיסוף הנשימה, ולהצצה בעצי ה-Bo הקדושים (שלפחות אחד מהם הוא מצאצאי עץ הבודהי תחתיו ישב בודהה) ובמערות חצובות בסלע, שבתוכן פסלי בודהה מרשימים ושלל ציורי קיר. סביב אחד הבודהות היתה התקהלות קטנה, והוסבר לנו שהפסל הזה במיוחד עונה למשאלות המאמינים. המנוחה כללה גם לגימה של תה שנרקח מצמחים מקומיים וחוזק בדבש קוקוס. בפסגה חווינו אכזבה קלה, שכן להוציא בקתה קטנה ובה שלושה פסלי בודהה קטנטנים ונוף משגע, המשטח היה ריק לחלוטין.
בסמטאות נווה צדק
בדרך ליעד הבא, העיר גלה (Galle), אנו עוצרים בחוות צבי הים של קוסוגודה (Kosagoda) שעל החוף. 200 רופי כניסה ואתה הופך לשותף פעיל בהצלת הצבים ההולכים ונכחדים מידיהם של הדייגים המקומיים. כשמזהים על החוף ביצים המוכנות לבקיעה אוספים אותן ומביאים אותן לשטח חולי מגודר. שם, תחת שמירה צמודה יבקעו הצבים ויעברו מייד לבריכות גדולות יותר וגדולות יותר. בסוף התהליך הם משוחררים חזרה לים. עבור הילדים החוייה מרעישה: ניתן לטבול ידיים במי הבריכות ולגעת בצבים הקטנים.
העצירה הבאה מפתיעה אף היא: ה-Blow Hole, הוא אתר מעשה ידי הטבע, הצמוד לקו החוף. מדובר בתצורת סלעים מיוחדת אליה מתנפצים גלי הים היוצרים מעין גייזר, או מזרקה טבעית היכולה להגיע במקרים מסויימים עד לגובה של 15 מטר. הכניסה עולה 200 רופי ובהחלט שווה השקעה של חצי שעה עצירה.
ק"מ ספורים משם מחכה לנו מלון נוסף ברשת Aman - ה- Amangalle, פעם מפקדתו של המושל ההולנדי ואחר משכנם של חיילי בריטים והיום מלון פאר (300 עד 1300 דולר ללילה - כולל שרת צמוד שידאג לאורך שהייתנו במקום ברצינות רבה ובמסירות לכל בקשה קטנה כגדולה).
גלה בת ה-400, מזכירה לנו את שכונת נוה צדק התל אביבית, על סמטאותיה הצפופות וגגותיה האדומים, וגם היא אתר מורשת עולמית. העבר הקולוניאלי השתמר כאן להפליא וגולת הכותרת היא המבצר ההולנדי מ-1663 ושלל כנסיות הולנדיות שקפאו בזמן. המלון אליו אנו מכוונים נולד בשנת 1863 ומאז השאירו במבנה המרשים את חותמם סוחרים אנגלים והולנדים, הרפתקנים ומגלי עולם. המקום באמת מרשים. ההוד הקולוניאלי נשקף מכל פינה, מאולם הכניסה הגבוה שבתקרתו נברשות קריסטל ומאווררי עץ שמסתובבים לאט, דרך חדר האוכל שבו ריהוט תקופתי, מפות מעומלנות וכלי כסף נוצצים. החדרים, שגם הם משדרים פאר של פעם, ריהוט עתיק מקורי, עם מגע עכשווי, מריחים מדונג דבורים שבעזרתו קיבלה רצפת הטיק בת ה-300 את הברק שלה, ומשקיפים אל הגגות האדומים של העיר העתיקה. וכן, גם כאן אין טלויזיות בחדרים, אבל יש מערכת חכמה של "בוס" ודיסק ג'אז שמחכה לנו וינוגן במהלך שהייתנו שוב ושוב ושוב.
גם כאן, הטכס חוזר על עצמו. מגיעים לחדרים, שולפים את "תיק הבריכה" ויורדים לבחון את מאגר המים המקומי. הבריכה ממוקדמת בלב גינה פורחת בצל עצים, בצמוד לאיזור היוגה והמדיטציה. הילדים, אולי בהשפעת הסובב, מתחילים את ה'סשן' הרטוב בשקט, אבל, מהר מאוד חוזרים למסלול הרגיל והרעשני. אני בינתיים הולך לספרייה הצמודה שעמוסה בספרי הסטוריה ואמנות, להתרשם מאוסף החפצים והעתיקות שנאספו לאורך השנים ומנצל את העובדה שיש כאן מחשב עם חיבור אינטרנט מהיר לבדיקה זריזה של דואר מהבית.
בדרך ליעד הבא, העיר גלה (Galle), אנו עוצרים בחוות צבי הים של קוסוגודה (Kosagoda) שעל החוף. 200 רופי כניסה ואתה הופך לשותף פעיל בהצלת הצבים ההולכים ונכחדים מידיהם של הדייגים המקומיים. כשמזהים על החוף ביצים המוכנות לבקיעה אוספים אותן ומביאים אותן לשטח חולי מגודר. שם, תחת שמירה צמודה יבקעו הצבים ויעברו מייד לבריכות גדולות יותר וגדולות יותר. בסוף התהליך הם משוחררים חזרה לים. עבור הילדים החוייה מרעישה: ניתן לטבול ידיים במי הבריכות ולגעת בצבים הקטנים.
העצירה הבאה מפתיעה אף היא: ה-Blow Hole, הוא אתר מעשה ידי הטבע, הצמוד לקו החוף. מדובר בתצורת סלעים מיוחדת אליה מתנפצים גלי הים היוצרים מעין גייזר, או מזרקה טבעית היכולה להגיע במקרים מסויימים עד לגובה של 15 מטר. הכניסה עולה 200 רופי ובהחלט שווה השקעה של חצי שעה עצירה.
ק"מ ספורים משם מחכה לנו מלון נוסף ברשת Aman - ה- Amangalle, פעם מפקדתו של המושל ההולנדי ואחר משכנם של חיילי בריטים והיום מלון פאר (300 עד 1300 דולר ללילה - כולל שרת צמוד שידאג לאורך שהייתנו במקום ברצינות רבה ובמסירות לכל בקשה קטנה כגדולה).
גלה בת ה-400, מזכירה לנו את שכונת נוה צדק התל אביבית, על סמטאותיה הצפופות וגגותיה האדומים, וגם היא אתר מורשת עולמית. העבר הקולוניאלי השתמר כאן להפליא וגולת הכותרת היא המבצר ההולנדי מ-1663 ושלל כנסיות הולנדיות שקפאו בזמן. המלון אליו אנו מכוונים נולד בשנת 1863 ומאז השאירו במבנה המרשים את חותמם סוחרים אנגלים והולנדים, הרפתקנים ומגלי עולם. המקום באמת מרשים. ההוד הקולוניאלי נשקף מכל פינה, מאולם הכניסה הגבוה שבתקרתו נברשות קריסטל ומאווררי עץ שמסתובבים לאט, דרך חדר האוכל שבו ריהוט תקופתי, מפות מעומלנות וכלי כסף נוצצים. החדרים, שגם הם משדרים פאר של פעם, ריהוט עתיק מקורי, עם מגע עכשווי, מריחים מדונג דבורים שבעזרתו קיבלה רצפת הטיק בת ה-300 את הברק שלה, ומשקיפים אל הגגות האדומים של העיר העתיקה. וכן, גם כאן אין טלויזיות בחדרים, אבל יש מערכת חכמה של "בוס" ודיסק ג'אז שמחכה לנו וינוגן במהלך שהייתנו שוב ושוב ושוב.
גם כאן, הטכס חוזר על עצמו. מגיעים לחדרים, שולפים את "תיק הבריכה" ויורדים לבחון את מאגר המים המקומי. הבריכה ממוקדמת בלב גינה פורחת בצל עצים, בצמוד לאיזור היוגה והמדיטציה. הילדים, אולי בהשפעת הסובב, מתחילים את ה'סשן' הרטוב בשקט, אבל, מהר מאוד חוזרים למסלול הרגיל והרעשני. אני בינתיים הולך לספרייה הצמודה שעמוסה בספרי הסטוריה ואמנות, להתרשם מאוסף החפצים והעתיקות שנאספו לאורך השנים ומנצל את העובדה שיש כאן מחשב עם חיבור אינטרנט מהיר לבדיקה זריזה של דואר מהבית.
במהלך היום אנו מספיקים לשוטט בשוק המקומי שכולל הרבה ירקות ופירות מקומיים, בגדים שמשדרים "ככה התלבשו בשנות ה-50", ביער גשם המרוחק כחצי שעת נסיעה ובו מגוון תצורות צומח וחי, וגולת הכותרת היא ביקור במקדש של Yatagala בן ה-2000, שמוקף כולו בעצי "בו", המשמש כמקום עלייה לרגל.
גלה העתיקה, כך גילינו, שווה סיור בן כמה שעות. במהלכו נחשפנו להרבה מורשת הולנדית והרבה אבק שיפוצים. נראה שהמקום כולו משתפץ וההקבלה לנווה צדק התל אביבית, רק מתחזקת כשאנו שומעים שגם כאן יש תהליך מזורז, בו התושבים המקוריים, והעניים, מוכרים בהרבה כסף את בתיהם, לטובת העשירים המקומיים, שמביאים איתם גם את בתי הקפה הקטנים, בוטיקים יקרים ותנופת שיפוצים בלתי פוסקת. אנו מבקרים במגדלור, מטיילים על החומה, בבית המשפט שהשתמר במלואו ואף מציצים לתוך קתדרלת סנט אלויסיוס. עם צלצול השעה ארבע במגדל הפעמון אנו חוזרים מהר למרפסת הגדולה במלון בדיוק בזמן לטכס התה של אחר הצהריים, שכולל תה ציילוני ריחני, עוגיות זנגוויל אנגליות וריבה תוצרת בית. אכן, קשים חייו של כובש קולוניאלי...
הולכים אחרי העדר
להגיע לעצירה הבאה שלנו, הפארק הלאומי בונדאלה (Bundala National Park), לוקח לנו יום שלם של נסיעה לא קלה - וכאן מוכיח עצמו הואן הממוזג במלא גדולתו: ניתן להתרווח, ניתן לתפוס ספסל אחורי לתנומה קלה, או לקריאת ספר.
האתר עצמו פחות מוכר משמורות טבע אחרות באי דוגמת יאלה (Yala), אבל בהחלט, כפי שמתברר, מספק אותנו. בזמן שאנו לועסים את העוף המטוגן באחת ממסעדות הדרכים המקומיות, מספר לנו חסאנת'ה המדריך, ש"במקרה" פגש את אחד מנהגי הספארי היותר מוכשרים באזור והוא מוכן לקחת אותנו בג'יפ שלו לסיור בשמורה, סיפור של 50 דולר - כולל הרכב ועלות הכניסה (כלי רכב 'רכים' אינם מורשים להכנס לשם ומהר מאוד נגלה גם מדוע...). המסלול מוביל אותנו בדרך לא דרך, בין כפרים קטנים. הילדים מנצלים את העובדה שמדובר בג'יפ ללא גג ומבצעים לאורך כל הדרך את הגירסה היבשתית ל"אני מלך העולם" ומפחידים קופים מזדמנים וזקנות שחוצות את הכביש, או עומדות ליד הבאר הפרטית ורוחצות את הבגדים. הכניסה לשמורה עצמה רק מחמירה את תנאי הדרך. או את תנאי האי-דרך. בשביל זה ה-4X4. אנו באזור סוואנה סבוך, עמוס שיחים נמוכים ומקבצי עצי ענק ירוקי עד. מרחוק, ברקע, מנצנצים מימיו של אגם קטן ועופות מים מנמיכי טוס חולפים מדי פעם מעל הראש.
אחרי 45 דקות של שיטוט, שמהצד נראה חסר תכלית ואינספור "משעמם כאן", מצד הילדים, גם אני מתחיל לגלות סימני שבירה. "איפה בעלי החיים"?, אני שואל את המדריך שלנו. "סבלנות", הוא משיב וממשיך לנסוע לאט, מביט מדי פעם לכיוון היער. ונעצר. "שששש...", הוא משתיק את המהומה שמאחור. "עכשיו שקט מוחלט!". ואז זה קורה. הענפים באחת מקבוצות העצים המרוחקות זזים מעט, וחדק הססן יוצא החוצה כפריסקופ הבוקע מתוך המים, בוחן את הסביבה. אחריו מופיע גם בעל החדק. הוא יוצא כולו אל האור ומציץ לצדדים. מחליט שהג'יפ באופק לא מסוכן ומשמיע תרועה. ואז, אחד אחרי השני, יוצאת לה שיירת פילים מתוך הסבך. פילים גדולים, קטנים ותינוקות, עושים את דרכם לכיוון המים. עוד אחד ועוד אחד. אנחנו סופרים מעל 80 פילי פרא. אין גדרות, אין שומרים. רק טבע, פילים ואנחנו במין שקט שאנו לא רגילים אליו.
גלה העתיקה, כך גילינו, שווה סיור בן כמה שעות. במהלכו נחשפנו להרבה מורשת הולנדית והרבה אבק שיפוצים. נראה שהמקום כולו משתפץ וההקבלה לנווה צדק התל אביבית, רק מתחזקת כשאנו שומעים שגם כאן יש תהליך מזורז, בו התושבים המקוריים, והעניים, מוכרים בהרבה כסף את בתיהם, לטובת העשירים המקומיים, שמביאים איתם גם את בתי הקפה הקטנים, בוטיקים יקרים ותנופת שיפוצים בלתי פוסקת. אנו מבקרים במגדלור, מטיילים על החומה, בבית המשפט שהשתמר במלואו ואף מציצים לתוך קתדרלת סנט אלויסיוס. עם צלצול השעה ארבע במגדל הפעמון אנו חוזרים מהר למרפסת הגדולה במלון בדיוק בזמן לטכס התה של אחר הצהריים, שכולל תה ציילוני ריחני, עוגיות זנגוויל אנגליות וריבה תוצרת בית. אכן, קשים חייו של כובש קולוניאלי...
הולכים אחרי העדר
להגיע לעצירה הבאה שלנו, הפארק הלאומי בונדאלה (Bundala National Park), לוקח לנו יום שלם של נסיעה לא קלה - וכאן מוכיח עצמו הואן הממוזג במלא גדולתו: ניתן להתרווח, ניתן לתפוס ספסל אחורי לתנומה קלה, או לקריאת ספר.
האתר עצמו פחות מוכר משמורות טבע אחרות באי דוגמת יאלה (Yala), אבל בהחלט, כפי שמתברר, מספק אותנו. בזמן שאנו לועסים את העוף המטוגן באחת ממסעדות הדרכים המקומיות, מספר לנו חסאנת'ה המדריך, ש"במקרה" פגש את אחד מנהגי הספארי היותר מוכשרים באזור והוא מוכן לקחת אותנו בג'יפ שלו לסיור בשמורה, סיפור של 50 דולר - כולל הרכב ועלות הכניסה (כלי רכב 'רכים' אינם מורשים להכנס לשם ומהר מאוד נגלה גם מדוע...). המסלול מוביל אותנו בדרך לא דרך, בין כפרים קטנים. הילדים מנצלים את העובדה שמדובר בג'יפ ללא גג ומבצעים לאורך כל הדרך את הגירסה היבשתית ל"אני מלך העולם" ומפחידים קופים מזדמנים וזקנות שחוצות את הכביש, או עומדות ליד הבאר הפרטית ורוחצות את הבגדים. הכניסה לשמורה עצמה רק מחמירה את תנאי הדרך. או את תנאי האי-דרך. בשביל זה ה-4X4. אנו באזור סוואנה סבוך, עמוס שיחים נמוכים ומקבצי עצי ענק ירוקי עד. מרחוק, ברקע, מנצנצים מימיו של אגם קטן ועופות מים מנמיכי טוס חולפים מדי פעם מעל הראש.
אחרי 45 דקות של שיטוט, שמהצד נראה חסר תכלית ואינספור "משעמם כאן", מצד הילדים, גם אני מתחיל לגלות סימני שבירה. "איפה בעלי החיים"?, אני שואל את המדריך שלנו. "סבלנות", הוא משיב וממשיך לנסוע לאט, מביט מדי פעם לכיוון היער. ונעצר. "שששש...", הוא משתיק את המהומה שמאחור. "עכשיו שקט מוחלט!". ואז זה קורה. הענפים באחת מקבוצות העצים המרוחקות זזים מעט, וחדק הססן יוצא החוצה כפריסקופ הבוקע מתוך המים, בוחן את הסביבה. אחריו מופיע גם בעל החדק. הוא יוצא כולו אל האור ומציץ לצדדים. מחליט שהג'יפ באופק לא מסוכן ומשמיע תרועה. ואז, אחד אחרי השני, יוצאת לה שיירת פילים מתוך הסבך. פילים גדולים, קטנים ותינוקות, עושים את דרכם לכיוון המים. עוד אחד ועוד אחד. אנחנו סופרים מעל 80 פילי פרא. אין גדרות, אין שומרים. רק טבע, פילים ואנחנו במין שקט שאנו לא רגילים אליו.
מיד אחרי שהפילים מתפלשים במים ומכסים עצמם בחול, הם יוצאים למלאכת האכילה ואנו מעיזים להתקרב יותר, כמעט ונמצאים במרחק נגיעה מהם. הנהג שלנו מזעיק בינתיים בלחישה בקשר את חבריו ועוד ארבעה לנדרוברים עמוסי תיירים מצטרפים למחזה המרהיב. אנו נשארים עם הפילים עד סיום ארוחת הערב וכמו שהופיעו מהשיחים הסבוכים, כך הם גם הולכים ונעלמים לנו. איזה מחזה.
ועוד מדרגות
הדרך לקאנדי, חביבת התיירים ובירתה התרבותית של סרי לנקה, יעדינו הבא, עוברת בנינוחות רבה. השגרה משתלטת עלינו. כל אחד כבר יודע היכן הפינה שלו בואן וסדר ההעמסה והפריקה הם כבר חלק מההווי היומי, כמו גם העצירות במיני-מרקטים שבדרך, להצטיידות בשתייה קרה ובקרטיבים.
המלון בו בחרנו לשהות מהווה אף הוא שריד לתקופות אחרות: המהאוולי ריץ' (Mahaweli Reach), משקיף אל הנהר הארוך ביותר באי - ה-Mahaweli. זהו המלון הראשון בקאנדי שזכה לחמישה כוכבים, והוא מפגין את אותו צירוף מילים בהם התמחו האנגלים: "פאר צנוע". מלון גדול, המתפרש על שטח רחב ידיים, מוקף עצים ירוקי עד שעליהם מטפסים סנאים וקופי מקק (ואכן האורחים מתבקשים לנעול חלונות ודלתות בצאתם מהחדר...).
ועוד מדרגות
הדרך לקאנדי, חביבת התיירים ובירתה התרבותית של סרי לנקה, יעדינו הבא, עוברת בנינוחות רבה. השגרה משתלטת עלינו. כל אחד כבר יודע היכן הפינה שלו בואן וסדר ההעמסה והפריקה הם כבר חלק מההווי היומי, כמו גם העצירות במיני-מרקטים שבדרך, להצטיידות בשתייה קרה ובקרטיבים.
המלון בו בחרנו לשהות מהווה אף הוא שריד לתקופות אחרות: המהאוולי ריץ' (Mahaweli Reach), משקיף אל הנהר הארוך ביותר באי - ה-Mahaweli. זהו המלון הראשון בקאנדי שזכה לחמישה כוכבים, והוא מפגין את אותו צירוף מילים בהם התמחו האנגלים: "פאר צנוע". מלון גדול, המתפרש על שטח רחב ידיים, מוקף עצים ירוקי עד שעליהם מטפסים סנאים וקופי מקק (ואכן האורחים מתבקשים לנעול חלונות ודלתות בצאתם מהחדר...).
קאנדי, העיר השנייה בגודלה בסרי לנקה, לשעבר בירתה של השושלת הסינהאלית האחרונה עד שזו נפלה בשנת 1815 בידי הבריטים, אחרי כשלוש מאות שנה שבהן הצליחה להדוף ניסיונות השתלטות פורטוגזיים והולנדיים, ממוקמת גבוה באזור גבעות ירוק ופורה. במרכז העיר יש כמה שווקים ראויים לציון, בינהם אחד מקורה שקפא בזמן ובו ניתן להצטייד בטי שירטס אופנתיים במיטב מסורת אומת הסקייטרים וגם בבדי סארי צבעוניים וחולצות משי עדינות. לטובת השוק, ויתרנו על הסיור בגנים הבוטניים המפורסמים של העיר, שנבנו עלי ידי מלכי הסינהלה והורחבו מאוחר יותר בידי הבריטים, אבל, הבנו שזהו אתר חובה עבור שוחרי טבע למינהו.
מהבסיס בקאנדי יצאנו לאתר חובה נוסף: דאמבולה (Dambulla), עוד אתר מורשת עולמית. אחרי הסטאז' שעשינו במקדש הסלע של מולגיריגאלה, הביקור במקדש של דאמבולה, על 200 מדרגותיו, היה משחק ילדים עבורינו. גם כאן מדובר במקדש החצוב בסלע, אבל, החווייה מרשימה פי כמה. הכל בקנה מידה גדול יותר: הסלע גדול יותר, הפסלים גדולים יותר, מספרם גדול יותר והרבה יותר מבקרים מגיעים לכאן. בכניסה לאתר ממוקמת גם הקופה, ופה אנו נפרדים מ-20 דולרלשניים (ילדים נכנסים חינם). המקומיים, כרגיל, לא משלמים פרוטה. אחרי טיפוס מתון ביותר מגיעים למשטח בזלת ענק ודי שטוח, שהופך מייד לזירת מרדף עבור המבקרים הצעירים. הם רודפים אחרי הקופים המקומיים ובוחנים עד כמה עמידה הסבלנות הבודהיסטית המפורסמת. בישורת הראשונה אחרי העלייה מגיעים לשורת מערות - חמש במספר - המקושטות בציורי קיר מקצה לקצה. חפירות ארכיאולוגיות אישרו לא מכבר כי במקום שכנו בני אדם כבר בתקופה הפריהסטורית והתיעוד הבודהיסטי הראשון של המקום מתייחס רק למאה הראשונה לפניה"ס, אבל האגדה המקומית מספרת כי כי אחד המלכים הקדומים שנמלט על חייו, קיבל מחסה במערות מנזירים בודהיסטים במשך 14 שנים. לאחר מכן, עם חזרתו לשלטון, הקים, כאות תודה, את המקדשים במערות. כיום נחשב המקום לאחד האתרים היותר מוערכים והיותר קדושים עבור הבודהיסטים. הסיור במערות הלחות, הוא חווייה מטלטלת, גם ללא בודהיסטים. בכל מערה - והן די גדולות - הקירות מכוסים מקצה לקצה בציורי קיר צבעוניים המוקדשים כולם לסצינות מחייו של בודהה, ולהגברת הרושם, במקום עומדים בפנים קפואות, בחיוך הסטואי המפורסם, ותחת אור זהוב, 150 פסלי בודהה מגדלים וצורות שונים, חלקם מגולפים באבן, חלקם עץ עתיק, והתמונה, איך לומר, קצת מפחידה.
מהבסיס בקאנדי יצאנו לאתר חובה נוסף: דאמבולה (Dambulla), עוד אתר מורשת עולמית. אחרי הסטאז' שעשינו במקדש הסלע של מולגיריגאלה, הביקור במקדש של דאמבולה, על 200 מדרגותיו, היה משחק ילדים עבורינו. גם כאן מדובר במקדש החצוב בסלע, אבל, החווייה מרשימה פי כמה. הכל בקנה מידה גדול יותר: הסלע גדול יותר, הפסלים גדולים יותר, מספרם גדול יותר והרבה יותר מבקרים מגיעים לכאן. בכניסה לאתר ממוקמת גם הקופה, ופה אנו נפרדים מ-20 דולרלשניים (ילדים נכנסים חינם). המקומיים, כרגיל, לא משלמים פרוטה. אחרי טיפוס מתון ביותר מגיעים למשטח בזלת ענק ודי שטוח, שהופך מייד לזירת מרדף עבור המבקרים הצעירים. הם רודפים אחרי הקופים המקומיים ובוחנים עד כמה עמידה הסבלנות הבודהיסטית המפורסמת. בישורת הראשונה אחרי העלייה מגיעים לשורת מערות - חמש במספר - המקושטות בציורי קיר מקצה לקצה. חפירות ארכיאולוגיות אישרו לא מכבר כי במקום שכנו בני אדם כבר בתקופה הפריהסטורית והתיעוד הבודהיסטי הראשון של המקום מתייחס רק למאה הראשונה לפניה"ס, אבל האגדה המקומית מספרת כי כי אחד המלכים הקדומים שנמלט על חייו, קיבל מחסה במערות מנזירים בודהיסטים במשך 14 שנים. לאחר מכן, עם חזרתו לשלטון, הקים, כאות תודה, את המקדשים במערות. כיום נחשב המקום לאחד האתרים היותר מוערכים והיותר קדושים עבור הבודהיסטים. הסיור במערות הלחות, הוא חווייה מטלטלת, גם ללא בודהיסטים. בכל מערה - והן די גדולות - הקירות מכוסים מקצה לקצה בציורי קיר צבעוניים המוקדשים כולם לסצינות מחייו של בודהה, ולהגברת הרושם, במקום עומדים בפנים קפואות, בחיוך הסטואי המפורסם, ותחת אור זהוב, 150 פסלי בודהה מגדלים וצורות שונים, חלקם מגולפים באבן, חלקם עץ עתיק, והתמונה, איך לומר, קצת מפחידה.
פולונארואה הקדושה
מתוך המשולש התרבותי (והמתוייר) של סרי לנקה, שקודקודיו הם הערים העתיקות אנוראדהפורה (Anuradhapura) ופולונארואה (Polonnaruwa) והשלישי הוא קאנדי, אנו מחליטים בגלל קוצר זמן לבקר רק בשניים: נוותר על אנוראדהפורה, מקום מושבה של הממלכה העתיקה ביותר מהמאות ה-5 ו-6 לפנה"ס, אבל, לא נפסח על עיר הבירה ה"חדשה" בפולונארואה, אתר מורשת עולמי של אונסק"ו, שהוקמה במאה ה-11 ועל העיר קאנדי.
פולונרואה, 140 ק"מ מקאנדי, שמרבים לתארה כ"קמפ דיוויד" של מלכי סרי לנקה, היא אחת מערי הבירה הקדומות של הממלכה הסינהאלית בסרי לנקה. היא הוקמה על ידי מלכי שושלת הצ'ולה שהגיעו מהודו במאה ה-10, כמצודה נגד מרידות סינהאליות וגם לאחר שהמלכים הסינהאלים גירשו את מלכי הצ'ולה, היא נותרה הבירה ואף הגיעה לפריחה ולשגשוג מרשימים ביותר. הותקנו בה מאגרי מים גדולים, מקדשי פאר, ארמונות ומצודה פנימית ובמשך 300 שנה הם שלטו משם ביד רמה, עד לגלי התקפה נוספים מכיוון הודו, שאילצו אותם לסגת.
בכניסה לאתר אנו עוצרים לרכישת כרטיסי כניסה. לא זול. 25 דולר לאדם עם הנחה לילדים. המקומיים כך נראה לא משלמים אגורה. את המסלול מומלץ לבצע ברכב, אם כי ישנה אפשרות לשכור אופנים בעיר החדשה ולדווש את המרחקים שבין אתר לאתר. ואכן יש מה לראות. אם צריך לסכם במילה אחת את הביקור בעיר העתיקה, אני מעריך שהמילה "מרשים", עם סימן קריאה, היתה אומרת הכל. בהחלט מרשים. קל לזהות בחורבות המונומנטליות את העושר והעוצמה שהיו שם. מי שביקר במקומות דוגמת שרידי ממלכת האיותאיה בתאילנד, או אנגקור בקמבודיה, יוכל להבין את התחושה. המקום הומה התרחשות. אוטובוסים פורקים תיירים מקומיים וזרים, וכיתות שלמות מבתי ספר מקומיים תורמים להמולה. רוכלים מסתובבים בין הרגליים, מנסים למכור את מרכולתם הכוללת מסכות עץ מגולפות, פילים בגדלים שונים ותכשיטים בעבודת יד.
העתיקות בעיר השתמרו יפה וביניהן ניתן לבקר במערכת המים העתיקה, כולל הבריכה הפרטית של המלך והמלכה, המצודה המלכותית ואולם קבלת הפנים המעוטר בפסלי אריות, מקדשים ועוד מקדשים (חלקם מוקדש לשיווה, הידוע יותר כ"שיווה ההורס"). הילדים מהצד שלנו התרשמו בעיקר מספר ענק חצוב באבן באורך 9 מטרים שכולל טקסטים בודהיסטים ומבנה דאגובה (Dagoba), הווריאציה המקומית של הסטופה, שמתנוססת לגובה 55 מטר. אבל, אין ספק שגולת הכותרת של הביקור היא מקדש גאל ויהרה (Gal Vihara) מהמאה ה-12, החצוב בסלע, שאמור היה לכלול את המבנה הבודהיסטי הגדול בעולם, אך ננטש באמצע העבודה. ארבעה פסלי בודהה ענקיים חצובים כאן מתוך סלע הגרניט הקשה, ניצבים להם בשמש הקופחת, מה שיוצר בעיה למי שרוצה להתקרב אליהם. הסיבה: צריך לחלוץ נעליים וללכת יחפים. קצת קשה בהתחשב בטמפרטורת האבנים. אטרקציה נוספת מייצר הצאצא הפרטי, זהוב השיער ותכול העיניים, שמוקף מייד מכל עבר בסרי לנקים חביבים שרוצים רק דבר אחד: לצבוט בלחי של הזאטוט, או סתם ללטף את הפלא. אכן תופעת טבע.
תה של אחה"צ
בדרך לביקור בנווארה אלייה (Nuwara Eliya) הסמוכה, אנו עוברים דרך "נתיב התה", אזור זרוע מטעים וקופצים לביקור במפעל התה של חברת Gergama שפועל במקום מאז 1903. בשנה זו נרכש גם הציוד לבית החרושת, ומהר מאוד גילינו להפתעתינו ששום דבר לא ממש השתנה במקום. כל המכונות הישנות עובדות במרץ ברעש מחריד אוזניים ונייצרות 2 טון ביום של תה ציילוני משובח. באוויר ריח כבד של תה. מרבית החללים אפלוליים והעובדים, או ליתר דיוק העובדות במקום, מזכירות דמויות מספריו של צ'ארלס דיקנס. לאחר "חדר הרעש", שם מפרידים בין סוגי העלים, אנו עוברים ל"חדר החום", שם בטמפרטורה בלתי אנושית בעליל משגיחה קבוצה על ייבוש העלים. את הצ'ופרים הגדולים מקבלים בחדר הבא, שם נארז התה ועובדות לבושות סארי מעמיסות ארגזי ענק למשטחים שימצאו עצמם כמה ימים אחר כך על שולחנות אוכל ברחבי העולם. הסיור מסתיים בחדר המזכיר בית תה מסורתי בלונדון, על כורסאות העור ומאווררי התקרה, שם אנו מוזמנים ללגום מכמה סוגי תה שנמזג מקומקום חרסינה צחורה. תענוג צרוף.
תה של אחה"צ
בדרך לביקור בנווארה אלייה (Nuwara Eliya) הסמוכה, אנו עוברים דרך "נתיב התה", אזור זרוע מטעים וקופצים לביקור במפעל התה של חברת Gergama שפועל במקום מאז 1903. בשנה זו נרכש גם הציוד לבית החרושת, ומהר מאוד גילינו להפתעתינו ששום דבר לא ממש השתנה במקום. כל המכונות הישנות עובדות במרץ ברעש מחריד אוזניים ונייצרות 2 טון ביום של תה ציילוני משובח. באוויר ריח כבד של תה. מרבית החללים אפלוליים והעובדים, או ליתר דיוק העובדות במקום, מזכירות דמויות מספריו של צ'ארלס דיקנס. לאחר "חדר הרעש", שם מפרידים בין סוגי העלים, אנו עוברים ל"חדר החום", שם בטמפרטורה בלתי אנושית בעליל משגיחה קבוצה על ייבוש העלים. את הצ'ופרים הגדולים מקבלים בחדר הבא, שם נארז התה ועובדות לבושות סארי מעמיסות ארגזי ענק למשטחים שימצאו עצמם כמה ימים אחר כך על שולחנות אוכל ברחבי העולם. הסיור מסתיים בחדר המזכיר בית תה מסורתי בלונדון, על כורסאות העור ומאווררי התקרה, שם אנו מוזמנים ללגום מכמה סוגי תה שנמזג מקומקום חרסינה צחורה. תענוג צרוף.
נווארה אלייה עצמה, השוכנת גבוה בהרים, שימשה עבור הבריטים כמקום מפלט מהחום של האי. הטמפרטורה הממוצעת בה היא כ- 16-18 מעלות צלזיוס ביום, מה שאפשר להם לשחק גולף, קריקט, ללגום תה ולצוד שועלים ביערות בלי להזיע במיוחד. העיר/עיירה שמרה על הצביון הקולוניאלי ומשרה שלווה על המבקר בה.
חזרה למים
לקראת היומיים האחרונים של הטיול החלטנו שזהו. ראינו מספיק הרים, טיפסנו מספיק מדרגות. צריך לחזור לקו המים. כיעד בחרנו את אזור החוף של נגומבו (Negombo), בצד המערבי של האי, שהכי קרוב לשדה התעופה - רצועת חוף שידועה בחופי הזהב שלה וממוקמת כ-30 ק"מ צפונה מקולומבוו רק רבע שעה מהשדה. Jetwing Beach ריזורט, שנחשב למלון הטוב ביותר באזור, ממוקם דקות נסיעה מלבו של נגומבו, כפר הדייגים לשעבר, שהפך לתחנת חובה לתיירים. המבנה שטוח ביותר, צבוע בצבעי חמרה אדומה ושחור, משדר סטייל מאופק ויושב צמוד מאוד לקו המים כשרק מדשאות פורחות ושלל בריכות מפרידות בין חדרי האירוח לים הכחול-סגול. רצפת בטון אופנתית, ריהוט עץ טיק כהה, ומסדרונות אפלוליים, עושים היטב את העבודה. ארוחת הבוקר כאן היא אחת מהאטרקציות שאסור להחמיץ. האוכל מפוזר על משטחים בגבהים שונים בכלי קש מקומיים, ומציע גבינות שיובאו מצרפת, שוקולד מבלגיה (לפנקייקים האווריריים מהטובים שדגמנו), ואינספור פירות טרייים, ריבות ומרמלדות, שנמרחו בתאווה רבה על מאפים שיצאו רק עכשיו חמימים ופריכים מהתנור.
חזרה למים
לקראת היומיים האחרונים של הטיול החלטנו שזהו. ראינו מספיק הרים, טיפסנו מספיק מדרגות. צריך לחזור לקו המים. כיעד בחרנו את אזור החוף של נגומבו (Negombo), בצד המערבי של האי, שהכי קרוב לשדה התעופה - רצועת חוף שידועה בחופי הזהב שלה וממוקמת כ-30 ק"מ צפונה מקולומבוו רק רבע שעה מהשדה. Jetwing Beach ריזורט, שנחשב למלון הטוב ביותר באזור, ממוקם דקות נסיעה מלבו של נגומבו, כפר הדייגים לשעבר, שהפך לתחנת חובה לתיירים. המבנה שטוח ביותר, צבוע בצבעי חמרה אדומה ושחור, משדר סטייל מאופק ויושב צמוד מאוד לקו המים כשרק מדשאות פורחות ושלל בריכות מפרידות בין חדרי האירוח לים הכחול-סגול. רצפת בטון אופנתית, ריהוט עץ טיק כהה, ומסדרונות אפלוליים, עושים היטב את העבודה. ארוחת הבוקר כאן היא אחת מהאטרקציות שאסור להחמיץ. האוכל מפוזר על משטחים בגבהים שונים בכלי קש מקומיים, ומציע גבינות שיובאו מצרפת, שוקולד מבלגיה (לפנקייקים האווריריים מהטובים שדגמנו), ואינספור פירות טרייים, ריבות ומרמלדות, שנמרחו בתאווה רבה על מאפים שיצאו רק עכשיו חמימים ופריכים מהתנור.
אחרי הארוחה, אנו לוקחים טוק טוק לכיוון שוק הדגים Llelama, בקצה הצפוני של הלגונה. זהו מסתבר שוק הדגים השני בגודלו באי וכגודל השוק כך גם עוצמת הריח שמכה בנכנסים למתחם הענק. העובדה שהגענו מוקדם אפשרה לנו לחזות מקרוב במכירה פומבית של דגים, ולראות בפעם הראשונה בביקור באי שגם הסרילנקים המנומסים והרגועים ביותר יודעים להתעצבן. את החלק התיירותי של מסעינו באי המופלא הזה אנו משלימים בשיט ברשת התעלות (שאורכה כ-100 ק"מ) החוצה כשתי וערב את העיר ושנחפרה על ידי ההולנדים שהשתמשו בה להעברת סחורות. ספארי הסירות הוא מקום חביב לשוחרי בעלי הכנף. הילדים מצידם מנצלים את המשט לצפייה בחיים המקומיים שלאורך הגדות מזווית קצת שונה ולנפנופי שלום.
*******************************************************
*******************************************************
הלינות שבדרך
סרי לנקה נכנסת מהר מאוד למסלול התיירים הגלובלי. בתי מלון מוקמים בכל פינה ואפשרויות הלינה נעות מגסטהאוסים, שם ניתן לסגור חדר במחיר של 10-15 דולר ליום (לא כולל מיזוג ברוב המקרים, אבל, כולל פגישות אישיות עם מגוון חרקים מקומיים) ועד אתרי ריזורט שעומדים בשורה הראשונה של אתרי הנופש בעולם, שמציעים לאורחים המערביים המפונקים את כל מה שהם רגילים אליו ואף יותר.
העצירות שלנו כללו את:
Hilton Colombo
http://www.hilton.com
2 Sir Chittampalam A Gardiner Mw, Colombo 2, Sri Lanka 02
Tel: 94-11-249-2492 Fax: 94-11-254-4657
Amanwella
Bodhi Mawatha, Wella Mawatha Godellawela, Tangalle Sri Lanka tel (94) 47 224 1333 fax (94) 47 224 1334 http://www.amanresorts.com
Amangalla
10 Church Street, Fort Galle, Sri Lanka tel (94) 91 223 3388 fax (94) 91 223 3355 http://www.amanresorts.com
MAHAWELI REACH HOTEL
35 PBA Weerakoon Mawatha, Kandy 20564, Sri Lanka Tel : 0094 81 4471883 / 5 Fax : 0094 81 2212854 www.mahaweli.com
Jetwing Beach
Ethukale, Negombo, Sri Lanka
Tel:- +94 31 2273500-5 E-mail: [email protected]
www.jetwinghotels.com
