ישבנו, חשבנו, התלבטנו ולבסוף נפלה החלטה - במקום מתנת יומולדת נעשה לנו, היא ואני, יום בנות בתל אביב. יום שישחזר, ולו במעט, את הכיף שהיה לנו יחד בטיול בת מצווה בפריז בשנה שעברה. כך יצא שגנבנו לנו באמצע השבוע יום רק שלנו – אם ובת – בטיול יומולדת מיוחד.
יצאנו מחיפה ברכבת, תחנת חוף הכרמל. הבוקר יפה, הים כחול ורגוע והדקלים שמקשטים את החניה עטורים בהילת עננים קלים. מוצאות מקום באותה "רביעיה" ברכבת, והיידה – לתל אביב!



מחכות לאוטובוס שיקח אותנו לנווה צדק (מס' 40 ואפשר גם 240), ובינתיים עיני הנץ של הנערה מגלות שעושים ספונג'ה למגדלי עזריאלי...



גם גרפיטי יפים ומעניינים מקשטים את הקירות. מישהו עובד קשה בשכונה הזאת...


חוג ציור יצאו למשימות שטח ברחבה שלפני מרכז סוזן דלאל. כולם מציירים את אותו האובייקט, נהנים ממזג האוויר האביבי ומנסים להדחיק את הקיץ שבפתח שיביא איתו את החום והיזע.




"סיפור פשוט" היא חנות יפה ומיוחדת, והגברת הצעירה נבלעת בין המדפים בעולמות דמיוניים קסומים.

ברחוב גרוזנברג גילינו סנדלר. יש לו כוך, אבל הוא עצמו יושב ברחוב ועובד. לא ידעתי שעדיין יש סנדלרים. לא ידעתי שעדיין אנשים מוסרים נעליים לתיקון. חשבתי שאלה עברו מן העולם. אז צילמתי אותו ונזכרתי בפרוייקט 360° של צלם מחונן בשם עומר כלב. עומר הנציח בצילומים פנורמיים בעלי מלאכה בבתי המלאכה שלהם. עולם הולך ונעלם. שווה להכנס לקישור ולהתרשם.

בסוף רחוב גרוזנברג פינת נחלת בנימין, מצאנו בית קפה מקסים. דיניץ קוראים לו. השעון מראה לנו שכבר ממש צהריים. אני מתה לקפה, אז אנחנו נכנסות "בשבילי", אבל הגברת הצעירה מיד מצטרפת מזמינה לעצמה בורקס גדול וטעים. יושבות על הבר ומתענגות כל אחת על הפינוק הקטן שהזמינה לעצמה ועל שתי כוסות מים קפואים. לפני שיוצאות שוב לרחוב, מנצלות את ההזדמנות ונכנסות לשירותים. השלט שתלוי על הדלת של החדר האינטימי מצחיק אותנו. תודו שכשמבקשים ככה, אז גם מקבלים.


כל אמן ואמנותו הייחודית. לכולם ידיים טובות. ידיים עובדות. ידיים יוצרות. הכל כל כך יפה! אנחנו רוצות לקנות הכל!!

עוברות לאט, מסתכלות, ממששות, משוחחות עם האומנים שמאירים אלינו פנים.כל אחד מהם מצטרף לסיפור שלנו ממקום אחר.
הולכות ברחוב הלוך ושוב, ועוד פעם הלוך ושוב... וגם קונות. כל אחת מפנקת את עצמה במשהו מיוחד שאי אפשר לוותר עליו.


ו
אפשרות א' - לנסוע לנמל יפו שם מתקיימת בימים אלה ממש (עד 19 במאי) תערוכת גרפיטי, שהיא פרוייקט רחוב של קסטרו בשיתוף אמני רחוב.
אפשרות ב' – ללכת ברגל להזדנגף בדיזנגוף סנטר.
אפשרות ג' – לנסוע לנמל תל אביב להסתובב ולהריח את הים.

בארומה המפה נשלפת ברביעית (ולא בפעם האחרונה) ואנחנו מחליטות שהגיע זמן לחזור לרכבת. נרשמת הסכמה גורפת סביב סוגייה זו. הגברת הצעירה מפתיעה אותי ומציעה – אמא, בואי נלך לרכבת ברגל... מסתכלת במפה ורואה שתחנת השלום הכי קרובה (הכל יחסי), ולמרות הקילומטרים שכבר עשינו ברגל זה נראה לי אפשרי. יוצאות לדיזנגוף ומתחילות ב"מיני מסע". מתעלמות ממסיחי דעת בדמות חנויות שוות, כי אנחנו כבר עייפות למדי, אבל כשאנחנו נתקלות בסטימצקי אין סיכוי שלא נכנס פנימה... הולכות והולכות והולכות ומגיעות עד... ארלוזורוב, רק שם נופל לי האסימון ואני מגלה שבעצם אנחנו הולכות בכיוון הלא נכון.
אבוי!
אני מציעה שמכיוון שהגענו עד הלום, ניקח אוטובוס לתחנת רכבת מרכז, אבל הגברת הצעירה לא מוותרת. היא רוצה להגיע ברגל לרכבת!! טוב, זה היום שלה, לא? אז נלך ברגל לרכבת. שינינו את היעד ל"רכבת מרכז" ופנינו בארלוזורוב. בדרך אני תופסת במצלמה כניסה יפה לבית עם פרחי סיגלון שמרפדים את האדמה והשביל.

עוד מנוחה קצרה בגינת גורדון המוצלת. כבר כמעט שבע בערב ואנחנו מגיעות לתחנה. יש לנו רכבת חזרה לחיפה בעוד כ- 10 דקות.
ברכבת, פעם ראשונה היום שכל אחת לעצמה. הנערה - בספר. אני - בוהה בשקיעה שמשתקפת בחלון המזרחי שלידו אני יושבת. מוזר לראות שקיעה בצד מזרח....
