וינה המלכותית, שטופת ההוד וההדר. העיר הענקית, המונומנטלית, המהוגנת, ההיסטורית. יצאנו, בתי ואני, לגיחה קצרה ושבנו עם כמה סיפורים, המלצות ותמונות. מוזמנים להתלוות אלינו...

מי?

טיול בנות: אנכי ובתי בת ה- 16, טינאייג'רית טיפוסית אך מיוחדת, חברה של ממש לדרך, למחשבות, לחלומות ולדאגות.

מתי?

מזה זמן שסוף מרץ תחילת אפריל הוא הזמן הטוב בשבילי לצאת מכאן קצת - באמצע השגרה המשמימה שבין החגים. לפני פקקי התנועה של הפסח, כאשר מזג האוויר עדיין עטוף בטיפ-טיפה של חורף, אך מתברך גם בנגיעות קלות של אביב. כשמחירי הטיסות עדיין שפויים ואתרי התיירות טרם התמלאו באנשים.

איך?

טיסת אוסטרייאן ישירה נתב"ג-וינה-נתב"ג. המראה בשבת בבוקר. חזרה ברביעי בלילה – שזה אומר 5 ימים מלאים בעיר!

למעבר לסיפור הטיול המלא שלנו בוינה

להורדה והדפסה של מסלול הטיול שלנו בוינה

כמה?

טיסה לשתינו (כולל הכל) = 580 $

מלון (כולל ארוחת בוקר) = 482 יורו ל- 4 לילות

בנוסף, לקחנו איתנו 500 יורו במזומן (לפי חישוב של 100 יורו ליום לשתינו).

וינה אינה זולה, אבל לדעתי די דומה מבחינת היוקר לערים אירופאיות אחרות בסדר גודל שלה. ניתן להוזיל עלויות בקניית כרטיסים משולבים לאטרקציות/מוזיאונים המאפשרים זאת, ויש לא מעט כאלה. בנוסף, בשל העובדה שמרבית האתרים פזורים בתחומי העיר העתיקה על שטח קטן יחסית, אפשר בהחלט להסתדר רוב הימים בהליכה רגלית ממקום למקום, ובכך לחסוך את הנסיעה בתחבורה הציבורית.

היום הראשון – היכרות וגישושים ראשונים

עייפות מלילה ללא שינה ומלילה קודם בו הפסדנו שעת שינה בשל החלפת השעון בישראל לשעון-קיץ, אנחנו נרדמות מיד וישנות חלק גדול מהטיסה. נחיתה, דרכונים, מזוודה ואנחנו בחוץ – מחפשות ומוצאות את הקופות לרכבת ה- CAT. זוהי הרכבת המהירה המחברת בין שדה התעופה לבין העיר.

עלות הנסיעה היא 12 יורו לכיוון אחד, או 19 יורו הלוך-ושוב (ילדים עד גיל 14 חינם – לצערנו, לא המקרה שלנו...). הכרטיס הלוך-ושוב תקף לחודש, כך שכדאי עד מאד לקנות אותו מראש ולשמור עליו היטב עד לחזרה.

ה- CAT יוצאת כל 30 דקות ומשך הנסיעה בה 16 דקות בלבד, עד לתחנת Mitte, המרוחקת כ- 10 דקות הליכה מלב העיר העתיקה. אבל עם הציוד אנחנו מעדיפות לקחת תחנה אחת במטרו עד המלון שלנו הממוקם בסמוך לככר סנט סטפן (Stephansplatz).

המלון שלנו, Graben Hotel, נמצא במיקום מנצח בלב העיר העתיקה של וינה, בסמטה קטנה היוצאת ממדרחוב גראבן (Graben).

המלון מעוצב מבפנים בצורה אסטטית ונעימה ונקי מאד! מסדרונות "עם אופי", מחופים בתצלומים ישנים של העיר ומדרגות ספירליות בהירות שבמרכזן מעלית.

לשמחתנו, גילינו שהחדר שהוגדר כ"חדר סטנדרטי" הוא גדול ומרווח, מרוהט בריהוט קלאסי עם מיטה זוגית ענקית ומקום נדיב לאחסון החפצים. על המיטה חיכו לנו שני לבבות עשויים ממגבת ובמרכזם שוקולד קטן.

עוד מחכה לנו על המיטה מכתב המתחיל כך (בתרגום חופשי): "אורחים יקרים, אנחנו מבקשים לידע אתכם שאנו עוברים לשעון קיץ בלילה שבין שבת לראשון..." - נו, באמת מזמן כבר לא הפסדנו איזו שעת שינה.... עכשיו אנחנו לגמרי מרגישות בבית…

בהמשך נגלה כי ארוחת הבוקר - עשירה, טעימה ומשביעה ושהצוות מסביר פנים ומוכן לסייע בכל שאלה ובקשה.

בשל מיקומו המצויין של המלון, כמעט כל האטרקציות המרכזיות של וינה בהישג יד, מה שאיפשר לנו אף לחזור לעיתים להתרעננות באמצע היום.

המינוס היחיד שמצאנו – השירותים לא נמצאים בחדר האמבטיה אלא בנפרד, אבל מי אנחנו שנתלונן על עניין פעוט שכזה? ובקיצור, אנחנו מבסוטות עד הגג!!

לא פורקות תיקים, זורקות לתיק גב שתי מטריות, מפה, ספר, דף עם בנק אתרים שהכנו מראש וכמה דברים חמים ויוצאות אל העיר.

מי שמלווה אותי לאורך השנים בטיוליי, יודע כבר שייתכן ואני לוקה בכמה אובססיות, אבל תכנון מוקדם אינו אחת מהן... בנק האתרים שהכנו לא התווה מסלול או תכנית יומית מפורטת, אלא רק שרטט לנו את הגבולות שבין הרצון לבין היכולת לחוות ולראות ב- 5 ימים בלבד.

ייתכן ותכנית מובנית יותר, המתחשבת בשעות ובימי פתיחה של אתרים ובשילוב הגיאוגרפי ביניהם, היתה יכולה להיות יעילה פי כמה, אבל... אני לא אוהבת להיות נתונה בסד של לוחות זמנים, ולפיכך, התכנון היה פחות או יותר מעכשיו לעכשיו. וכך, יצאנו לרחוב הוינאי האפרורי והקר, ומצאנו את עצמנו במדרחוב קרטנר הענק והשוקק.

מתהלכות בין האנשים ובתי הכלבו ומרגישות קצת כמו סהרוריות. העייפות מתחילה לתת אותותיה, ואנחנו נזכרות שלמעשה מהטיסה לא אכלנו כלום. מאתרות בית קפה שנראה לנו נחמד, Aida, נכנסות פנימה ומזמינות קפה, שוקו וקרואסונים טריים. בהמשך יסתבר לנו כי מדובר במה שהתחיל לפני כ- 100 שנה כקונדיטוריה משפחתית שהלכה והרחיבה את פעילותה. כיום הרשת מונה כ- 30 סניפים הפרוסים ברחבי וינה וניתן לזהות אותם בקלות לפי צבעם הוורוד הנראה למרחוק.

בבית הקפה מגישים קפה מצויין ושוקו נפלא וכמובן מגוון אין סופי של עוגות, מאפים וכריכים מסורתיים. למי שאצה לו דרכו, ניתן גם לקחת "טייק אוואי". הסניפים מעוצבים בסגנון וינטג'י מתקתק ונעים לעין.

מעתה, הקפדנו לדגום מדי יום סניף אחר של אאידה, ותמיד נהנינו מאד. מומלץ בחום למי שצריך חיזוק של קפה + עוגה במהלך יום טיול!

עכשיו אנחנו ממשיכות אל השוק. נאשמרקט (Naschmarket) הוא שוק אוכל גדול וצבעוני, אשר בימי שבת מתווסף אליו בקצהו גם שוק פשפשים. להזכירכם, שבת היום, ועל כן זכינו בשני שווקים במחיר אחד!

הדוכנים מתפרשים על פני כקילומטר וחצי ומציעים דגים, פירות, ירקות, בשר, תבלינים, גבינות, מאפים, פרחים ועוד. השוק חצוי לאורכו כך שב"שדרה" האחת דוכני מזון, וב"שדרה" המקבילה לה מסעדות קטנות ובתי אוכל.

איזור הדוכנים צר וצפוף להחריד. בשלב מסויים אנחנו לא יכולות יותר עם הרגשת המחנק, ויוצאות ממנו. שדרת המסעדות, לעומת זאת, היתה ריקה כמעט לגמרי. לא ברור לי הדיסוננס הזה שמבחין בין שני המקומות המקבילים הסמוכים כל כך ותלויים כל כך זה בזה. אולי היום? אולי השעה?

בכל מקרה, שוק הפשפשים, שכאמור פתוח רק בשבת, היה רחב ומרווח וניתן היה למצוא בו מציאות שונות ומשונות במחירים סבירים - עתיקות, ספרים, תקליטים, בובות, תכשיטים ובגדים יד שניה, שלישית ורביעית.

עושות סיבוב, ועוד סיבוב ומוצאות לנו דרכים חלופיות להגיע חזרה למרכז. הכל בוינה כל כך גדול, כל כך מפואר, העושר הניכר ברחובות ובבניינים בלתי נתפס. אני מחפשת בעיני את הסמטאות הקטנות, הציוריות, עם הפגמים והקילופים והצבעים, הסמטאות שכל כך שובות את ליבי תמיד, ולא מוצאת. המחשבה הזו עוד תצוץ הרבה פעמים במהלך הימים הבאים.

על הדרך אנחנו נתקלות בחנות לממכר "מתנות מוסיקליות" - חנות עם קסם מיוחד שלא דמה לאף חנות אחרת בה היינו. המוצרים מעוצבים באופן מקסים ומלבב, החנות מרגישה כמו חנות עיצוב ולא כמו חנות מזכרות, והכי חשוב – הנושא היחיד שבו מדברים בה הוא מוסיקה. מצטיידות במתנות וממשיכות הלאה במטרה לטפס במגדל של קתדרלת סנט סטפן.

קתדרלת סטפן הענקית היא לב ליבו של הרובע העתיק של וינה, וממנה נמתחים המדרחובים הראשיים המובילים אל יתר אתרי התיירות של העיר. הכניסה אל הקתדרלה המרשימה חופשית. סיור באגפיה השונים וכן הטיפוס אל שני המגדלים שלה (הצפוני והדרומי) כרוכים בתשלום.

אנחנו פוסעות פנימה והנשימה נעתקת. אור סגלגל מהווה תפאורה קצת ביזארית למקום הזה. כיוון שאנחנו מכוונות טיפוס, אנחנו מתעניינות מאיפה העליה למגדל, ומתברר לנו כי ישנם שני מגדלים אליהם ניתן לטפס: אל הראשון, המגדל הדרומי, מגיעים בטיפוס בן 343 מדרגות ספירליות תלולות וצרות. מנגד, אל המגדל הצפוני, מגיעים באמצעות מעלית.

אנחנו בוחרות בדרך הקשה... לטפס למגדל עם המדרגות. אל המגדל השני נחזור בסיום הטיול. וכרגיל, מטיפוסיי הרבים על מגדלים ברחבי אירופה למדתי כי הנוף הנשקף מלמעלה שווה כל מדרגה! וגם כאן הנוף לא מאכזב.

בכיכר העיר למטה הפגנה! סטפן-פלאץ מלאה תמיד בהתרחשויות מעניינות ובהרבה אנשים, רועשת וגועשת.

כבר כמעט ערב וכדי לא להסתבך יתר על המידה אנחנו נכנסות למסעדה האיטלקית שצמודה למלון שלנו. המסעדה שייכת למלון, ומגישים שם אוכל איטלקי טעים מאד וטרי מאד.

מסיימות את היום בסיבוב ערב קצר לאורך רחובות העיר המוארים. טפטוף מלווה אותנו בדרך חזרה למלון ואל המיטה הרכה עם הלב והשוקולד.

למעבר לסיפור הטיול המלא שלנו בוינה

להורדה והדפסה של מסלול הטיול שלנו בוינה

היום השני – יום של ניגודים – קלאסי ומודרני, יהודים ונוצרים, שמחה ועצב

הגברת הצעירה רוצה היום ארמון. נו, אז אנחנו בדיוק במקום הנכון, צריך רק לבחור... הבחירה נופלת באופן טבעי על ארמון הופבורג הסמוך אלינו.

מדובר במתחם ענקי עם המון אפשרויות. אפשר לבלות רק בארמון ובסביבתו שני ימי טיול מלאים. מראש סימנתי 4 אטרקציות שבהן חשבתי שיהיה לנו מעניין לבקר יחד, ועכשיו אנחנו נמצאות בדרך לביקור בשלוש מתוכן, שגם כלולות כולן בכרטיס אחד משולב: אוסף כלי הכסף, המעונות האימפריאליים ומוזיאון סיסי. הביקור בשלושת האוספים כיחידה אחת מאד פשוט - ההליכה חד כיוונית בכיוון החץ, ומובילה את המבקרים דרך האוספים והמוצגים השונים.

אוסף כלי הכסף (Silberkammer) כולל עשרות, אולי מאות, אולי אלפי כלי אוכל שונים (גם מכסף, אך לא רק) בהם נהגו המלכים ואנשי הארמון להשתמש במהלך היומיום ובאירועים מיוחדים. האוסף מציג את העושר הראוותני שהפגינה שושלת בית הבסבורג.

אנחנו עוברות מחדר לחדר, הנה כאן צלחות חרסינה מצויירות, ושם כלי זהב, וסכו"ם מסודר שורות-שורות עד האופק, וארגזי פיקניק שיכילו את כל הכלים הללו, כי מי שמע כאן על כלים חד פעמיים?

האוסף גדול ומרשים, אך בשלב מסויים מתחיל לעייף - עוד צלחת, עוד מזלג, עוד כוס, עוד קערת הגשה... אנחנו מתחילות לזייף ולרפרף על המוצגים – וזה בדיוק הזמן לעבור הלאה.

החיצים מובילים אותנו במעלה המדרגות הרחבות, היפות, אל מוזיאון סיסי.

את סיפורה של סיסי, אליזבת הנסיכה, קראנו לקראת הנסיעה והתרשמנו מאישיותה האמיצה והעצובה.

המוצגים מעבירים את המטייל בין תחנות חייה - מהיותה ילדת טבע תמימה דרך התבגרותה ואירוסיה המפתיעים לשליט האימפריה פרנץ יוזף, הפיכתה לאשה מרדנית ועצמאית ולדמות טראגית ואבלה הנעה ונדה ברחבי תבל, ועד להתנקשות בחייה. בין המוצגים פריטים אישיים, בהם בגדים מתקופות שונות בחייה, תכשיטים ואביזרי המסעות הרבים שערכה ברחבי העולם.

יש משהו אפלולי במוזיאון הזה, שהרגיש לנו לא נוח, ויכול מאד להיות שמעצבי המוזיאון כיוונו בדיוק להרגשה הזו שתבטא את דמותה הטרגית של הנסיכה. מעניין לסייר בין הפריטים ולנסות דרכם לדמיין ולחוות את חייה המורכבים של הנסיכה.

משם, אנחנו מתקדמות לחלק האחרון שכלול בכרטיס שלנו - המעונות האימפריאליים (Kaiserapartements). הסיור עובר בין החדרים בהם התגוררו פרנץ יוזף וסיסי - חדרי האוכל, השינה, ההסבה והאמבטיה – כולם נשתמרו כפי שהיו בתקופה ההיא.

אנחנו תוהות איך זה היה באמת לחיות ככה - בחדרים האלה, עם הכלים האלה, עם הבגדים האלה. והאמת? זה לא נראה כיף גדול…

אחרי הכובד שהשרה עלינו ארמון המלוכה ואחרי שנעצבנו לנו קצת על סיסי היפה והאפלולית, אנחנו זקוקות לשינוי! משהו יותר קליל, עכשווי, מודרני... ואנחנו מדלגות בלב שלם על חלקיו האחרים של הארמון וצועדות אל עבר רובע המוזיאונים הנמצא לא רחוק מכאן.

בדרך חולפות בין שני הבניינים המונומנטאליים, הזהים - באחד שוכן המוזיאון לתולדות האומנות, ובשני מוזיאון הטבע – ובדיוק שם, כאשר אני שוב תוהה לעצמי האם אמצא בוינה סמטאות קטנות וציוריות..., בדיוק שם באמצע - שלושה נגנים עם ראשי חיות עושים שמייח על אקורדיון, ורק ילדה אחת יחידה ותמה עמדה ושאלה – למה?

עוד בשלבי תכנון הטיול שמחתי לגלות כי בזמן שנהיה בעיר תוצג ב- MUMOK תערוכת של אמני הפופ ארט הגדולים. המומוק הוא מוזיאון לאומנות מודרנית, אשר מציג תערוכות מקיפות עם דגש על אמנות חברתית מכל גווני קשת היצירה: ציור, פיסול, אמנות פלסטית, וידאו, צילום, אמנות ממוחשבת ועוד.

מבחוץ המוזיאון נראה כמו בלוק שחור ענקי. לי הוא הזכיר את האבן השחורה במכה. אבל מבפנים.... אחחחח מבפנים.…

אוסף פיטר ואיירין לודוויג כולל מגוון גדול ומקיף של יצירות מרתקות של מיטב אמני הפופ ארט. עברנו מוצג מוצג ולא פסחנו על אף לא אחד, מתפעלות, מפרשות, מנסות לנחש ולהתבונן מזוויות שונות.

נרשמו שמחה והתלהבות רבה!

במוזיאון מוצגות מספר תערוכות בו זמנית, אנחנו בחרנו להתמקד בתערוכה אחת בצורה מעמיקה ומקיפה. לקראת הנסיעה כדאי לעקוב באתר המוזיאון ולהתעדכן בתערוכות המוצגות בו בזמן הביקור בעיר. המוזיאון מומלץ מאד לחובבי הז'אנר, ובסיום הביקור, לא לפספס את חנות המוזיאון המשובחת, ולו רק בשביל לשטוף את העיניים.

מרובע המוזיאונים אנחנו קופצות לשכונת שפיטלברג הסמוכה - שם, כך שמענו, ניתן למצוא חנויות עיצוב קטנות ובתי קפה נחמדים – וזה בדיוק מה שמתאים לנו עכשיו.

אבל היום יום ראשון ומסתבר, לאכזבתנו הרבה, שהשכונה שוממת והכל סגור ומסוגר. יחד עם זאת, הצצה חטופה מגלה לנו שלכאן עוד נרצה לשוב.

עכשיו הדרך מובילה אותנו אל כיכר היהודים (Judenplatz), אשר היתה לב הרובע היהודי בימי הביניים.

במרכז הכיכר ניצבת האנדרטה "ספריה ללא שם", אשר הוקמה לזכר יהודי אוסטריה שנרצחו בשואה, ותוכננה על ידי האדריכלית הבריטית רייצ'ל ווינטריך. מדובר במונומנט מאסיבי מבטון המדמה ספריה ללא כניסה וללא יציאה שבה מונחים הספרים בצורה הפוכה. סביבה חקוקים שמות המחנות בהם הוצאו היהודים להורג.

אנחנו עומדות בקרן רחוב ואני מקריאה מתוך הספר את השורות המספרות על גורל יהודי אוסטריה ואת הפרטים אודות האנדרטה. לאחר מכן אנחנו מתקרבות בשקט, כמעט ביראה.

זוג בלבוש שחור נעצר ליד הגוש הבטון האפור. עומדים דוממים, וממשיכים. ממש לידם, יושבים על שפת האנדרטה חבורת מתבגרים ועושים סלפי עם אנדרטה. בצידו השני של המונומנט שני ילדים יושבים על שמות מחנות ההשמדה ואוכלים. שילוב מוזר של קודש וחול, של ידיעה והזדהות עם חוסר תשומת לב, של חיים ומוות.

לדעתנו אתר הנצחה חשוב ומשמעותי המותיר, בשקט ובחריגות שלו בנוף העירוני הוינאי, רושם עמוק.

הרחובות המרוצפים מושכים אותנו הלאה, ועכשיו אנחנו מחפשות את שווקי האיסטר. פה בית קפה נחמד, שם חלון ראווה מזמין, וכאן כיכר קטנה עם אופי של פעם.

לקראת חג הפסחא מתקשטים העיר, החנויות והרחובות בסמליו – ארנבים וביצים מצויירות ומקושטות המסמלים פריון והתחדשות, ובהמון המון שוקולד!!!

בוינה מתקיימים מספר שווקי איסטר. שניים מהם נמצאים בעיר העתיקה – השוק של Freyung, והשוק של Am Hof, ואותם אנחנו מבקשות למצוא. לאחר הביקור אנחנו יכולות להעיד כי שני השווקים דומים למדי, הן בגודלם והן בהיצע שלהם ונמצאים במרחק הליכה קצר זה מזה.

בניגוד גמור לעגמומיות שתקפה אותנו בככר היהודים, כאן, בשווקי האיסטר האווירה שמחה, חגיגית ונעימה. אנשים באים, אוכלים, שותים, קונים ונהנים. בדוכנים נמכרים, לצד מזון ומשקאות, עבודות יד מסוגים שונים ומגוונים – מוצרי עץ, בד, קרמיקה, זכוכית ועוד, וכמובן ביצי איסטר מצויירות.

מהתרשמותנו, רוב הקונים היו מקומיים – משפחות עם ילדים, זוגות וקבוצות של חברים. אנחנו נהנות מאד מהשיטוט, מהאווירה ומהמוצרים המושקעים שהם ממש חגיגה לעיניים! קונות כמה מזכרות ומתערבבות בקהל השמח. ופתאום כבר ערב ועוד יום מלא חוויות בעיר המלכים חלף…

היום השלישי – זו ילדותי השניה

היום הזה מסומן בתחזית כיום קר וגשום, ובכל זאת, אנחנו מתעלמות מכך באלגנטיות ומקדישות את היום לשלל אטרקציות בטעם של ילדוּת. חמושות במטריות ובבגדים חמים אנחנו שמות פנינו אל גן החיות.

זהו היום שבו גמענו את המרחקים הגדולים ביותר באמצעות המטרו. רכשנו כרטיס המקנה נסיעה חופשית ל- 24 שעות באמצעי התחבורה השונים מרגע החתמתו, וכך חסכנו כמה גרושים וגם היינו משוחררות מחישובי עלויות ומקניית כרטיסים בכל פעם שעלינו על רכבת.

חשוב להדגיש כי את הכרטיס, שנרכש במכונות האוטומאטיות, יש להחתים בכניסה למטרו, בנסיעה הראשונה לאותו היום. אחר כך יש רק להראות אותו למבקרים, במידה ונתבקשתם.

המטרו מביא אותנו עד סמוך לחומת הגנים של ארמון שנברון, ומשם אנו צועדות בעקבות השילוט המצויין המוביל אותנו כברת דרך לא ארוכה עד לגן החיות. בקופה אנחנו מחליטות לקנות כרטיס משולב לגן החיות + מוזיאון מדאם טוסו.

כאשר משוטטים בגן החיות של וינה (Tiergarten Schonbrunn) ישנה תחושה שזהו גן חיות "של פעם" – משהו באווירה, משהו בתפאורה. יחד עם זאת, מדובר בגן חיות גדול המשתרע על שטח רחב, ולפיכך כדאי להקדיש לו בתכנון כמה שעות טובות.

בבוקר הגשום של אמצע השבוע אנחנו משוטטות במקום כמעט לבד. הדבר מאפשר לנו להשתטות קצת, לשחק בגן המשחקים, להזדחל במנהרות המדמות מחילות של מכרסמים, ולהצטלם בצילומים מטופשים. לקראת הצהריים המקום יתמלא.

מעל מתחם גן החיות נישאת גבעה מיוערת ואנחנו עולות ומטיילות בשבילים הרטובים. צפינו על זאבים, התיידדנו עם סנאים ועלינו על הגשר התלוי הנמשך לאורך היער. הטיול על הגשר מאפשר לחוות את היער מלמעלה, כמעט ממעוף הציפור. כנראה שבאביב היער מהמם ביופיו. היום הוא קצת אפרורי. הלבלוב רק החל.

גם ביתן יער הגשם הגדול והעשיר, והאקווריום הימי יפים ומושקעים. גן החיות הזה אינו מאסט – אבל נחמד ומומלץ למשפחות עם ילדים.

הזמן עבר בלי ששמנו לב ושוב אנחנו בדרך למטרו, נכנסות לבית מאפה, בשם סטרוק (זה לא מה שזה נשמע...), אשר מצאנו כמותו ברוב התחנות בהן ביקרנו. מזמינות שני סנדביצ'ים המתבררים כמעולים. הפתעה!! ביומיים שלאחר מכן, נשוב לפקוד סניפים אחרים ולדגום מאפים נוספים.

עכשיו פנינו לכיוון מדאם טוסו הנמצא בצדה השני של העיר.

כשהייתי בת 16, בדיוק בגילה של בתי כיום, יצאתי בפעם הראשונה את גבולות הארץ - ללונדון. קצת פדיחה, אבל מבחינתי, אחד משיאי הטיול ההוא היה הביקור בסניף הלונדוני של מדאם טוסו. בכל מקרה, כשהיינו, בתי ואנכי, בטיול בת-מצווה בפריז נורא רציתי שנבקר במדאם טוסו, אבל לא הסתדר. עכשיו בוינה, 4 שנים אחרי, כשאנחנו קצת יותר מבוגרות אבל עדיין ילדות בנשמה (כנראה), החלטנו לשים על זה כמה ג'ובות ולנסות "לשחזר" בשבילי את החוויה ההיא מגיל 16.

הליכה קצרה מתחנת המטרו מובילה אותנו הישר אל הכניסה לפארטר - פארק השעשועים הגדול והעתיק של וינה.

הסניף הוינאי של מאדם טוסו נמצא ממש בכניסה לפראטר. כידוע, בתוך המוזיאון ניתן למצוא שלל דמויות מפורסמות מפוסלות בשעווה – החל מדמויות מפתח בהיסטוריה ובתרבות האוסטרית ועד למפורסמים בינלאומיים שונים ומשונים. התערוכה אינטראקטיבית בחלקה, וליד כל דמות ישנם אביזרים ותחפושות שיקלו על החבר'ה להכנס לעולמה של הדמות, ולהצטלם איתה (איך לא?).

מתאים לגמרי לילדים ובני נוער. מבחינתי סוג של "החלום ושברו". מוזיאון חביב, לא גדול, ועם המון גימיקים. לא חובה.

ביציאה ניצב הגלגל הענק - אחד מסמליה הידועים של וינה ויש ממנו – כך אומרים – תצפית נהדרת על העיר ועל האיזור. הכניסה לפראטר אינה כרוכה בתשלום, אלא על כל מתקן משלמים בנפרד. השמים מתבהרים, וכך אנחנו קונות כרטיס כניסה לסיבוב בגלגל ונכנסות.

ה"נסיעה" בגלגל בקרוניות עץ עתיקות, סגורות. חוויה נחמדה, לא זולה, איטית ומאד רחוקה מלהיות אקסטרימית, והתצפית מלמעלה – על העיר, על הגבעות המקיפות אותה, על מתקני הפארק האחרים - אכן יפהפיה עד מהממת, בעיקר כשהעננים נסוגים והאופק מתבהר לכבודנו.

כבר אחר הצהריים המאוחרים ואנחנו חוזרות במטרו למרכז - מוצאות שם את הקתדרלה "שלנו" טובלת בשמים כחולים. הכל רגוע. היום אין מפגינים.

נכנסות לחנות ספרים ענקית ומעבירות בה זמן ניכר, מסתכלות, קוראות, קונות. כשאנחנו פונות לצאת, תופסת אותנו סופת ברד פראית, אנשים רצים אחוזי אמוק ברחוב, מטריות נשברות, פרצופים המומים. אנחנו חומקות חזרה לתוך החנות ומחכות שם עד יעבור זעם.

מסיימות את היום במסעדה לא מוצלחת, וכפיצוי – קפה חינם בסניף נספרסו הצמוד למלון עם שוקולד מוצרט טעים. גם אנחנו וגם המטריות, שעבדו קשה היום, זקוקות למנוחה…

למעבר לסיפור הטיול המלא שלנו בוינה

להורדה והדפסה של מסלול הטיול שלנו בוינה

היום הרביעי – בעקבות הקו הלא ישר

הגשם פסק ואת פנינו מקבל בוקר קר ואפרורי. ככה בדיוק אני אוהבת. שמות פעמינו לכיוון דרום מזרח, חלק שרחובותיו טרם נחרשו תחת רגלינו. היעד הראשון שלנו הוא הפארק העירוני רחב הידיים – שטאדפארק (Stadpark), שבמרכזו ניצב פסלו המוזהב של יוהן שטראוס הבן. בספר שלנו היה כתוב ש"ביקור בוינה לא יהיה שלם אם לא ראית את הפסל" הזה, ומי אנחנו שנערער על הקביעה?

הרחובות שקטים, כמעט שוממים, ובתוך השקט הזה אנחנו צועדות בנחת, מתרשמות מהבניינים היפים שבדרך, ורושמות בראש נ"צדיקים של חנויות קטנות ומבטיחות שטרם פתחו את שעריהן לקונים.

הליכה של כרבע שעה נינוחה מביאה אותנו עד שערי הפארק. גם כאן אנחנו לבד. אנחנו והברווזים השטים באגם החום. מסביב פסלים רבים, וכמובן "פסלו המוזהב של... שבלעדיו ביקור לא יהיה שלם" וגו'.

בסוף החורף הפארק סגרירי למדי. התחלה מהוססת של לבלוב ירוק וכמה עצים אמיצים שפורחים ומזכירים לנו כמה יפה יהיה כאן או-טו-טו, באביב. שורות שורות של ספסלים ריקים ממתינים לשמש שתביא איתה אנשים שישבו עליהם. בהחלט סיבה טובה לחזור.

הרגליים מובילות אותנו דרך שבילי הפארק ואנחנו חוצות אותו וממשיכות עד בית הונדרטוואסר. זהו בית דירות צבעוני ומיוחד שנבנה בשנות ה- 80' על ידי האמן הסוריאליסטי ותומך האקולוגיה רידנסרייך הונדרטוואסר. האמן, שלא למד באופן מסודר אמנות, הקדיש את חייו לאמנות ויצר וחי את האידיאולוגיה שלו באופן יום יומי. אחד הרעיונות המסמלים אותו ביותר היתה מלחמתו בקווים הישרים, עניין הבא לידי ביטוי בולט בבניין הדירות הזה וביצירותיו האחרות.

אנחנו סובבות את הבניין מכל צדדיו, נהנות מהשקט של הבוקר ומהפינות הנסתרות. לשמחתנו, בגלל השעה המוקדמת בה הגענו, אנחנו נהנות מ"ביקור פרטי" כמעט. כשנעבור דרך כאן מאוחר יותר בדרכנו חזרה, המקום כבר יהמה מצטלמי סלפי.

באופן טבעי, אחרי שחווינו על קצה המזלג מהונדרטוואסר, מתבקש לקפוץ למוזיאון קונסטהאוס (Kunst Haus) הסמוך, שבו מוצגת בצורה מרוכזת ומקיפה יצירתו של האמן.

תערוכת הקבע משתרעת על פני מספר קומות ומקיפה מגוון תחומים בהם עסק – ציור, אדריכלות, גרפיקה ועיצוב. אדריכלות המוזיאון משתמשת באופן אקטיבי ברעיונותיו, וכך למשל הרצפות בעלות שיפועים וגבעות, ועצים הגדלים מתוך הבית יוצאים דרך החלונות.

בנוסף, מארח המוזיאון בקומה העליונה תערוכות מתחלפות של אמנות מודרנית ועכשווית של מגוון יוצרים. ניתן לרכוש כרטיס לתערוכת הקבע בלבד, או כרטיס משולב לתערוכת הקבע ולתערוכות המתחלפות. אנחנו בחרנו באופציה הראשונה.

אנחנו נפעמות מגוף היצירה הענק, הרב-תחומי והייחודי שהותיר אחריו האמן. עוקבות אחרי כל קו, כל כתם צבע, קוראות כל כותרת ומנסות לעשות חיבורים וקישורים. לא נותר לנו אלא לדמיין את עצמנו גרות בשכונה הדמיונית שתכנן האמן השוכנת בתוך גבעות דשא רכות ומשתלבת בנוף ובטבע...

הביקור במוזיאון המיוחד הזה מומלץ ביותר! לא לפספס ביקור בשירותים ובבית הקפה הסמוך המעוצבים ברוח יצירת האמן.

הלב עכשיו אומר – שובו לשכונת שפיטלברג! כי אם לא עכשיו, אז אי מתי?

ומכיוון שאנחנו לא ממהרות ושדאגנו בבוקר לפזר פירורי לחם כדי שנזכור איך לחזור לחנויות הקטנות והמטריפות שראינו בדרך - אנחנו מסודרות! תראו כמה הן מתוקות! ואם זה לא Happy Living, אז מה כן?

ליד הקתדרלה "שלנו", שמסמנת פחות או יותר את אמצע הדרך, אנחנו נכנסות לסניף אאידה וקונות גלידה כחולה (האמת? ציפינו ליותר...) וממשיכות אל שכונת שפיטלברג דרך רחובות העיר, בחלקם כבר עברנו יותר מפעם אחת, אחרים מתגלים לנו בפעם הראשונה. השיטוט הזה, שמשלב מצד אחד מעין הרגשת בית במקומות שכבר עברת בהם ומצד שני התחדשות וגילוי – היא חוויה פשוט מעוררת. והאנשים, אחחח האנשים – כמה שהם יפים ומעניינים.

שכונת שפיטלברג (Spittelberg) כוללת אוסף של סמטאות קטנות (סוף סוף!) מרוצפות אבנים, לאורכן בניינים ציוריים נמוכי קומה. בסוף המאה העשרים שוקם הרובע ושוחזר ונפתחו בו בתי קפה, ברים ומסעדות וכן חנויות קטנות ומעוצבות.

נראה מבטיח, אולם כאשר מדובר במקום הספציפי הזה, כנראה שמזל לא איתנו. הפעם אנחנו מגיעות באמצע השבוע, שעת צהריים, ולמרות שחלק מהעסקים פתוחים, הסתובבנו בסמטאות לבד והשכונה הרגישה לנו נטושה.

בחנות של שמלות בסגנון וינטג' אנחנו ממששות כל שמלה ושמלה, נוגעות בבדים, מדמיינות את עצמנו בתוכן. בחנות אחרת שבה מוצגים פריטים של מעצבים שונים אנחנו מוצאות כפתורים של פעם, עם רקמת חוטים עליהם, כאלה שהיו תופרים לציפות וציפיות. בפנים חמים ונעים והשיחה עם המוכרת מתגלגלת – מסתבר, שהכפתורים שכל כך אהבנו הם מעשה ידיה. כפתורים מסורתיים שעושים במיומנות העוברת מדור לדור. אני בוחרת לי כמה וקונה למזכרת.

מהתרשמותנו, נראה ששווה לתת לשכונה הזו צ'אנס נוסף ולהגיע לטייל בה או ביום אביבי ושמשי יותר, או לקראת תחילת השנה האזרחית, אז פועל במקום גם שוק חג מולד צבעוני ויפה. אנחנו חוזרות - בפעם האחרונה בביקור הזה - למסעדה האהובה שלנו ולמלון החמוד שלנו כשבליבנו מזדמזם השיר (בגרסתו הוינאית): "העננים שחורים יותר, בדרך חזרה"…

היום החמישי והאחרון – מחורף וינאי לקיץ ישראלי

כבכל בוקר, אני פותחת את הוילון הגדול והכבד לבדוק מה עניינים בחוץ? אם השמש זרחה? אם הכל במקום? ולהפתעתי הרבה אני מגלה שיורד שלג... היום בדיוק ה- 1 באפריל - אולי מישהו שם צוחק עלינו? אבל לא!!! שלג אמיתי, לבן, רך וצמרירי צונח מהשמים. שתינו עומדות נפעמות בחלון והגברת הצעירה מושיטה יד, לתפוס פיסת חלום.

עובדי המלון שאנחנו פוגשות בדרך לארוחת הבוקר מתנצלים בפנינו על מזג האוויר המשוגע. אבל אנחנו מאושרות – שלג בחוץ!

יוצאות אל האוויר הקר והנקי. השלג פסק. בדרכנו לרחוב מריה הילפר, לוקחות את המטרו עד לקצה הרחוק של הרחוב ומשם נחזור לאט לאט ברגל לכיוון המרכז. היום שופינג!!

רחוב זה הוא אחד מרחובות הקניות הראשיים של וינה. רחוב טרנדי שמשלב ארכיטקטורה מיוחדת -היסטורית וחדשה - לצד חנויות כל בו ענקיות של מותגים בינלאומיים של הלבשה, אקססוריז והנעלה, וכן חנויות מיוחדות עם פריטים מקסימים לעיצוב הבית. לצידן של חנויות היוקרה, חנויות בהן ניתן למצוא פריטים במחירים נוחים ואף זולים. חלונות הראווה מושקעים ומעוצבים והרחוב הרחב נעים לשיטוט ולקניות.

לוקחות את הזמן, אנחנו נכנסות חנות-חנות, בודקות סחורה, קונות לעצמנו וליקירינו. אפילו השיפוצים המאסיביים בהם נמצא הקצה המזרחי של הרחוב לא מצליחים לדכדך אותנו.

אחת מחנויות העיצוב שהתלהבנו מהן במיוחד היא KARE Design הנמצאת במספר 5. שווה להכנס ולשטוף את העיניים. לא לפספס אף קומה... בניגוד לחנויות העיצוב הקטנות והמתוקות של אתמול, זו ממש עיר שלמה…

הגענו לקצה הרחוב והנה - אנחנו כבר מזהות בניינים ומקומות על פניהם חלפנו בימים האחרונים, ולא ידענו שמריה הילפר כל כך קרובה אלינו....

מכאן אנו פונות שוב לארמון הופבורג לבקר בספריה האוסטרית הלאומית (terreichische Nationalbibliothek). בספריה, הממוקמת באולם בארוק יפהפה בעל כיפת פרסקו מצויירת ומרשימה, מאוחסנים עשרות אלפי ספרים עתיקים ופריטים נוספים כגון כתבי יד, מפות, גלובוסים ודפי תווים, ואפילו כתבים בשפת הקודש. מוצגות בה תערוכות המתחלפות מדי תקופה. הביקור מומלץ גם לאלו שפחות מתעניינים במילה הכתובה, וזאת אך ורק בשל האולם המיוחד שבו היא שוכנת.

שוב ברחובות, שיטוט אחרון ממש. סוס מציץ אלינו מתוך אחת הקשתות כשאנחנו חולפות סמוך לביה"ס הספרדי לרכיבה. אולי בפעם הבאה בוינה נבוא לבקר אותך, סוס יקר…

אך כדי לא להשאיר יותר מדי עניינים פתוחים, אנחנו עוד חייבות לעצמנו טיפוס למגדל הצפוני של הקתדרלה, ולשם בדיוק אנחנו מכוונות את עצמנו.

הפעם, כאמור, עולות במעלית! מעלית צרה עם נער מעליות שיש לו רדיו! אנחנו מכניסות את הבטן, נכנסות פנימה והווווופ אנחנו למעלה.

מה אגיד לכם? אין על התצפיות האלו. באמת, אין לתאר כמה שזה יפה!

עושות סיבוב ועוד סיבוב, עד שקפאו לנו האף והאוזניים. באור הרך והמלטף של אחר הצהריים, אנחנו נפרדות מוינה היפה.

למעבר לסיפור הטיול המלא שלנו בוינה

להורדה והדפסה של מסלול הטיול שלנו בוינה

לעוד סיפורי טיול ומסעות עליהם כתבתי – לחצו כאן