יום 6 - חמישי, 30 ביוני, 2016.
מ- Rifugio Bonatti אל La Fouly
מרחק: כ- 20 ק"מ (895 מ' עליה, 1410 מ' ירידה)
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
"הילד" בא להפרד. נכנס ביישן לחדר האוכל, התיק הענק על גבו, מוכן לצאת לדרך, והוא מחפש אותנו בעיניו. חמוד. דרך צלחה ילד! לא נפגוש אותו יותר בטיול הזה. ארוחת בוקר רגילה + איסוף ה"פיקניק" שהזמנו להיום. Bonatti די מתקמצנים, לפחות ביחס לפיקניק שקיבלנו בבקתה הקודמת, ועדיין גובים עליו מחיר שערורייתי וזהה – 12 יורו.
אחרי שני לילות מנוחה ויום האתמול שדרש מהן מאמץ מינורי בלבד, היום זהו יום המבחן לברכיים שלי שידרשו לאתגר גדול יותר. עוד יום מפרך לפנינו והוא טומן בחובו הבטחה (או אולי איום) לגשם החל מהצהריים. מטרתנו לעבור את Grand col Ferret לפני שיספיק לפגוש אותנו הגשם, ולכן אנחנו יוצאים ממש ממש מוקדם, אך אבוי... אחד המשתתפים אינו בטוח שהנעליים שלקח מחדר הנעליים, אכן שלו. תפר אחד שובב המקשט את צידי הנעל אינו זכור לנו שהיה שם קודם לכן. הבנות ממתינות בדשא הרטוב מהגשם שירד בלילה, הגבר חוזר בריצה לבקתה לבדוק את הנושא לעומק. כעבור מספר דקות הוא שב עם אותו זוג נעליים. לא מצא משהו אחר שהוא מזהה כשלו. פתאום אני נזכרת שראיתי אותו מצלם את נעליו במהלך הטיול. אימות מול התמונה בטלפון מאשר שאכן הזוג הנכון על רגליו. הידד! עכשיו אפשר באמת לצאת לדרך...
הדרך עוברת בתחילה על צלע ההר, המשך כמעט ישיר לשביל בו הלכנו אתמול מעל Val Ferret. כעבור כך וכך היא מתחילה לגלוש מטה אל העמק. ירידה לא קשה, אך מעט ארוכה ודי בוצית. בנקודת המפגש של הדרך עם העמק שוכן Hotel Chalet Val Ferret שבו מאד רציתי ללון הלילה, אך לא היה מקום. מאוחר יותר יתברר לנו מדפנה וחבורתה כי האוכל שם היה כל כך גרוע שמזלנו שלא הצלחנו להזמין שם חדר.
הנהר הקרחוני זורם עכשיו ממש לידינו ואנחנו עוברים מעליו בגשר גדול. מיד לאחר הגשר מוצב שלט המורה לנו שמאלה לכיוון בקתת Elena, אך לא ברור אם עלינו להמשיך בדרך הג'יפים עליה אנחנו הולכים, או שמא ללכת בשביל המטפס מכאן אל הרכס. אנחנו פותחים את הספר של מר ריינולדס, את המפה, ואפילו מתחברים לאינטרנט ולסיפור הטיול של ענבר – אבל עדיין מתקשים להחליט. במצב כזה הכי טוב לראות מה עושים אחרים, רק שה"אחרים" חלקם עולים בשביל וחלקם ממשיכים בדרך. וכך, אנחנו מקבלים החלטה להמשיך בדרך הג'יפים ההולכת לאורך הנהר, שנראה כי היא מתחברת בכל מקרה לשביל ומגיעה לבקתת Elena. הדרך מטפסת ועולה אך לא קשה. רק הדאגה שמא אנחנו שוגים מעיבה על ההליכה. אנחנו זוכים במופע של שני סמורים קטנטנים המקפצים להם בין הסלעים, והם מצליחים להעלות חיוך קטן ומפיגים מעט את המתח.
לפתע, ממש מעלינו מופיעה הבקתה. כעת רק נותן לנו למצוא את האופן שבו נתגבר על הפער שבין הדרך עליה אנו נמצאים לבין מיקום הבקתה אי שם על הרכס מעלינו. אנחנו מוצאים שביל לא מסומן ועולים איתו דּוּךְ למעלה, שם אנחנו עוצרים, נשענים על סלע ומחליפים כוחות.
התחזית לגשם החל משעות הצהריים דוחקת בנו להמשיך הלאה. כעת ניצב בפנינו הטיפוס הרציני של היום – העליה למעבר ההרים Grand col Ferret שגם מסמן את המעבר מאיטליה לשוויץ.
העליה ארוכה ודי קשה, אבל אנחנו מצליחים, באופן שמפתיע גם אותנו, לעמוד בזמני הספר ותוך שעה וחצי מגיעים למעלה. כמעט הצלחנו אפילו להשיג את רני ואיתי, וכמה משמח היה להפגש איתם על הדרך. וולקאם טו סוויצרלנד!! הנוף מרשים ומחודד, קצת פחות שלג ממה שראינו בצרפת, ומאד מאד ירוק. הגשם מתמהמה לשמחתנו, מפלס הלחץ יורד ואנחנו מתיישבים למעלה לתדלק בשוקולד.
אני לא במיטבי היום. כבר אתמול הרגשתי שפעת קלה מתגנבת לה, אבל היום התסמינים מחריפים, ועל השוקולד אני מוסיפה גם מנת אקמול, חוששת מ"הפתעות" נוספות שהדרך הזאת תזמן לי. So called לפחות הברכיים בסדר... טפו טפו טפו חמסה חמסה...
רני מנציח אותנו במצלמה ישובים ולועסים, מחליפים הגיגים וחוויות והם כבר בדרך למטה. אנחנו, כרגיל, קצת אחריהם.
הירידה מה- col עוברת בלא מעט שלג, אבל הוא רך ונעים לדריכה. ירידה ארוכה מאד אך לא תלולה במיוחד שחולפת בצ'יק עד Le Pule שם אנחנו פותחים שולחן עם כל הגברדיה הישראלית - האבות והבנים, דפנה וחבורתה ואנחנו. מעבירים חוויות, צוחקים, מספרים ואוכלים. איפה הגשם? לא הגיע! רני ואיתי מתכננים לדלג על יום המחר וממהרים למטה לתפוס את האוטובוס היוצא אל Champex. אנחנו נפרדים בצער. כנראה שכבר לא נפגש לאורך השביל, כי מעתה יקדימו אותנו לא רק בשעות, כרגיל, אלא ביום שלם. הם הראשונים שפגשנו כאן באותו בוקר סגרירי בלזוש עם יציאתנו לדרך. בוקר שנראה מכאן פיסת היסטוריה רחוקה.
הדרך מ- Le Pule עד La Fouly יפהפיה ופורחת. תחילתה בירידה והמשכה בעמק Val Ferret השוויצרי. חוטי כסף של מפלים שזורים במורדות ההרים הירוקים ומתנקזים אל הנהר שלאורכו אנחנו הולכים.
בהגיענו אל פאתי הכפר מגיע סוף סוף הגשם לו ציפינו כל היום הזה. זורקים על עצמנו את השכמיות המוכנות בשלוף כבר מהבוקר ותוהים אם חיכה הגשם בסבלנות כל היום, לא יכול היה להתאפק עוד 10 דקות עד שנגיע ליעד?
נכנסים לסופר המקומי ומצטיידים בפירות, יוגורטים (איזה כיף – התגעגענו! יש עוד מלא כפיות ח”פ בחבילה שצריך לגמור), לחם טרי וגבינה מקומית. זה הזמן לשלוף את הפרנקים מהארנק... ומשם לאכסניה שלנו להלילה – Hôtel Edelweiss (136 פרנק לחדר משותף 9 מיטות, חצי פנסיון). אנחנו מובלים בקבוצה לחדר המשותף עם כל הבנות – מורן, מלינה, קתי, מריה ועוד כמה - ותופסים את שני המקומות האחרונים, ליד הקיר. התארגנות זריזה, מקלחת ויורדים למטה ללובי לקרוא, לכתוב, להתחבר אל העולם החיצון...
הגשם ממשיך לרדת בחוץ, אבל לנו נעים וחמים. ארוחת הערב משביעה, אבל לא מי יודע מה טעימה... יכלו להיות קצת יותר יצירתיים בסכום הזה. לפני השינה אנחנו מספיקים עוד לצאת לסיבוב קטן בכפר הנחמד ואחר כך לשבת בלובי עם דפנה וחבורתה, נאור ואיתי.
מקווה להרגיש מחר טוב יותר. אמור להיות יום לא קשה במיוחד.
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
צילומים וכתיבה: אורה גזית