18.7- יום של נסיעה
הכנו את הילדים מראש שהיום זה יום שרק נוסעים בו. אין אטרקציות. אין טיולים. וגם לעצמנו אנחנו מנסים לעשות הכנה נפשית. אדיר רוצה לעשות עצירה כל שעתיים, אז אני מוצאת איזה מול באוגדן, צפונית לסולט לייק סיטי, שיש בו ברלינגטון, ואנחנו מקציבים לעצמנו שעה לשופינג חסר הכרה.
כפי שחשדתי מראש, הסניף הזה מאכזב. המורמוניות כנראה לא חזקות באופנה, ואם בניתי על למצוא שמלות לבר מצווה המשפחתית שמחכה לנו כשחוזרים, כאן זה לא המקום. מהממת מס' 2 דוקא מוצאת פה כמה מציאות, כולל שמלה של קלוין קליין ב15$+כתם של איפור שאני מקוה שיירד בכביסה, עולה לא' מס' 5 בוחר כאן ילקוט, וגם המהממת שהוזכרה כאן קודם מצטיידת בג'אנספורט חדש (“20 דולר, את קולטת? חייבים”). אדיר קונה לבנים כמה שטויות מיותרות, מהממת מס' 4 גם לא טומנת ידה בצלחת ויוצאת עם שתי שמלות ועוד כל מיני שטויות. רק אני בידיים ריקות
ממשיכים בנסיעה, עוצרים שוב מתישהו לאכול ולתדלק, ועוד פוש אחרון ואנחנו בסידר סיטי. הילדים קופצים לבריכה, ואני ממהרת לכביסה.
מחר עוד יום טיול אחד אחרון ואז זהו, מחזירים את הקרוואן
…
19.7- גשם במדבר, זאיון לסיבוב קצר, ארוחת ערב במסעדה כשרה בוגאס, וזה כמעט נגמר
כפי שניתן להבין מהכותרת, אנחנו מתעוררים מוקדם מרעש גשם חזק, אחרי שכבר אתמול בערב אדיר שמע בטלויזיה אזהרות לגבי שטפונות בזאיון להיום. מתלבטים לרגע, אבל מחליטים שהפעם (בניגוד לטיול הקודם שלנו באזור) אנחנו לא מדלגים על זאיון ויהי מה. נתעדכן בכניסה, ואם יגידו לא להתקרב לנרווז (לא שתכננו לעשות אותו, רק את הריברסייד ווק שנושק לו), נעשה את האמרלד פולז.
בינתיים במהלך הנסיעה מתבהר לגמרי. אנחנו מהססים אם לחנות מיד בכניסה לספרינגדייל או לנסות להכנס יותר פנימה, עושים סיבוב בעיירה ומחליטים לחזור לכניסה. כעבור דקות ספורות מגיע השאטל הראשון, הקו החום, שלוקח אותנו עד הכניסה לפארק. מכאן צריך לעלות על הקו הירוק שנוסע לאורך זאיון קניון. אני נכנסת לשאול במרכז המבקרים מה המצב, נופלת על ריינג'ר זקן וזעוף שממש נוזף בי שבכלל חשבתי להכנס למים, בנרווז או באמרלד פולז או בכלל. “זה אסור. אנשים עושים את זה, אבל זה אסור!”...טוב, טוב, הבנתי, ברחתי, עלינו על השאטל, נסענו עד התחנה האחרונה, טמפל סינוואווה, שם מתחיל מסלול הריברסייד. בדרך בנסיעה נגלים במלוא הדרם הצוקים המרהיבים של זאיון, אבל הילדים כבר לגמרי אדישים, ועם כל כמה שהמראות עוצמתיים וגדולים מהחיים, קצת קשה לצאת מגדרנו אחרי ילוסטון...או כמו שמגדיר זאת חובב טבע מס' 3: “הנוף פה רגיל כזה”. טוב, לא הייתי קוראת לזה רגיל. אבל כן, אין כאן תופעות מוזרות ובלתי רגילות כמו שראינו אך לפני כמה ימים.
אז באופן רגיל אנחנו יורדים מהשאטל וזורמים במורד השביל יחד עם המוני תיירים ועשרות סנאים חצופים שבכל עצירה מטפסים לאנשים על התיקים ומנסים לגנוב מהם אוכל, ולא מהססים לטפס גם על האנשים עצמם. המסלול נעים ונחמד, ודי...רגיל...אבל המים בנהר, שעוד חשבנו לטבול בהם בסוף המסלול, בוציים ואפורים, אני מכניסה יד והמים פשוט אטומים מרוב בוץ והיד יוצאת מצופה בבוץ. ממש לא מזמין טבילה, אבל אני כן רואה כמה מטיילים בודדים שמתחילים להכנס לנרווז, למרות שמים בוציים כאלה הם אחד הסימנים לשיטפון, להבנתי.
מכאן, באותה דרך, שאטל ירוק ואחריו שאטל חום. העיירה ספרינגדייל נראית ממש חמודה ולרגע בא לי לרדת באמצע השאטל החום, להסתובב קצת בגלריות, לשתות משהו, אבל יש לנו נסיעה עד וגאס, ואריזה, וכבר אין לנו אוכל כי בניתי על מסעדה סוף סוף. אז לא…
נוסעים קודם כל למסעדה, סבבה גריל. האמת- היה סבבה. גם חניון מרווח לקרוואנינו. כולם טורפים את המנות שלהם עד הפירור האחרון.
ללילה האחרון בקרוואן הזמנתי חניון הכי מפנק שיש (אואזיס). הכניסה אליו נראית כמו כניסה למלון מפואר, והרג'יסטריישן נעשה בלובי נוצץ ועצום, כיאה למיקום. הוא גם קרוב לסטריפ, כך שהיתה במקור איזו מחשבה שאולי בכז כן ניכנס להציץ על הסטריפ (מלכתחילה לא רציתי בכלל בכלל להכנס לוגאס, שונאת את העיר הזו), אבל אני בלחץ שיא מהאריזה, ממש עומדת לאבד את זה. אז אדיר לוקח את כולם לבריכה הסופר שווה, שיש בה גם בריכה למבוגרים בלבד וגם ג'קוזי, כדי שאני אארוז בשקט. אבל אני לא משתלטת, ואני בלחץ, אז כשהם חוזרים אני הולכת לנסות להרגע בעצמי בג'קוזי…לא ממש עוזר, אבל בסוף איכשהו, אין ברירה, הדברים מסתדרים ונארזים, שלא לומר נדחפים איפה שמצליחים וכשנגיע לדירה באנהיים כבר נארגן הכל מחדש ממילא. לילה טוב…
20.7- להתראות קרוואן, שלום קליפורניה
תפריט ארוחת הבוקר היום כולל את כל השאריות מהמקרר...מה שלא נאכל- נזרק.
כשקיבלנו את הקרוואן אמרו לנו שאם אנחנו רוצים להשתמש בשאטל שלהם לשדה התעופה (ואנחנו רוצים, כי משם שכרנו רכב להמשך) אנחנו צריכים להגיע עד 9:30 כדי להספיק לשאטל של 10:00, או עד 11:00 כדי להספיק לשאטל של 12:00.
אדיר רוצה להתכוונן לשאטל השני, אני חושבת שזה מאוחר מדי, כי אני רוצה לעשות קניות בסופר הכשר לפני שעוזבים, ולאכול שוב צהרים נורמלי במסעדה.
אז אנחנו עושים מאמצי על להספיק להגיע עד תשע וחצי, וזה כמעט מצליח לנו. בדרך אני פתאום מציעה שאולי אדיר יעלה לבד לשאטל של עשר מיד כשנגיע, ואנחנו נישאר שם ואני אעשה את כל ההחזרה לבד. ככה גם לא נשבור את הראש איך לדחוף את כולנו ואת כל המזוודות לשאטל. הרעיון מתקבל בברכה, ואכן, איך שאנחנו מגיעים אנחנו פורקים הכל בצד, אדיר מוסר את המפתחות ונוסע לאסוף את הרכב השכור. אני בינתיים שותה קפה ומחכה שיקראו לי, הילדים הפעם מגלים ענין רב בחוברות הצביעה ובטלויזיה והכל הפעם הרבה יותר נעים ורגוע מאשר ביום האיסוף. אני מחכה שיתחילו להגיע אנשים שמגיעים לאסוף קרוואן, כדי שאולי מישהו מהם ירצה לקנות מאיתנו, או אפילו סתם לקחת, את כל השמיכות והכריות, כסאות הפיקניק ועוד כל מיני ציוד שקנינו ושאין לנו כוונה לסחוב איתנו הלאה. בסוף מגיעה משפחה גרמנית עם ארבעה ילדים, ואני פונה אליהם ומציעה את הדברים. אז מצעים הם לא צריכים, אבל שמחו לקחת את הכסאות, ודחפתי להם גם את הקופסה עם שאר הדברים (גרלנדה, קומקום, חומרי ניקוי, מטאטא ועוד). הרווחתי 20$ לבזבוזים…
כשסוף סוף קוראים לי לצ'ק אאוט, מסתבר שנפלו לנו שתי הטאסות האחוריות. לפני רגע הרווחתי 20$, עכשיו הפסדתי 50$...חוץ מזה, הכל פיקס, ואני מעיפה מבט נוגה אחרון בבית המתגלגל שלנו…
כשאדיר מגיע (מבסוט אש מהנהיגה הקלה ברכב רגיל סוף סוף) אנחנו ממלאים דו”ח תאונות על ה”תאונה” עם האוטובוס בחניה בגרנד פריזמטיק וזהו, משוחררים לדרכנו, בשעה 12 המוקדמת להפליא. איזה תקתוק!
מכאן לסופר, מצטיידת הפעם, בין השאר, בעוף מוכן לשבת, לחסוך לי עבודה מחר, מפנקת את עצמי בסושי כשר, והלאה לסבבה לארוחת צהרים ומכאן לדרך לאנהיים.
הדרך ארוכה, ולמרות שבהתחלה אדיר עוד שוקל לנסות לא לעצור, אנחנו בכ”ז עוצרים בסוף בברסטואו, באאוטלט. שוב מקציבים שעה ולא יותר. שוב יצאתי בידיים ריקות…
בסביבות שבע וחצי, אחרי פקק לוס אנג'לסי טיפוסי ראשון, אנחנו מגיעים לדירה. מוצאים בקלות את המקום, את החניה, היא נפתחת לנו עם הקוד שקיבלנו במייל בלי בעיה, פורקים מזוודות ומצליחים אפילו להכניס את האוטו (דודג' קרוואן) לחניה, שבעלת הבית התריעה שהיא צרה ולא מתאימה למיניוואנים בד”כ. הבעיה מתחילה בכניסה לדירה עצמה.הקוד הוא 4 הספרות האחרונות של מס' הטלפון שנתתי בהזמנה...אני משערת שזה מס' הנייד שלי. אבל זה לא עובד. אז מנסים את של הבית. גם לא. את של אדיר. גם לא. שוב את הנייד שלי. כלום...מנסים להתקשר למס' הראשון שקיבלנו. אין תשובה. למס' השני- אין תשובה. שולחים אימייל...בינתיים אני מנסה שוב את המס' השני ועונה לי מישהי שאינה בעלת הבית, ואומרת שתכף תחזור אלי. בסוף, בשעה שמונה+, אחרי שההיא בטלפון ביטלה את הקוד והכניסה אחר והסבירה לאדיר בדיוק מה לעשות...נפתחה סוף סוף הדלת!
הילדים בהיי מטורף. הדירה מהממת, מעוצבת ומאובזרת עד הפרט האחרון. המיטות רכות ורחבות. מסך טלויזיה בסלון על כלללל הקיר. צעצועים לילדים. וייפיי מצוין. כל דבר שאפשר לחשוב עליו שנצטרך- יש שם. אמנם ילד אחד יצטרך לישון על הספה הנפתחת בסלון, אבל לא נורא.
אדיר והילדים פורקים מזוודות ומסדרים בארונות, אני מחממת מהר בתנור את הפיצות הקפואות (שהיו פעם קפואות) שקניתי בוגאס, עוד גיחה לוולמרט הקרוב אחרי שהילדים הולכים לישון להצטיידות בשאר האוכל לכל השבוע, ובא לסיומו יום ארוווווווווווך ומעייף, שבכ”ז היה בסופו של דבר קצת פחות קשה משחששתי.
בפוסט הבא- חוויית קליפורניה שלנו:-)
