כאן המקום לציין, שבסופו של דבר נסענו לטיול הזה עם עוד שתי משפחות חברים. אז חיפשתי מקום לינה שיכיל את כולנו, אבל ביחידות נפרדות. (נתקלתי בהרבה בתי ענק שהספיקו לכולנו, אבל רצינו לשמור על שלמות התא המשפחתי...ועל שלמות החברות בינינו...אז הדרישה היתה מקום עם שלוש יחידות נפרדות שבכל אחת מטבח משלה). “קאן סולה” במקום המקסים שנקרא “ואל דה ביאניה” ענה בדיוק על הקריטריונים.
זה בית חווה ענק, שחולק לשלוש דירות. אחת גדולה, עם סלון ופינת אוכל ענקיים, ושתי דירות, שוות בגודלן פחות או יותר, קטנות יותר. כך שבחלוקה בינינו היה ברור שמי שזוכה בדירה הגדולה יותר, “סופג” את העובדה ששם יהיה הבסיס לארוחות המשותפות בשבת, ובכלל, הדירה הגדולה שימשה לילדים תחנת מעבר בין הדירות ומקום מפגש. (יש גישה פנימית בין הדירות, וגם כניסות נפרדות מסביב). זה היה אנחנו, אגב.
מבחינת תנאים, מדובר בבית ישן, ששימש בעבר כאסם של החווה (בעוד למגורים שימש המבנה הסמוך, היפה יותר, ששם גם יש שלוש יחידות כאלה להשכרה, בבעלות אחותה של גברת צימר שלנו, אליזבת הנחמדה מאוד). גם הריהוט הוא ריהוט עץ ישן ופשוט, הרצפות והדלתות חורקות, ושומעים את השכנים…כך שלא מדובר באירוח מפנק מהבחינה הזו. אבל מבחינתי זה היה חלק מהאוירה האותנטית של המקום, ולדעתי זה רק הוסיף לקסם. מה שכן, טיפ לשומרי הכשרות הסוחבים איתם סירים ומחבתות לטיולים בחו”ל- לא חלמתי שבבית שכזה דוקא הכיריים יהיו אינדוקציה...כך ששום כלי שהבאתי למעט מחבת אחת לא התאים. הפיתרון היה בהנחת מחבתות ענק שהיו במטבח הדירה על הכיריים, ועליהן הנחתי את הכלים שלי. צרות של דוסים. פעם הבאה כבר אדע לברר מראש…
החצר, לעומת זאת, היא חלום. שטח ענק וירוק, עם בריכה שכשרובצים על שפתה מה שרואים ממול מעבר לגדר זה ירוק, וסוסים רועים באחו, ופרות, וחזירים, ותרנגולות...ניתן לגשת ישירות אל החיות, ויש כמובן מתקני חצר, וארגז חול, ובסככה צעצועים וחוברות צביעה ושולחן פינגפונג...אבל כל זה כלום לעומת העובדה שאפשר פשוט לקחת את הרגליים ולצאת לטייל ישירות מהחווה לאורך הנחל. בכל יום כשחזרנו מטיולינו ראינו בני נוער מקומיים מטיילים ומתרחצים בבריכות הטבעיות שלאורך הנחל. זו היתה התכנית שלנו לשבת, אבל עוד חזון למועד. רק יום שני…
יום שני: קדאקאס, קאפ דה קראוס ופיגראס
קמנו לבוקר נפלא וירוק, ויצאנו כשפנינו מזרחה אל העיירה קדאקאס.
זה יום בעקבות האמן סלבדור דאלי. דאלי חי בקדאקאס, וכשהגענו בסוף היום הזה למוזיאון שלו בפיגראס, אפשר היה לראות בבירור עד כמה השפיע הנוף הדרמטי שם, של סלעי הענק הנשברים אל הים, על העבודות שלו.
לקדאקאס עצמה לא נכנסנו. בערך מהרגע שעברנו את פיגראס, ועד הכניסה לקדאקאס, הלך והצטבר פקק מטורף, וכשהכביש נהיה צר ומתפתל, די הפסקנו לזוז. כך שהדרך, שגם ככה היתה אמורה להיות אחת הנסיעות הארוכות יותר בטיול, התארכה לה בעוד שעה בערך...אולי בגלל שזה רק היום הראשון של הטיול, אולי כי הנוף בדרך מקסים, אבל הילדים סה”כ שרדו את הנסיעה בלי לחטוף יותר מדי עצבים. כעבור כשעתיים וחצי הגענו לכניסה לעיירה, וגילינו שם שוטרים שמפנים את התנועה הלאה. העיירה כבר היתה מפוצצת מכוניות. החלטנו בינתיים להמשיך הלאה, לכיוון שמורת “קאפ דה קראוס”, שממוקמת בשפיץ הכי צפון-מזרחי של ספרד, על המפה אפשר לראות את כל האזור הזה ממש בולט פנימה לתוך הים התיכון.
נסענו לנו בכביש ההולך ונהיה עוד יותר צר אפילו, סביבנו ים וסלעים. מימיננו למטה ראינו את פורט ליגט, כפר הדייגים בו נמצא ביתו של דאלי, שגם הפך למוזיאון. נראה מקסים, עם סירות מפרש לבנות עוגנות במפרץ. אבל הילדים כבר היו צריכים לעשות היום משהו אטרקטיבי יותר, אז המשכנו הלאה בחיפוש אחר מסלול הליכה. הכביש של השמורה מסתיים ברחבה הקטנה של המגדלור, שם יש מרכז מידע ומסעדה. אני ירדתי לבקש מפה של מסלולים, אדיר בינתיים הסתובב לחפש חניה...אבל לכל אורך הדרך כבר חנו מכוניות בצפיפות והוא הבין מהר מאוד שלא יוכל לחנות, וכך מצאתי עצמי מחכה רבע שעה בערך עד שמצא מקום להסתובב (בלי להתגלגל מהכביש הצר אל הים הכוונה...) ולחזור לאסוף אותי.
חזרנו אחורה כעשר דקות עד הפניה ימינה שם היה שלט של חניה, ומשם מתחיל מסלול קל ולא ארוך, שיורד עד חוף הים. משלמים לשומר בכניסה על החניה, ויוצאים לדרך.
השביל מקסים. רובו ככולו אספלט נוח, ולאורך הדרך סלעי ענק שכל אחד מזכיר לנו חיה אחרת. ואז מתישהו נופל לנו האסימון, שאנחנו כנראה לא הראשונים שחשבנו כך...לכל אורך השביל יש שלטי ברזל קטנים עם איור של קו המתאר של ה”פסל” הטבעי שממול, בכדי לעזור למטיילים נטולי הדמיון לזהות את החיה בתוך הסלע. תמונות להמחשה בסוף הפוסט.
וכמובן הים מלווה אותנו כל הדרך, עד שבסוף השביל יש ירידה במדרגות אל חוף רחצה קטן, ללא מציל לדעתי. אנחנו די דפוקים שלא לבשנו ולא סחבנו בגדי ים, ובאופן כללי לא היינו ערוכים לשהיה ארוכה על החוף, כי היו לנו כרטיסים למוזיאון דאלי בפיגראס לשעה 17:00 והזמן דחק. אז חלקנו שכשכו רגליים, חלק שכשכו קצת יותר מרגליים, לא נורא, יש את כל הדרך חזרה למעלה לייבש את המכנסיים…
בדרך חזרה כבר עצרנו ליד כל השלטים, השלמנו את מה שפספסנו בהלוך, והמשכנו לפיגראס למוזיאון דאלי. את המוזיאון אפשר לעבור בצורה יותר יסודית ומעמיקה. אנחנו, שכבר היינו עייפים, די רצנו אותו. הקטנים לא ממש התעניינו, הגדולים יותר. נהנו במיוחד לראות את סדרת הציורים והפסלים שממש שאובה מתוך הנופים שראינו בבוקר, את השעונים הנוזלים המפורסמים, וכמובן את סדרת הציורים המוקדשת לישראל ולעם היהודי בציון. קטע לא ברור של דאלי…
מכאן כשעה נסיעה בחזרה הביתה, לקאן סולה:-)