התכנון
מה קרה שפתאום טסים לברצלונה? לא מזמן חזרנו מאמסטרדם וזה לא היה בתכנון. ובכן, מכירים את זה שאתם קונים משהו במבצע כי זה ממש משתלם גם אם יש לכם את המוצר שקניתם ואפילו עוד אחד במלאי? אז זה מה שקרה. אמריקן אקספרס יצאו במבצע של טיסות ב- 200$ לכל מיני יעדים באירופה בחודש ספטמבר. מחיר כזה לא רואים בכל יום, וכמו שאפי אמר: "למה בכלל את מתלבטת?" אז בחרנו לנו יעד.
מבין היעדים שהוצעו האטרקטיבית ביותר הייתה ברצלונה. ביקרנו בברצלונה לפני 15 שנים נהנינו מאוד ותמיד חשבנו לחזור. התקשרנו לאיסתא להזמין ומכיוון שעברו כמה ימי התלבטות עד שהחלטתי נשאר רק תאריך אחד לסופ"ש בברצלונה. אנחנו מזמינים באינטרנט את הטיסות שלנו ובעצם כמעט כל דבר הקשור בנסיעה לחו"ל והיה לנו מוזר פתאום לדבר עם סוכן ולהזמין דרכו אבל זאת הייתה העסקה. לזכותו של הבחור ייאמר שהוא נתן שירות מעולה וכל המסמכים הגיעו למייל בזמן וכפי שצריך. הטיסה במבצע היא טיסת צ'רטר של ארקיע. נו, טוב, מעדיפים low cost על צ'רטר אבל זה מה יש. מה כבר יכול להיות גרוע? זהו, שהכול! אבל על כך בהמשך.
ובכן, טיסה יש, ומיד מתחילים לחפש מלון. רצים על אתרי האינטרנט. מגלים שברצלונה לא זולה בכלל. מחפשים מלון שיהיה במרכז. (שתהיה חוויה שונה מהפעם הקודמת שבה המלון היה די מרוחק). מצאנו את Internacional Cool Local Hotel מלון שנמצא על שדרות לה-רמבלה, במחיר של 400 אירו ל-3 לילות כולל ארוחת בוקר. הציונים שלו בסדר: מעל 7 באתרי ההזמנות, 3.5 בטריפאדוויזר. נראה סביר פלוס, לא מעולה אבל מה יכול להיות נורא? זהו שהרבה! אבל על כך בהמשך.
מה עוד? החלטתי לתכנן וגם להשאיר מקום לספונטניות (בניגוד למה שאני עושה תמיד). על פי המלצות מחברים הזמנו כרטיסים מראש לכנסיית לה סגרדה פמילייה, הכנסייה המפורסמת של ברצלונה, שבפעם הקודמת לא נכנסו לראות אותה כי זה היה יקר לנו. צ'ק, הוזמן, כולל עליה למגדל למעלה (אני צריכה להתגבר על הפחד). בודקים אם יש משהו מעניין נוסף, אני מצאתי במרכז המוזיקה של קטלוניה שמתקיים בו סיור מודרך עם קונצרט קצר בסופו ואפי בדק באתר שלהם ומצא מופע נחמד שנקרא Barcelona 4 guitars. המחיר כרטיס 45 אירו, לשורה שניה (בפועל היא הייתה ראשונה). קנינו. היה שווה? ...על כך בהמשך.
ועכשיו – נותר רק לחכות ל-1 בספטמבר (כן, כן, התאריך שבו שלחנו במשך 15 שנים ילדים לבית ספר, עכשיו פנוי לנו). לפי ההיגיון לא אמור להיות עמוס בשדה התעופה, כולם כבר חזרו מטיולי אוגוסט, הילדים במסגרות, ההורים בעבודה. השדה אמור להיות ריק. אז"ש (אז זהו שלא). גם כאן טעינו ועל כך בהמשך.
התאריך מתקרב, יום לפני מועד הטיסה אנחנו מנסים לעשות צ'ק אין באינטרנט ולא מצליחים. עוברים משירות הלקוחות של איסתא לשירות הלקוחות של ארקיע. עד שמקבלים את התשובה ההזויה שלטיסת צ'רטר אי אפשר לעשות צ'ק אין באינטרנט. למה? מה ההיגיון? חוסך זמן גם ללקוחות וגם לחברת ארקיע. פחות "כאב ראש". להזמין מקום (בתשלום או לא בתשלום) פותר כל כך הרבה בעיות אחר כך.
יום חמישי 1/9
אין מה לעשות, מגיעים לנמל התעופה לפי הספר, יותר משלוש שעות לפני הטיסה. טיסת אחר הצהריים. טרמינל 3, לצערנו. אנחנו אוהבים את טרמינל 1 הקטן, הקומפקטי והמהיר. ומה לומר לכם? הנה הפתעה מס' 1. למרות ה-1 בספטמבר, יש הרבה אנשים ואנחנו מחכים בתורים די ארוכים לצ'ק אין ולכל השאר. אחרי התורים עוד נשאר זמן לאכול משהו ולהסתובב קצת בדיוטי היקר להפליא. בכל זאת באנו 3 שעות לפני הזמן.
ההפתעה השנייה הקשורה לטיסת הצ'רטר שלנו היא שאנחנו מובלים באוטובוס אחר כבוד לכבש מדרגות המחובר למטוס שכתוב עליו trans service. אני, שכבר קראתי על מקרים שאנשים עלו לטיסות לא להן, שואלת את הדייל אם לא התבלבלנו ואם אכן זו טיסת ארקיע. "ברור שארקיע". את הדייל הזה, שהיה לבוש במדי ארקיע, לא ראיתי אחר כך בטיסה עצמה. מה שקיבלנו היה מטוס וצוות של חברה צ'כית. מוזר, לא ברור לי אם זה מקובל בטיסות צ'רטר אבל יש הרבה אנשים שאוהבים לדבר עם הדיילים שלהם בעברית, ואוהבים לשמוע את הקברניט מדבר בעברית ובכלל אוהבים טיסה ישראלית וזה משהו שצריך להודיע עליו (לנו זה לא שינה יותר מדי). הקברניט הצ'כי לא אמר מילה, הצוות היה נחמד מאוד ותקשר באנגלית. לעומת השירות שנקבל בארקיע בטיסה חזור הם היו הרבה יותר אדיבים ונחמדים. יצאנו בחצי שעה איחור, שזה נורמלי, במיוחד לטיסות כאלה. והטיסה עברה בסדר. היה אור יום ויכולנו לראות מהחלון את המקומות שראינו על המסכים שלפנינו, שעליהם הוקרן מסלול הטיסה. במהלך הטיסה חילקו כריך ושתיה קלה.
אחרי הנחיתה ואיסוף המזוודות הלכנו על פי השלטים לכיוון האוטובוס AeroBus, קראתי פה טיפים וזו נראתה לי הדרך הנוחה ביותר להגיע למרכז העיר, (חוץ ממונית שהיא יקרה הרבה יותר). ירדנו לרציפים למטה והאירובוס כאילו מחכה רק לנו. שימו לב, אפשר לקנות כרטיסים אצל הנהג (המחיר 5.9 אירו), אבל רק בשטרות של עד 20 אירו. יש מכונות לקניית כרטיסים בחוץ. אנחנו נחתנו בטרמינל אחד, יש אוטובוס שיוצא גם מטרמינל שתיים. בדרך שלוש תחנות הורדה, אנחנו צריכים את האחרונה, כיכר קטלוניה. בתוך האוטובוס יש מקום למזוודות. הנסיעה עוברת בנעימים ואורכת כחצי שעה. הגענו לכיכר קטלוניה וממנה הלכנו על שדרות לה-רמבלה בערך חמש דקות עד למלון.
המלון, כפי שכתבתי, במרכז לה-רמבלה. אנחנו מקבלים חדר סטנדרטי בקומה השנייה (יש מעלית). מהמעלית צריך לעלות עוד כמה מדרגות. החדר עורפי ופונה לבניין אחר, למלון אחר. עד כה זה לא נורא. אבל – החדר קטן, יותר מכל חדר קטן אחר שראינו באירופה (וראינו כמה). לא נורא, משתדלים שזה לא יפיל את רוחנו. הרי אנחנו לא עומדים לערוך פה מסיבה. החדר גם לא נראה משהו, הקירות ריקים וזקוקים לצבע, הרצפה ידעה ימים טובים יותר. טוב, גם את זה נשרוד. בהמשך נגלה את הקשיים. לאט לאט אנחנו מגלים שאין מקום להניח את הדברים, אין מדפים, גם לא בחדר האמבטיה לשים כלי רחצה. אין מראה. הארונות מלאים באבק. אני מרגישה כמו במחנה צופים. לוקחת משהו משתמשת ומחזירה למזוודה או לתיק. המזוודה לא יכולה להישאר פתוחה כי אין מקום. אפשר להניח דברים רק על השולחן שעליו מסך הטלוויזיה. אני מאלתרת מתלה לתיק הרחצה על מנורת הלילה בחדר. ממש מחנה צופים.
טוב, זה מה יש. אנחנו מתארגנים ויוצאים לאכול ארוחת ערב. הולכים בשדרות לה-רמבלה העמוסות עד לכיכר קולומבוס. לאורך כל הדרך, גם בכיכר וגם בגשר המוביל אל מרכז הקניות והמסעדות maremagnum, יש מהגרים אפריקנים שמוכרים את סחורתם (הלא חוקית, מן הסתם) על סדינים פרוסים על הרצפה. במדריד הסדינים האלה מחוברים לחבלים והם מחזיקים את החבלים ביד, כך שאם מגיעים שוטרים הם מיד מושכים את החבלים כמו שק ובורחים. פה, הם לא ממהרים לברוח, כי למרות שזה לא חוקי אין אכיפה, לשוטרים המעטים מאוד שראינו זה לא מזיז. וכן, יש פה מעט מאוד שוטרים ברחובות (לעומת מדריד) ואני מרגישה שפחות בטוח לי לטייל פה. ועל כך...כן בהמשך.
שדרות לה רמבלה
אנחנו עוברים בין המוני אנשים אל המסעדות, עושים סיבוב, גם מאחורה ומוצאים מסעדה נחמדה שמציעה פאייה במחיר סביר. אנחנו ניגשים להזמין בדלפק אבל השעה אחרי עשר והמקום עומד להיסגר. המתחם מאחורי הקניון מתחיל להתרוקן ואנו חוזרים לאזור שוקק החיים של הנמל בקדמת הקניון ויושבים לאכול ב - tapa tapa , ארבע מנות טאפאס נחמדות ו-2 כוסות יין עלו לנו 35 אירו כולל טיפ.
מרכז מארהמגנום והנמל בלילה
השעה מאוחרת אבל ברצלונה עוד ערה. אנחנו מטיילים לכיוון המלון. מול המלון נמצא בית האופרה ולידו תור קטן של אנשים קונים גלידה, והלא חובבי גלידה אנחנו, ולגלידה טעמים שונים ותוספות מיוחדות, 7.95 ל-2 מנות גלידה. המסקנה: נחמד. לא נפלתי.
הולכים לישון, יש מזגן בחדר אבל לא ניתן לכוון את הטמפרטורה לפי רצוננו. המיטות הן מיטות יחיד צמודות ולא מיטה זוגית, המזרן שעל הבסיס זז כל הזמן. טוב, במחנה צופים (או “מכבי צעיר” במקרה שלי) ישנים בשק שינה, אז צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה.
יום שישי 2/9
אנחנו יורדים לארוחת הבוקר בציפייה לקפה ואיזה קרואסון ומופתעים לראות מזנון די מכובד של גבינות ונקניקים. ביצים מקושקשות, צ'יפס, נקניקיות. מאפים מתוקים. יוגורטים ואפילו קצת ירקות. מיץ התפוזים סחוט טבעי. רק הקפה ממש לא טעים. ארוחת הבוקר כלולה במחיר ששילמנו ללילה ואנחנו מרוצים.
גם את הבוקר פתחנו בלה רמבלה, הלכנו עד כיכר קולומבוס (משום מה העיר מסריחה מביוב הריח ילווה אותנו מדי פעם בשהייה שלנו וזה לא נעים בכלל),
כיכר קולומבוס
כנסנו לבניין הממשל הצבאי Gobierno Militar de Barcelona שנמצא ממש על הכיכר לראות תערוכה נחמדה (בחינם) על כלי נשק ועל ברצלונה בעבר מנקודת מבט צבאית.
המוזיאון הצבאי ב- Gobierno Militar de Barcelona
עשינו V על כל הבניינים שנמצאים על לה רמבלה (מבחוץ) כולל ארמון גואל של גאודי שהיה מאכזב לפחות מבחוץ. הגענו לקצה הרחוב בכיכר קטלוניה, הפעם באור השמש הקופחת.
כיכר קטלוניה
ישבנו לשתות משקה קר וצונן בקניון el triangle (10 אירו ל-2 משקאות) ואת השעתיים שלאחר מכן הקדשנו לשופינג (וזהו).ממול הקניון נמצא C&A בית הכול בו החביב עליי בגלל המידות הגדולות והמחירים השפויים, אחר כך עברנו לקורטה אינגלז אבל בניגוד למדריד לא מצאנו בו מבצעים שווים, וכך בעצם סיימנו את השופינג (חוץ מקצת מזכרות ומגנטים). חזרנו למלון דרך רחוב המקביל ללה-רמבלה portal de l'angel הממשיך ונהיה cucurulla ברחובות האלה יש המון חנויות גם של רשתות גדולות ושל דיסני. המשכנו לטייל בסמטאות קטנות יותר, עד לכנסיית סנטה מריה דל פי, שם יש שוק איכרים קטן ובו קנינו גבינת עזים אורגנית טעימה לאפי (11 אירו).
ברצלונה של לפני 15 שנה, לפי האירו ולפני עידן הרשתות הגדולות, הייתה אחרת לגמרי. בסמטאות הקטנות היו חנויות (הרבה חנויות נושא, אני זוכרת למשל מתחם שלם של סרטים ואביזרי תפירה), החנויות האלה כמעט לא קיימות היום. אז החנויות היו נסגרות לסייסטה בין שתיים לארבע, היום מעטות החנויות שעוד עושות את זה. הרשתות הגדולות פתוחות ויש תחרות שקשה גם ככה להילחם בה, בטח שלא לסגור חנות בצהריים. בברצלונה של לפני 15 שנה היו בסמטאות האלה מסעדות מקומיות קטנות, שאף אחד לא שידל אותך ושכנע אותך להיכנס לאכול בהן, בחלקן אפילו לא היה תפריט באנגלית. וגם...ברצלונה של לפני 15 שנה הייתה הרבה יותר זולה. זהו, עד כאן נוסטלגיה של פעם היה פה טוב יותר. אבל באמת, פעם היה פה טוב יותר.
אחרי שקנינו את הגבינה המשכנו ללכת באותו רחוב שהביא אותנו עד למלון. שמנו את הקניות בחדר והלכנו לאכול. הפעם כמעט ולא הבאתי המלצות למסעדות אבל דווקא המסעדה המומלצת שמצאתי הייתה סגורה ונפתחת רק בערב. התקדמנו קצת לכיכר ריאל וישבנו במסעדת רוסיני Restaurante Italiano Rossini. בכיכר ריאל יש הרבה משדלים (כאלה שבמקרה הטוב מזמינים אותך לאכול במסעדה ובמקרה הפחות טוב מנסים ללכת אחריך ולשדל אותך), דווקא לרוסיני לא היו ו בכל זאת, מדובר פה במסעדה באזור תיירותי מאוד. ובדרך כלל אנחנו נמנעים ממקומות כאלה, אבל היינו רעבים. לא הייתה בררה והופתענו לטובה. סלט קפרזה וריזוטו למנה ראשונה, פסטה גבינות ודג עם ירקות למנה עיקרית, שתינו יין. המנות היו גדולות מאוד ובחרנו את האוכל מתפריט היום (הארוחה העסקית שלהם) 29 אירו ל-2 עסקיות כולל יין ולא כולל טיפ. יצאנו שבעים ומרוצים. (כדאי תמיד לבחור את תפריט היום אבל לשים לב מה נותנים).
כיכר ריאל
חזרנו לנוח קצת בחדר. חם בברצלונה. המזגן בחדר עובד אבל הטמפרטורה לא נמוכה ואי אפשר לכוון אותו אחרת. בכל זאת מתקררים מעט בחדר ונותנים מנוחה לגוף ולרגליים. אחר הצהריים הלכנו לשוק לה-בוקריה Mercat de La Boqueria שנמצא כמעט מול המלון (לה רמבלה 91). קיווינו לא להתאכזב כמו בשוק סן מיגל התיירותי והיקר במדריד.
דוכן ביצים בשוק לה בוקרייה ומוכרת נחמדה שהרשתה לנו לצלם
אז...התאכזבנו אבל מבחינה אחרת. ראשית חצי מהדוכנים היו סגורים. אולי בגלל שהשעה הייתה שש (אף שהשוק נסגר בשמונה). ברוב הדוכנים היו פירות, מיצי פירות ופירות חתוכים. שאני באופן אישי מעדיפה לקנות בסופר ליד ולדעת שהם היו בקירור. לא היו קינוחים מפתים וגם לא קפה לכן חזרנו ללה רמבלה לבית קפה סמוך Pastelería Escribà Rambla De Les Flors מקום חמוד עם קפה טעים ועוגות שנראו משובחות ואני לא יודעת למה בחרתי בסוף משהו שהיה כמו קרואסון (5 אירו לקפה ועוגה, אפי לא אכל).
חצינו את הכביש לצד השני של לה רמבלה ונכנסנו לסמטאות הקטנות, השדרה עצמה מלאה בחנויות מזכרות, בסמטאות יש חנויות זולות משמעותית. מצאנו אחת כזו וקנינו את המגנטים שלנו וחולצות לאחיינים ועוד כמה פיצ'פקס. ובזה סגרנו את עניין הקניות. חזרנו למלון להתקלח ולהתארגן לערב.
הערב תכננו לראות את המזרקה הקסומה של ברצלונה Font Màgica & Placa Espanya. לפני 15 שנים, בחודש מרץ היא לא פעלה. לקחנו מטרו (קנינו כרטיס ל-10 נסיעות ב 9.95 זה היה הכי זול שהתאים לכמות הנסיעות והימים שלנו). ירדנו לתחנה בלי לשים לב לכיוון וכשראינו שאנחנו בכיוון הלא נכון ורצינו לעבור מסתבר שאי אפשר. צריך לצאת מהתחנה ולהיכנס שוב בצד השני ובעצם לבזבז עוד 2 נסיעות. אין ברֵרה, זה מה שעשינו. הגענו לכיכר אספניה ממש לפני תשע, לפי המידע שאספתי מופע המזרקות היה אמור להתחיל בתשע, בכל חצי שעה עד 23:30. בפועל חיכינו וחיכינו עם עוד אלפי אנשים (אני לא מגזימה). המופע התחיל בתשע וחצי ונמשך רצוף גם אחרי עשר וחצי. אומנם היו אלפים אבל רואים טוב מכל מקום גם באזורים הלא צפופים. זה מתחיל כמו מזרקות רגילות אבל סבלנות כי זה מתפתח גדל והופך להיות פראי וצבעוני וענק. מי שעומד קרוב גם נרטב.
מתחיל בקטן
לאורך השדרה יש מזרקות ועל הגבעה מתנוסס מוזיאון האומנות והמפלים תחתיו. אווירה מקסימה, מופע מהפנט. אחרי ששבענו ממופע המזרקות ואפי סיים לצלם כמה מאות תמונות, עלינו למעלה לכיוון המוזיאון (יש מדרגות נעות) כדי להתרשם מהנוף מהגבעה.
מוזיאון האומנות
הנוף מלמעלה
ואז הרעב גבר והפסקתי לתפקד. התכנון היה ללכת למקום שנקרא פובלו אספניול, שכונה שנבנתה לכבוד תערוכת אקספו ולפי הספר כתוב שיש בה הרבה מסעדות. הלכנו לפי השלטים, ראינו שיש משהו למעלה ונראה די ריק ולא היה ברור היכן הכניסה לכן וויתרנו וחזרנו לכיוון כיכר אספניה (בדיעבד אם היינו ממשיכים ללכת עוד קצת בחושך היינו מגיעים לכניסה). בכיכר אספניה לא מצאנו מה לאכול, מגוון עלוב של מסעדות חלקן סיניות וחלקן שווארמה. חזרנו במטרו ללה רמבלה. הלכנו למסעדה amaya שראינו בצהריים ושקלנו להיכנס אליה. ולמרות היותה על הרמבלה היא נראתה לאפי טובה. השעה הייתה אחרי אחת עשרה וטוב שהמטבח היה עדיין פתוח (לפני 15 שנה אכלו פה ארוחת ערב בחצות). הזמנו מיד פאייה צמחונית וגם 4 טאפאסים, כוס יין וכוס בירה. היה טעים. (37 אירו לא כולל טיפ).
שבת 3/9
השבת שלנו מתוכננת מהבוקר עד הערב. אבל לפעמים תכנונים לחוד ומציאות לחוד. התחלנו טוב. רצינו לאכול לפני השעה שמונה בבוקר, ירדנו לחדר האוכל מעט לפני כן וגילינו שהוא נפתח רק בשמונה. זה בית המלון הראשון (והיינו בכמה) שארוחת הבוקר מתחילה בשעה מאוחרת כל-כך. לא נורא, ישבנו לאכול, יש לנו מספיק זמן עד רבע לאחת עשרה, שעת הכניסה לכנסיית לה סגרדה פמיליה.La Sagrada Familiia ויתרנו על הקפה במטרה לקנות אחד בדרך.
הזמנו בכוונה כרטיסים לשעה לא מוקדמת במיוחד, כדי לא להיות בלחץ. את העלייה למגדל קבענו לשעה 11:30. לקחנו מטרו לסגרדה. יצאנו לשמש נעימה שתהפוך לחמה ולוהטת בהמשך. ואז ישבנו לשתות קפה באחת המסעדות שרק מתחילות להיפתח (2 קפוצ'ינו 5 אירו). אחרי הקפה הטוב טיילנו קצת סביב הכנסייה הגדולה ואפי צילם וצילם.
ראינו שאין תורים והחלטנו לנסות להיכנס קודם. לא הייתה שום בעיה. הלכנו לקחת מכשירי אודיו שהגיעו לנו עם הכרטיס (במחיר 29 אירו לאחד, כולל עליה למגדל).
נכנסנו. לפחות בפנים נעים. הסגרדה מוכרת בגלל המנופים והעבודה שלעולם אינה נגמרת (הם מבטיחים לסיים ב-2026, לדעתי הם לא יסיימו, זה חלק מהמשיכה של המקום הזה). גם בתוך הכנסייה נערכים שיפוצים וחלק מהמתחם סגור. למרות זאת הכול מעורר התפעלות ומרשים. גאודי חשב על כל פרט ופרט והכול מיוחד, החל מהחלונות ועד למעקה של היציע.
החלונות והתקרה
אחרי סיבוב שבו אני בעיקר הקשבתי לאודיו ואפי בעיקר צילם, יצאנו מהכניסה השנייה, שמעליה יש פסלים מעניינים ושם כבר ראינו שבחוץ יש תור. אחר כך עלינו למגדל (אחד מתוך השניים שאפשר לעלות אליהם, ובוחרים בו כבר כשמזמינים את הכרטיס). גם פה לא היה תור. עולים במעלית קטנה, 4 איש ומלווה. מגיעים לאחד ממגדלי התצפית Tower on the Passion facade (לא חושבת שהייתה סיבה מיוחדת שבחרנו בו, אולי בגלל הזמן שרצינו לעלות). למעלה, מאוד גבוה, יש עמדת תצפית ובהמשך יורדים במדרגות צרות לעבר כמה נקודות תצפית לצילום.
התצפית מלמעלה
ואחר כך יורדים במדרגות לולייניות ודי צרות. כאשר בצד החיצוני יש מעקה אבל בצד הפנימי – אין. אומנם החור באמצע לא גדול כדי שאחת כמוני תיפול לתוכו אבל מספיקה מעידה קטנה כדי להתגלגל שם. כך אני הרגשתי. ולכן ירדתי לאט לאט, מאוד בלחץ ואחזתי חזק במעקה. שמחתי שהגעתי לרצפה ישרה אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא פשוט כל-כך. בהתחלה הייתה לי סחרחורת שעברה די מהר אבל במשך השעות הבאות אחז בי פיק ברכיים, שנעל את הברכיים שלי והיה לי קשה ללכת.
המדרגות
יצאנו על פי התכנון לכיוון Parc de la Ciutadella הליכה של עשרים דקות, לנו זה לקח יותר בגלל ההליכה האיטית שלי, ברחובות די משעממים. אני עושה מאמצים ללכת. הגענו לשער הניצחון. כמו כל עיר שמכבדת את עצמה גם לברצלונה יש שער ניצחון אבל כאן השער נבנה לתערוכת האקספו ב-1888 ולא לשם איזה ניצחון. משם הולכים אל הכניסה אל הפארק. בשביל רחב וללא צל. גם בפארק אין צל. אני חשבתי שנטייל בפארק בין העצים ונראה את המבנים שיש בו, אבל היה חם מאוד, והרגליים שלי כאבו לכן ויתרנו על הפארק.
שער הניצחון
הכניסה לפארק
המשכנו ברגל לפי התוכנית לכנסיית סנטה מריה דל מר santa maria del mar, מסתבר, וזה טיפ חשוב, בשעות הצהריים (שהן שעות העומס של התיירים) גובים תשלום בכניסה, כך גם בקתדרלה המרכזית. אם היינו באים שעה קודם לכן לא היינו משלמים. לכן לא שילמנו ולא נכנסנו. ועכשיו, צריך לאכול צהריים ושוב הגענו למצב שאנחנו רעבים. מול הכנסייה יש כמה מסעדות אבל הרי זה מקום תיירותי ואנחנו מחפשים את המסעדות הקטנות. ולכן הסתובבנו בסמטאות, המבחר לא היה גדול, חיפשנו תפריט יומי במחיר סביר ולא מצאנו ולכן חזרנו לכנסייה וישבנו במסעדה שנקראת...איך לא.. סנטה מריה דל מר. 16 אירו לתפריט יומי של 3 מנות ויין (אורז שחור, סטייק עם ירקות ולקינוח גלידה). זה לא יקר הבנו את זה במיוחד אחרי שהמנות הגיעו וראינו שהן גדולות וטעימות. אני לא בחרתי בתפריט היומי כי בררנית שכמוני לא אוהבת כמעט שום דבר ממה שיש להם להציע. לקחתי לי פיצה טעימה. הכול היה נחמד חוץ מהגלידה התעשייתית. אחר כך ראינו את שאר הקינוחים עוגת שוקולד וקרם קטלן והבנו שעשינו בחירה לא נכונה. אבל לא נורא. שילמנו סך הכול 29 אירו לא כולל טיפ. קודם, כשחיפשנו מסעדה ראינו גלידריה. אנשים עמדו שם בתור ויותר חשוב הגלידה נראתה טעימה ולא מתייפייפת, לא מלאה צבעי מאכל ורודים וירוקים. בלי עננים גדולים. פשוט גלידה. והיא אכן הייתה טעימה ולא מתוקה מדי. gocce di latte המחיר 6.7 אירו ל-2 מנות, מומלץ. המשכנו לטייל קצת ברובע הגוטי וחזרנו לחדר לנוח. בערב יש לנו כרטיסים להופעה שהזמנו מבעוד מועד.
הרובע הגוטי
מופע 4 הגיטרות באולם המוזיקה הקטלנית Palau de la Música Catalana עומד להתחיל בשעה 21:00 ולכן יצאנו לפני כן לחפש מקום לאכול. הלכנו למסעדה שהייתה סגורה אתמול (זו מההמלצות שהבאתי), עכשיו המסעדה פתוחה. בכניסה יש חבל שסוגר את הכניסה, כלומר צריך לחכות למישהו שייגש אבל אפילו השלום שאמרנו למלצר לא נענה. ואז ראינו את השלט שאומר בערך ככה: אין ללא גלוטן, אין רק שתיה, מי שלא אוכל לא מוזמן. אז גם אנחנו אמרנו no thank you למסעדה שכל כך לא מזמינה את לקוחותיה. המשכנו להסתובב. כהרגלנו, מתחיל להיות מאוחר ובמוצאי שבת המסעדות הטובות מלאות ומוזמנות. הגענו למסעדת I TAPA זו מסעדה שמשדלת אבל ההצעה אכול כפי יכולתך ב-16 אירו קסמה לנו. יש המון מנות ראשונות, טאפאסים על פרוסות באגט, סלטים שונים, פיצות ומאפים, קרוקטים, המון מנות עיקריות: פאייה, כנפיים, קציצות, בשר וכו'. גבינות ועוד. העסקה משתלמת מאוד (סה"כ שילמנו 41 אירו כולל שתיה וטיפ). ולכן יצאנו קצת מאוחר לכיוון האולם וקצת לא מצאנו את הדרך ורק בחמישה לתשע הגענו מתנשפים (יותר נכון אני התנשפתי ואפי אמר 'אמרתי לך שנגיע בזמן'). מבחוץ ומבפנים האולם יפה מיוחד. מצועצע אבל באופן יפה (ולא, זה לא גאודי). המופע 4 גיטרות Barcelona 4 guitars , הוא כפי ששמו, ארבעה נגני גיטרות (2 נשים ו-2 גברים) שמנגנים יצירות קלאסית בצורה מעוררת התפעלות אבל זה משולב בקטעי הומור מצחיקים, במוזיקה קלה ובהרבה קלילות. היה כיף. נהנינו מהמופע ומהאולם. בדרכנו חזרה למלון ישבנו באיזה בר ושתינו מוחיטו (כי חייבים הרי).
ראשון 4/9
כשהתחלתי לתכנן את הטיול שמתי לב שבתאריך שבו נשהה בברצלונה המוזיאונים פתוחים בחינם. (יום ראשון, הראשון בכל תחילת חודש). בדרך כלל חלק מהמוזיאונים פתוחים בחינם לכמה שעות ביום שבת או ראשון (ומדינתנו הקטנה צריכה ללמוד ממדינות רבות באירופה שבהן יש אפשרות להיכנס בחינם למוזיאון, יום בשבוע לכמה שעות, או פעם בחודש).
לכן השארתי להיום את המוזיאון החשוב – מוזיאון פיקאסו.
הלילה אנחנו טסים בחזרה הביתה וצריך לפנות את החדר. קיבלנו אישור מהמלון לפנות את החדר באחת וחצי ולכן מיד לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לכיוון מוזיאון פיקאסו. מרחק הליכה של כרבע שעה מהמלון. הגענו בתשע ורבע ועמדנו בתור. עכשיו אנחנו מבינים שהתור לא היה ארוך מכיוון שראינו את התור הארוך שהיה כשיצאנו משם. זמר עם גיטרה הנעים את זמננו בזמן שהמתנו ודאגנו לתת לו תמורה על כך. בסך הכול ההמתנה הייתה רבע שעה. בפנים גם לא היה עמוס והמסקנה היא שצריך להגיע מוקדם. ועוד סיבה טובה, בשעה הזו יש צל ברחוב, כשיצאנו בעשר וחצי, האנשים עמדו בשמש.
התור שעמדנו בו
מבנה המוזיאון (בפנים אסור לצלם)
אנחנו אוהבים את פיקאסו ונהנינו מאוד במוזיאון שהיה מסודר יפה. אז נכון שרוב התמונות המפורסמות של פיקאסו נמצאות במוזיאונים אחרים בעולם אבל יש כאן מגוון רחב והמון ציורים, חלקם מוכרים וחלקם פחות. בהשוואה למוזיאון ון-גוך שבו היינו לא מזמן, את המוזיאון הזה אהבתי יותר. הגודל שלו, סידור התמונות, רובו ככולו מוקדש לפיקאסו (זה לא כך בון- גוך). המבנה עצמו עתיק ויפה. קצת יותר משעה לקח לנו לסייר במוזיאון. ולנו זה הספיק.
הזמר עדיין שר ואנחנו יוצאים ורואים ממול מוזיאון שנקרא Museu de Cultures del Món, מוזיאון לתרבויות העולם, גם אליו הכניסה בחינם. הוא לא מופיע בשום ספר או המלצה שקראתי. המסכות האפריקניות בתמונות מושכות את אפי פנימה. אני רוצה לעמוד בתכנון ובזמנים ומנסה למשוך את אפי אבל בסוף משתכנעת ונכנסת. ולא מצטערת לרגע.
אני לא יודעת מה התרגום המדויק אבל התצוגה במוזיאון כוללת פריטים מתרבויות של ילידים: אפריקה, המזרח הרחוק, דרום אמריקה, מרכז אמריקה. מסכות מרשימות, פסלים, תכשיטים. מותר לצלם וזה בכלל מעולה. המוצגים מסודרים על פי המדינות או האזורים בעולם. יש הסבר קצר על אותו מקום ועל התרבות בכלל. פנינה אמיתית ומקסימה בתוך מבנה יפהפה. אנחנו נהנינו מאוד. חשבנו שמדובר במוזיאון קטן אבל היו בו די הרבה חדרים ומוצגים.
הלכנו לכיוון כנסיית סנטה מריה דל מר, והפעם הכניסה הייתה ללא תשלום וכמובן נכנסנו לראות.
כנסיית סנטה מריה דל מר
אחר כך ישבנו לקפה ועוגה בקונדיטוריה בובו bubo, שנמצאת מול הכנסייה. טוב, הקפה היה קפה. רגיל, טעים. אבל העוגה...אי אפשר לתאר במילים. קודם כל להיכנס ולהתרשם מתצוגת העוגות, הצבעים, המראה המדויק כל כך, זה נראה לא אמיתי. הבעיה היא כשצריך לבחור אחת, וזה קשה כי הכול נראה טעים כל-כך. נהניתי מכל ביס. וחבל שנגמר. (2 קפה ועוגה אחת, 8.4 אירו).
משם המשכנו דרך כיכר סן חאומן The Plaça de Sant Jaume שם נמצא בניין העירייה, וכיכר נובה לקתדרלה. Catedral de Barcelona קתדרלת אולליה הקדושה גם כאן הכניסה בשעה זו ללא תשלום, ובאופן מפתיע אפשר להיכנס גם כשמתקיימת מיסה בפנים. המיסה תחומה ולא ניתן כמובן להיכנס אליה אבל נכנסים לכנסיה ואפשר לראות מרחוק את המיסה וגם לראות אותה על מסכים לשמוע ברמקולים. ובעודנו מסתובבים בכנסיה שמענו את העוגב, את השירה ואת הכומר. כנסנו דרך הגן, שגם הוא יפה מאוד ומשם יצאנו לכיכר הקתדרלה.
הקתדרלה מבפנים ומבחוץ
בחוץ, למרות החום הרב, רוקדים את הסרנדה; ריקוד קטלני מסורתי. בכל יום ראשון בצהריים מגיעה התזמורת ואנשים (בעיקר מבוגרים) מניחים את התיקים שלהם במרכז המעגל ורוקדים. מסורת מקסימה.
הרקדנים והתזמורת
זהו, אפשר לסמן V על הכול, כולל מה שלא הספקנו אתמול. והשעה רק אחת.
אנחנו חוזרים מהר לחדר ואורזים במהירות את המזוודות. משאירים אותן בקבלה ויוצאים לאכול צהריים. הסתובבנו יותר משעה ולא מצאנו את עצמנו. התפריטים היומיים היו יקרים וגם ברובם לא היה לי מה לאכול. בקיצור, שוב כמעט התייאשנו וכבר חשבתי לחזור למסעדה שאכלנו בה אתמול, אבל זכרתי שאתמול כשיצאנו ממנה ראיתי עוד כמה מסעדות עם תפריטים במחיר שפוי ובסוף מצאנו אחת כזו. המסעדה taller de tapas הייתה מלאה וזה מעיד על משהו טוב. תפריט היום כלל שלוש מנות ויין רק אחרי שאפי סיים לאכול אני קיבלתי את הפאייה שלי. אומנם לוקח זמן להכין פאייה אבל זה היה קצת מוגזם. המחיר 33.4 אירו לתפריט היום ועוד 2.5 אירו תוספת לסטייק, פאייה ושתייה. לא כולל טיפ. המלצרית שלנו זיהתה שאנחנו מישראל וסיפרה לנו שהיא נולדה במרוקו.
אחרי הארוחה המשכנו למוזיאון ההיסטוריה, שגם הוא בחינם. חובבי העתיקות והארכיאולוגיה ייהנו מאוד במוזיאון כי מדובר באתר חפירות גדול מאוד. הולכים בעצם מתחת לפני הקרקע, בשבילים פתלתלים סביב שרידים שמצאו מהישוב שהתקיים פה בעבר. משהו כמו שיש בעין גדי וביפו אבל הרבה יותר גדול. לי באופן אישי זה היה קצת ארוך מדי, וגם...יש לנו כזה בישראל.
חזרנו למלון עלינו למרפסת המלון למעלה לצלם את הנוף.
כיכר חואן מירו במבט מהמרפסת
שדרות לה רמבלה
אחר כך ישבנו בחדר הלובי בקומה השנייה. בסופו של דבר החלטנו שאם מיצינו את ברצלונה כדאי לקחת את האירובוס ולהתקדם לכיוון שדה התעופה. מכיוון שאפי גם רוצה לסדר את עניין החזר המס וגם כי צריך להגיע 3 שעות לפני מועד הטיסה כי בטיסת הצ'רטר אי אפשר לעשות צ'ק אין מראש ולא לבחור מקומות לשבת יחד. בדיעבד ההחלטה הייתה נכונה.
הלכנו לכיכר קטלוניה ומיד עלינו על האוטובוס לטרמינל אחד. ניגשנו לפקידי המכס שחתמנו לנו על הניירת (ולא ביקשו לראות את הסחורה). את הכסף מקבלים בהמשך. ואז חיפשנו מקום לשבת כי הייתה לנו עוד שעה שלמה עד שיגיע פרסום מספרי הדלפקים. ישבנו קצת, הסתובבנו קצת ואז ראינו שלט קטן בעברית ולידו המון אנשים. אפי אמר שלדעתו כל האנשים האלה מחכים לטיסה של ארקיע. אני, כרגיל, הייתי סקפטית. השלט היה בכלל מיועד לנוסעי אל-על, לטיסה שאמורה הייתה להיפתח בדלפקים שמול התקהלות האנשים. אבל אפי צדק. מכיוון שאנשי הביטחון הישראלים מאבטחים גם את ארקיע ודלפקי הטיסות נמצאים זה מול זה. שאלנו ועמדנו בתור מאוכזבים מכך שהגיעו הרבה אנשים לפנינו. רצינו מאוד לשבת ביציאת חירום, וכאן הם לא דורשים על זה תשלום. אנשי הביטחון רק התחילו לסדר את העמדות, אחר כך הלכו להדרכה ובאמת שלוש שעות לפני הם פתחו את העמדות. זה לקח די הרבה זמן, ואז הבידוק הביטחוני ושוב ההמתנה לצ'ק אין. וכמובן כבר לא היו יציאות חירום. ביקשנו וקיבלנו לשבת בקדמת המטוס.
עברנו את בידוק תיקי היד ולאחר מכן ירדנו לדיוטי פרי. זאת לפני ביקורת הדרכונים במעבר הגבול. הדיוטי פרי כולל חנויות רבות, מסעדות פסט פוד ואת עמדות החזר המס. עמדנו בתור בעמדה שהיינו צריכים (גלובל בלו), עוד המתנה קלה וקיבלנו את הכסף. הגענו ממש כמה דקות לפני שהם סגרו. (בשעה תשע).
לאחר מכן בחרנו בפסט פוד האיטלקי שנראה לנו הכי נורמלי (היה יקר 15.9 לפיצה, סלט ושתיה, אבל אלה המחירים פה). עברנו את ביקורת הדרכונים והלכנו לחכות ליד עמדה D כאשר שער עלייה למטוס עוד לא היה ידוע. גם אחרי ביקורת הדרכונים יש חנות וגם מקום לאכול.
כבר נתקלנו בזה כמה פעמים בשדות תעופה אחרים, הטיסות לישראל מרוחקות ונמצאות קרוב מאוד לטיסות של מדינות אויב שלנו. כל הטיסות למזרח התיכון יוצאות מאותו שער ללא התחשבות במצב הביטחוני. אז יצא שהיינו ליד טיסות לדובאי ולאלג'יר. אני אישית לא נלחצתי מזה, אבל זה לא נראה ממש בטיחותי.
ואז חיכינו...וחיכינו...וחיכינו. שער העלייה לא התפרסם והיה עיכוב גדול מאוד. כמעט שעתיים בעלייה למטוס. וגם אז ישבנו המון זמן במטוס וכשהוא התחיל כבר להסיע פתאום כבה האור והייתה הפסקת חשמל מוחלטת. זה מאוד מאוד הלחיץ למרות שהיה מדובר בכמה שניות. המטוס עצר ואז המשיך, והצוות לא התייחס למה שקרה עד שמישהי ניגשה אליהם ואמרה שהיא לחוצה ושיסבירו מה קרה. הם ביקשו ממנה לשבת ודייל ניגש להרגיע אותה, אחר כך היא רצתה שגם האחראית תגיע. אבל כל שאר האנשים המבוהלים לא קיבלו הסבר. גם כשביקשתי לדעת מה קורה ושגם אני מבוהלת הם חייכו ואמרו שאני צריכה לראות את החיוך שלהם ולהבין שהכול בסדר. לא נרגעתי.
הצוות של ארקיע לא השרה ביטחון ולא דיבר על מה שקרה. בכלל השירות שלהם לא היה שירותי. שמחתי שנחתנו בשלום ושמחתי להיפרד לשלום מהצ'רטר ומארקיע.
לסיכום הסופ"ש הקצרצר: זכרנו את ברצלונה אחרת. תמימה יותר, פחות ממוסחרת. היינו אז יותר צעירים (אבל עדיין כבר הורים לשני ילדים). והפעם הרגשנו די מבוגרים, הרגשנו שהעיר הזו מיועדת לצעירים ושיותר מדי אנשים ברחוב מנסים "לתפוס" אותך לכל מיני בילויים. קופי שופס שיש כאן כמו באמסטרדם (אבל לא חוקי כנראה), אנשים שמנסים למכור לך בירה בפחיות בשעה מאוחרת (יכול להיות שיש חוק שאוסר על מכירת משקאות אלכוהוליים במסעדות אחרי שעה מסוימת), ועוד. גם הריח המוזר שהיה ברחוב העיב על ההנאה ואולי גם המלון, במיוחד בשל העובדה שהיו חסרים לנו 100 אירו כשעזבנו אותו ומכיוון שהכספת נפתחת במפתח חשדנו שלעוד מישהו היה מפתח.
לסיכום האתרים: לא היינו באתרים שכבר ראינו בפעם הקודמת והאתרים שראינו היו יפים מאוד, הכנסייה, המוזיאונים, המזרקה, מרכז המוזיקה המרשים. ההופעה הייתה מקסימה. האוכל היה טעים. אבל משהו בכל זאת היה חסר. ואולי בעצם משום שאנחנו רוויים כבר מערים וצריכים לצאת קצת לטבע…
ועל כך בטיול הבא...
