הגעתי לסומטרה בקיץ 2022, אחרי שקיבלתי את הדרכון הזר, ובדרך לטיול בפפואה ניו גיני.  תכננתי להישאר כחודש, אבל "נתקעתי" כחודש וחצי והספקתי לטייל רק בחלקים נבחרים באי הגדול. הקדשתי כשבועיים לצפון סומטרה: נחיתה ב Medan (בטיסה קצרצרה מסינגפור), ג'ונגל ואורנגאוטנים ב Bukit-Lawang, הר געש וכמה כפרים סביב Berastagi, וטרק יפה אל מרומי יער העננים בחלק הצפוני של שמורת Gunung-Leuser במחוז Acha. חזרתי בנסיעה ארוכה למדאן כדי לדלג בטיסה ל Padang, שממנה יצאתי לכמה גיחות: שהיתי כשבוע עם השמאנים ואנשיהם משבט Mentawai ביער הגשם באי Siberut; שוטטתי כשבוע בסביבת Bukittingi; באזור Kerinchi טיפסתי על שני הרי געש, האחד כבוי והשני פעיל, ופגשתי משפחה משבט Kubu, שעדיין חיים על ציד וליקוט; ובין לבין ביליתי כשבוע במצטבר בסביבות Padang ו Solok, בחיפוש אחר פרחים מוזרים, מלאכות מסורתיות וכדומה.

סומטרה הוא האי המערבי ביותר באינדונזיה ואחד מהאיים הגדולים בעולם. קו המשווה חוצה את האי במרכזו, כך שהאקלים הוא טרופי. יערות הגשם הולכים ונעלמים, אבל עדיין אפשר למצוא מיני בעלי חיים נדירים, כמו אורנגאוטנים, פיל, קרנף וטיגריס אנדמיים לסומטרה, טפיר מלאי ועוד. שרשרת הרים רצה לכל אורך מערב האי, עם לא מעט הרי געש, כיאה לאי שמהווה חלק מרצועת האש. סומטרה מחזיקה בשני שיאים מפוקפקים בהקשר הזה: ההתפרצות הגעשית שיצרה את אגם Toba, שנחשבת החזקה ביותר במיליוני השנים האחרונות, וההתפרצות שהעלימה את האי קרקטאו הסמוך לסומטרה מדרום, שאירעה בסוף המאה ה- 19 ונחשבת החזקה ביותר המתועדת בהיסטוריה המודרנית.

 הר הגעש קרינצ'י (3,800 מ') מעשן במרץ, ברקע הר הגעש הכבוי טוג'ו

סומטרה "זכתה" להיסטוריה סבוכה, כיאה למיקומה האסטרטגי בין האוקיינוס ההודי לים סין הדרומי. המלאים הגיעו לאי לפני כ- 4,000 שנה והביאו עימם את החקלאות ואת השפות האוסטרונזיות הדבורות באי עד היום. לפני כ- 2,000 שנה הגיעו לאי סוחרים הודיים והפיצו בו את הבודהיזם ובהמשך גם את ההינדואיזם, וייסדו ממלכות חזקות מבוססות מסחר. האיסלאם הגיע כבר בסוף המאה השביעית, אולם השתלט סופית על חופי האי רק בסוף המאה ה- 15, רגע לפני הגעת האירופאים בתחילת המאה ה- 16. הפורטוגזים והאנגלים בחשו בקלחת, אולם לבסוף זכו ההולנדים. הם השתלטו על כל שטח האי רק בתחילת המאה ה- 20, עם נפילתה של סולטנות אצ'ה שבצפון. חלק מהשבטים המבודדים בפנים האי שמרו על אמונות אנימיסטיות עד לאמצע המאה ה- 19, שאז התנצרו. סומטרה לקחה חלק חשוב במלחמת העצמאות האינדונזית לאחר מלחמת העולם השניה, ובהמשך גם בכמה מרידות נגד השלטון המרכזי שלא צלחו.

שמאנים משבט מנטאוואי מכינים חיצים מורעלים

צפון סומטרה

האורנגאוטנים הם קופי אדם, שהתפצלו מהאב הקדמון של קופי האדם האפריקניים (הגורילות, השימפנזים ואנחנו) לפני כ- 17 מיליון שנה. הם אינטלגנטיים, מבלים כמעט את כל זמנם על עצים, נעים ביניהם באלגנטיות, משתמשים בכלים לאיסוף ולעיבוד מזון, וכנראה אף מקיימים מסורות תרבותיות העוברות מדור לדור. בסומטרה חיים שני מינים של אורנגאוטנים, שניהם בסכנת הכחדה חמורה בשל כריתת יערות וציד לא חוקי (מין שלישי חי בבורנאו).

המקום הנוח ביותר לצפיה בהם בסומטרה הוא יער הגשם סמוך ל Bukit-Lawang, כפר נחמד במרחק של כ- 4 שעות נסיעה ממדאן (יש תחבורה ציבורית תדירה). הכפר מלא בתיירים ובגסטהאוסים נוחים שמארגנים טיולים שמשכם מיום ועד מספר ימים אל תוך היער במחיר קבוע (80 יורו לאדם לטרק של יומיים כולל הכל נכון ל- 2022). בעבר היה כאן מרכז השבה לטבע, והאורנגאוטנים אמנם חיים כיום ביער ולא מואכלים (כנראה, למעט שאריות מארוחות המטיילים), אבל רובם רגילים לנוכחות אנשים ולכן ניתן לצפות בהם מקרוב. האזור נמוך יחסית (200-400 מ') ולכן חם ולח מאוד, אבל ניתן לרחוץ מידי פעם בפלגים להפגת החום. נחמד גם לשוטט בכפר ובסביבתו, שעתירה בשדות אורז, מלאכות מסורתיות ואנשים חביבים.

אורנגאוטנים, לנגור תומס, הפקת גומי

מבוקיט-לוואנג עליתי על מיניבוס תיירים ל- Berastagi, כ- 3 שעות נסיעה בדרך צדדית יפה, כולל צפיה מקרוב בהר Sinabung (2460 מ') המעשן במרץ, שפעיל מאז 2010 ומתפרץ מידי פעם. השתכנתי ב Kasea homestay (טל' 822-7308-2538), מומלץ. העיר שוכנת בעמק גבוה (1,400 מ') ופורה מאוד שמהווה מרכז לגידול ירקות ופירות, והשוק שופע בהתאם. אחר הצהריים נסעתי בתחבורה ציבורית לביקור קצר בכפר Lingga, שניתן למצוא בו מספר מבניים מסורתיים של שבט Karo, ואף מוזיאון קטנטן. למחרת לפנות בוקר נסענו למרגלות הר הגעש Sibayak (2,000 מ'), ועלינו לפסגה  לצפות בזריחה (עלייה של כ- 300 מ' אנכיים, כשעה), בהדרכת בנו של בעל הגסטהאוס. הר הגעש הזה רדום בינתיים, אבל כמה סדקים פולטים במרץ אדי גופרית מהבילים. הנוף בתאורת הזריחה נפלא. ירדנו חזרה לרכב וקינחנו במעיינות חמים מענגים.

סיבאיאק בזריחה, ברקע סינאבונג

בדרך כלל ממשיכים מברסטאגי לאגם Toba (כ- 4 שעות בתחבורה ציבורית), אבל אני ירדתי ממסלול התיירים ונסעתי מזרחה וצפונה ל Blankejeren, דרך Kabanjahe ו Kutacane, בשלושה מיניבוסים (כ- 8 שעות נסיעה סך הכל). משם אסף אותי Mr Jali (082261003329) על אופנועו אל הלודג' שלו, Rain forest lodge שליד Keda, בגבול הצפוני של שמורת היער העצומה Gunung Leuser. חבר דיווח שג'אלי חטף שבץ מוחי בתחילת 2023, אולם בנו Putra הנחמד והיעיל ממשיך בהפעלת העסק. הלודג' מאוד נוח, המיקום מקסים והאוכל טעים. למחרת יצאתי עם עוד תייר גרמני ועם שני מדריכים לשיטוט בחלקת היער הסמוכה ללודג', צפינו בקופי גיבון זריזים ובעיקר שמענו את שירתם, וראינו גם שני אורנגאוטנים פראיים, אבל ממרחק (כאן הם לא רגילים לאנשים).

יער עננים

אבל גולת הכותרת כאן הם הטרקים שמארגנים האב ובנו אל תוככי השמורה. למי שזמנו בידו אפשר להגיע לפסגת גונונג-לסור (3,400 מ') בטרק ארוך (10-12 יום הלוך חזור) בשביל טוב, אבל אני הסתפקתי בהליכה לפסגת gunung Angkosan (2900 מ'), שלושה ימים הלוך וחזור כולל לילה בלתי נשכח על הפסגה. הטרק לאנגקוסאן הוא תענוג צרוף - קריר ונעים (קר בלילה על הפסגה), כמעט ללא עלוקות או יתושים, נופים נרחבים, שקיעות וזריחות צבעוניות, אנשים נחמדים, אוכל טעים ובשפע, ארגון מושלם של ג'אלי ואשתו, והדרכה מעולה של בנם פוטרה. היער משתנה בהדרגה עם העלייה בגובה, מיער גשם ליער עננים מדהים המכוסה כולו בטחבים, ובפסגה צמחייה נמוכה המאפשרת תצפיות נרחבות (לא מדובר בהרי געש כך שהכל מכוסה צמחייה). כמובן שהרבה תלוי במזג האוויר, שלמזלי שיתף פעולה והיה נפלא. עלות הטרק מיליון רופי (כ- 70$) ליום כולל הכל (גם שכירת הציוד, והלינה והאוכל בלודג' לפני ואחרי), כמובן זול בהרבה אם יוצאים בקבוצה (אני הלכתי לבד, עם מדריך וסבל).

המחנה על הפסגה בזריחה
נוף מפסגת אנגקוסן. יער אינסופי
שקיעה

מרכז סומטרה: שבטים, פרחים, הרי געש

לאור קוצר הזמן החלטתי לדלג על ביקור באגם Toba, חזרתי בנסיעה ארוכה למדאן (יום שלם), וממנה טסתי ל Padang, עיר גדולה במרכז החוף המערבי של סומטרה. בשבועות הבאים העיר, נחמדה ונעימה יחסית, היוותה בסיס לגיחות באזור.  ישנתי ב Bat & Arrow בעיר העתיקה על חוף הנהר, גסטהאוס באווירה בינלאומית עם אוכל מערבי ובר, נחמד לאוהבי הז'אנר. בין לבין הארכתי את הוויזה ב immigration office המקומי, תהליך מעצבן שעדיף להימנע ממנו על ידי הוצאה של וויזה לחודשיים מראש באינטרנט (לא היה אפשרי ב- 2022 אבל אפשרי כיום 2023, רק באינטרנט, לא בנחיתה).

מהמטבח המשובח בפדאנג

למחרת חברתי לללה האיטלקי שפגשתי בברסטאגי, ולאילהאם המדריך הבוטאני (085274683802). ללה הוא חובב צמחים טורפים, בעיקר צמחי כד Pitcher plants, או Nephentes, ומגדל אותם בגינתו באיטליה. מסתבר שסומטרה עשירה בעשרות מינים של צמחים אלה, רבים מהם אנדמיים לאי, וחובבים מכל העולם מגיעים לצפות בהם. עלינו להר הגעש Talang, ולשמחת כולם מצאנו חמישה מינים של צמחי כד, מהם שניים נדירים. עשינו את הלילה ב Solok, עיירה נידחת וחביבה בעמק גדול ממזרח לפדאנג, במלון נחמד בשם Mami. בבוקר ללה ואילהאם חזרו לפדאנג, ואילו אני יצאתי ליום בכפרי Minangkabao, שבט גדול שמאכלס את אזור פדאנג, מוסלמים גאים אבל עם מורשת עשירה, הכוללת בתים הבנויים בצורת אוניות. בין היתר ביקרתי בארמון משוחזר מרשים בשם Istano Basa Pagaruyung, בסמוך לעיירה באטו-סנקאר.

שלושה מיני כדנים, וסחלב
הארמון המשוחזר

חזרתי לפדאנג, ולמחרת עליתי על מעבורת מהירה לאי Siberut, כ- 3 שעות הפלגה נוחה (המעבורת שטה לאי וחזרה לפדאנג פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושבת, נכון ל- 2022). האי, חלק מקבוצת האיים Mentawai, הוא משכנו של שבט באותו שם. חלק מאנשי השבט עדיין חיים ביער הגשם, ומקיימים מסורות וטקסים אנימיסטיים, בהובלת שמאנים. ישנתי בביתו של המדריך שלי לימים הבאים, פרנס (מומלץ! 812-2839-3965, Frans TateBBuruk בפייסבוק), ולמחרת עלינו על סירה אל תוך היער, פרנס, אשתו ששימשה כסבלת, ואני. לקחנו עימנו מצרכי מזון ומתנות קטנות (סיגריות בעיקר, בעצת פרנס) כדי לתת למשפחות המארחות (מומלץ להביא גם כילה ומזרן). חלק מהמשפחות עדיין שומרות על צורת החיים המסורתית המבוססת על ליקוט, ציד וקצת חקלאות ביער. בראש כל משפחה עומד שאמאן, שגר בבית גדול ומקושט המשמש גם לטקסים. על מנת להתמנות לשאמאן  - לא לפני גיל 50 – עוברים תהליך ארוך של הכשרה וחניכה, הכולל לימוד מעמיק של צמחי מרפא מהיער (השאמאן הוא גם רופא), וגם נדרשים לקיים מספר טאבואים - איסורים שאינם חלים על אנשים רגילים. גופם מקועקע, וחשוף למעט אזור חלציים העשוי מקליפה של עץ. המשפחות הגרעיניות גרות בבתים קטנים הפזורים סביב הבית הגדול.

שמאנים. מימין מטאגוגו עם אבקת סאגו, קוקי ואביו של יוהנס בהפסקת עישון, אביו של יוהנס מפלס דרך ביער
ביתו של מטאגוגו השמאן

בימים הבאים שהינו בבתיהם של שלושה שמאנים, ובין לבין צעדנו ביער הגשם המלא בוץ (המרחקים קצרים). התחלנו בביתם הגדול של קוקי השאמאן ובנו טארטי שמתגורר עם אשתו וילדיו אצל אביו. כובדנו בפירות רמבוטאן מתוקים שנקטפו ביער, ובארוחה שכללה צפרדעים, שרימפס ודגים קטנים שניצודו בלילה בפלג הסמוך, ולחם סאגו שנאפה על האש בתוך קני במבוק ועלים מגולגלים. Mananam! (טעים בשפת מנטוואי).

החיים ביער, מימין: ילד מחזיק בצרור פירות ראמבוטן וקורא לחזירים לארוחה; נער חוזר מהיער עם שלל ציד; סריגת רשת דייג; פרנס המדריך זולל דוריאן

סאגו הוא עץ ממשפחת הדקליים שמהגזע שלו מפיקים המנטוואים את עיקר מזונם. למחרת התמזל מזלי שכן מטאגוגו, השאמאן הבא אצלו ביקרנו במסענו, היה בעיצומו של תהליך ההפקה. העץ נכרת לאחר כ 10 שנים של צמיחה, הגזע קולף ונטחן. בשלב הבא העיסה עברה סינון רטוב לסילוק הסיבים במתקן מיוחד, בכוח רגליו השריריות של מטאגוגו. לאחר הסינון הנוזל מוזרם לאגן שיקוע, שבקרקעיתו מצטברת אבקה עמילנית דקה. האבקה נשמרת למשך חודשים בסלים הטבולים במים, וממנה מכינים מעין לחם, הנאפה על האש בתוך קנה במבוק או עלה מגולגל. מעץ יחיד מפיק מטאגוגו כ- 500 ק"ג אבקת סאגו בתהליך שנמשך מספר ימים, כמות המספיקה למשפחתו למספר חודשים. מטאגוגו גם הדגים לנו הכנה של אזור חלציים מקליפה של עץ.

הפקת סאגו
אפיית לחם סאגו

למחרת הלכנו לביתם של יוהנס ואביו, שניהם שאמאנים. שעות אחר הצהריים הוקדשו למשיחת חצים ברעל. הרעל עשוי מארבעה מרכיבים הנאספים ביער, בתוספת פלפלוני צ'ילי חריפים מאוד, וגורם לקרישת הדם, כך שהחיה הנפגעת מתה תוך כחמש דקות. המרכיבים נסחטים לנוזל, הנמשח על ראשי החיצים. ראשי החץ עשויים מחומרים שונים: ראשי עצם לציד קופים, ראשי מתכת לציד אנטילופות וחזירי בר. הראש מחובר לגוף החץ באמצעות סרט המופק מקליפה של עץ הנכרך סביב שני החלקים, ומוטבל בשרף אדום שייבושו באש נמוכה גורם להידוקו. את הקשת מכינים רק מומחים, מעץ דקל, בתהליך ארוך הנמשך כחודשיים.

משיחת חיצים ברעל

למחרת הלכנו בגשם שוטף (אבל חם ונעים) לכפר קטן בשם Bekkeilu, כאן מתגוררות משפחות מהשבט בתנאים מעט מודרניים יותר, הילדים הולכים לבית ספר, ויש מרפאה קטנה עם אחות ומעט תרופות. אולי המקום האחרון בעולם ללא טלוויזיה וללא טלפונים סלולריים. אחר הצהריים ערך יוהנס טקס לריפוי שני תינוקות חולים. לכבוד הטקס הוכנה סעודה דשנה שכללה בין היתר בשר חזיר, ותבשיל מתקתק של אורז עם דוריאן. דוריאן הוא פרי ענק ומוזר למראה הגדל על עצים גבוהים, והוא נחשב למעדן תאווה, עד כדי כך שלפעמים מתנהלות קטטות על היבול. הריח הכבד של הדוריאן נישא למרחקים, ויש הסולדים ממנו, אבל הפרי מאוד טעים.

טקס ריפוי

יוהנס, שניהל את הטקס, חשש שהמנחות אינן מספיקות לריפוי התינוקות, והחליט לקיים טקס נוסף, הפעם עם בשר קוף. כך מצאתי את עצמי למחרת צועד ביער עם משלחת ציד. לפני שיצאנו יוהנס ערך טקס קצר שבו ביקש רשות לציד מרוחות היער, טקס דומה נערך גם לפני כריתת עצים. קופים ניצודים רק לטקסים, לא ליומיום. בכל זאת קיוויתי שלא יימצא קורבן, אבל לאחר כשעה נשמעו קולותיהם העליזים של חבורת קופים. למשמע צעדינו רובם ברחו, אבל קוף אחד נותר בודד והסתתר בצמרתו הסבוכה של עץ גבוה. כמה עצים סמוכים נכרתו על מנת לבודד את הקוף, ושני בחורים שנשאו רובי אוויר הצליחו לבסוף לצלוף בו (חלק מהאנשים נשאו קשתות וחיצים, אבל ברגע האמת לא נעשה בהם שימוש), נשמעה זעקה מסמרת שיער, ולאחר כדקה גופת הקוף צנחה לאדמה.

ציד קוף

הפעם הטקס היה חגיגי יותר, כל המשפחה המורחבת התכנסה, הקוף בושל ושוב הוכנה סעודה. יוהנס גזז את פיאותיהם של האבות, העביר עלה ירוק על אוזניהם של התינוקות החולים, וביקש מהרוחות להבריאם. למחרת נערך טקס פרידה קצר לכבודי, הצטלמנו לתמונה משפחתית, וחזרתי עם פרנס המדריך ואישתו לעיירה סיברוט, הפעם ברגל.

טקס ריפוי שני

לאחר שבוע מרתק אבל גם ספרטני בסיברוט שמחתי לחזור לציביליזציה ופינוקיה בפדאנג. נאלצתי גם לטפל בהארכת הוויזה. לאחר יומיים נסעתי לבוקיטינגי, שם ישנתי בגסטהאוס הנחמד Hello Bukittingi בניהולה של לין היעילה (0817811900), שגם מספקת מידע ויכולה לארגן מדריכים ונהגים. העיירה חביבה על תיירים מקומיים, ומוקפת בהרי געש גבוהים. לא טרחתי לעלות אליהם, העדפתי לעשות טיול רגלי של יומיים לאגם Maninjau. האגם הוא למעשה לוע של הר געש כבוי, ובהתאם מוקף ברכס גבוה. נסעתי במיניבוס מבוקיטינגי לכיוון האגם, ירדתי בנקודה אקראית בדרך, ועשיתי דרכי אל האגם דרך כפרים ושדות. הגידול העיקרי באזור הוא קנה סוכר, ובין הכפרים פזורים מתקנים ביתיים לזיקוק הסוכר. לאחר כמה שעות הליכה הגעתי אל שיא הרכס ונפתח נוף יפה ביותר של האגם והכפרים לחופיו. את הלילה עשיתי בגסטהאוס יפה עם השם הקולע Green view (הנרי, טל' 08527283434). בבוקר ירדתי בשביל יפה דרך כפרונים נידחים, טרסות אורז ובריכות דגים אל חוף האגם.

אגם מנינג'או

לאחר שחזרתי מהאגם נסעתי (במונית עם נהג ששכרתי) לראות את מרוץ השוורים השבועי. המרוץ מתקיים בימי שבת, במיקום משתנה. בדרך למרוץ נקלענו במקרה לפסטיבל בכפר היפה Pandai Siket. בפסטיבל נחגגה מסורת האריגה שרווחת באיזור ומפורסמת בכל מחוז פדאנג. הפסטיבל השמח כלל תהלוכה של נשים עטופות באריגי Songket צבעוניים להפליא, גברים בתלבושות מסורתיות, נערים מתופפים, הדגמה של אומנויות לחימה, אוכל טעים ומצב רוח טוב בשפע.

נשים צועדות עטופות באריגי סונגקוט

מהפסטיבל המשכנו לאתר המרוץ, שבו כבר התאסף קהל רב, ומספר גדול של שוורים. זוג שוורים נרתם לממסגרת אליפטית, על המסגרת עומד בחור האוחז בשתי ידיו בזנבות של השוורים. השוורים רצים במהירות בשדה המוצף בוץ ומים, המטרה היא לא ליפול עד להגעה לקצה השדה, אבל רוב המתחרים מוטחים לבוץ להנאת הקהל. הארוע מאוד פופולרי בקרב המקומיים, אבל נדמה שהשוורים לא נהנים מהמשימה. בדרך חזרה לבוקיטינגי עצרנו בכפר עם בתים יפים בסגנון מיננגקבאו בשם Rao-Rao. סמוך לכפר גם מסגד יפה ושוק שבועי תוסס.

למחרת נסעתי לחפש את הפרח הגדול בעולם, הרפלסיה, בשמורה קטנה בשם Palupuh, לא רחוק מבוקיטינגי. מדריך ששכרתי בכפר (ג'ון, 081374360439, 150,000 רופי) הוביל אותי בבטחה בשבילים חלקלקים אל תוך היער הסבוך. הרפלסיה היא צמח טפיל, נטול עלים, ענפים או שורשים, הפורח בפרח אדום ענק בקוטר של כמטר ובמשקל של כעשרה ק"ג. הפרח מואבק על ידי זבובים הנמשכים לריח הצואה העולה ממנו. אם מתעלמים מהריח מראה הפרח מרשים ביותר, המדריך גם לקח אותי לחזות בניצנים ענקיים לפני פריחה. לאחר הסיור התפנקתי בכפר בשתייה של קפה Luak היוקרתי והיקר בהתאם. פולי הקפה הזה נאספים ביער מתוך גללי הצואה של מין גחן. המעבר במערכת העיכול של הגחן מעניק לקפה טעם ייחודי, שאפילו הדיוט בתחום הקפה כמוני הצליח להבחין בו.

פרח רפלסיה וניצן
קפה לואק: משמאל הגללים, מימין פולי הקפה לאחר ניקוי

מבוקיטינגי חזרתי לפדאנג, שרחובותיה הפכו לנהרות בשל גשם סוחף במיוחד שקיבל את פנינו. בבוקר למחרת נסעתי במיניבוס לקרינצ'י (כשש שעות), היעד האחרון הפעם בסומטרה. התארחתי בהומסטיי יפה בשם Kerinchi  View בכפר Pelompek, אצל Rapani (081271117133), שגם מארגן טרקים ופעילויות אחרות בסביבה. יצאתי עימו לטרק של שלושה ימים בהר טוג'ו, שמשמעותו באינדונזית שבע, על שם שבע הפסגות של ההר, שהינו למעשה הר געש כבוי שבלועו אגם גדול. עלינו בשבילים סבוכים במעבה יער העננים הנפלא, רפאני וחברו שהצטרף אלינו עבדו קשה עם המצ'טות בפילוס דרכנו, וסיפרו שמאז הקורונה לא הלכו בשבילים אלו. ישנו באוהל על אחת הפסגות, למחרת ירדנו לאגם, שטנו בקאנו אל הגדה הרחוקה, וטיפסנו בשביל תלול במיוחד לאוכף שבין שתי פסגות נוספות. בדרך זכיתי לראות מין נדיר מאוד ויפה מאוד של כדן טורף, שגדל רק כאן, לקנאתו הרבה של ללה האיטלקי, כמו גם סחלבים יפהפיים ממינים שונים. ישנו על חוף האגם, שוב באוהל, מי האגם חמימים ונעימים לרחצה, והשקיעה והזריחה מרהיבות. למחרת שטנו שוב בקאנו, וירדנו לכפר בשביל הראשי העולה לאגם, שממנו תצפית למפל מרשים שדרכו מתנקזים מי האגם.

יער עננים, סחלבים וכדן אנדמי

למחרת יצאתי עם רפאני לשייט על הנהר הסמוך לכפר. הנהר רגוע מאוד, גדותיו עתירות בעשב, בעצים גדולים ויפים, ובציפורים ממינים שונים. סיפרתי לרפאני שאני מאוד מעוניין לפגוש אנשים משבט Kubu, מהאחרונים שעדיין מקיימים אורח חיים של צייד וליקוט. רפאני לא הכיר את השבט, אולם לאחר כמה טלפונים עדכן שמצא קצה חוט, והחלטתי לנסוע עימו למחרת ולחפשם. לאחר נסיעה בדרך יפה ביותר הגענו לעיירה נידחת בשם Abay, שם כיוונו אותנו לבסוף למשפחה מהשבט, ישנו באוהלים שרפאני הביא עימו בסמוך אליהם. המשפחה מונה ארבעה אחים – דודונג, אליאס, אדי ועבדול, נשותיהם וילדיהם. אם המשפחה איבדה את בעלה כאשר הלך ללקט ביער העבות שמתחת להר טוג'ו ולא חזר, גופתו לא נמצאה. דודונג הוא ה"מלך" של המשפחה, ולשאלתי כיצד נבחר ענו שהוא יודע הכי הרבה. למשפחה, כלשאר בני השבט, אין מקום מגורים קבוע. מידי כשבועיים הם עוברים ממקום למקום על אופנועיהם עם רכושם הדל, שכולל מעט בגדים וכמה יריעות פלסטיק המשמשות כאוהלים מאולתרים. הם חוזרים במעין סבב בערך כל חצי שנה לאותו מקום, כאשר בין המקומות מפרידים כמה עשרות ק"מ. הם מתפרנסים בדרך כלל מצייד של חזירי בר, אולם לאחרונה וירוס פגע באוכלוסיית החזירים, אז עכשיו הם מתרכזים באיסוף פירות ג'נן ביערות, מהם מפיקים צבע טבעי. הם נוסעים עם האופנועים לאזורי הליקוט, יוצאים בסביבות תשע וחוזרים בחמש. הפירות נמכרים תמורת כ- 20 אלף רופי לקילו, כל אחד מהאחים אוסף כ-  5 קילו ליום. יש להם "מלך", שלוקח מהם את היבול, בערך פעם בחודש. בתמורה הם מקבלים מה שהם צריכים  - אוכל, דלק לאופנועים וכדומה. לדבריהם אין להם דת, וגם לא מפגשים גדולים. שלושה מהאחים נשואים, לדודונג שתי נשים. לשאלתי כיצד פוגשים את האישה ענו שבמקרה, כאשר זזים ממקום למקום. בדרך חזרה לקרינצ'י נקלענו לקרב צעקות בין שתי משפחות של גיבונים, כנראה על טריטוריה. הקבוצה המפסידה השתתקה ועזבה, המנצחים חגגו במשחקי דילוגים בין הענפים ובקריאות שמחה.

ארבעת האחים
אם המשפחה בביתה הארעי עם כל רכושה, וכמה מנכדיה

אני לא מכובשי הפסגות, ולא תכננתי לעלות להר קרינצ'י. אבל בשל עיכוב מורט עצבים בקבלת הוויזה לפפואה ניו גיני נפתח לי חלון זמן של כמה ימים, ובסופו של דבר התפתיתי לעלות להר. שכנעתי את עצמי שאני כבר כאן, כנראה כבר לא אחזור לכאן, ולא יזיק לסמן ווי על ההר הגבוה בסומטרה (3,800 מ'), שהוא גם הר הגעש הגבוה באינדונזיה כולה (בפפואה האינדונזית הרים גבוהים יותר אולם הם אינם הרי געש). אחרי בוקר נפלא בשוק השבועי בכפר, עלינו - אני, המדריך-סבל הצעיר צ'יקה והתרמיל הענק - על אופנוע, ונסענו לשער השמורה (1,800 מ'), דרך שדות תה עצומים. כמובן וכרגיל בטרקים הרבה תלוי במזג האוויר, שהאיר פנים גם הפעם. נותרה לנו עלייה של 1,500 מ' אנכיים עד למחנה הלילה, כבר מעל לקו היער, שם פגשנו כמה תיירים אינדונזים צעירים ונרגשים שבאו במטרה לכבוש את הפסגה. הנוף מהמחנה נפלא, כפרים ושדות בעמק קרינצ'י שנפרש הרחק מתחתינו, כמו גם הר טוג'ו עם שבע הפסגות והאגם במרכזו. אבל הלילה באוהל היה קר מאוד. למחרת התעוררנו מוקדם, עוד בחשיכה, ועלינו בתלילות לפסגה לצפות בזריחה. הראות היתה מצוינת כך שנשקפו נופים נרחבים, ואף ניראה בבירור האי סיפורה שבארכיפלג מנטוואי, במרחק של כ- 170 ק"מ. הנוף הוסתר מידי פעם בענן של גזים מסריחים ורעילים שנפלט מהלוע העמוק והמרשים. היה כדאי, אבל עכשיו צריך לרדת כ- 2,000 מ' אנכיים.

הלוע המעשן של הר קרינצ'י. ברקע הר טוג'ו עם האגם במרכזו
עמק קרינצ'י

בינתיים אילהאם עדכן שהלוף הענק amarpophalus titanum עומד לפרוח ליד סולוק, מאורע נדיר, שכן הצמח פורח רק מידי מספר שנים למשך זמן קצר. אז בדרך חזרה לפדאנג עברתי שם כדי לחזות בפלא. בכפר הסמוך לאתר הפריחה הצטרף אלינו אריס, שעוסק באיסוף חלות דבש של דבורי בר ביער, ולכן מעודכן במצב הפריחה. חלת דבש בר נמכרת ב- 200,000 רופיה (כ- 15$), ואריס מוצא כמה כאלה בחודש. אריס אוסף בשיטוטיו ביער גם רוטן – צמח גמיש שענפיו משמשים כחבלים, פירות דוריאן מעצי בר, סוגי פירות נוספים, קליפות עצים לשימושים רפואיים, וכל דבר שניתן למכור. בנוסף, האיש המרשים הזה הוא גם שף, המכין אוכל לחתונות מרובות משתתפים, לפעמים אלף איש ויותר. בדרך לצמח נאלצנו לעבור בקניון סלעי עם מפלים עבירים בקושי. למרות הבטחתו של אילהאם הלוף עדיין לא נפתח, אך היה בכל זאת מרשים מאוד (גדול יותר מהרפלסיה, אך מבחינה בוטנית אינו נחשב כפרח אלא כתפרחת). אריס מספר שבסביבה קרוב למאה צמחי לוף, אבל בשנה פורחים רק כשישה בממוצע. הפרח נותר פתוח במשך שלושה ימים, כך שהסיכוי "לתפוס" לוף ענק בפריחה נמוך. על הדרך גם ראינו והרחנו מספר רפלסיות, ולהקה מרשימה של עטלפי "שועל מעופף" Pteropus vampyrus.

לקינוח ביקשתי מאילאם לארגן לי סיור של מלאכות מסורתיות בכפרים בסביבת סולוק. התחלנו בכפר שתושבותיו מתמחות באריגה של סונגקטים, לדבריהן בשל היעדר כמות מספקת של אדמות חקלאיות. קצב האריגה עומד על כ- 50 ס"מ ליום, וכשבוע לסונגקט מוגמר, שנמכר בכ- 500,000 רופי ומיוצא לרחבי אינדונזיה. הנולים הידניים והידע להפעלתם עוברים מאם לבת. המשכנו לכפרים נוספים בדרך הררית יפה העבירה לאופנועים בלבד. ראינו בין היתר הכנה של מטאטאים מכפות תמר, קטיף קוקוס באמצעות קופים מאומנים המטפסים על העצים הגבוהים, רקמה בשיטה משוכללת, הכנת מחצלות מעלים.

אריגת סונגקט
רקמה

תם ונשלם. למחרת טסתי מפדאנג לאי Batam, ממנו עברתי במעבורת לסינגפור והמשכתי בטיסה לפפואה ניו גיני. הטיסה לאורכו של הארכיפלג האינדונזי נמשכה כשבע שעות, המחישה את המרחב העצום של המדינה, וחיזקה את התחושה שבטיול הזה דגמתי רק את קצה הקרחון. החלק האינדונזי של פפואה, כמו גם בורניאו, באלי, סולווסי ומאות האיים האינדונזיים הנוספים יחכו לטיולים הבאים. זה המקום להודות לאנשים שלקחו אותי למסע מרתק בשבילי הטבע ובנתיבי התרבות של סומטרה: מר ג'אלי, בנו פוטרה וחטרון ב Keda, פרנס, אישתו והשמאנים במנטוואי, לין, אריק וג'ון באזור בוקיטינגי, אילהם באזור סולוק, רפאני, ניקו וצ'יקה בקרינצ'י. אלבום תמונות מהטיול ניתן לראות כאן.

פוטרה וחטרון מכינים ארוחת מלכים על פסגת אנגקוסן
קמפינג במעבה יער ט'וג'ו עם רפאני וצ'יקו