טיילתי בצפון הודו לא מעט פעמים, ובכל פעם נשאר טעם של עוד, אז חזרתי לאזור בקיץ 2019. העונה, הזמן שעמד לרשותי (קצת למעלה מחודשיים), ובעיקר שותפים נמרצים, אפשרו הפעם ללכת כמה טרקים מאתגרים ששמתי עליהם עין בטיולים הקודמים. הטרקים חוצי הרכסים הללו מחברים בין כמה מעמקי הנהרות הגדולים של צפון הודו, כך שהתקבל מסלול מקיף יחסית בלאדאק ובהימצ'ל פרדש.
מסלול הטיול. ברגל בסגול, ברכב באדום, רכס ההימלייה בלבן
טרק צ'ילינג-אלצ'י
עמק סורו
פדום וטרק אומסי לה
צ'מבה וטרק מאני מהש
קוגטי והטרק ללאהול
פרבטי והטרק לפין
ספיטי וקינאור
סיום
נספח: התארגנות לטרקים
אחרי יום בדלהי, שאת רובו בילינו בחדר הממוזג במלון עם גיחות קולינריות קצרות ומיוזעות, עלינו על הטיסה ללה. הנופים, מחלון ימני הפעם, מרשימים כרגיל – יערות, הרים, קרחונים ונהרות, שמתחלפים במדבר צבעוני. לה נמצאת בתנופת בנייה של מלונות, בנתיים האופי הכפרי והנינוח שכה חיבבתי בשלושת הביקורים הקודמים בלאדאק לא נפגע, אבל ייתכן שימיו ספורים.
ההימלייה מהמטוס
אחרי כמה ימי התאקלמות נינוחים בלה (3500 מ'), ארזנו תיק קטן ויצאנו לטרק "חימום" – שלושה ימים בין כפרים מצ'ילינג לאלצ'י. תפסנו אוטובוס למפגש נהרות האינדוס והזנסקר, סמוך לנימו, ומשם טרמפ לצ'ילינג (3200 מ'), שם נהנינו ממשמשים טריים ומהומסטיי נעים וטעים. למחרת יצאנו מערבה בשביל לכיוון הפאס בעל השם המלודי דונגדונג לה. במהרה החל גשם טורדני, שהלך והתחזק. אחרי כשעתיים, לאחר שנרטבנו לגמרי וגם החלו זרימות קלות במדרונות, החלטנו לחזור לצ'ילינג ולחכות לימים יפים יותר. אבל כתם כחול קטן שהופיע בקצה השמיים נסך בי אופטימיות, חיכינו קצת ואכן התבהר. השביל שעולה לפאס מצויין וגם יפה נופים, מה שמקל קצת על העלייה נטולת החמצן (1400 מ' אנכיים). מהפאס (4600 מ'), ןעוד יותר מהגבעה שצמודה לו מצפון (ודורשת עלייה קטנה נוספת...) נשקף נוף פנורמי צבעוני נהדר במיוחד (הגשם שירד בבוקר חידד וחיזק את הצבעים), מה שהופך את הפאס הזה לאחד היעילים בהיבט היחס בין היופי לגובה.
עמק הזנסקר מפאס דונגדונג
הירידה מהפאס תלולה, והדרך לכפר Sumda Chemno (3950 מ') ארוכה (18 ק"מ מצ'ילינג, כולל פאס נמוך נוסף בשם Pagal), אבל התנחמנו במארחת מקסימה ובאוכל טעים. בגומפה המקומית נהנינו לחזות בפסלי העץ הבלויים. למחרת ציפה לנו יום קל – הליכה לאורך הנהר (עם קצת חזרה על המסלול מאתמול), לעתים מעל קטעים קניוניים מרהיבים, בשביל בנוי היטב לכפר Sumda Choon (3900 מ'), שאליו כבר מגיעה דרך רכב שנסללה באחרונה. לעת ערב עלינו לגומפה המעניינת של הכפר, שם פגשנו את פיטר, שהצטרף אלינו לארוחת ערב בהומסטיי. התברר שהוא בעיצומו של מסע בדד גרנדיוזי לרוחב ההימלייה ההודית, חצה כבר 80 (!) פאסים בשלושה חודשים, ומתכנן עוד 40. הבחור סוחב מעט מאוד (5 ק"ג ללא אוכל ומים), הולך 30-40 ק"מ ליום, וכך כובש פאס ועוד פאס. האתר שלו גדוש במידע ובתמונות מעוררות חשק.
בגומפה בסומדה צ'ימנו
למחרת התחלנו מוקדם ועלינו צפונה לפאס Stakspi (5150 מ'). החלק האחרון של העלייה תלול במיוחד, מסוג "שני צעדים קדימה וצעד לאחור", והגענו עייפים מאוד, יחד עם זוג גרמנים, וכמה שעות אחרי פיטר. מדרום נשקף רכס הזנסקר, ומצפון עמק האינדוס עם כמה כפרים ומעליו חומת רכס לאדאק. אחרי ארוחת צהריים דשנה התברר לנו שהעלייה היתה החלק הקל. השלג והקרח עוד לא נמסו לגמרי, הסתירו את שביל הירידה (אם בכלל יש כזה), וגרמו לסכנת החלקה – שהתממשה פעם או פעמיים- במדרון התלול, שלא לומר קיר. למזלנו החלק הבעייתי היה קצר, אבל אחריו המתינה לנו ירידה ארוכה של כמעט 2000 מ' אנכיים עד לאלצ'י, אליה הגענו לעת ערב.
עמק האינדוס ורכס לאדאק מסטפסקי לה
בדיעבד מומלץ לוותר על פאס סטאקספי, ובמקומו להמשיך מסומדה צ'ימנו מערבה לכפר Hinju דרך פאס Konze (4950 מ'), או לרדת מסומדה צ'ון ברכב לכביש נימו-צ'ילינג. אם מעוניינים בטרק כפרים ארוך יותר ניתן לחבר את הטרק הזה לטרק מארקה, שאז כדאי להתחיל מסומדה צ'ון או מהינג'ו, ולהמשיך מצ'ילינג לעמק מארקה. מהינג'ו ניתן להמשיך לכפר Ursi (דרך רכב), ולחצות את טאר לה לכפר Tar וממנו לעמק האינדוס לכביש לה-סרינגר, ישירות או דרך הכפר מונגייה. לחילופין אפשר ללכת מהינג'ו ללמיורו דרך פרינקיטי לה.
אלצ'י הוא מהכפרים האהובים עלי בלאדאק, ג'ונגל ירוק של עצי משמש, שדות, הומסטיי נהדר וגומפה מדהימה עם ציורי קיר מהעתיקים ששרדו בלאדאק. אבל הזדרזנו לעזוב בבוקר , כדי להגיע בזמן לפסטיבל ריקודי המסיכות בפיאנג שליד לה. הריקודים היו יפים, אבל הפסטיבל סבל מריבוי תיירים ביחס לצופים מקומיים.
ריקוד מסיכות בפיאנג
בלה חברנו לתיקים הגדולים ולמקלחת. ניצלנו את יום המנוחה כדי לסגור עם סוכנות Adventure travel mark של סונאם דאווה את הטרק הבא – Umasi La, המחבר בין עמק זנסקר לעמק Pangi שמדרום לו. הפאס נחשב לאחד היפים ביותר בהימלייה, אבל הטרק מסובך יחסית, שכן הוא כולל הליכה על קרחונים משני צידי הפאס הגבוה, והעדפתי לצאת אליו עם סוכנות אמינה ומדריך וסבלים בקיאים, למרות המחיר הגבוה (40,000 רופי לאיש בקבוצה של שניים לחמישה ימים. סוכנויות אחרות דרשו מחירים גבוהים יותר).
הפעם בחרתי להגיע לזנסקר ברכב, דרך קרגיל ועמק סורו (בפעמיים הקודמות הגעתי לזנסקר וגם יצאתי ממנה ברגל). השכם בבוקר עלינו על אוטובוס לקארגיל, שם נכנסנו ל Roots cafe, שעזרו לנו במידע אודות טיולים ברגל בסביבה. מקארגיל לקחנו מונית (יש גם אוטובוס) לכפר Panikhar (3250 מ'), שם התמקמנו במלון Khayoul הנחמד, הבעלים מדברים אנגלית ובקיאים בסביבה. הם סיפרו שעמק סורו הפורה מאוכלס בדוברי לאדאקית, שאמנם התאסלמו לפני כמאתיים שנה, אבל עדיין שומרים זיקה חזקה ללאדאק הבודהיסטית ולא לקשמיר המוסלמית.
תגליף בודהיסטי ענק ליד Sanko
למחרת עלינו מהכפר מזרחה לפאס ברור (כמעט 4000 מ') בשביל טוב, וממנו דרומה לרכס היפה החבוק בנפתול ענק של נהר הסורו. מהפאס ומהרכס נוף נפלא של עמק סורו המרוצף בכפרים ובשדות, וגם של הפסגות הלבנות בעלות השמות הקולעים נון וקון, שהן הגבוהות בלאדאק ובקשמיר (קצת מעל 7000 מ'), ושל הקרחון הגדול היורד מהן לכפר Parkachik. אפשר לרדת מהפאס לפרקצ'יק, אבל אנחנו חזרנו לפניקר, בשביל אחר מזה שבו עלינו לפאס.
נון וקון מהפאס שבין פניקר ופרקצ'יק
עמק סורו מלמעלה
למחרת הסיע אותנו בעל הגסטהאוס לכפר Parkachik (3600 מ'), ממנו עלינו בשביל ברור ברובו על שלוחה תלולה התוחמת את הקרחון ממערב. השביל נגמר בגבעה מצוקית (4400 מ') עם ר'וג'ום ענק, ממנה נוף מהפנט של הקרחון ממש מתחתנו, של פסגות נון וקון במרחק נגיעה, ושל נפתול הסורו. חזרנו לפרקצ'יק עייפים אך מרוצים מאוד, דרך אגם קרחוני עם מים חמימים להפתיע שבו התרחצנו. הוזמנו לישון באחד הבתים (יש גם רסטהאוס).
קרחון פרקצ'יק
למחרת עלינו על משאית (בתשלום) שעשתה את דרכה מקרגיל לפדום (כעשר שעות איטיות מפקרצ'יק). הקבינה היתה נוחה, הנהג מצויין ונחמד, הנופים נפלאים, כולל חצייה של פאס פנסו שחוצץ בין עמק סורו לעמק סטוד/זנסקר.
פדום קידמה את פנינו בחגיגת רחוב, עטורה בדגלי הודו ומפלגת BJP. במהרה התברר שראש ממשלת הודו מודי הודיע באותו יום על הפרדה של לאדאק מקשמיר, אליה היתה שייכת, והכפפתה לשלטון המרכזי. הצעד הזה שימח את המקומיים, שהזיהוי עם קשמיר לא היה לרוחם, אבל לווה בצעד מדאיג מבחינתם – החוק שאסר על הודים שאינם תושבי המקום לרכוש קרקעות בוטל. אנשים שעימם שוחחנו הביעו חשש שבעקבות שינוי החוק, וגם בעקבות סלילת דרך הרכב מדרצ'ה לפדום שתקצר מאוד את זמן הנסיעה ממנאלי לזנסקר, הודים עשירים יקנו קרקעות רבות בפדום וסביבתה וישנו לחלוטין את אופיה. ימים יגידו.
בפדום
בפדום (3600 מ') התפנקנו קצת במקלחת, במסעדות, ובמיוחד בבית הקפה הקטן של הירה ואשתו הקוריאנית, עם הקפה והעוגות המצוינות (וקימצ'י למי שאוהב). ניצלנו את הזמן הקצר שנותר עד לטרק לטיול של יומיים לפוגטל גומפה, בעמק נהר הצאראפ. נסענו במונית משותפת בדרך איומה (כארבע שעות. אמורה להשתפר כשיסתיימו עבודות השדרוג) לכפר Cha, וממנו הלכנו כשלוש שעות לגומפה (3900 מ'), שם התמקמנו בגסטהאוס של המנזר.
פוגטל גומפה
למחרת ביקרנו בגומפה, שבנויה בתוך מחסה סלע ענק התלוי על בלימה גבוה מעל הנהר. המשכנו לטיול יום בגבעות שמעל הגומפה, משם זכינו לנופים נפלאים של עמק הצאראפ. אחר הצהריים חזרנו לכפר צ'ה (3900 מ'), בגשם סוחף ומרטיב, והתמקמנו בהומסטיי נחמד. החזרה לפדום התגלתה כקשה מהצפוי, התנועה ב"כביש" הזה דלילה מאוד, בסופו של דבר תפסנו טרמפ עם שני תיירים יפנים שנסעו במונית צמודה.
עמק הצאראפ והכפר יוגאר
למחרת אחר הצהריים יצאנו בטרמפ לכפר Ating (3600 מ'), שם פגשנו את סנדופ המדריך והתארחנו בביתו ללילה. בגומפה המקומית נערכו הכנות לפוג'ה – הוכנו פסלי צאמפה (בצק העשוי משעורה קלויה וטחונה – מאכל טיבטי מסורתי) יפהפיים וקושטו בחמאה צבעונית. למחרת בבוקר דחינו בכמה שעות את היציאה לטרק על מנת להשתתף בפוג'ה, שכללה תפילות המלוות בנגינה בתופים, חצוצרות וכלי נשיפה נוספים. לקראת הצהריים נסענו קצרות לזונקול גומפה היפה (3900 מ'), ולאחר ביקור קצר במנזר התחלנו ללכת, מלווים בסנדופ ובחמישה סבלים שנשאו תיקי ענק.
פוג'ה באטינג
היום הראשון התברר כקצר – הגענו למחנה הלילה (4000 מ') לאחר כשלוש שעות. למחרת (יום 2) בבוקר חצינו את הנהר הגועש על גבי גשר בולדרים טבעי, פנינו מזרחה לעמק צדדי פרחוני, ושוב חצינו את הנהר על בולדר גדול. מחנה הלילה (4530 מ') שכן בעמק חולי קטן מכוסה בפרחים אדומים, עם נוף לפסגות לבנות מסביב. מי שמאוקלם היטב לגובה יכול לאחד את שני הימים הראשונים.
פרחים לדאקיים: פרג כחול, ריבס, קדד, וורד
על הקרחון בדרך לפאס אומסי
למחרת (יום 3), יום חציית פאס Umasi la, התעוררנו מוקדם, לשמחתנו לבוקר בהיר לגמרי (בניגוד ליומיים הקודמים שהיו מעוננים לפרקים). במהרה עלינו על קרחון גדול, הקרח אמנם חלק אבל מרוצף באבנים קטנות וכמעט ללא שיפוע כך שההליכה עליו נוחה. בהמשך השיפוע הופך לתלול יותר, אבל כיסוי של שלג קשה איפשר עדיין הליכה נוחה, אם כי מאמצת לב וריאות. למרגלות הפאס פגשנו שני מקומיים שהגיעו מן העבר השני, והרגיעו אותנו כשסיפרו שלא נתקלו בבעיות מיוחדות. העלייה לפאס עצמו כבר תלולה מאוד, סנדופ חצב עבורנו מדרגות צרות בשלג הקשה והחלק, ומקלות ההליכה עבדו שעות נוספות. בצעדים האחרונים נאלצנו לסמוך על סלעים לא מאוד יציבים כדי להגיע לפאס (5300 מ'), לאחר כארבע שעות ממחנה הלילה. הפאס התגלה כחריץ צר בחומת הסלע האדירה המהווה את רכס ההימלייה. הקשיים והפחדים השתלמו כאשר נגלו לעינינו הנופים מעברו השני של הפאס, שכללו שדה שלג ענק, פסגות משוננות שמקיפות אותו כמעט מכל עבר, וכמה קרחונים שיורדים אליו. עננים גדולים ויפים החלו לטפס למרומי השמיים מדרום.
שדה השלג מתחת לאומסי לה
אחרי פריקת השמחה על הצלחתנו לעלות לפאס, שכללה שתיית לחיים, ארוחת חטיפים קלה, והמון צילומים (שרובם אבדו בהמשך הטיול יחד עם המצלמה...), ירדנו בזהירות על פני הסלעים לשדה השלג הענק. ההתחלה היתה תלולה, אבל במהרה עברנו להליכה נוחה ומשכרת נופים בשדה השטוח יחסית. סנדופ ניווט בזהירות על מנת לא להיקלע לאזורים תלולים או מסוכנים, ולאחר כשעתיים הוביל אותנו בבטחה אל מחוץ לשדה השלג, שם עצרנו לארוחת צהריים, עדיין בגובה של כ- 5000 מ'.
מפל הקרח
מעט הלאה שדה השלג המתון מפנה מקומו למפל קרח אדיר, שיורד כמה מאות מטרים אנכיים והופך לקרחון גדול. הקרחון מתמזג עם קרחון גדול נוסף שמגיע מעמק סמוך, מה שיוצר מראה עוצר נשימה ממש. אבל התשלום מגיע בדמות ירידה תלולה מאוד על דרדרת לא נוחה (אבל יציבה ולא מסוכנת), שהביאה אותנו לנקודה בה מתמזגים הקרחונים. ההליכה על הקרחון נוחה מאוד, הנופים נהדרים, מידי פעם אנו נדרשים לדלג מעל פלגי מיים קטנים. אבל קרחונים בדרך כלל מסתיימים במורנות לא נוחות להליכה, כך גם כאן, בשעה האחרונה נאלצנו לתמרן בין מדרונות תלולים עד שהגענו למחנה הלילה (4350 מ'), לאחר כ- 12 שעות. איזה יום. אולי היפה ביותר שיצא לי ללכת בהימלייה.
שני קרחוני ענק מתמזגים
השמחה רבה
אבל הטרק עוד לא הסתיים. למחרת (יום 4) המשכנו לרדת, הפעם על סלעים ואדמה ולא על קרח, לאחר זמן לא רב כבר פגשנו רועים שהובילו עדר כבשים ועזים ענק. חצינו את הנהר שוב על גשר בולדרים טבעי, ירדנו בתלילות על גבי מדרון ירוק עתיר פריחה, והתחברנו לעמק רחב שבא ממזרח. עצים ראשונים הופיעו, ובמהרה הפך הנוף למיוער. מכאן ההליכה נוחה, אבל נאלצנו לחצות נהר קפוא, בדלתא רחבה שכללה מספר ערוצים, כולם רדודים ונוחים למדי לחצייה גם בשעה מאוחרת זו של היום. לאחר כ- 8 שעות מתחילת היום הגענו לכפר הראשון במורד העמק – Sumcham (3200 מ'), ומייד הוזמנו למטבח הנעים והטעים של אחותו של סנדופ שגרה כאן עם משפחתה. מתברר שהכפרים הגבוהים בעמקים היורדים דרומה מרכס ההימלייה מיושבים בבודהיסטים שמוצאם מזנסקר, בעוד שבכפרים הנמוכים יותר (3000 מ' ופחות) התושבים הינדים.
בלילה החל גשם, שנמשך גם בבוקר. סנדופ והסבלים נשארו ליום מנוחה לפני חזרתם לזנסקר, שוב דרך הפאס האימתני. קיבלנו מהם שירות מעולה, ותגמלנו בתשר, וגם בוויתור על יום נוסף שעליו שילמנו. במקומם שכרנו שני סבלים מקומיים שנשאו את התיקים הגדולים במשך כשלוש שעות (יום 5) לכפר Machail (2750 מ'). בכפר הגדול, שנגיש רק ברגל, מקדש הינדי חשוב, בכל שנה בקיץ המוני עולי רגל מגיעים אליו. ואכן המקדש היה מקושט כדבעי, מחנות אוהלים ואפילו שירות מסוקים הוכנו לכבוד עולי הרגל. אולם עקב ההתרחשויות בקשמיר נחסמה הגישה לאזור, והכפר נותר כמעט ריק. השתכנו במחנה האוהלים הריק של ראם, בעל סוכנות טרקים ממנאלי שהשקיע כסף רב בקניית הציוד למחנה (אוהלים, מזרנים, שמיכות וכו') ובהבאתו לכפר, וכעת היה מודאג מאוד. את שארית היום הקדשנו לסיור בשני כפרים בודהיסטיים סמוכים, שם הוזמנו לתה ולפטפוטים אצל סטודנט צעיר לרוקחות ולכוס יין שעורה אצל יצרן מקומי.
פוג'ה במקדש במייצ'ל
למחרת (יום 6) נחגג יום העצמאות ההודי בהופעות ריקוד ותיאטרון נחמדות של ילדי הכפר, וגם בנאומים אינסופיים של המכובדים המקומיים. העמסנו את תרמילנו על שיירת פרדות שירדה מאחד הכפרים להביא הספקה מקצה דרך הג'יפים (2100 מ'), מרחק של כ- 18 ק"מ וכמה שעות הליכה יפה במורד הנהר ממייצ'ל, בתוך יער אשוחים שמאכלס כמה כפרים וגם קופים. ראם התלווה אלינו, כדי להתחבר לאינטרנט לצורכי עבודה. שם עלינו על מונית משותפת (כשעה) לעיירה Gulabgarh (1900 מ'), השוכנת לחוף נהר הצ'נדרה הענק וה"כביש" הצמוד אליו.
עמק הצ'נדרה
נהר הצ'נדרה, שנקרא גם צ'נאב ובאגה, מתחיל הרחק במזרח, באגם צ'נדרה טאל, קצת מתחת לפאס קונזום המפריד בין לאהול וספיטי, וחותר את דרכו מערבה בעמק צר הכלוא בין רכס ההימלייה מצפונו לבין רכס הפיר פנג'אל מדרומו. חלקו העליון של העמק נקרא לאהול ומתאפיין באוכלוסיה בודהיסטית, אבל החלק שאליו הגענו עם הטרק מתאפיין באוכלוסיה הינדית ונקרא פאנגי. הנהר והכביש ממשיכים הלאה מערבה לעיר קישטוואר, שם האוכלוסיה ברובה קשמירית-מוסלמית. לאכזבתו של ראם התברר שגם כאן האינטרנט נחסם בשל האירועים בקשמיר. אלה נהיו מוחשיים מאוד כשנוונג, ילד בן 13 דובר אנגלית רהוטה, סיפר לי שבית הספר שלו בקישטוואר נסגר לזמן בלתי ידוע, והתלמידים נשלחו לבתיהם בשל "פייטינג" כדבריו בין ההינדים למוסלמים (הוא בכלל בודהיסט).
בנוסף לעמק בו ירדנו מאומסי לה לגולאבגאר, יורדים עמקים נוספים מרכס ההימלייה לעמק הצ'נדרה. בעמקים אלו כפרים בודהיסטיים והינדיים, ואני מנחש שהם יעדי טיולים נהדרים, אבל יצטרכו לחכות לטיול הבא באזור. נירן, שזמנו בהודו תם, פנה מכאן מערבה לקישטוואר וממנה לג'אמו ולדלהי, ואילו אני פניתי מזרחה במעלה העמק, בדרך נוראית אפילו במונחים הודיים, ולאחר החלפה של כמה כלי רכב וחציית הגבול בין קשמיר להימצ'ל פרדש, הגעתי לעיירה Killar. מכאן פונה כביש דרומה, חוצה את רכס הפיר פנג'אל בפאס Sach, ויורד לעמק ולעיר צ'מבה, אליה קיוויתי להגיע בזמן לפסטיבל Minjar. הכביש הראשי ממשיך מזרחה במעלה העמק לקיילונג ולמנאלי.
קילאר ורכס הפיר-פנג'ל
אולם גשם כבד שהחל בלילה ונמשך לסירוגין במשך שלושה ימים גרם לחסימת הכביש הזה כמו גם יתר הכבישים היוצאים מהעיירה. אז נתקעתי, אבל בתנאים נוחים, לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם השלגים הכבדים היו תופסים אותנו בחלקים הגבוהים של הטרק. באחת המסעדות פנתה אלי אישה בעברית צחה, התברר שהיא נפאלית שעבדה כשבע שנים בישראל, עד שהזקנה שבה טיפלה נפטרה, שאז גורשה. מאז לא מניחים לה לחזור, למרות רצונה, מחשש שתשתקע בארץ. איזו גזענות. פורפה – הזקנה המרוקאית בה טיפלה קראה לה פומפיה - ואחיה מגיעים בכל קיץ לקילאר ומפעילים מסעדה המגישה אוכל טיבטי – מומו, צ'אומיין, תוקפה וכדומה, ובחורף חוזרים לנפאל. העברתי כמה וכמה שעות נעימות במסעדה, בפטפוטים בעברית עם פורפה ובהכנה (ואכילה...) של מומו ואטריות טריות. הצלחתי אפילו להתחבר לאינטרנט סוף סוף, אמנם במהירות שאיפשרה רק שליחה וקבלה של הודעות וואטסאפ, אבל גם זה היה הרבה לאחר דממת אלחוט שנמשכה כמעט שבועיים.
באחד הימים היתה הפוגה בגשם, ניצלתי זאת לטיול בכפרים הקטנים שמעל קילאר. בין היתר הגעתי, בעזרתם האדיבה של כמה רועי צאן, לנקודת תצפית יפה על עמק Surel, ממערב לקילאר, שמהולל בפי המקומיים כיפה ביותר באזור, ועליתי למקדש קטן עם מרפסת עתירת נוף לעמק הצ'נדרה, לרכס הפיר פנג'ל שמדרום, ולכפרים והשדות מסביב.
לאחר שלושה ימים בעיירה שכוחת האל הזו נאמר לי שהכביש נפתח, ועליתי על מונית משותפת לצ'מבה. די מהר התברר לי שה"כביש" במצב רעוע, ושאנחנו אמורים "לפתוח" אותו. אופנוע שהגיע מהצד השני סיפר על כמה מעברים קשים, שאכן הגענו אליהם במהרה, בשניים מהם נאלצנו למשוך את הג'יפ בחבל בתוך מיים זורמים ובוץ. בקטעים מפוקפקים במיוחד ירדנו מהג'יפ וצעדנו בעקבותיו. לבסוף הגענו לפאס Sach (4400 מ'), לא לפני שהצלחתי להפיל את מצלמתי לנהר הגועש, יחד עם התמונות הנפלאות מלאדאק ומטרק האומסי לה. למרבה המזל את הפנוראמות צילמתי בטלפון, וגם נירן השותף צילם קצת. הפאס היה מכוסה בשכבה עבה של קרח שנחצב כדי לאפשר מעבר מכוניות, ובשכבה דקה של שלג טרי ולבן. מכאן הכביש השתפר בהדרגה. הגעתי לצ'מבה כבר בחשיכה, רצוץ לאחר 14 שעות של נסיעה מטלטלת, והתפנקתי בחדר במלון הכי יקר בעיר.
"כביש" סאצ' פאס
למחרת הצטרף אליי דניאל שהגיע מישראל. צ'מבה התגלתה כעיירה חביבה ושלווה, מרובת מקדשים עתיקים וסמטאות, פה ושם שרדו מבני עץ ישנים ויפים. המוזיאון בעיירה מעניין מאוד ומומלץ. אמנם פספסתי את פסטיבל מינג'ר, אבל חגגנו כאן את יום ההולדת של קרישנה במצעד ברחבי העיירה ובשירת הרי ראמה הרי קרישנה. לאחר שבת כהלכתה נסענו באוטובוס מוקדם לבארמור, כפר גדול המהווה בקיץ בסיס לעלייה לרגל לאגם Mani Mahesh.
המקדש העתיק בצ'מבה
היאטרה הזו, הנערכת במשך 17 יום באוגוסט-ספטמבר (התאריכים המדויקים משתנים משנה לשנה), מושכת המוני עולי רגל מכל רחבי הודו, העולים לאגם הקדוש כדי לסגוד לשיווה. בעצת פיטר, תכננו להגיע לאגם יחד עם המוני עולי הרגל, וממנו להמשיך לפאס Dham godi ולרדת לכפר Kugti, סך הכל ארבעה ימי טרק. מקוגטי תכננו להמשיך ברצף לטרק נוסף - פאס קוגטי ללאהול. אבל גופאל מסוכנות Anna Adventures המקומית הסביר לנו שהטרק דרך פאס דאם גודי מקיף למעשה את הר Mani Mahesh Kailash הקדוש גם הוא, ולכן מהווה גם כן יעד לעלייה לרגל, וככזה מותר להליכה רק בכיוון השעון (כלומר מקוגטי לאגם). התברר גם שבמסלול פזורים כמה אוהלי אירוח עבור עולי הרגל, ואין צורך לסחוב ציוד לינה או אוכל. כך שהתכנית התעדכנה – ניסע לקוגטי, נשאיר שם את התיקים הגדולים, נקיף את ההר להדסאר דרך האגם, נחזור ברכב לשבת בקוגטי, ונצא לטרק ללאהול.
מקדשון ופסלים בצ'מבה
גופאל היעיל אירגן לנו מדריך במהירות, אבל לא הצלחנו לצאת לקוגטי באותו יום כפי שתכננו, בשל שביתה של התחבורה הציבורית והמוניות. במקום זאת הסתובבנו קצת בעיירה, שבמרכזה מתחם שוקק עם 84 מקדשים, חלקם עתיקים ויפים מאוד, ועלינו למקדש Bharmani. הגענו למקדש בשביל יפה ולא ארוך (כשעתיים), שמתפתל בין כפרים קטנים ומטעי תפוחים. בזמן היאטרה מתחם המקדש עמוס בעולי רגל שעולים לרחוץ בבריכה קדושה. האוכל מוגש כאן (ובכל אתרי היאטרה) חינם על ידי מתנדבים באוהלי ענק. קיבלנו חדר נחמד ללילה, ובערב הצטרפנו לחבורת עולי רגל בשירי דבקות לשיווה. בבוקר חזרנו במונית לבארמור, רק כדי לגלות שהגשם שירד בלילה גרם לקריסה של גשר ולחסימה של הכביש להדסאר ולקוגטי.
תפוחים
גופאל הציע לנו חדר נעים בביתו (המלונות היו מאוד עמוסים בגלל היאטרה). התברר שגופאל הוא בכלל מהנדס שבונה בתי ספר ברחבי עמק צ'מבה, ושסוכנות הנסיעות שהוא מפעיל, יחד עם מכירות תכשירי איורוודה ומוצרים אורגניים מהסביבה בחנות הצמודה למשרד, הם רק תחביבים. הפעם ירדנו לכפרים הקטנים שמתחת לבארמור לכיוון הנהר. השביל יורד ומתפתל בין טרסות שעליהן מטעי תפוחים ושדות תירס, ומידי פעם עברנו בכפרים קטנים עם בתי עץ יפים. זקן חייכן אחד העניק לנו שני אגסים בשלים וטעימים להפליא שקטף לפני רגע מהעץ, ובאחד הכפרים – Gagal - הוזמנו לתה על המרפסת. וויניד סיפר לנו שלמד רוקחות באוניברסיטה בצ'נדיגר, ושהוא מנסה כבר כמה שנים למצוא עבודה במקצועו ללא הצלחה, לדבריו משום שהכל נגוע בשחיתות ובפרוטקציה, ואין לו קשרים מתאימים. וויניד סיפר גם על ה Gaddi, תושבי הכפרים, שנמלטו לעמק צ'מבה מקשמיר לפני כמאתיים שנה, ועל שיטת הקאסטות, שעדיין תקפה לגמרי באזור ובהודו בכלל.
טרסות וכפרים מתחת לבארמור
למחרת בבוקר חברנו לשיווה המדריך והצלחנו לנסוע לקוגטי, תוך שאנחנו מחליפים שלושה כלי רכב. את הגשר שקרס חצינו ברגל יחד עם המוני עולי רגל ורוכבי אופנועים, שנסעו כולם להדסאר, שם מתחיל השביל לאגם הקדוש. את שני הקילומטרים האחרונים לקוגטי (2600 מ') עשינו ברגל. השארנו את התרמילים הגדולים אצל ניטו בהומסטיי, אכלנו צהריים במסעדת יאטרה חינמית וטעימה, ויצאנו לדרך. השביל חוצה את הנהר בגשר מעל קטע קניוני צר ועמוק, ועולה בתלילות ל Dalotu, גבעה (3100 מ') עם נוף פנוראמי להרים ולעמקים שמסביב ועם אוהל אירוח אינטימי, שכן עולי הרגל בחלק הזה של הטרק, עד לאגם, מעטים (עשרות ליום). אחר הצהריים ירד גשם, אבל לקראת ערב הפציעה קצת השמש וזכינו למופע שקיעה מרהיב.
נוף שקיעה מדלוטו
למחרת (יום 2) המשכנו במעלה הנהר, בשביל העובר במדרונות ירוקים להפליא ועתירי פריחה. מידי פעם פגשנו באוהלי אירוח נוספים. את הלילה עשינו בבייס קמפ, שבו כמה אוהלי אירוח (מנדיפ המארח סיפר שהוא מקוגטי, ושאוהל האירוח שלו בבייסקמפ פעיל כל שנה בין 1.7-20.9). הבייסקמפ בגובה 3900 מ', מה שבעייתי בהיבט ההסתגלות לגובה (800 מ' אנכיים מעל דלוטו), אם רוצים ללכת על בטוח עדיף להשקיע עוד לילה בהסתגלות במחנה אוהלים נמוך יותר.
ירוק להפליא
ופרחוני
למזלנו הלילה עבר בשלום, ולמחרת (יום 3), יום הפאס, קמנו מוקדם לשמיים בהירים. עלינו תחילה בתלילות בשביל מזגזג, שתינו צ'אי באוהל האירוח האחרון שלפני הפאס, הלכנו קצת על קרחון נוח, שפינה מקום לעלייה תלולה מאוד לפאס דאם גודי (4850 מ') הסלעי. הנוף מהצד המערבי כולל קרחון, כמה פסגות יפות, ואת אגם מאני מהש, שניראה מהפאס כנקודה קטנה.
העלייה לפאס
ארוחת הצהריים היתה שמשית וטעימה במיוחד, וגם חזינו בכמה יעלים שמשום מה החליטו לחצות את הפאס גם כן. אבל שילמנו על זה בירידה תלולה מאוד לקרחון על שביל סלעי מפחיד מעט (ומסוכן תוך כדי או לאחר גשם), בחלק מהזמן עברנו להליכת ישבנים. ההליכה על הקרחון נוחה למדי, ונוף שדות הקרח מרשים. בשלב הזה דניאל פיתח כאב ראש, שהחמיר מאוד כשהגענו למחנה האוהלים שוקק עולי הרגל שמתחת לאגם. החלטנו לוותר על הלינה המתוכננת בסמוך לאגם (4200 מ'), וירדנו עוד כמה מאות מטרים אנכיים בשביל מעולה למחנה אחר. כאב הראש של דניאל חלף כלא היה, אבל נאלצנו להיענות לעשרות בקשות לסלפי עם עולי הרגל הרבים שגדשו את השביל. שימחנו אותם ואת שיווה בברכות ג'אי בולה ובאם באם בולה. למחרת (יום 4) ירדנו להדסאר, אלפי עולי רגל חלפו על פנינו בדרכם למעלה לאגם. לאחר סשן אינטרנט קצרצר (לקליטה צריך לנסוע כשני קילומטרים מערבה לכיוון בארמור ולבקש הוט ספוט ממישהו עם רשת Jio) נסענו חזרה לקוגטי.
אחד ממחנות עולי הרגל
השבת בקוגטי היתה נעימה מאוד. ניטו ומינה המארחות כיבדו אותנו באוכל מעולה, ניטו הצחיקה אותנו בקיטורים על כך שנאלצה להיגרר אחרי בעלה המורה מהעיר הגדולה צ'נדיגר לכפר הנידח קוגטי. מסתבר שבהימצ'ל מורים מתחילים נשלחים לכמה שנים לבתי ספר בכפרים נידחים, סוג של טירונות. ניטו גם היא מורה בהכשרתה, אך לא נמצאה לה משרה בכפר. שוחחנו גם עם Annu הנחמד, בעל בית הקפה Noname, אפשר לישון אצלו והוא גם מארגן ומדריך טרקים בסביבה (זמין לפעמים במסנג'ר). בשבת עלינו לקוגטי עילית בשביל קצר אבל תלול, ראינו שם בתי עץ עם גגות צפחה, סגנון שהולך ונעלם לטובת מבנים מודרניים עם גגות פח. פגשנו שם גם אורג שעבד במיומנות על נול משוכלל, וראינו כמה מקדשים ביתיים ייחודיים.
טייחות בהפסקת תה ליד בית בשיפוץ בקוגטי עילית
לקראת ערב הגיע מבארמור שיווה המדריך עם שני סבלים, ציוד ואוכל לטרק, אליו יצאנו למחרת בבוקר. בתחילה עלינו עם כמה עולי רגל למקדש Kartik, שם חזינו בהקרבה של עז. כשהמשכנו ללכת התחיל גשם קל, שאמנם לא הרטיב אותנו, אך הפך חלק מהשביל לחלקלק ואף מעט מסוכן בחלקים הסחופים שסביב הערוצים. ישנו בבקתת רועים ליד אחו בשם Duggi (3200 מ'), שלמזלנו היתה פנויה באותו לילה. במהלך הלילה מזג האוויר השתפר, למחרת (יום 2) פגשנו כמה וכמה עדרי צאן ענקיים, נהוגים בידי רועי Gaddi, שבעונה זו של השנה (סוף אוגוסט-תחילת ספטמבר) חוזרים עם העדרים מעמקי לאהול, לשם הם עולים בתחילת יוני, חזרה לבתיהם בעמקי צ'מבה וקאנגרה. האנשים הקשוחים האלה אוכלים בעיקר חלב ויוגורט הנחלבים מהצאן, וישנים תחת כיפת השמיים במחסות מאולתרים מניילון. את הלילה השני עשינו באוהלים, למרגלות מצוק גדול ובמטחווי נגיעה מהפאס, כשני ק"מ מעל אחו Alyas (4200 מ').
רועי גדי
למחרת (יום 3) יצאנו עם אור ראשון, על מנת להקדים את העדרים בחציית הפאס. השמיים שוב היו בהירים לחלוטין, כמו בימי הפאסים הקודמים, המזל המשיך להיות לצידנו. הלכנו מהר ככל שאיפשרו הלב והריאות, עלינו על קרחון תלול וחלקלק, בסיוע רב ערך של שיווה והסבלים, רק כדי לגלות שהעדר הראשון הקדים אותנו. המקטע בין ראש הקרחון לפאס תלול מאוד, והעדר גרם לדרדור אבנים, כך שנאלצנו לחכות בקור עז על הקרחון עד שהעדר העצום סיים לרדת אליו. אחרי חילופי ברכות עם הרועים, עלינו במהירות במעלה הסלעי התלול, שחלקו הראשון (כמה מטרים) הצריך שימוש בידיים ועזרה נדיבה של הצוות. עדר שני חיכה לנו על הפאס (5030 מ'), יחד עם נופים נרחבים של קרחונים, פסגות מצוקיות, עמק לאהול ופיסה מרכס ההימלייה בצפון. הרועים וגם שיווה והסבלים ערכו פוג'ה קצרה לכבוד שיווה במקדשון הצבעוני שניצב על הפאס, דניאל הניח תפילין, אני צילמתי, ולאחר שהסתיימו החובות הדתיים התפנינו לארוחת צהריים.
עדר צאן בירידה מהפאס
הירידה מהפאס, אל תוף הנוף המדברי של לאהול, ארוכה ומעייפת (אבל נוחה בהשוואה לעלייה...), בסופה נאלצנו לחצות נחל עז זרם וקפוא מיים אבל רדוד. הפעם עשינו את הלילה בבקתה בנויה היטב (3700 מ') מעל עמק יפה נופים עם שני מקדשים פתוחים וצבעוניים. למחרת (יום 4) ירדנו במקביל לנהר לעמק נהר הצ'נדרה, שם, בסמוך לשני כפרים קטנים, גילינו שדות חסה וירקות אחרים. בעל הדאבה שליד הגשר (2800 מ') הזמין עבורנו מונית, שלקחה אותנו כמה עשרות ק"מ מערבה במורד נהר הצ'נדרה לאודייפור (2650 מ'). נפרדנו משיווה ומשני הסבלים, שפנו לחזור לצ'מבה דרך קילאר, בתודות ובתשר נאה, הם נתנו שירות טוב ועזרו לא מעט במעברים הקשים.
עדר על פאס קוגטי
בילינו אחר הצהריים נחמד ביותר באודייפור, שהתגלתה כעיירה נעימה ונטולת תיירים, אבל גם נטולת אינטרנט (הצלחנו לשלוח סמס לארץ באמצעות הסים הישראלי שהתחבר לרשת איירטל). במקדש ההינדי הקטן בעיירה גילופי עץ יפהפיים, חלקם מהמאה האחת עשרה. שוחחנו וצחקנו עם כמה בני עשרה שדיברו אנגלית רהוטה, מה שגרם לי לשבח את המורה שלהם, שבמקרה עבר ברחוב, וגם צפינו בטקס קדם חתונה שנערך בכניסה לאחת החנויות, החתן והאורחים לבשו בגדים לאהוליים מסורתיים (הכלה חיכתה למשלחת בכפר).
קרן שמש חודרת למקדש באודייפור
למחרת לקחנו מונית למקדש טרילוקנאת, השוכן על צוק גבוה בלב אזור כפרי ירוק ויפה. המקום מקודש הן להינדים והן לבודהיסטים, מה שניכר בפולחן שיווה לינגם שנערך בחצר המקדש ובנזיר בודהיסטי שמקבל את הנכנסים למבנה המקדש. מטרילוקנאת המשכנו בנסיעה עם המונית, בכביש טוב למדי ובנופים יפים של עמק הצ'נדרה לקיילונג (3100 מ'), על כביש לה-מנאלי. אחר הצהריים חצינו את הנהר וביקרנו בכמה גומפות בודהיסטיות.
עמק הצ'נדרה ליד טרילוקנאת
למחרת תפסנו אוטובוס למנאלי. הכביש חוצה את רכס הפיר פנג'ל בפאס רוטאנג (4000 מ'), ויורד בפיתולים רבים לעמק קולו. הנוף שוב משתנה ממדבר לירוק מיוער, התנועה התרבתה, ולאחר כשש שעות נסיעה הגענו למנאלי. המולה גדולה, כולל הרבה עברית ברחוב וגם בתפריטים (מאז לה לא פגשנו ישראלים), ושלל פינוקים כמו מיץ פירות, מסאז', ואינטרנט מהיר. פגשתי כאן את סיוון שהגיעה מישראל, ונפרדתי מדניאל שחזר לארץ דרך דלהי. התרוצצנו קצת בין הסוכנויות על מנת לארגן את הטרק הגדול הבא – מפרבטי לספיטי דרך פאס פין פרבטי. לבסוף סגרנו עם מאני מסוכנות Himalayan extreme center שהפגין ידע רב באשר למסלול, וגם נתן את ההצעה הזולה ביותר (אבל עדיין מדובר בטרק יקר מאוד – 50,000 רופי לאדם בקבוצה של שניים, לשמונה ימי הליכה מקירגנגה למוד + שני ימי נסיעות, כולל הכל – מדריך, סבלים, אוכל נטול גלוטן, ונסיעות של הצוות אל נקודת ההתחלה ומנקודת הסיום). סיכמנו שנפגוש את המדריך והסבלים בקירגנגה בעוד מספר ימים.
גאנש נישא ברחובות מנאלי
פרבטי והטרק לספיטי דרך פין-פרבטי פאס
אחרי יום מנוחה בודד יצאנו שוב לדרך. תכננו ללכת מנאגאר דרך רומסו ופאס צ'נדרקאני למלאנה, אבל אחרי בירורים הבנו שהדאבות באזור הפאס שבנינו עליהן על מנת להימנע מסחיבת ציוד שינה עדיין לא נפתחו. במקום ללכת נסענו למלאנה (בשני אוטובוסים לג'ארי דרך בונטאר, ומשם במונית, ועלייה רגלית קצרה לכפר). הכפר מעניין במנהגיו, שכוללים איסור לגעת בזרים, וגם המקדשים ושדות הצ'אראס יפים, אבל הסמטאות מלוכלכות מאוד, והאינטראקציה עם התושבים לא נעימה, ולמעשה כוללת רק אזהרות מפני התקרבות יתר והצעות לקניית צ'אראס. הגסטהאוס שמעל הכפר דווקא נחמד, עם נופים יפים של הכפר וטבח מעולה.
מקדש במלאנה
לבקשתנו Deva בעל המלון אירגן לנו מדריך לצורך חציית הפאס שבין מלאנה לראשול. ואכן בבוקר Keshab התייצב במקום ובמועד שקבענו, הוא מדריך טיולי יום וטרקים באזור כבר שנים רבות ונחמד מאוד (טלפון 8894699678). הוא מתפרנס בעיקר ממטע התפוחים שלו בג'ארי. 200 עצי התפוח מניבים כ- 40-50 קילו לעץ כל שנה, כאשר קילו נמכר בכ- 40 רופי לסיטונאים שמפיצים את התפוחים בערי הודו.
העלייה לפאס (3250 מ') תלולה והירידה לכפר ראשול (2250 מ') עוד יותר, אבל הנופים לשני הכיוונים יפים מאוד, ויער האלונים העבות נהדר, כמו גם שדות הצ'אראס. גם ראשול מלוכלך למדי ולא מזמין, אבל הגסטהאוס היה בסדר. למחרת בבוקר ירדנו בזריזות לקסול בשביל טוב, ואחרי ארוחת צהריים לקחנו מונית לטוש.
שדה צ'אראס בירידה לראשול
טוש (2450 מ') הוא כפר נעים ונקי יותר בהשוואה לשני קודמיו, הנופים מסביב יפים והגסטהאוסים נוחים. למחרת עלינו לקיריגנגה בשביל טוב ויפה דרך הכפר הנחמד Nakthan. תוך כדי שתיית תה בכפר האזנו לזקן חביב בן 86 שהביע געגועים לאנגלים בטענה שההודים הם נוט גוד, וגם פגשנו זקנה שבדיוק עלתה מהשדה בידיים צבועות מגלגול צ'אראס וניסתה בחוסר הצלחה לשכנע אותנו לקנות מעט מהתוצרת.
בית בנאקטן
בקירגנגה (2800 מ') גילינו מחנה אוהלים ענק שהיה ריק ברובו, והקדשנו את רוב הזמן לטבילה בבריכה החמה ולפטפוטים עם ישראלים, עם הפסקות קצרות לארוחות. בערב שוחחנו עם שלושה צעירים מקראלה הרחוקה, הם ניצלו חופשה קצרה מהעבודה לביקור בפרבטי. התברר שהאחד הינדי, השני מוסלמי והשלישי נוצרי. לשאלתי הם סיפרו – בלחש, שמא ישמעו אותם הודים אחרים – שהצביעו נגד מודי בבחירות, בדומה לרוב המצביעים בקראלה, אבל בניגוד לרוב אזורי הודו שבהם זכה מודי לרוב מוחץ. הם מתעבים את המדיניות שלו ששמה את ההינדואיזם ואת השפה ההינדית במרכז. שמחתי לפגוש סוף סוף מתנגדים למדיניותו הלאומנית של מודי.
סבתא עם נכד
לקראת ערב הגיעו ממנאלי ראנגה המדריך וחמשת הסבלים, כולם מנפאל, עם שקי ענק מלאים באוכל ובציוד, כך שהכל היה מוכן ליציאה לטרק. בבוקר למחרת, אחרי רחצת זריחה מענגת בבריכה החמה, יצאנו לדרך (יום 1), לא לפני שנבהלנו מגודל ומשקל השקים והתיבות שהועמסו על גבות ומצחי הסבלים, רובם קטנים ורזים למעט ענק אחד. ניסינו לשכנע את ראנגה לשכור סבל נוסף, לפחות ליום-יומיים הראשונים של הטרק, אבל הוא סירב וטען שהסבלים רגילים למשקלים כאלה. הלכנו בשביל נוח דרך יער יפה, כאשר משמאלנו מצוק אדיר שממנו ירדו בקפיצות מרשימות כמה נחלים. אחר הצהריים, לאחר כ- 5 שעות הליכה ו- 8 ק"מ, הגענו ל Tunda Bujh (3350 מ'), שם הקמנו את המחנה שכלל ארבעה אוהלים. במקום מתגורר בבקתה מטופחת אבל מבודדת איש חביב שמגדל כמה עזים ושני כלבלבים.
הבריכה החמה בקירגנגה
למחרת (יום 2) הלכנו בשביל שכלל כמה טיפוסים בקטעים סלעיים, עברנו את כר הדשא בטקור חאן ועצרנו ללילה מעט לפני גשר פאנדו (3600 מ'), לאחר כ- 11 ק"מ ו- 6 שעות הליכה. במהלך היום חלפו על פנינו מספר עדרי צאן בדרכם חזרה לכפרים בעמק קולו. בסמוך למחנה שלנו חנה עדר יוצא דופן עם עשרות גדיים וטלאים פעלתנים (בעדרים האחרים היו טלאים וגדיים בודדים בלבד). ארבעת הרועים שליוו את העדר הייחודי הסבירו פנים והניחו לנו לשחק עם הקטנים. לעת ערב חזרו הכבשים והעיזים מהמרעה, האמהות מצאו את צאצאיהן והניחו להם לינוק, עז אחת חשוכת ילדים חיפשה נואשות אבל ללא הצלחה גדי פנוי להנקה. לעומתה, אם טרייה ומאושרת חזרה מהמרעה עם שני טלאים חמודים בני יומם, עדיין מכוסים בדם.
אינספור מפלים
הרועים והעדר שהו בחלק השופע ירוק הזה של עמק פרבטי כל הקיץ, אולם כעת, לקראת החורף, החלו במסע חזרה לכפר שלהם (Anni, בקינאור על שפת נהר הסוטלג'). בדרך ימכרו חלק גדול מהעיזים והכבשים הבוגרות והשמנמנות, במחיר של כ- 5000-7000 רופי לראש, כתלות במשקל. הגדיים והטלאים יהוו את הבסיס לעדר של השנה הבאה.
בירסינג הרועה
בבוקר (יום 3) סיוון לא הרגישה טוב, במהלך הלילה הופיעו אצלה סימפטומים קלים של מחלת גבהים, והחלטנו להישאר עוד לילה במחנה. כך התאפשר לי לצפות בנחת בהכנות של הרועים, הם העמיסו את הגדיים והטלאים הקטנים ביותר, יותר מעשרים, על סוסים. הקטנטנים הונחו על גב הסוסים בתוך כמה שקים, כאשר רק ראשיהם מבצבצים. יתר הטלאים והגדיים נאלצו ללכת יחד עם העדר, אבל עשו זאת בחוסר חשק מופגן ורק לאחר התעקשות של הרועים, שמנעו מהם לחזור לאחור.
מעמיסים את הגדיים והטלאים
בצהריים הלכתי קצרות לגשר פאנדו על מנת לחזות בעדר צאן גדול שעמד לחצות אותו. הגשר הוא למעשה בולדר עצום שמגשר בין גדות הנהר הגועש, כאשר בצידו התלול נבנתה סוללת אבנים ענקית שמאפשרת ירידה נוחה. הגשר קל למעבר, אולם גשר בולדר נוסף, מעט לפני פאנדו על יובל צדדי של הנהר, כולל צעד אחד מעט מסוכן. העדר חצה את הגשר בקצב מהיר, עד אשר כבשה אחת בהריון סירבה לעלות, מה שגרם ליתרת העדר לסרב גם כן. הרועים נאלצו להעלות את הכבשים אחת אחת בדחיפות ומשיכות. אחר הצהריים הופיע במחנה בירסינג, אחד הרועים מהעדר מרובה הגדיים והטלאים, התברר שהסוסים שלהם ברחו, חצו איכשהו את הנהר, וכעת הוא צריך לחצות את גשר פאנדו על מנת להחזיר אותם. בבוקר למחרת הגיע רועה נוסף מאותו עדר, התברר שטלה אחד נותר מאחור והסתתר כל הלילה מתחת לאחד הבולדרים. איזו עבודת פרך.
גשר פאנדו
בבוקר (יום 4) סיוון הרגישה טוב, אז יצאנו לדרך, חצינו את שני הגשרים, וצעדנו בשטח מישורי ברובו. לאחר כשבע שעות וכ- 14 ק"מ הגענו אל מחנה הלילה (4000 מ').למחרת (יום 5) עלינו אל אגם מנטאלאי הרדוד, שנוצר כתוצאה ממורנה שחסמה את אפיק הנהר. הצוות ערך פוג'ה במקדש הפתוח שלחוף האגם. לאחר כמה קילומטרים נוחים ומרובי פרחים לחוף האגם, סטינו מהעמק הראשי, שמכאן ומעלה מכוסה בקרחון, והתחלנו בעלייה הגדולה לכיוון הפאס. מהעלייה נשקף נוף יפה ביותר של הקרחון המפשיר, עם אגמים קטנים בגווני טורקיז שונים, ושל נהר פרבטי המתחיל כאן. לאחר כ- 7 ק"מ ו- 5.5 שעות הליכה, רגע לפני מחנה הלילה (4650 מ'), נאלצנו לחלוץ נעליים כדי לחצות את הנחל. בתיאום מושלם עם הטבילה במיים הקפואים החלה סופת שלגים, אמנם קלה, שנמשכה לסירוגין אחר הצהריים ואל תוך הערב, ונאלצנו להסתתר באוהלים, תוך שאנו מנערים מהם מידי פעם את השלג המצטבר. קיווינו שהשלג ייפסק, שלא יצטבר יותר מידי ממנו, ושנקום לבוקר בהיר. לא מעט תקוות.
אגם מנטלאי והמקדש
אגמי הטורקיז בקצה קרחון פרבטי
השלג אכן פסק בתחילת הלילה, שהיה קר במיוחד. מי שסבל מכך היה הצוות, שקי השינה שלהם היו באיכות נמוכה. כדי להתחמם הם עסקו בבישולים רוב הלילה, והעירו אותנו בשלוש, כרגיל עם צ'אי חם בפתח האוהל, על מנת שנתחיל לעלות לפאס כבר בשעה ארבע. שכנעתי אותם לחכות לאור ראשון, ובנתיים גם ראינו שהשמיים התבהרו לחלוטין, השלג הטרי זהר באור הירח הכמעט מלא אבל לא היה עמוק, התקוות התגשמו ומצב הרוח של כולם השתפר פלאים.
במחנה המושלג
(יום 6) התארגנו להליכה בקור עז, גולת הכותרת היתה קילוף שכבות קרח עבות מהאוהל בידיים חשופות ונטולות תחושה. התחלנו ללכת בחמש וחצי, עדיין קפואים, ונאלצנו להתמודד עם קרח מחליק פה ושם. אבל כשהגענו לקרחון זרחה השמש והחלה לחמם אותנו, השמיים עדיין היו בהירים לחלוטין, השלג הטרי והפריך מאתמול הקל מאוד את ההליכה על הקרחון, ולנו לא נותר אלא ליהנות מהמראות המדהימים מסביב.
על הקרחון
ראנגה הוביל אותנו בבטחה על הקרחון, בשיפוע מתון ונוח, תוך שאנו עוקפים כמה חלקים תלולים ובעייתיים יותר. במהרה, ככל שעלינו בגובה, הנוף נפתח והחלו לצוץ מסביב פסגות רכס ההימלייה. העלייה לפאס עצמו תלולה, אבל קצרה ונטולת קרח. מהפאס (5300 מ') נופים נפלאים לשני הכיוונים, בכל זאת הכרחתי את עצמי לעלות עוד כמה עשרות מטרים לגבעה הסמוכה ממערב, וליהנות מנוף פנוראמי לפאס ולקרחונים הגדולים שמשני צידיו, ולאינספור פסגות הימלאיות קרובות ורחוקות. מדרום ניתן להבחין בראש עמק פרבטי ממנו הגענו, ומצפון בראש עמק פין שאליו מועדות פנינו. שוב נערכה פוג'ה, הפעם בכיכוב אגוז קוקוס שנישא עד לכאן על כתפי הסבלים, שהגיעו לפאס מאוד עייפים, אבל שמחים, שכן מכאן רק יורדים.
פנוראמה 360 מעלות מהגבעה שמעל הפאס. מימין פרבטי, משמאל ספיטי
הצוות וסיוון חוגגים. משמאל: ראנגה, פרם, אירדס, ווינוד, באראט ואיקמאט
הירידה אל עמק פין נוחה למדי, בתחילה על קרחון מתון בשיפועו, בהמשך בשביל מזגזג על מדרון תלול מעט יותר, ולקינוח חצייה של נהר. לאחר כ- 8.5 שעות הליכה הקמנו אוהלים (4350 מ'), הספקנו לנוח קצת מהיום המעייף על הדשא בשמש הנעימה, נזכרים שהיום התקיימו הבחירות בישראל, עד אשר כמה עננים שהופיעו משום מקום החלו להמטיר מעט פתיתי שלג. בשל הבישולים הממושכים בליל אמש נגמר הדלק, והצוות נאלץ לבשל על אשפה שאספו בסביבת המחנה (שהיה די מלוכלך בהשוואה למחנות בפרבטי).
הירידה לעמק פין
(יום 7) 24 ק"מ ו- 8 שעות הליכה מהירה יחסית הביאו אותנו אל הכפר היפה מוד (3800 מ'), כאשר בדרך נהנינו מנופים מדבריים נפלאים של עמק הנהר פין ושל הגבעות הצבעוניות המקיפות אותו. חגגנו את הסיום המוצלח של הטרק בארוחת צהריים טובה עם הצוות בטארה קפה. נפרדנו מראנגה המדריך הבקיא שנהנה לתת פקודות לכולם, מפרם הכל יכול שהעיר אותנו כל בוקר עם כוס תה וחיוך, מאיקמאט הצעיר שכולם נהנו לרדת עליו, מווינוד קל הרגליים שרץ אפילו בעליות, מבאראט הבשלן המעולה, ומאירדס החסון שסחב את השק הכי גדול. קיבלנו מהם שירות מעולה והענקנו תשר בהתאם. הם נסעו לקאזה, ואילו אנחנו נשארנו ליום מנוחה במלון של טארה. העברנו את היום בפטפוטים עם איתי ולארה, שהביאו מקאזה רמזים ראשונים אודות תוצאות הבחירות, ובזלילה של אוכל טעים, כולל סלט ירקות קצוץ נהדר, שהכינה לנו טנזין מטארה קפה.
נהר פין
גבעות אדומות ליד מוד
בבוקר עלינו על מונית משותפת לקאזה, שם הוצאנו את הפרמיט הדרוש למעבר לקינאור. הצלחנו לקלוט כמה ביטים של אינטרנט בקצב איטי במיוחד שאיכשהו הספיק לדברים החשובים – עדכון המשפחות בארץ, ובירור תוצאות הבחירות. אחר הצהריים השארנו את התיקים הגדולים באחת הסוכנויות, וקבענו איתם שישלחו אותם במונית לדאנקר בעוד שלושה ימים, שם תכננו לסיים טרק כפרים קצר. עלינו במונית לכפר Komik. בדרך, בנוסף לנופים צבעוניים נהדרים ראינו עדר שליו של כבשים כחולות. בקומיק בחרנו את הבית הכי יפה, שהתגלה כהומסטיי המצטיין של הטיול כולו. Tanpa (טל 9459483143) הכין לנו ארוחת ערב נהדרת, שכללה בין היתר צ'אטני נפלא מגזר, כוסברה ושום, ובין לבין סיפר לנו לא מעט על אורח החיים בכפרים. חזינו בחליבת זוג הפרות הביתי, שלדברי טנפה מניבות כ- 4 ליטר חלב מידי יום, המשמש להכנת צ'אי, יוגורט, חמאה, או גבינת פניר. באותו ערב טנפה הכין פניר, באמצעות הוספת חומץ לחלב המחומם. בנוסף, הצואה של הפרות נאספת, מיובשת, ומשמשת להסקת התנור.
הגג של הומסטיי טנפה
למחרת הלכנו בנחת, בנופים נהדרים, לכפר Demul. כיסוי העננים החלקי יצר תאורה מיוחדת ומשתנה. מדרום, מעבר לעמק נהר ספיטי, ניראו פסגות רכס ההימלייה, אותו חצינו לפני כמה ימים. הצמחייה המדברית כבר הצהיבה והאדימה בשל החורף המתקרב, מה שצבע את המרחבים שסביב השביל בגוונים יפים להפליא. בדמול נהוגה שיטה של "הומסטיי תורן", על מנת להבטיח חלוקה הוגנת של ההכנסות מהתיירים הלא רבים שמגיעים לכפר היפה.
קומיק מרחוק
למחרת ירדנו בתלילות אבל בשביל טוב לעמק נהר הלינגטי, פנינו בו צפונה ולאחר מספר ק"מ הגענו לנקודת תצפית יפה ביותר על הכפר Lalung ושדותיו. הקציר כאן היה בעיצומו, ולמרות השעה המוקדמת החלטנו להישאר בכפר ולא להמשיך לדאנקר כפי שתכננו. נזירה הזמינה אותנו לגומפה המקומית לחזות בטקס פרטי כלשהו, נזיר נמרץ זימר תפילות בקצב מסחרר. מצאנו הומסטיי נוח בשם Sonam, וירדנו לשדות. עשרות מאנשי הכפר עסקו בקציר החיטה באמצעות מגלים, אגודות השיבולים הקצורות הונחו לייבוש במשולשים גדולים, בסידור מוזר של שתי וערב. שתי ילדות נחמדות הסבירו לנו שהמטרה של הסידור היא להסתיר את ראשי השיבולים, היכן שנמצאים הגרעינים, על מנת לצמצם את הנזק במקרה של גשם.
ללונג ושדותיה
קציר
לקראת ערב הצטרפנו אל בעלת הבית במטבח, שהכינה ארוחה נהדרת. הפעם הצ'אטני הוכן מפלפל אדום יבש, עגבניות, שום וכוסברה, שנכתשו יחד במכתש מעץ. בבוקר לקח אותנו בעל הבית במכוניתו לדאנקר, מרחק של כחצי שעת נסיעה. סיירנו בגומפה, השוכנת על צוקים נישאים הצופים אל חיבור הנהרות ספיטי ופין. המונית עם התיקים הגדולים הגיעה בשעה היעודה, ולקחה אותנו לטאבו, שם נכנסנו למנזר העתיק הבנוי מבוץ חלק, והתפעלנו מציורי הקיר הנושנים. אחרי ארוחת צהריים מצאנו מונית שהסיעה אותנו לנאקו. דייב נהג למזלנו בזהירות רבה בכביש הצר והמפותל, המוקף בנופים יפים להפליא. בסומדו הראינו את הפרמיט שהוצאנו בקאזה, חצינו את הנהר לקינאור, ואחר הצהריים הגענו לנאקו.
המקדש בטאבו
הכפר השתנה מאוד מאז ביקורי הקודם לפני יותר מעשרים שנה. מסביבו הוקמו בתי מלון, כבר לא ניתן למצוא הומסטייס, ואת הדממה מפירים האופנוענים הרבים המגיעים לכאן. בכל זאת, מרכז הכפר, האגם הקטן והגומפה שמרו על קסמם. למחרת יצאתי לטיול יום בשביל יפה שמגיע לתצפית על עמק נהר הסוטלג' ופיסה מהרמה הטיבטית. אי אפשר שלא להיזכר בטיול שעשיתי בזמנו לשרידי ממלכת גוגה בעמק הסוטלג' מעבר לגבול, במערב טיבט.
נאקו
חזרתי בצהריים, ולקחנו מונית לקאלפה. הפעם נפלנו על נהג לא זהיר, שהפריז במהירות ואף עשה תאונה קלה. הגענו לרקונג פאו לאחר כשש שעות של נסיעה מעייפת, ועלינו לקאלפה החשוכה. התלאות נשכחו בבוקר, עת התעוררנו אל הנוף המדהים של רכס הקינאור קיילש המתנשא מדרום לעמק הסוטלג'. שוטטנו בכפר, נהנים מהמקדשים ומהבתים המגולפים בעץ.
למחרת בבוקר עלינו על אוטובוס לצ'נדיגאר, שהיה נוח אבל איטי מאוד, הגענו לאחר כ- 15 שעות נסיעה. מצ'נדיגאר תפסנו בבוקר את רכבת השטבדי אקספרס המהירה לדלהי (שלוש וחצי שעות), הסתובבו קצת בשווקים, ולמחרת טסנו לארץ.
קאלפה בשקיעה
אז מה היה לנו? סיור מזורז (כעשרה שבועות, מאמצע יולי עד סוף ספטמבר) בעמקי לאדאק - האינדוס, סורו, וזנסקר; והימאצ'ל – פאנגי, צ'מבה, לאהול, קולו, פרבטי, ספיטי וקינאור; שלושה טרקים חוצי אזורים עם פאסים גבוהים ולינה באוהלים – אומסי לה (6 ימים), קוגטי לה (4 ימים) ופין פרבטי (8 ימים); כמה טרקים קצרים בין כפרים – בלאדאק מצ'ילינג לאלצ'י, בצ'מבה מקוגטי להדסאר סביב הר מאני מהש קיילש (על בסיס אוהלי אירוח), בפרבטי ממלאנה לקסול, ובספיטי מקומיק לללונג; כמה פסטיבלים, מקדשים הינדיים ומנזרים בודהיסטיים; המון מקומיים שששו לעזור לנו בכל דבר שאליו נצרכנו; ואחרונים חביבים – שלושה שותפים מעולים: נירן הנמרץ, דניאל הפילוסוף וסיוון הנחושה, שזה המקום להודות להם על שדרבנו אותי לצאת מאזורי הנוחות ומהגסטהאוסים המפנקים, להתרוצץ ללא לאות בשבילי ההימלייה התלולים ונטולי החמצן, להעביר באוהל לילות בלתי נגמרים, וליהנות מנופים מדהימים ומחוויות בלתי נשכחות.
השותפים
למי שלא שבע מהתמונות, ניתן לראות נוספות בקישורים הבאים:
לאדאק, צ'מבה ולאהול
פרבטי והטרק לפין
ספיטי וקינאור
מפות: אי אפשר להשיג בהודו מפות טופוגרפיות של ממש. עבור לאדאק המפות הכי טובות הן אלה (ניתן גם להשיג בלה), הן אמנם לא טופוגרפיות (קנה מידה 1:150,000, קווי גובה כל 100 מ'), אבל השבילים (גם הנידחים) מסומנים בהן באופן מדויק יחסית.
מומלץ מאוד להשתמש באפליקציות של מפות לטלפון שעובדות באופליין. אני עושה שימוש ב Osmand, ניתן להוסיף למפות קווי גובה (משוערכים ולכן לא מדוייקים). חלק משבילי הטרקים (פין פרבטי למשל) מסומנים בה בדיוק סביר, טרקים אחרים (אומסי לה, הטרקים סביב קוגטי) עדיין לא.
מזג אוויר: העונה הטובה לטרקים בלאדאק היא יוני עד ספטמבר. ביוני חלק מהפאסים הגבוהים, דוגמת אומסי לה וסטאפסקי לה, עדיין חסומים בשלג לפעמים. ביולי ובאוגוסט יורדים מידי פעם גשמים, שאריות מהמונסון שמצליחים איכשהו לחצות את מחסום הרי ההימלייה, אבל פרקי הגשם קצרים ובדרך כלל לא מפריעים לטרקים. בספטמבר כבר מתחיל להתקרר, בעיקר בלילות שמתארכים.
בהימצ'ל יורדים גשמים כבדים ביולי-אוגוסט, כך שהחודשים הטובים לטרקים הם יוני וספטמבר. ביוני הפאסים הגבוהים, דוגמת פין פרבטי, עלולים להיות חסומים בשלגים.
מדריכים וסבלים: הטרקים שתוארו כאן - אומסי לה, קוגטי פאס ופין-פרבטי – כוללים כולם קטעי הליכה לא טריביאליים על קרחונים. הקטעים הללו נטולי שביל של ממש (לפעמים יש עקבות של קבוצות קודמות, אבל לא ניתן לסמוך על כך), משתנים משנה לשנה, ועלולים להיות מסוכנים. בשל כך אני ממליץ בחום לקחת מדריך בקיא ומיומן לטרקים הללו, וכך אכן עשינו. לגבי סבלים, מי שרגיל לסחוב יכול לוותר, אבל כדאי להביא בחשבון שסחיבה בגובה רב קשה בהרבה מהרגיל. פירטתי על הסוכנויות שבשירותיהן השתמשנו בגוף הטקסט.
קליטה סלולרית: לא קיימת בטרקים, ומפוקפקת בכפרים ובעיירות הנידחות. בלאדאק הרשת עם הפריסה הרחבה ביותר היא BSNL, אבל הפרוצדורה של רכישת סים אצלם מסובכת. Airtel עבד לא רע בלה ולאורך כביש לה-קרגיל. בפדום ובזנסקר לא היה כלל אינטרנט. סים שנרכש בלאדאק לא יעבוד בחלקים אחרים של הודו למעט קשמיר.
בהימצ'ל הרשת הטובה ביותר היא Jio, שגם מתרחבת במהירות לכפרים הקטנים, אמורה להגיע לספיטי בשנה הבאה (בספיטי לא היה אינטרנט), ואולי גם לקוגטי ולעמק פאנגי.
.jpeg?width=64&height=64)
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=818&height=1604)
