קוטאו הצילו!! אי בודד. לקוטאו החלטתי לנסוע בעקבות המלצות חוזרות והבטחות לאי חלומי במיוחד. לא הרבה מכירים את האי- אלה אם כן נוסעים לשם לעבור קורס צלילה או צלילות או צילצולים... אני מחליטה לבלות שם 3 לילות שלמים כדי לחיות את החלום- אז ככה: לפעמים חלומות מתגשמים ולפעמים ממש לא, מתברר שאצלי בחלום זה הרגיש לגמרי אחרת- או שפשוט כגודל הצפייה כך גם גודל האכזבה- או במילה אחת ססס'אמק!
סגרנו מעבורת מהירה לאי קוטאו- מספרים שהוא בצורת צב ואנחנו נוסעים כדי לבדוק את העניין. באים לאסוף אותנו לרציף שם ממתינה לנו סירת קטאמרן יפה וגדולה. אחרי המתנה ארוכה ומיותרת (יכלו לאסוף אותנו שעה אחרי) הסירה מתחילה לשוט לכיוון קוטאו ממתינה לנו הפלגה של שעתיים שכמעט לא מורגשת... יש טלויזיות ומזנון ואפשר לטייל על הסיפון למעלה לנשום אויר מלוח ולספוג לחות.
כבר שמגיעים לרציף בקוטאו אני מקבלת אלם תרבות- הירידה מהרציף היא סיוט- כולם צועקים לכולם, נהגי מוניות, סוכני נסיעות, נציגי מלונות, מיני מזונות- בקיצר בלאגן אטומי!!! הם פשוט חוסמים את דרך הגישה ומי שיש לו מזוודה אחת או שתיים אכל אותה בגדול- סססס'אמק! אחרי חצי שעה של הידחקות מעיקה על הרציף ושכנועים שאנחנו לא רעבים, ולא צריכים מונית, ולא צריכים מלון- מצאנו את השאטל למלון שהתארחנו בו-Ban's Diving Resort מדובר במועדון צלילה הגדול והנחשב באי שמפעיל גם מלון, ומסעדה, וחנויות מזכרות, וסוכנות נסיעות, ומיני- מרקט, ושירות מוניות -; בקיצר האי שייך לו... לפי כל ההבטחות זהו מלון נחשב, יקר, ויפה במיוחד- בפועל מדובר במלון ישן מאוד מאוד מאוד, עם שירות זוועתי, חדרים מסריחים ומיקום בעייתי- אני הולכת לקבלה לעשות צ'ק אין- פקידת הקבלה הלא נחמדה שולחת אותי לחדר בקומה ה-3 בלי מעלית... אני חוזרת אליה ומסבירה שאני לא לוקחת את החדר הזה -; סססס'אמק! אז אחרי צעקות, חילופי קללות (כל אחד בשפתו) ועקשנות בלתי מתפשרת שלי- קיבלנו חדר אחר. בקומת הקרקע עם מרפסת לג'ונגל, אני לא אומרת את זה סתם. המלון נמצא בלב שטח פראי ולא מטופח- ועוד יש לו מפלים בתוך כל הבלאגן הזה- כך שיש ג'ונגל+ מפל= הרבה חיות שלא ממש בא לי עליהם- עזבו את היתושים שלזה כבר התרגלנו, היו לנו במרפסת, תולעים בגודל של לטאות, לטאות בגודל של נחשים, צפרדעים בגודל של חתול וחתול- דווקא חמוד... ישר ראיתי את החתול כיבדנו אותו בחלב ושאריות דג... אמרתי לעצמי אם יבוא לאכול אותנו נחש -; אולי הוא יזכור אותנו.... ססססס'אמק. אי אפשר להסביר עד כמה האי הזה קטן.... נמל קיסריה- כולם מכירים? האי יותר קטן ממנו... אנחנו הולכים לעשות טיול לאורך החוף- החוף מהמם- כמה מסעדות על החוף, מכוני מסאג',- 10 דקות הליכה וזהו -; זה כל האי.... טוב לפחות אני יודעת שאנחנו הולכים להתנתק ל3 ימים שלמים... מתברר... שלא תמיד יש חיבור לאינטרנט, ורשת הטלפון לא זמינה באי, כאילו לא סבלתי מספיק ליום אחד- בערב קיבלנו גשם, רעשי ג'ונגל שמכניסים אותי לסרט רע במיוחד, ים של בדידות והרבה מועקה בלב- נגמר יום אחד. קמים למחרת ליום חדש- השמש זורחת, הקרפדות מקרקרות. ליד קוטאו יש אי קטן וקסום קונאנג יואן, כדי להגיע לשם לוקחים סירת מונית שלפי כל אתרי האינטרנט- אמורה לעלות לא יותר מ-200 באט... הולכים על החוף וחוזרים והולכים שוב וחוזרים ואין סירה ואין מונית, סססס'אמק. האי ממש לפנינו וחוץ משחייה- אין דרך להגיע אליו... אחרי שעה של הליכות הלוך וחזור אני מכניסה את הילדים לאחד המלונות להתרענן קצת בבריכה עד שאני אמצא את המונית המזורגגת הזאת.... מצאתי סירה- שילמתי מחיר כפול כמובן (הם ממש לא נחמדים שם באי הזה) ואני חוזרת לקחת את הילדים מהבריכה כדי שנוכל להגיע לקונאנג יואן הזה... איך שאני נכנסת למלון מתנפלת עליי תאילנדית בצעקות שמה פתאום הילדים בבריכה ושאני צריכה לשלם על הרחצה שלהם... אז אחרי צעקות וחילופי קללות (כל אחד בשפתו)- סוף סוף מגיעים לסירת מונית לאי השכן. מדובר בסירת קנו צבעונית שעולים אליה מתוך המים- הילדים מרוצים מהפטנט. דקת נסיעה לאי השכן ופה מתגלה מנגינה שונה לחלוטין.... האי הוא גן עדן קטן, נקודת אור מהממת בתוך הסיוט שנקרא קוטאו. המים צלולים בצורה לא הגיונית -; אם מסתכלים לעומק 2-3 מטר רואים קרקעית לבנה ודגים צבעוניים בבירור- שאני עוד לא הכרתי עד אז. אני רק יכולה להצטער שתמונות לא יכולות להעביר עומק וחדות כמו המציאות. אנחנו תופסים פינה בחוף הקסום- בים עשרות שנורקלים מבצבצים כולם רוצים להיות חלק מהקסם והילדים משעשעים את הדגים ובעיקר את עצמם. אנחנו מבלים על האי הזה כמה שעות טובות. לאי נקודת תצפית מדליקה שם ניתן לראות את האי מלמעלה- אממה העלייה לשם אורכת חצי שעה- והילדים לא מוכנים לפספס דקת חוף- כנראה גם הם קלטו שזה משהו מיוחד שם. אני מחליטה לעלות לתצפית לבד ומחליטה לעשות תחרות עם עצמי (כי אין לי עם מי) הקצבתי 10 דקות עליה, 5 דקות פיקצ'ר פיקצ'ר, ו15 דקות ירידה- את כל הסיפור הזה אני אמורה לסיים בחצי שעה.... אני מתחילה בריצת עמוק מטורפת על גשר צף ומדרגות תלולות שהאוויר שלי נגמר לפניהם ועליה וסלעים ועוד מדרגות צרות במיוחד- אני נתקעת אחרי צרפתי שלא זז רוורס- סססס'אמק. כל הדרך אני מרוצה שהילדים לא צריכים לסבול את זה- אחרי שהנשמה שלי יצאה אני מגיעה לנקודה המיוחלת- הצרפתי מצלם אותי ואני מצלמת אותו ואפילו הצלחתי לצלם את הילדים מהתצפית- קדימה להתגלגל למטה- הפעם אני מקדימה את הצרפתי שלא יהרוס לי את התחרות... הירידה הרבה יותר קשה. בסוף הגעתי לנקודת הסיום- מותשת אך מרוצה- איחרתי 5 דקות- אבל לפחות ניצחתי!
ב5 בערב האי נסגר ואנחנו נאלצים לעזוב ולחזור לאי הבודד- הניתוק מעיק עליי ואני רוצה לקצר את השהייה בקוטאו -; במלון לא מוכנים לבטל את ההזמנה ללילה הנוסף- סססס'אמק. שוב צעקות וחילופי קללות (כל אחד בשפתו)- שוב העקשנות שלי מנצחת ואני סוגרת עזיבה מוקדמת למחרת בבוקר- רק צריך לסגור על מעבורת ואנחנו מסודרים- כבר אמרתי שבאי הזה התאילנדים בכלל לא נחמדים???? כל המעבורות שיוצאות מהאי למחרת תפוסות ואין מי שיושיע- אחרי תחנונים והרבה דמעות- אני מצליחה לקנות כרטיסים למעבורת מתייר אחר (שפתח את הפה בזמן הלא נכון)- שיתקע על האי הבודד עוד יום בגללי- מסכן... כך ערב גשום במיוחד עובר על הג'ונגל- לילה בלי שינה ואני סופרת קרקורי קרפדות ודקות עד הבוקר- איזה סיוט האי הזה!!!!!
למחרת אני תשושה לגמרי- אבל מלאת חיים לעבור ליעד הבא.
ביי ביי אי בודד.
