סיוט שעברתי בפראג

זהו סיפור שלא יאומן כי יסופר על תיור בפראג שהפך לסיוט ואם זה לא היה קורה לי, גם אני לא הייתי מאמינה, אבל זה קרה ואני נשבעת שכל מלה אמת. זה אמיתי וזאת גם אזהרה לכל אלה שחושבים לטייל בפראג וחושבים שיקבלו יחס ידידותי ומנומס רק בגלל שהם תיירים, אז לא. הצ'כים הם אנשים גסים, עצבניים והיחס שלהם לתיירים גובל כמעט באלימות. המחיר ששילמתי עבור הביקור בפראג היה נורא יקר והיחס שקיבלנו, העוללית ואני גבל בהשפלה.

 אחרי ליסבון הקסומה והמחבקת בחום ואחרי מדריד הסתמית הגענו לפראג. מאוד רצינו להגיע לפראג. ההפתעה הראשונה שציפתה לנו הייתה שיורו לא מקובל בפראג והם משתמשים רק בקרונות שזה הכסף המקומי. נתקלתי בזה כשניסיתי לשלם לנהג האוטובוס משדה התעופה לכיוון העיר ביורו אירופאי. הוא הודיע לי שהוא מקבל רק את הכסף הצ'כי ומכיוון שלא היה לי בכלל כסף צ'כי הוא ויתר על דמי הנסיעה.

 אף אחד, לא סוכן הנסיעות וגם לא האינטרנט לא עידכן אותי בעניין הכסף בצ'כיה. ירדנו מהאוטובוס בתחנה הסופית בנקודה מסויימת בעיר וניסינו למצוא את מלון פנורמה, אף אחד לא הכיר באותו מקום את המלון. ירדתי למטרו לאינפורמיישן כדי לשאול איך מגיעים למלון. האיש במודיעין היה מאוד אדיב וגם שירטט לי את המפה מהמטרו לאוטובוס שיביא אותי למלון.

כאשר הוא הציע לי כרטיסים למטרו שלפתי את יורו שלי כדי לשלם, הוא סירב לקבל והודיע לי שאני יכולה לשלם רק בקרונות צ'כיות. לא היו לי. עליתי בחזרה והלכתי לחפש בנק שיפרוט לי את היורו לקרונות. מצאתי חמישה בנקים וכולם היו סגורים כי היה יום שבת ונודע לי כי יפתחו רק ביום שני. המצב היה לא נעים כי הייתי תקועה עם העוללית והמזוודות במקום זר ולא מוכר עם יורו שעובד בכל אירופה אבל לא עובד בצ'כיה.

 התושיה שלי הצילה אותי מלגור ברחוב. ניגשתי לנהג מונית שישב משועמם במוניתו והסברתי לו שאני צריכה להגיע למלון פנורמה, הוא הסכים לקחת אותי ואת העוללית ואת המזוודות, אבל הודיע לי כי הוא לא מקבל יורו, אז שכנעתי אותו שיביא אותנו למלון ויחכה שאני אפרוט במלון את הכסף. הוא הסכים ויצאנו לדרך, נהג המונית, העוללית, המזוודות ואני.

נסענו בערך שעה והגענו למלון. המחיר היה שלוש מאות שמונים ושמונה קרונות שהם בערך חמש עשרה יורו. פרטתי את הכסף ושילמתי לנהג. השעה הייתה שתים עשרה בצהריים ובקבלה הודיעו לנו כי את החדר נקבל בשעה שתיים, הציעו לנו להניח את המזוודות ליד עמדת הבל בוי בלובי ולחזור בשתיים. אני מדגישה את הנקודה הזאת כי אני אחזור אליה מאוחר יותר.

חזרנו אחרי שתיים וקיבלנו חדר בקומה השביעית, ביקשנו קומה גבוהה יותר (פנורמה, מלון של 24 קומות משקיף על כל העיר) ונענינו שאין קומה גבוהה יותר. היינו עייפות ולא התעקשנו. עלינו לקומה השביעית, פתחנו את הדלת ומצאנו את עצמינו בתוך מחסן. היו בחדר שלוש מיטות (מסודרות) שלושה שולחנות, ארבעה כיסאות, הכל זרוק בצורה מבולגנת ויחד עם המזוודות שלנו לא היה מקום לזוז. מהחלון נשקפו רק הגגות של המבנים הסמוכים.

 ירדנו למטה לקבלה והודענו שאנחנו לא מרוצות מהחדר וביקשנו להחליף. התשובה הייתה שאין חדרים אחרים בכל המלון וזה מה יש. ביקשנו שיוציאו לפחות את המיטה המתקפלת ופקידת הקבלה הודיעה בבוז שאי אפשר להוציא את המיטה והמיטה לא מפריעה ושאלה אם אנחנו מבינות את מה שהיא אומרת, אמרנו שכן והיא המשיכה בענייניה ולא ראתה אותנו ממטר.

העוללית נפגעה מהיחס הזה וגם לא היתה מרוצה מהחדר. אני הייתי עייפה (לילה לפני זה לא הצלחתי להרדם וקמנו מאוד מוקדם כדי להספיק לטיסה) הבטחתי לעוללית כי מחר, אחרי שננוח, נחליף את החדר והכל יהיה בסדר. העוללית הסכימה לא לקטר עד מחר והלכנו לישון.

 בבוקר אמרתי לעוללית שאחרי ארוחת הבוקר, נעלה לחדר ונוריד את המזוודות ואני אחזיר לקבלה את המפתח ואודיע להם שאנחנו לא חוזרות לחדר הזה. הורדנו את המזוודות למטה, החזרתי את המפתח והודעתי שאנחנו לא חוזרות לחדר הזה, אמרה לי הפקידה, המלון מלא, אין חדרים. אמרתי לה, בסדר, אנחנו נגור בלובי. הבינה שאני רצינית ונתנה לי מפתח לחדר הסמוך.

שלחתי את העוללית לבדוק את החדר הסמוך. העוללית חזרה ואמרה שהחדר בסדר, אבל משקיף על אתר בניה. שוב החזרתי את המפתח והודעתי שאנחנו הולכות לאכול צהריים, נחזור בשתיים ואני מצפה לחדר שווה. הלכנו, אכלנו, חזרנו בשתיים בצהריים. קיבלנו מפתח לחדר הכי שווה במלון, קומה 22 משקיפה על כל פראג מסביב כולל השמיים והעננים. היינו מרוצות ולא הטרדנו את הקבלה עד סוף השהות.

 בסוף השהות, אחרי הצ'ק אאוט הם התנקמו בנו. הטיסה שלנו הייתה אמורה לצאת בחמישה לשתים עשרה בלילה, ככה שכל היום עמד לרשותינו. השארנו את המזוודות בלובי, במקום מוסתר שלא הפריע לאף אחד כמו שעשינו במדריד, בליסבון ופעמיים בפראג באותו הלובי, באותו המלון. חזרנו בחמש וגילינו כי כל המזוודות והתיקים נעלמו. לא היו במקום שהשארנו אותם. שאלנו את הבל בוי, הבחור לא ידע כלום, שאלנו את השותף שלו, אותו דבר.שאלנו בקבלה, פקידת הקבלה ממש הופתעה ועידכנה אותנו שזה חוסר אחריות להשאיר ככה מזוודות ולא, היא לא יודעת איפה המזוודות.

 אמרתי לעוללית, בואי נשב כמה דקות, נעשן ואחרי זה ניגש שוב לקבלה ונבקש לדבר עם מנהלת דלפק הקבלה ואם היא לא תדע, אז נשאל מה הכתובת של סניף המשטרה הקרוב ביותר. גמרתי לעשן וביקשתי את מנהלת הקבלה, היא הופיעה מיד. עידכנתי אותה שאם המזוודות לא יופיעו תוך כמה שניות, אני אגש לתחנת המשטרה ואגיש תלונה על גניבה, בקיצור, באותו רגע נמצאו המזוודות והתיקים. הם פשוט ניסו לחנך אותנו להניח את המזוודות החדר של הבל בוי שם עבור כל תיק ומזוודה משלמים שלושים קרונות. אמרנו לה יפה ביי ואני הבטחתי שלעולם אני לא אחזור למלון הזה.

 נשארתי עם מאה קרונות ושניים וחצי יורו, עם ההון הזה נסענו לשדה התעופה, חמישים ושתיים קרונות שילמנו עבור המטרו, עבור הנסיעה באוטובוס לא שילמנו, יש שם קטע כזה שלא משלמים באוטובוס.

 בתאריך 5.5.11 הגענו לשדה התעופה בפראג חמש שעות לפני הזמן. כשהגענו לפקידה שמסדרת את כרטיסי העליה למטוס, אז בשקילה של המזוודה התגלו בערך שני קילו עודפים והתבקשתי להעביר תכולה לתיק אחר. היה שם לחץ נוראי. טיסה של אל על בוטלה וכל הנוסעים הגיעו אל הדלפק של צ'כיה איירליין כדי לטוס לארץ. הייתה צפיפות ובלאגן ולמרות שהבת שלי ואני היינו ראשונות צעקו לנו שמחלקת העסקים קודם. כשהגיע התור שלנו, היו מאחורינו בערך מאה אנשים.

 זזתי הצידה הוצאתי מהמזוודה שקית גדולה עם כביסה ותיק כלי רחצה. הכנסתי את הפריטים האלה לתיק אחר שאותו ניסיתי לשלוח עם המזוודות, אבל הפקידה אמרה שמותר רק מזוודה אחת לאדם או תיק אחד, אז לקחתי את התיק יחד איתי בדרך למטוס. לא היה שום שיקוף בדרך לאולם היוצאים. השיקוף התבצע בשער העליה דקה לפני שעוברים למטוס. השיקוף התבצע גם חצי שעה לפני העליה למטוס. היו לפנינו מאתיים חרדים עם ילדים ותינוקות והמון תיקים ושקיות. הבת שלי ואני היינו בין האחרונים כי חיכיתי שהם יעברו.

כשגיע התור שלי, הנחתי את התיק על המסוע . כשהוא עבר את השיקוף אשת הביטחון הצ'כית אמרה לי לפתוח את התיק. פתחתי את התיק והיא לקחה את התיק של כלי הרחצה ופתחה אותו (בכעס) והוציאה משם מספריים רגילים ומספריים לגזיזת ציפורניים, קרם לחות, משחת שיניים וסבון נוזלי, ושמפו, ושמן עיסוי בניחוח וניל. כל פריט שהיא הוציאה היא הטיחה אותו על המדף שהיה לידה כשהיא נוהמת בזעם.

 הבת שלי ואני עמדנו והסתכלנו איך היא מוציאה את הפריטים ומטיחה אותם במדף.לא אמרנו כלום. כשהיא הוציאה את הפריט האחרון שאלתי אותה אם יש אפשרות לקבל את התכולה הזאת בחזרה. השאלה נשאלה מתוך סקרנות (זאת הייתה הפעם הראשונה שהחרימו לי דברים וחשבתי שמקבלים אותם אחרי הנחיתה) את השאלה הזאת שאלתי בנימוס ונדהמתי כשהיא התחילה לצרוח עלי ובו זמנית להטיח את כל הפריטים בחזרה לתוך התיק של כלי הרחצה כשהיא צורחת עלי ומודיעה לי שאנחנו לא עולות למטוס ושנלך בחזרה. אמרתי לה שאני צריכה להגיע הביתה, אבל זה הרגיז אותה עוד יותר. היא המשיכה לצרוח ועברה מרוסית לצ'כית ושלושה אנשי ביטחון שהיו שם נעמדו בשורה ביני ובין הכניסה למטוס בצורה מאיימת. הבת שלי חששה שיעצרו אותנו ואמרה לי ממש בשקט שכדאי לנו פשוט ללכת משם.

 לא עניתי לה, הסתובבנו והלכנו משם.אנשי הביטחון חייכו בסיפוק, נופפו לנו ביד ואמרו לנו "ביי ביי" הדייל שבדק כרטיסים בכניסה אמר לי ללכת לאיזור של המטען ולבקש שיורידו לי את המזוודות מהמטוס. הלכנו לאיזור המטען וביקשנו את המזוודות, עיכבו את הטיסה ארבעים דקות עד שהורידו לנו את המזוודות שלנו. השעה הייתה כמעט שתיים עשרה בלילה, המטוס המריא ואנחנו נשארנו בשדה התעופה.

 ניגשתי אל משרד הכרטיסים של צ'כיה אייר ליין, ישבה שם פקידה. הסברתי לה מה קרה וביקשתי שתתן לי כרטיסים חלופיים לטיסה הבאה. הפקידה הודיעה לי כי אני צריכה לשלם קנס של חמש מאות יורו. בכסף צ'כי זה יצא 11300 קרונות ביחד עבור שתינו. אמרתי לה שאין עלי כסף בכלל, אז היא הציעה לי שאני אתקשר למישהו בארץ ואבקש את הכסף, ביקשתי לדבר עם הממונה עליה והיא אמרה שהוא יהיה בשבע בבוקר ואמרה שלום והלכה הביתה.

 נשארנו בשדה תעופה נטוש עד הבוקר. כולם הלכו הביתה. לא היה לי שום כסף בכלל. את הקרונות והיורואים האחרונים הוצאתי בשדה התעופה. (קניתי מרק גולש לעוללית וקפה לעצמי, אני לא אוהבת לחזור עם כסף זר הביתה) בארנק נשארו לי רק עשרים ושבעה שקלים ישראליים וחיכיתי לבוקר. בבוקר ניגשתי שוב לפקידה וביקשתי לדבר עם הסופרוויזר שלה. היא דיברה איתו בטלפון ואמרה שאין טעם כי הוא יגיד לי את מה שהיא אמרה. ביקשתי בכל זאת, בסופו של דבר היא נתנה לי את המיקום שלו.

 הגענו אליו. הוא היה עסוק וחיכינו בנימוס שהוא יתפנה. כשהוא היה פנוי, הוא בקושי שמע אותנו ובסופו של דבר הוא חזר על מה שאמרה הפקידה, הוא לא יכול לעזור ושנתקשר לארץ ונבקש ממישהו שיתן לנו את הכסף (חמש מאות יורו) הסברתי לו שאין אף אחד בארץ שיכול לתת לנו (ביום שישי בבוקר) חמש מאות יורו, זה לא ממש ריגש אותו והוא פנה לענייניו. ביקשתי לדבר עם הממונה עליו. הוא אמר שאין טעם, אבל אחרי שהתעקשתי קצת הוא אמר לי לחכות והיא תכף תגיע (הממונה עליו) אחרי חצי שעה של ציפיה, היא הגיעה.

היא שמעה את כל הסיפור, היא התייחסה בזילזול לכל העניין וגם אמרה שמהביטחון אמרו לה כי לא שיתפנו פעולה. שאלתי אותה איזו פעולה ניתן לשתף אם מחרימים לי דברים שהוכנסו בטעות אל התיק שאיתו התכוונתי להגיע למטוס? לא התנגדתי להחרמה, לא מחיתי, לא השתוללתי, לא נתתי לאף אחד מכות, בסך הכל שאלתי אם יש אפשרות לקבל את הפריטים בחזרה. אשת הביטחון הייתה צריכה לענות לי רק אם כן או לא, זה הכל. בגלל שאלה מעיפים אנשים מהטיסה? היא חזרה ואמרה שלא שיתפנו פעולה ואין מה לעשות רק להשיג חמש מאות יורו אם אני רוצה להגיע לישראל ואחרי זה הסתלקה.

 המצב היה נואש. שתינו היינו מותשות מחוסר שינה, רעבות, בלי כסף בכלל ובלי אפשרות לחזור הביתה. בארנק היה לי כרטיס ישראכרט ישראלי (נשאר במקרה) אבל לא יכולתי להפעיל אותו בחו"ל. הרעיון היחיד שחשבתי עליו היה להתקשר ל"פלנטו" ולבקש שישלחו לנו כרטיסי טיסה מפראג לישראל ולחייב את הכרטיס המקומי.

ב"פלנטו לא ענו לי, הסוכנות הבאה שעלתה לי לראש הייתה "איסתא" מצאתי את מספר הטלפון של "איסתא" באייפון (תודה לאל על האינטרנט האלחוטי) והתקשרתי. שמחתי כששמעתי מענה אנושי. ביקשתי מזאת שענתה לי לרכוש עבורי כרטיסי טיסה מפראג לישראל, היא הציעה לי לגשת לסוכנים שנמצאים בשדה התעופה, הסברתי לה שאין לי בכלל כסף והיא הבינה את המצב ורכשה עבורינו כרטיסי טיסה, מפראג לבודפשט בחברת צ'כיה איירליין, ומבודפשט לישראל בחברה הונגרית בטיסה שיוצאת באחת עשרה וחצי בלילה.

אחרי זה התקשרתי ל-X החמוד שלי שדאג לנו כמעט כל הלילה והתקשר פעמיים לאייפון להודיע שנגיד לו במה הוא יכול לעזור והוא יעזור, אז התקשרתי וביקשתי שיעביר לי כסף לאוכל דרך הווסטרן יוניון. הוא העביר לי במיידי דולרים לאוכל ושתיה ולכל מה שאנחנו צריכות.

 בשבת בארבע בבוקר נחתנו בישראל. תחבורה ציבורית לא הייתה, ה-X החמוד שלי הגיע מחיפה לנתב"ג ואסף אותנו ואת המזוודות ואת התיקים והסיע את הכל לקריית שמונה.

את כרטיסי הטיסה בחברת צ'כיה איירליין רכשתי בסוף דצמבר. הכרטיסים היו הלוך ושוב. לא העלתי על דעתי שבחזרה מפראג אני אצטרך לרכוש שוב כרטיסי טיסה. לא חשבתי לשניה שבגלל שאלה פשוטה יעיפו אותי ואת הבת שלי מהטיסה. אני אישה די מבוגרת, הבת שלי סטודנטית למדעי הסביבה במכללת תל חי, שתינו אדיבות ומנומסות ואין שום הצדקה להתנהגות הגסה ולהשפלה שספגנו.

 ההתנהגות של אנשי הביטחון בשער העליה הייתה גסה, משפילה ופרובוקטיבית. אני לא יודעת מה גרם להתנהגות הזאת, אולי כל החרדים שעלו לפנינו, אולי היא הייתה עצבנית בגלל הבכי של התינוקות או אולי בגלל שהיא נאלצה לבדוק המון תיקים או אולי הכל ביחד השפיע עליה, אבל אני ספגתי את כל העצבים שלה ואני שילמתי את המחיר. ככה לא מתנהגים לתיירים.

אני מספרת את כל זה כדי להזהיר את אלה שרוצים להגיע לפראג כמו שהעוללית ואני רצינו. תזהרו מהצ'כיות. הן עצבניות כמו בולדוגים רעבים. מבט לתוך העיניים שלהן, כמו אצל הכלבים והקופים מתפרש כתקיפה, אסור לשאול שם שאלות כי ישר מתקיפים את השואל או השואלת בצעקות נוראיות. היחס במסעדות, בית מלון, מטרו וכאלה, מבזה ומשפיל. אז זהירות.

בימים אלה פניתי לסוכנות הנסיעות "פלנטו" הם מטפלים בעניין של החזרת הכסף שהוצאתי על כרטיסי הטיסה בחזרה. עידכונים יגיעו.