החלטנו לנסוע לחופשה בהולנד זמן רב יחסית מראש, שלושה ילדים ואני. אשתי העדיפה להישאר עם התינוק והילד הקטן ולא להיסחף לאינטנסיביות שלנו, וכך תוכנן טיול מוקפד ו'מהודק' עם הרבה הספק ומעט זמן לנוח. את כרטיסי הטיסה רכשנו במרץ, כאשר הטיסה תוכננה לתחילת אוגוסט. מצאתי כרטיסים זולים מאוד (207 דולר) באייר פראנס דרך ניס. בהלוך היו שלוש שעות המתנה ובחזור חצי יום, שאפשר לנו לראות גם את ניס. מזג האוויר במפתיע היה יוצא מן הכלל, היה לנו יום גשם אחד ועוד יומיים של טיפ טיפה שלא הפריעה לאיש.
שכרנו רכב מטריפטי (מנוהלת היום ע”י הרץ) ב-154 יורו לשבוע שזה הכי זול שמצאתי. ביטול השתתפות עצמית בחברה חיצונית בסך 26 יורו.
שכרנו דירה חדשה יחסית ל-4 דרך airnbnb. בחרנו את צפון אזור de pijp גם בגלל הקרבה למוזיאונים וגם לחב”ד ולסעודות שבת. חושב שבסה”כ האזור היה מעולה, אם כי היו אחרים שבחרו במרכז העיר (קצת יותר יקר) ואז יותר קרובים לחלק מהאתרים (ורחוקים יותר מהאחרים). לאה בק האמסטרדמית היקרה שמנסה לדאוג להכנסת אורחים (ממש אשה מיוחדת. התקשרה אלי כמה פעמים לנסות לעזור!) המליצה לי על דירה אחרת אולם בסופו של דבר הלכנו על האופציה הנ”ל.
בגלל כשרות הבאנו הרבה אוכל מהבית וקנינו פה ושם ירקות ושתייה וגלידות בן אנד ג'ריס... הסה"כ של הטיול הכל כולל הכל עלה משהו כמו 16 אלף ₪ לתשעה ימים לארבעה אנשים.
כללית בתחילה חשבתי שהולנד היא 'לא מאסט', אלא נוחה לילדים ובסה”כ אפשר לראות אותה ואפשר גם לא. הופתעתי לטובה וחזרתי עם הרגשה שמדובר באחד הטיולים הטובים. בכל מקום יש אנשים מאירי פנים, מחייכים, נכונים לעזור, ומדברים אנגלית מצוינת. ציפיתי להפקרות ברחובות בגלל הסמים החופשיים אבל ראיתי בכל שהותי רק הומלס אחד בודד (אין מה להשוות בכלל לפאריז, לדוגמה). יש משהו טוב באווירת השחרור ההולנדית, והרגשה שרצון טוב, נעימות, וחוסר של נוקשות והיררכיה יכולים לשפר בהרבה את העולם.
יום ד' – טיסה
לאחר קימה נינוחה והגעה לשדה התעופה (אצל הילדים זו חוויה לא פחות מהטיול!) ולאחר שהקריאו את השם שלנו ברמקול (דווקא לא אופייני לנו...) עלינו על הטיסה לניס שמגיעה אחה"צ. מזוודה אחת שלחנו (בתוספת 50 דולר על המחיר המקורי של הטיסה) ויש לנו 4 תיקי עלייה למטוס, שאת כולם שלחנו כדי שיהיה לנו נוח בשדה התעופה בניס. אף אחד לא בדק משקל או גודל (אגב, באף אחת מארבעת הטיסות) למרות שרק מזוודה אחת אכן חרגה בגודל).
3 שעות המתנה ועשינו חישובים על גבי חישובים האם נוכל לצאת לפארק פניקס שהוא 10 דקות הליכה משדה התעופה. בסוף אנחנו בלי מזוודות אבל התור לצאת משדה התעופה הוא בן 40 דקות, וגם בקבוק ויסקי שקניתי בנתב"ג ולא חשבתי עליו שיפריע לי בטיסת המשך עתיד להיות מוחרם. אני כבר מתכנן לשתות אותו ולחלק לכולם ולא לתת להם להחרים לי אותו… אבל מנסה לשלוח אותו בתרמיל הגב של הבן שלי. זה עובד והוא יגיע שלם לאמסטרדם. בכל מקרה לא נשאר הרבה זמן ואומרים לנו שגם צריך באמת להיות שעתיים לפני הטיסה בניס, כך שהיציאה משדה התעופה הופכת ללא רלוונטית. מתעצבנים למה חם גם באירופה, ובינתיים השדה די קטן ואנו אוכלים סנדביצ'ים מהבית ואז עולים לטיסה. הילדים מרוויחים מטוס קטן עם ארבע מקומות בשורה ולא שש כמו במטוס עד ניס, כך שיש שני מושבים ליד החלון. הנוף הנפלא של ניס והריביירה, ואח”כ חלק מהרי האלפים הצרפתיים נשקף לעינינו עד שנעלם בעננים.
אמסטרדם. באמת שדה גדול, סכיפהול. הולכים כרבע שעה במבנה דמוי האות חי”ת. המזוודה שלי, עם כל חפציי, לא מגיעה. מזוודה שנייה מגיעה שבורה. לוקח לנו כארבעים דקות לדווח על הנזקים, הפקידים חמודים ויעילים אבל רק ברבע ל-23 יוצא לקחת את מונית האובר. הבן שלי ששיחק כל הטיסה באנדרואיד שלי גמר לי אותו ובדיוק כשעשיתי הזמנה, המכשיר מת… לא יודע אם ההזמנה בוצעה או לא, הולך ושואל כל אחד אם הוא ההזמנה שלי. כולם כמובן של אחרים… אחרי רבע שעה, לאחר כמעט שהתייאשתי, אומר לי מישהו שהלקוח שלו לא הגיע, ויקח אותנו למחוז חפצנו תמורת 30 יורו. הוא היה כה נחמד שהוספתי לו כמה יורו טיפ, עדיין זול בהרבה ממונית (60) או מונית לכמה אנשים (45 יורו). הגענו אחרי 23, לאחר שעברנו בגשר נפתח וברייכסמוזיאום ובואן גוך. בעל הדירה הנחמד חיכה לנו, והלכנו לישון בחצות. קצת מתיש לטיסה עם שלוש שעות הפסקה, אבל זה מה יש. הדירה שלנו בית אחד ליד היינקן, כאמור מתוך רצון להיות קרובים לבית חב”ד ולמוזאונים. דירה של שלושה חדרים חדשה, דרך airbnb, אך לא זולה – כ-1100 ש”ח ליום לארבעה אנשים. אבל היא על הרחוב הראשי, כמה מטרים מהיינקן, והיא חדשה למדי.
יום ה' -אמסטרדם
מתחילים בתשע ברייכסמוזיאום. מצטלמים עם השלט של i amsterdam שעוד לא התעורר לגמרי, ונכנסים לקנות כרטיס מוזיאונים. המחיר – 60 לי, 30 לכ”א מהילדים. עושה חשבון שהוא כדאי, למרות שבהמשך, בשל תכנון לעשות הרבה יותר ממה שעשינו, הוא היה קצת גבולי (אך עדיין כדאי). תעשו חשבון טוב טוב אם כדאי ולמי. בכל מקרה הוא חוסך המתנה. לרייכס לא הייתה המתנה גדולה באותו זמן, כשיצאנו היו תורים אבל של כמה דקות.
המוכר יהודי, עונה לי בעברית ומציע לי למכור את הכרטיס להולנדים, כשאסיים את השימוש בו…
המוזיאון עצמו מקסים, הילדים נחשפים לתמונות הציירים ההולנדים רמברנדט, ואן גוך וורמיר, וכמו כן קצת לאמנות מודרנית וקצת לאמנות מהמאה ה-12-13. אחרי כארבע שעות יוצאים והולכים לכיוון יורדאן, כי הזמנו תור למוזיאון אנה פרנק ב-14:50. מגיעים לאחר שקנינו כרטיסי סים שלא הספקנו לקנות אתמול בשל האיחור. המוכר הישראלי מפנה אותנו לאפגני סמוך, שמתקין לנו אותם. מגיעים למוזיאון ונכנסים בשלוש. כשנצא, נראה את התורים המדהימים לאורך כק”מ.
המוזיאון מרתק, עשוי מעולה. הייתי לפני כעשרים שנה, אבל עכשיו הוא אינטראקטיבי, הילדים מקבלים אוטוגייד בעברית, מעולה ומרגש. אל תעזו להגיע בלי הזמנה אלא אולי בשעות הערב. באמת תור של שעתיים, בלי להגזים. אני תוהה ביני ובין עצמי מה מייחד את אנה פרנק מסיפורים של מיליון וחצי ילדים אחרים, אבל כנראה שמלבד היומן יש בה משהו ייחודי להולנד בכלל – הפשטות הטבעית של החיים, השמחה, הרצון להסתכל על העולם באור אופטימי. וזה מדבק. כמו הולנד עצמה.
משם רצים-אצים לארמון המלכה. פתוח עד 17, אבל פתאום עולה במוחי הרעיון שמא סוגרים כבר ב-16:30. מגיעים לכיכר דאם ומאחרים בחמש דקות, ואכן סגור. חשבנו ללכת בשבת, אבל בסופו של דבר לא הספקנו, ונצטרך לשמור זאת לפעם הבאה.
כיכר דאם עצמה נחמדה מאוד, אלא שהיא כל כולה מלאה מנופים לקראת אירוע שיתקיים למצעד הגאווה. אנו רואים את היונים בפינת האנדרטה, ועושים קצת קניות ב-H&M. ילד מהגר חונק את היונים וההורים צוחקים. למה? אנו ממשיכים דרומה לכיוון שוק הפרחים, אוכלים קצת וקונים קצת שתילי פרחים, ואז הולכים דרך מוזיאון FOAM שפתוח עד 21. המוזיאון חביב (לא שווה לדעתי את הכסף אם לא היה בכרטיס המוזיאונים. אולי לחובבי צילום שיתעמקו בספרייה שבקומה העליונה) ואז חוזרים הביתה לאחר יום מפרך.
יום ו' – אלקמאר, זאנסה שכונס
לאחר חישובים שונים הגעתי למסקנה שלמרות שרכב באמסטרדם הוא מטרד, כדאי לי לקחת רכב הבוקר כדי לנסוע לאלקמר ולזאנסה שכונס. אח”כ אחנה אותו בחנה וסע לסופשבוע, וביום א' אקח אותו שוב.
מתחילים בצעדה בת חצי שעה בפונדל פארק המקסים בבוקר, ובתשע בדיוק אנחנו עם רכב חדש מהקופסה. הפקיד שואל אותי אם אני רוצה גם GPS, אני משיב בשלילה, אבל הרכב עם GPS.. ניסו לעשות כסף על מה שהיום הוא סטנדרט…
הבת שלי נדהמת שהישראלים שהיו לפנינו בשכירות הרכב נוסעים גם הם לאלקמר ואח”כ רואים אותם בזאנסה סכונס. לך תסביר לה שהעולם בנוי במעגלים, וכולם סובבים סביב אותו תכנון ב'למטייל'...
עושים דרכנו לכיוון אלקמאר. חונה בחניה שמומלצת בלמטייל (1.60 לשעתיים), והולך דרך הגשר כרבע שעה. השוק כבר התחיל (הגענו אליו ב-10:20) אך אין מה לדאוג, ההליך של המכירה חוזר על עצמו כל כמה דקות.
כשלעצמי, מאחר שמטעמי כשרות איננו טועמים את הגבינות, חשבתי לוותר על הפולקלור ההולנדי הזה, אבל השוק והאווירה ממש יפים ובדיעבד שמחים שהגענו. יש אפשרות להצטלם עם הולנדית בבגדים מסורתיים מקומיים ולהוריד את התמונה מהאינטרנט. לאחר כמה דקות מתפנה מקום בחזית והילדים רואים את המכירה. אח"כ קצת שיטוט בשוק וברחוב הראשי של העיר, ורכישה זריזה ב-H&M כדי שתהיה לי חולצה לשבת (המזוודה עוד לא הגיעה).
משם, בנסיעה מהירה, לזאנסה. הגענו לקראת אחת, שזה מאוחר מבחינתנו. איזה מקום יפה! הלכנו לאורך החנויות והתחנות, נכנסנו לתחנת התבלינים, עלינו בתחנת החתול המקסימה, שם כנפי התחנה מתנדנדים בעוצמה במרחק של שני מטר ממך, ונכנסנו להדרכה בחנות הנעליים. לא להחמיץ את הגינה הקטנה בגשר מיד עם הכניסה, מימין. בסוף הלכנו למוזיאון זאנסה (כלול בכרטיס המוזיאונים) ובסה"כ מאוד נהנינו כולם.
בתכנון היה לעשות מוזיאון נוסף באמסטרדם בין חמש לשש וחצי, אבל הגענו לאצטדיון להחנות את הרכב ב-P+R, ויש תור של 40 דקות על מאה מטר. מתחילים להיות לחוצים לשבת. על הכביש המוביל לאצטדיון משחקים ילדים בכיפות סרוגות. גם הם עשו מן הסתם את אותו חשבון כמוני, וגם הם היו – בלי לדעת – בזאנסה ובאלקמר…
לוקחים קו 24, אבל מישהו מורידה אותנו מוקדם מדי. מבינים שטעינו, עולים על הקו שוב (תוך שעה – אותו כרטיס) ומגיעים לדירה שעה לפני שבת. התארגנות מהירה, והולכים לבית הכנסת 'תשועת ישראל' בדה פייפ. משם לבית חב"ד, לארוחה נחמדה מאוד עם מגוון אנשים מכל העולם. הולכים לישון מוקדם יחסית.
שבת
בתשע מתחילה התפילה בבית הכנסת הפורטוגזי. צועדים כחצי שעה לשם. בדרך שוטרים מתכוננים על אופניים למצעד הגאווה העולמי, שהיה באותו יום באמסטרדם. העיר מלאה בלונים בצבעי הגאווה. התפילה מיוחדת מאוד, שילוב של אשכנזי וספרדי, בית הכנסת גדול ומרשים. אני פוגש שם מי שגר בארץ שתי קומות מתחתיי... מדהים. לא ידענו אחד על נסיעת השני.
התפילה מיוחדת. לגבאים יש צילינדר אופייני. את הנטילת ידיים לכהנים נוטלים מתוך ספל מיוחד שמוחבא בגומחה בעץ שברצפה. מתברר שלבית הכנסת יש בדיוק באותו יום יום הולדת 342. לתפילה נוסח מיוחד שהוא ערבוב אשכנזי וספרדי. צחקתי עם הגבאי שבארץ הוא היה נחשב יקה שביקה ואלו הוא רואה את עצמו כס”ט… קטעים מסוימים שרה המקהלה, קטעים מסוימים החזן מסלסל עם עצמו. המבנה גדול והציבור מועט מדי לחגיגה שכזו.
אחרי התפילה קידוש קצר וכייפי. הלכנו לסיור קל בשוק ווטרלו הסמוך, ומשם הולכים מהר להספיק לסעודת שבת בבית חב"ד בשוק אלברט קאופ. אני צוחק עם הגבאי שאנו, עם חולצות השבת שלנו, הם הפונדמנטליסטים היחידים שמסתובבים ברחבי מצעד הגאווה ומחפשים קורבנות… בדרך כל הזמן לאורך מצעד הגאווה, התעלות מלאות אנשים חוגגים. כדתי, אני כמובן מסתייג מעצם קיום המצעד וההמוניות המאפיינת אותו, אבל ניתן רק לקנא בהולנדים. אצלנו המצעד עצמו מתגרה, טעון רגשית ואלים משני הצדדים הן ברצון לפרוץ עול והן בכפייה הדתית מאידך, ואלו אצלם מדובר בתחפושות, חוויה לכל המשפחה, כולם שרים ורוקדים, בלי אווירת זימה. תחושה של שחרור וחופש אמיתי, לא דתי אבל חופש. ברחובות מאות אלפי אנשים. לא כל כך הבנתי למה סבתא וילד בן ארבע קשורים למצעד אבל זה חלק מאווירת ה'זרימה' של הולנד, שעליה הצביעו גם אחרים. הכל בסבבה.
הגענו לשוק אלברט ולסעודה הקצרה. משם אנחנו למוזיאון ואן גוך. בשל כרטיס המוזיאונים אפשר מבחינה הלכתית להיכנס למוזיאון – אנחנו לא צריכים לשלם וגם הכרטיס לא מוקצה (למי שמבין...). נותנים לקופאית, היא סורקת, ואנחנו בתוך המוזיאון. המוזיאון עצמו מקסים לא רק בתמונות אלא גם ביכולת להעביר את האישיות הפשוטה של ואן גוך, את קשריו עם אחיו תיאו, ואת הטרגדיה שלו. זה אחד המקומות שממש הרגשתי קדושה ביצירה האנושית של ואן גוך – הפעם הקודמת הייתה כשראיתי את 'דוד' של מיכאלאנג'לו בפירנצה. יש משהו כל כך פשוט בקווים הצבעוניים והמשלימים זה את זה בקונטרסט שיוצר הרמוניה מדהימה. גאונות בהתגלמותה.
משם לפונדל פארק למנוחה קצרה. יונה עושה את צרכיה בדיוק על חולצת השבת של הבן שלי ושלי – איזה חוסר התחשבות! משם אנחנו צועדים לליידספליין ורואים כל מיני הצגות – הרחובות והתעלות עדיין הומי אדם. הילדים עייפים, אנחנו חוזרים לדירה ואני ממשיך למנחה, ואחר כך גם לביקור קצרצר בפארק סרפתי שבde pijp. לא מיוחד מעבר לפונדל פארק.
הילדים כל כך מותשים שאני מחליט שהבדלה יעשו למחרת.
יום א' – פארק חבלים פאן פורסט, דלפט ופסטיבל הסירות בדלפט, מדורודאם, ארמון השלום בהאג
יום עמוס.
מעיר אותם, הבדלה, תפילה, קמנו, ארזנו ופינינו את הדירה. עלינו על קו 24 שהיה 3 דקות הליכה מהדירה, לכיוון האצטדיון. הכל הלך חלק, מכניסים את הכרטיסים למכונה והמאה יורו חניה הופכת לשני יורו בלבד... תוך פחות מחמש דקות היינו בפאן פורסט אמסטרדם – פארק החבלים, אליו הזמנו מקום מראש. המקום לא מקבל מזומן – רק אשראי!
ביקשו שנהיה לפני הזמן ואכן היינו בעשרים לעשר. הסבר קצר על בטיחות, ומתחילים. לאט לאט מגיעים עוד ועוד, אבל לא נהיה עמוס מדי. לדעתי, 50% לפחות ישראליים…
ישנם 9 מסלולים, מתוכם אחד סגור. צריך לעשות את אחד משלושת המסלולים הראשונים, אח"כ מסלול בינוני, ואז את אחד המסלולים הקשים. אנחנו בלי כושר בכלל, אבל המסלול הקל הצלחנו בלי הרבה בעיה. גם הילד בן השמונה מצליח, אם כי מעכב את כולם וכל האחים צועקים עליו... לקח לנו כשלושת רבעי שעה למסלול הראשון, וזה בגלל שאין לנו בכלל ניסיון...
אח"כ עברנו למסלול השני. הבן הקטן רואה שכבר על ההתחלה יש בעיה עם מעבר על גבי מדרסים שמתנדנדים באוויר. הוא מחליט לפרוש, ומישהו ישראלית מרחמת עלי, שכבר התחלתי את המסלול, ולוקחת אותו למסלול הילדים שם הוא עושה להנאתו עם הבן שלה מסלולים לילדים. אנחנו ממשיכים. הילדים שלי מסיימים לא מזיעים, אני מגיע מותש באפיסת כוחות. כנראה שאני משקיע המון כוח מיותר ולא טכניקה. סה"כ ממש כיף. יש לי פחד גבהים מובנה, אבל הוא די נעלם שם, מרגיש בטוח, ובסה"כ לאחר מנוחה הסכמתי לעשות את המסלול השלישי עם הגדולים. הילדה עושה את מסלול 8, והבן הבינוני בוכה כי לא נתנו לו לעשות אלא רק את 7... אחרי שיחת ניחומים מהארץ שבו אמא מסבירה לו שזה הגיוני, כולנו מתחילים את מסלול 7. האמת שהוא לא נוראי. יש בו אומגות מדהימות, והוא לוקח הרבה זמן בגלל תור. הבן שלי הקטן מסיים את חלקו ומתחיל לחפש אותנו, העובדים ההולנדים משתמשים בגוגל תרגום כדי לתקשר אתו... ממש חמוד איך העולם עובד היום. הוא מרגיש טוב עם כל הישראלים למטה, וממתין לנו. אנחנו תקועים באומגות הארוכות אך לבסוף מסיימים מרוצים ועייפים. למרות שחשבנו לסיים באחת, השעה כבר שתיים וחצי פלוס.
משם – לדלפט. באותו יום מתקיים פסטיבל של סירות עם פרחים. אנחנו מגיעים בחמישה לארבע למגרש החניה ומחנים. שואל מקומי האם בגלל יום ראשון אין צורך בכרטיס חניה (שלא רואה על אף מכונית) והוא מהנהן. בחזור יחכה לי רפורט של 90 יורו... תוך שתי דקות מגיעים לשער המזרחי של העיר. התחרות זה משהו יפהפה. שעה וחצי של עשרות סירות מקושטות, במבחר היצירתיות ההולנדית. הקהל משתף פעולה, בנעימות, אנחנו מצלמים ללא הרף, ולא רוצים לעזוב. גם כאן הופתעתי לטובה מהיופי והיצירתיות ההולנדית. בסוף הולכים לעוד חצי שעה בכיכר מרקט וכיכר ביטנמרקט המקסימות, קניה חפוזה באלברט היין המקומי, והלאה. סה"כ עיר יפהפייה, נעימה ושקטה, שונה מאמסטרדם ההומה. אם היה לי זמן נוסף, הייתי עושה כאן שייט (האם יש שייט בתעלות הירקרקות הללו?)
כאמור לעיל, מחכה לנו דו"ח שמעיב קצת על השמחה. כשנחזור, אכתוב מיד מכתב מנומס אבל תוך שעתיים (איפה החצי שנה מינימום של הארץ?) אדחה בנימוס. נוסעים למדורודאם, למרות שמאוחר.
הגענו למדורודאם רק בשש וחצי. למרות הכנות מרובות, איכשהו הבנתי באינטרנט שלאחר חמש יש הנחה, וכך במקום לקנות כרטיס משפחתי ב-48 יורו, ציפיתי לכניסה ב-10 יורו לאדם בשעה הזאת. הסוף המר הוא שהמוכרת אומרת לי שאין כזה דבר ושכרטיס שם, לא באינטרנט, עולה 17.5 יורו, ולכולם 70 יורו. כך הפסדתי 22 יורו בן רגע. אין לי אפילו זמן להזמין כרטיס דרך האינטרנט ואני מוותר וקונה כרטיס כדי לרוץ לתוך הפארק, אליו נשארה רק שעה וחצי.
מראש התלבטנו האם שווה לבזבז זמן על מדורודאם בשל הדימוי למיני ישראל. האמת שמאוד התלהבנו שם, ולדעתנו הוא הרבה יותר טוב ממיני ישראל. הוא קטן וקומפקטי ומאוד עמוס חפצים, ובשעה ורבע אפשר רק לרוץ אותו. בסה"כ הספקנו הכל, למעט סרטונים (יש ארבעה, ראינו רק אחד על ג'ורג' מדורו, היהודי שבגללו הפארק הוקם). למרות שלא מכירים הכל אפשר להתרשם מהיופי של העבודה ומהפרחים. בכניסה מקבלים כרטיס שמאפשר לראות סרטונים בחלק מהאתרים. בשמונה ורבע יצאנו (אחרי כמה דקות ההולנדים פשוט מפסיקים את המתקנים, למרות שאף אחד לא אומר לנו לצאת...). החלטנו לעבור עם הרכב בארמון השלום לצילום חביב, ומשם לצימר שלנו בקמריק, לפי המלצה בלמטייל. מגיעים בתשע וחצי, בעלת הבית מקבלת את פנינו ומסבירה קצרות על המקום. המזוודה שנמצאה זה מכבר מחכה אחר כבוד מעבר לדלת.יש לנו חוות פרות וכבשים מעבר לאף, אבל בעקבות היציאה המוקדמת והחזרה המאוחרת שלנו, אף פעם לא נזכה להזדמנות לראות אותם...
הולכים לישון באחת עשרה, לקראת היום הבא.
יום ב' – דולפינריום וחיטהורן
רצינו להגיע לדולפינריום בהארדרוייק עד עשר, אבל לקח לנו קצת יותר זמן. ככלל, כמה מילים על הנהיגה בהולנד: ראשית למרות הנחמדות של האנשים, בכביש לא הרגשתי בנוח. לא יודע למה, כאלו הנתיבים צרים קצת יותר ממקומות אחרים, והרגשתי פחות בטוח. גם כשנתקעים ורוצים לעבור נתיב, ההולנדים אדישים ולא נחמדים בכביש, כך שאתה לגמרי לבד שם וצריך להתמודד ללא עזרה מנהגים אחרים. כמו כן האזהרות על קנסות בחריגה של 1-2 ק"מ נתנו את אותותיהם – אני לא מהנהגים שנוסע הרבה מעבר למותר, אבל כשכתוב 100 ואתה צריך לנסוע בדיוק 100 ולא יותר, זה מקלקל את חווית הנהיגה. יש המון מצלמות וממש צריך להיזהר, ואחרי הכל לא בטוח שלא חטפתי קנס... נדע עוד חודש...
הנהיגה תמיד לוקחת יותר זמן ממה שכתוב בוויז, ולא בגלל פקקים. ראשית אי אפשר 'להשלים' פערים כי אי אפשר לנסוע מהר יותר מהמותר, ואיכשהו גם הדרכים עצמן לוקחות יותר זמן...
גם הנהיגה עצמה חד גונית ולא מעניינת בשל האופי של הולנד כשפלה וללא הרים. קיבלנו אמנם רכב חדש עם מהלך שישי שנתן לי קצת 'אקשן', אבל לא הרבה מעבר לזה.
הגענו בעשר לחניה וחנינו רחוק (כרבע שעה הליכה) – 8.5 יורו חניה. נכנסנו וניסינו לארגן תוכניה עם כל המופעים. למעשה יש כמה דברים שרשום שם שאין להחמיץ. כל השאר הם פחות מעניינים. הדולפינים – מעניין לראות את ההופעה שלהם, אבל אח"כ זו רק בריכה עם דולפינים שבה הם מסבירים איך לעשות את התרגילים שאותם רואים במופע הראשי. כך שאם החמצתם את זה, לא ממש נורא. לכבוד הקיץ הייתה הופעה מדהימה של גלישה בים על המים – כדאי לראות. יצאנו ב15:20 ורצנו כדי להספיק להגיע לחיטהורן.
במקור חיפשתי בחיטהורן משכיר סירה לשעה 17:00. מייק המפורסם לא רצה להתחייב לשעה הזאת, והשכרתי אצל סמית', שעושה רושם שמחזיק את חצי הכפר שם.. איכשהו עם החניה 'נחתנו' בדיוק עליו, למרות שהחניה הראשית של הכפר נמצאת כק"מ וחצי צפונה יותר. כשהגענו בכלל לא הייתה בעיה לשכור סירה וגם אחרי חמש לא הייתה בעיה. לאחר כמה ניסיונות נפל, הבן שלי תפס את העסק והשיט את הסירה לבטח. לאחר כשעה מגיעים לאגם הגדול – מסתובבים לאחר התחנת רוח (שאין לה כנפיים – ראו את התצלום שלה בפורום למטייל). מזג האוויר היה נפלא, 25 מעלות, והבן שלי החליט לרדת לאגם לשחות – עם מצופים. למעשה האגם רדוד מאוד והוא – בן שמונה – עמד בלי שום בעיה. חזרנו בכמה דקות איחור, לא עשו לנו כלום. עשינו סיור רגלי של כארבעים דקות בכפר. סה"כ מקסים, יפה ומרחיב את הלב. הספקנו לדבר עם זוג אוהבי ישראל שעצרו אותנו, וחזרנו בדרכנו.
התכנון המקורי היה לחזור לא בדרך הקצרה (שעה וחצי) אלא דרך הכביש על הים, שזה בעצם עיקוף דרך אמסטרדם שמאריך בעוד כ-35 דקות. לפי השעה אני מחשב שנחזור לא לפני 22:30 ומחליט לוותר על זה. בדיעבד עברנו בדרך פעמיים בכבישים קצרים שעל סכר או ימה, ולא הייתה התלהבות רבתי. אז לא נורא שהחמצנו.
לאחר הצטיידות בדלק, רצינו גם להצטייד באוכל, אולם הכל שמם בהולנד בשעה שמונה. כללית, למרות שיש אור מוחלט, מדהים לראות שבשעה הזאת אי אפשר לדבר עם אף אחד. בסוף העזרת וויז, ירדנו מהכביש לאלמיר והצטיידנו בסניף האלברט היין המקומי בקצת אוכל. חזרנו בעשר ורבע, טיגנו קציצות שהבאנו מהארץ, והלכנו לישון לקראת האפטלינג מחר..
יום ג' – אפטלינג
הגענו לשיא הטיול מבחינת הילדים. הם זינקו מהמיטה כמו פנתרים, וברבע לעשר (רבע שעה מאוחר מדי לתכנון) היינו בחניה של אפטלינג. אין פקקים בכניסה, וחנינו עשרים מטר מהכניסה. הפארק גדול אמנם, אבל יחסית לפארק אירופה הוא קטן יותר. ניתן ללכת אותו מצד לצד בעשרים דקות.
היום היה גשום, גשם טורדני כל העת (לא חזק מדי). ניחמנו את עצמנו שבזכות זה יבואו פחות אנשים. בשלב מאוחר יותר של היום אכן ראינו שהרבה הולכים הביתה, לשמחתנו...
התכנון שלנו היה לעשות כל רכבות ההרים תחילה, אבל כיוון שהיה לי ילד בן שמונה ופחדתי שהרכבות יפחידו אותו העדפתי לא 'ליפול' עליו עם רכבות על ההתחלה, אלא ללכת למתקן נעים יותר ואז לרכבות. כך בחרנו בסימבוליקה, מתקן באמצע הפארק וחדש לחלוטין, לפתוח בו. וזו הייתה טעות גדולה וקריטית. התורים דיווחו על 120 דקות המתנה, שהתבררו בסוף כ-80. להתחיל את היום ברבע לעשר, ורק ב11:30 לסיים את המתקן הראשון, זה מאכזב. כל שאר היום היו שם תורים של 40 דקות. מציע לכולם לא לעשות את הטעות הזאת וללכת לרכבות ההרים, שם היו תורים של עד חצי שעה בתחילה.
אח"כ הלכנו לרכבות ההרים, ועשינו לפי הסדר את בארון 1898 (25 דקות המתנה) ואת פיתון (10 דק'), יורין דה דארק וההולנדי המעופף (כנ"ל. בהולנדי הגענו ואז הייתה בעיה ברכבת והמתינו 25 דקות לתקן אותה. כולם בסדר מופתי ובשקט, אף אחד לא צועק או דוחף או שואל או מציע לפתור ולקצר...הולנד). משם לאזור הכחול – בוב לא עובד, הלכנו למתקן האבובים הנחמד, לסרט על פנדה בשלושה מימדים ולמתקן הבית הרדוף (מי כתב על זה שזה 'לאמיצים'? מתקן שמתאים לילד בן 4). משם לאזור הירוק המדהים והמקסים, עברנו על כל האגדות במהירות אבל ביסודיות. לקחנו כרטיסים לraveleijn ל19:30 ועברנו בווילה וולטה, במתקן 7 ואז 11 ו-12, ומשם לאזור הצפוני – למתקן פוגל-רוק הנהדר (רכבת בחושך).
יש אפשרות לשלם עבור 6 תמונות 30 יורו ואז יש לך כמה מתקנים שבהם אפשר לקחת תמונות – תמונה, מגנט או מחזיק מפתחות.
הספקנו לעשות גם את הברון 1898 פעם נוספת וגם את ההולנדי, אבל בגלל הרצון של הבת שלי להגיע לצד השני של הפארק, הגענו בשלוש דקות איחור להופעה של 19:30... כל הניסיונות להתחנן ולהיכנס לא עזרו. שלחו הולנדי שהסביר לנו באדיבות כי למען בטחוננו אסור לו להכניס אותנו כי עשויים לדרוס אותנו.... נראה את זה כבר ביוטיוב.
רגע לפני, ברבע לשמונה, אנחנו ב-vogel rock, רכבת ההרים בחושך. יורדים מהרכבת, אני אומר לבן ה-8 לקחת את התיק ששמנו בו את הכיפות. הוא מוציא את התיק, והופ – הכיפה נופלת אל הפסים של המסילות ומשם למטה… אני מתחיל לכעוס עליו איך לא נזהר וכו' וכו', אבל השומר מסמן לי שיחזיר את הכיפה. אני כבר מתכונן לתת להם את הכתובת בארץ ושישלחו וכו', אבל כשהוא גומר לסדר את התור הבא והרכבת יוצאת לדרכה, הוא מסמן לעובד אחר, וזה אחרי שתי דקות מסמן לנו עם פנס מהמחילה מתחת לפסים (זו ממש קומה בפני עצמה שמתחת למסילה), שמצא את הכיפה. אחרי שתי דקות היא אצלנו. ממש התפעלתי מהרצון לעזור.
המתקנים מפסיקים כמה דקות לפני שמונה.
המופע בכניסה ליד האגם מקסים, אבל בשמונה יש עדיין אור כך שהרבה מהאפקטים מתבזבזים. ראיתי אח"כ ביוטיוב את המופע בחושך, והוא מיוחד בהרבה.
סה"כ יום נהדר. חניה 10 יורו. כרטיסים רכשתי מראש דרך ממסי, 134 ₪ לכרטיס (127 לחבר ממסי). לדעתי האישית פארק אירופה יותר לחובבי אקסטרים (הרכבות גבוהות ומהירות יותר) אבל יש באפטלינג משהו קסום, לא ממוסחר, ועדין.
יום ד' – המוזיאון הפתוח ופארק דה הוחה וולואה
חזרנו עייפים אבל צריך להיות בארנהיים במוזיאון הפתוח ב-10... לשם כך צריך שעה נסיעה, שכרגיל, הופכת בהולנד לקצת יותר.
הגענו ב-10:40. התיירים והמבקרים פרוסים על פני השטח הגדול כך שלא ממש מרגישים צפוף. התחלנו באזור הקרוב (אזור 1) וראינו כמעט את כל החוות. כדאי לעשות את המסלול המוצע שיש להם בדף ולראות את שאר הדברים לפי הזמן. משם המשכנו ברכבת לאזור 5, עשינו אותו במלואו ואת אזור 4 הכולל חליבה, כיבוס וליטוף חיות והאכלתם, ומשם לאזור 3. כדאי לא להפסיד את ביתן הדבורים באזור 4, ליד הגן המקסים עם הצורות העשויות דשא. גם ביתן הנייר בפינה הדרום מזרחית ממש מעניין.
סיימנו באזור 2 ויצאנו מהמוזיאון סמוך לחמש. המוזיאון באמת לוקח יום שלם...חניה 6 יורו.
משם בוויז לפארק האופניים היה אמור לקחת כמה דקות. בפועל, איכשהו התבלבל לנו, הוויז כיוון אותנו לאזור לא ברור בפארק, אנשים לא ידעו לומר לנו איפה הכניסה, וכך הפסדנו את המוזיאון מתחת לקרקע שאותו תכננו להספיק (פתיחה עד 18). בסוף הגענו כמה דקות לפני שש לחניה בכניסה הדרום מזרחית של הפארק. השומר מסביר לי שהמוזיאון נמצא 10 ק"מ משם ובכל מקרה שלא אספיק. התארגנו על אופניים (הבן בן השמונה לא יודע לרכב אז היה בסל מאחורי – דווקא הסתדרתי). הנסיעה די מישורית וכייפית. הכניסה והחניה והמפה עלו ביחד 33 יורו (עם וויז, המפה קצת מיותרת).
לאחר כחצי שעה נסיעה מתברר שלמרות שאנחנו לא ממש בכושר, דיוושנו כבר 4 ק"מ... היער מתחלף לנוף של סוואנה, ואז שוב ליער. והנה הגענו למרכז הפארק, והתברר כי עברנו כ-10 ק"מ. כמעט ואין עליות כך שהרכיבה די קלה ומהנה. מדי פעם זרוקים אופניים בשום מקום באמצע הפארק. במוזיאון עצרנו לנוח, והחלטנו לחזור בדרך אחרת (הגענו בדרך 2, ורצינו לנסוע מזרחה ולהתחבר לדרך 1 דרומה). מתברר לאחר 3-4 ק"מ כי הדרך מסתבכת. השעה כבר 20 והתחלתי להילחץ. אני עם 3 ילדים בפארק, ולא ממש יודע אם בתשע הפארק רק נסגר לכניסה או שסוגרים עליך את הפארק וניפגש בבוקר.... ויש לי לארוז ולנסוע לעוד משהו על הבוקר...
שאלתי מישהו והוא ענה לי משהו בסגנון שיש כאן המון דובים שישמחו לאכול אתכם בלילה... איכשהו לא ממש הצחיק אותי, אבל זוג נחמד אומר לי שעדיף לא לנסות את מזלי ופשוט לחזור בדרך שממנה באתי, דרך המוזיאון. החלטתי לחזור על הכביש הראשי, הן בניסיון לקצר והן בניסיון לגוון (את הדרך הראשונה עשיתי בשבילים הצדדיים הסלולים, שאינם לכלי רכב. יש גם שבילי אופניים מובהקים, לא סלולים).
הדרך חזרה מלחיצה קצת, אבל התעודדתי מהעובדה שלא ראיתי ב'למטייל' דיווח על מישהו שנתקע כך שכנראה פשוט לא נותנים להיכנס עוד. ראינו בדרך סנאי או שניים וגם הרבה מבקרים שמגיעים לצלם את הסוואנה לפני הסגירה – היה שם עדר של חזירי בר או משהו דומה. לאחר הרבה מאמצים מגיעים עייפים ושמחים לכניסה בדקה לתשע, ומגלים שאכן רק סוגרים את הבאים, אך היוצאים יכולים לצאת גם יותר מאוחר. ממילא יש עוד שעה נסיעה חזור, כך שצריך למהר בכל מקרה....
חזרנו בעשר ורבע, ואז ארזנו ובישלנו כך שהלכנו לישון לא לפני 23:30.
יום ה' – טירת מאודן, ניס
התכנון היה להשכים קום ולראות את בורסת הפרחים ב-7:30, מרחק חצי שעה נסיעה. הטיסה תוכננה ל-14:30 ולכן רציתי להספיק עד 11:30 עוד משהו ואז להחזיר את הרכב ולהמשיך הלאה. הסתפקתי אם להיכנס לאמסטרדם לראות מוזיאון אחר, להיכנס לליידן (מוזיאון נטורליס בשיפוצים, ומוזיאון גוף האדם היה אופציה) או ללכת לטירת מאודן, והילדים בחרו באופציה האחרונה.
מאחר שחזרנו מאוחר, ומאחר שלא ממש התרשמתי מסרטונים מבורסת הפרחים, דווקא אני הצעתי לילדים לוותר עליה, אך הם חשבו לקום בזמן. ברבע לשבע ניסיתי לגרד אותם מהמיטות, אבל הם בקושי פקחו עיניים אז נתתי להם שעה נוספת והחלטנו במשותף לוותר על הבורסה. ארזנו במהירות, ונסענו כחצי שעה למיודן. הGPS ברח בדיוק ברגע הקריטי, ואח"כ גם עושים שיפוצים בדיוק באזור החניה, אבל החניה החינמית הוכיחה את עצמה. חנינו בעשרים לעשר בחניה החינמית ב-maxisweg, ועשינו את הדרך היפה בת רבע השעה אל הטירה. באמצע סגרו את הגשר המרכזי להעלאת מפלסים וכך הילדים יכלו לראות את זה.
הטירה עצמה כלולה במחיר כרטיס המוזיאון. הגענו בין הראשונים והזמנו מיד במכונה סיור מודרך ל-10:40. בינתיים ראינו את שני הגנים היפהפיים, עשינו את סיור 2 היוצא מהפינה השמאלית רחוקה. הסיור המודרך בן חצי השעה בהולנדית עם קצת אנגלית, היה טוב וממצה (חילקו חוברת ירוקה עם הסברים טובים באנגלית). אח"כ הספקנו גם את הסיור הראשון, שיוצא מאותו מגדל של הסיור הקבוצתי, בפינה הימנית הקרובה, והכולל הליכה על הגשר ותצפית.
סה"כ טירה חמודה מאוד שמספיקה לשעה וחצי אם אין תור.
חזרנו לרכב, לקחנו דלק והגענו לסכיפהול בזמן, לטיסה לניס.
הטיסה לניס נחתה אחה"צ ואפשרה לנו לטייל בעיר. הטיסה לארץ יצאה רק למחרת ב-7:10. התברר לנו ששלחנו בטעות את המזוודה במסוע האוטומטי בסכיפהול עד לארץ, כשהבת שלי הייתה זקוקה לחפציה שבמזוודה. באמסטרדם אמרו לנו שכשננחת בניס, שהוא נמל תעופה קטן יותר, נבקש משירותי הקרקע להביא את המזוודה. זה היה נשמע לי הזוי שימצאו אותה, אבל להפתעתי תוך כמה דקות המזוודה הייתה אצלנו!
שכרנו מראש מלון קרוב לשדה התעופה (נובוטל סויטס. 125 יורו לכולנו). התקשרנו למלון שיאספו אותנו. לקח קצת זמן אבל תוך כמה דקות נסיעה הגענו. חדר לארבעה, גדול ומרווח, עם שירותים נפרד, ואמבטיה נפרדת (קצת מוזרה. אין דלת הרמטית אלא דלת עם חרכים שאפשר לראות לתוך האמבטיה). בתחילה עשיתי כל מיני חשבונות כיוון שהמוזיאונים בניס נסגרים בשש, וחשבתי איכשהו שאם ננחת בארבע וחצי ונצא מהר, אספיק משהו... בסוף יצאנו מהמלון רק אחרי שבע, והחלטנו לקחת מונית אובר כדי לחסוך זמן נסיעה. מונית לשאטו שעל הגבעה עלתה לנו כ-24 יורו (כולל טיפ לנהג המקסים, שהסביר לנו כל הדרך). התצפית משם פשוט מהממת, מה גם שהייתה שעת ערב והשמש החלה לשקוע. הילדים גם טיפסו על החבלים בפינת המשחקים שיש שם. ראינו כבר בעלייה את בית הקברות היהודי שנמצא כמה מטרים מתחת למקום הכי גבוה שרכב יכול להגיע. מהפסגה ירדנו בדרך הקצרה והצטלמנו כל כמה מטרים. מקסים.
התחלנו ללכת בפרומנד ד'אינגלס, היה מלא בתיירים ואווירה מקסימה. ירדנו לים לטבול אצבעות, חשבנו שרק נוריד נעליים ונישאר יבשים, אך לפתע התחילה גאות, הים שטף את כולנו וגל כנראה הרס לי את המצלמה... נקווה שנצליח לתקן את זה. המשכנו לכיכר סלאיה המדהימה ומשם לעיר העתיקה הגדושה בתיירים. חששנו מאווירה עוינת אך התבדינו לחלוטין.
נזכרתי שיש מסעדה כשרה באזור. בדרך עברנו בכיכר מסנה וראינו הופעה מזדמנת. משם למלון נגרסקו ולמסעדה ברחוב אנדריולי 13 – שלהפתעתנו הייתה פתוחה (22:15). באנו מורעבים ואכלנו מכל הבא ליד (מחירים סבירים לחלוטין ואווירה נעימה). ב-23:30 יצאנו, המתנו לקו האוטובוס שהיה אמור לנסוע לאורך החוף ולהוריד אותנו. שאלנו את הנהג ואת הנוסעים על נובוטל סויטס (להבדיל מנובוטל ארנה). כולם גמגמו ולבסוף אמרו לנו לרדת במקום לא נכון. ידענו שאנחנו באזור, אבל היה מאוחר מאוד – אחרי 12. לאחר כמה ניסיונות הלכנו מכאן לפה ומפה לשם, לא הגענו לשום מקום, הילדים היו צריכים דחוף לשירותים, נכנסנו לשדה התעופה לשירותים, ומשם לקחנו מונית – שתי דקות (ו-15 יורו)... הלכנו לישון באזור שתיים. התעוררנו ביום ו' ב-4:30 להסעה ב-5 ומשם לטיסה הנעימה לארץ. תם ונשלם.
