הנה אני מתחילה...

אז אני נוסעת להודו עוד כמה שעות.לראשונה בחיי אני מתרגשת מאד לפני הנסיעה. ולא משום שאיני מורגלת בנסיעות. אדרבא, אני טיילת מדופלמת. הייתי בפריז וגם ברומא, ראיתי חלק מפלאי תבל, והגעתי אפילו לסין ולקובה ולפינלנד.

אבל הפעם אני יוצאת מבלי לדעת לאן ולמה אחזור. עזבתי את העבודה. את הדירה. את כל המסגרות הנוחות והמוכרות שעצבתי לי ועמלתי על כינונן בשנים האחרונות - והחלטתי לנסוע לחצי שנה.

וזה מה שהרעיד את לבי כשהלכתי לכיוון הבית בקדחת הסידורים האחרונים.

חצי שנה.

אף פעם לא נסעתי לחצי שנה.

התחלתי לגלגל בראשי את כל מה שיכול לקרות בחצי שנה. הישראלי שוקל בנפשו מחשבות הזויות: בכלל תהיה לי מדינה לחזור אליה? הרי אני נוסעת כשהדיבור הוא לא אם, אלא מתי נתקוף באיראן... ולצערי לא כל כך מופרך לחשוב שאולי בזמן שאעדר תפרוץ מלחמה גרעינית ויתעופפו כאן טילים... זה פשוט מופרך שהמחשבה הזאת היא מחשבה לגיטימית ולא מופרכת מצדי...

דברים משתנים מהר, ונדמה לי שבארץ אף מהר יותר מבמקומות אחרים.

אני חושבת איך רק לפני שבועיים ירדתי למטה והנה - פוף! החנות הקטנה והחמודה עם המוכרת הישישה והחמודה שעמדה שם לפחות 30 שנה,מאז שאני זוכרת את עצמי, שהיתה שם נצח, חקוקה בנוף כמו יסודות הבניינים ומכרה בליל של תיקים, צלחות, כלים, שלים וכד' - החנות והזקנה נעלמו בין לילה, עקבותיהן נמחו, בן רגע הופשטו זכרונות מהקירות כמו שמקלפים טאפטים, ועכשיו ניצבת שם חנות אחרת, חדשה. מה קרה לישישה? מה עוד ישתנה עד שאחזור?

העיר הזו אינה נאמנה לנאמניה. הדירות הפכו גושים, חלקות - ומה שאינו מניב, יוחלף.

כשאחזור, ציפי, השכנה המקסימה שלי, כבר לא תהיה השכנה שלי. היא עוברת לעיר אחרת. והחברה הטובה שלי, שגרה רחוב לידי, גם כן כבר לא תהיה שם. כל כך הרבה השתנה כבר השנה... ועוד כל כך הרבה יכול לקרות.

אני חושבת על ר' הקשישה שאצלה אני מתנדבת כבר למעלה משלוש שנים. חושבת על בריאותה הרופפת בשילוב גילה המתקדם, ומה זה אומר מבחינת הסיכוי שלי לראות אותה שוב, ונעצבת מאד.

אבל גרוני נחנק לגמרי כשאני חושבת על המשפחה שלי, וביתר דיוק על הורי. ישנו גיל שאדם מתחיל להשתמש בביטוי "הם לא נעשים צעירים מיום ליום", והמשפט הזה, האבא והאמא של האנדרסטייטמנטס,מקפל בתוכו את כל הפחדים, החרדות והעצב המשתק שבן אנוש נושא איתו כשהוא חושב על הוריו ועל איך ש... "הם לא נעשים צעירים מיום ליום".חצי שנה. ה-כ-ל יכול לקרות ואני אהיה רחוקה. אם חס וחלילה יקרה אסון...? ואני לא אהיה...? אני משתדלת לגרש את המחשבות האלה מראשי, אבל כמו ציפורים עקשות, הן רק עוברות לענף אחר בתודעתי, ולא פורחות לגמרי מגופי.

ואחותי? רק עכשיו היא חזרה ארצה אחרי 7 שנים בחו"ל. אני רוצה להיות איתה. אני רוצה לבלות עם האחיינים שלי, שמבחינתם מגיעים לארץ חדשה... אשמה מציפה אותי.

אני חושבת על העבודה שלי (לשעבר). על הצעות העבודה שדחיתי (בלב כבד).על העציצים שטפחתי באהבה במרפסת.אני חושבת על חצי שנה בלי אמבטיה, בלי לשבת על אסלה, בלי להתקלח יחפה,ובאותה נשימה - בלי לראות, לחבק ולנשק את האהובים עלי.

אני חושבת על אלף ואחד דברים. זו הרי אני וזו הרי מדינת ישראל - מה שאומר שהרבה יכול לקרות ולהתהפך.אבל אחרי כל המחשבות אני חוזרת כרגיל לחשוב רק על המשפחה שלי, ונושאת בלבי תפילה:

"אלוהים, בבקשה תשמור עליהם, על כולם, על אבא שלא יעבוד קשה מדי, על אמא, שיהיו בריאים, תשמור על גילה ועל הילדים בבוליביה הרחוקה, על עלמה והילדים בישראל, שמור על הגיסים שלי, על אהובי, על היקרים לי. שירגישו טוב ושלא יאונה להם כל רע.לפחות עד שאחזור (וכמובן שגם אחרי)". אני בוכה קצת מרב כוונה ובשל החששות שטמונים בבקשותי, ומרגישה קצת יותר טוב.

יאללה חגית! אני אומרת לעצמי, סעי בטוב, הכל יהיה בסדר,הודו מחכה לך. יהיה מדהים.

אני מחייכת לעצמי, ובלב קצת יותר קל, מחנה את האוטו בנתב"ג.