יצאנו בסוף מאי לטיול זוגי קצר בצפון איטליה, והינה בפניכם כמה רשמים ,מעט טיפים ובעיקר תאווה לעיניים.
Bergamo
בילינו כמה שעות ביקור בעיר , שכמו כל עיר מסוגה המכבדת את עצמה מתחלקת לעיר חדשה תחתית ועיר עתיקה החולשת על הגבעה שמעל.
אנחנו חנינו ב Piazza della Libertà בעיר התחתית (€ 2.20 לשעה) וקנינו כרטיס יומי (€ 3.50 ) למערך התחבורה בעיר, לרבות הרכבל שהעלה אותנו תוך דקות ל Città Alta. העיר העתיקה קומפקטית למדי- סמטאות צרות מרוצפות אבן, חנויות בוטיק יקרות, מעדניות עם חלונות ראווה גדושות בכל טוב .
בכיכר המרכזית ניצבים זה לצד זה שלושה מבנים: Cappella Colleoni , Basilica di Santa Maria Maggiore וה Duomo שדומה שמתחרים בניהם מי יכול לדחוס הכי הרבה פיליגרן, ציפוי זהב, קופידונים, פרסקואים, עמודי שיש מפותלים ומלאכים בכל שטח קיר או תקרה נתון. מי אמר שמצועצע זו מילת גנאי?
תסתכלו בגלריית תמונות זו ותקבלו מושג.
מהעיר העתיקה רכבל נוסף עולה למרפסת תצפית עם נוף על העיר העתיקה, ממנה אפשר להמשיך כמה דקות לפארק קטן שבמרכזה שרידי מבצר.
בסך הכל העיר היא בעיני חביבה לשיטוט חסר תכלית של כמה שעות, אבל לא "אתר חובה" (מושג שאני בכל מקרה לא אוהבת) או יעד שהייתי עושה מאמץ מיוחד להגיע אליה, אם היא לא על הדרך.
Bellagio
העירה יושבת בחיבור בין שתי ה"רגליים" של אגם קומו שמזכיר בצורתו איש הולך ומכונה The Pearl of the Lake - אם מפאת יופיה ואם בשל מיקומה האסטרטגי !
טיילת יפה לאורך האגם, בתי מקפה המאוכלסים בעיקר פנסיונרים בריטים, , משום מה, מעגני סירות, חנויות יוקרה למוצרי משי ומהטיילת כמה סמטאות צרות העולות בחדות לרחוב קניות שניה, קצת יותר עממי.
גם כאן נעים להסתובב, אבל העיריה קטנה למדי ואם לא מתכוונים לבקר בגנים של אחת הוילות שבקרבתה (ואנחנו שומרים זאת להמשך היום) ממצים אותה- כך אנחנו לפחות- די מהר.
על תחבורה והחניה
מציאת חניה בעירות שסביב האגמים והבנת הכללים לתשלום היא לא תמיד משימה פשוטה.
הרכב השכור שלנו אכן בא מצויד בdisco orario המאפשר חניה באזורים הסמונים לבן המוגבלים בזמן , אבל בבלג'יו לא היה לו כלל שימוש שכן חנינו בחניון בתשלום (מסומן בקוים כחולים) בכניסה לעירה.
בתום הטיול הרגלי בעירה חזרנו לרכב ונסענו איתו בערך 50 מטר קדימה לחניון הקטן שליד מעגן המערבורות, שם ממתינים לעלות על מערבורת הרכבים החוצה את האגם – סיפור של חמש-עשר דקות וכ 15 אירו לשנינו + הרכב.
שאר לוחות הזמנים לאגם כומו כאן. וכמובן שישנם גם פרטים לגבי האגמים מג'יורה וגרדה באתר.
Villa Carlotta
אנחנו יורדים מן המערבורת ברציף ב Cadanabbia שנמצא ממש ליד הוילה.
הגנים משתרעים לשני צדדיו של הוילה על כמה מפלסים- כתמים של צבע, הרבה ירוק ומעל הכל הנוכחות של אגם קומו הנצפה מבצבץ כל פעם מחדש מבין העצים והשיחים.
בתוך הוילה עצמה יש תצוגה קבועה של פסלים, רהיטים מהודרים, תמונות וכו'- לא משהו שלא ראיתם כבר בהרבה בתים מפוארים כמותו – וכן תערוכות מתחלפות. אנחנו עושים סיבוב קצר בתצוגה, אבל כשבחוץ שמש נעימה, ריח פרחים משחרר וקול בלתי פוסק של ציפורים, ממש לא מתחשק להתעכב על פנים הוילה דווקא.
Lenno
לנו לילה אחד בעיריה לנו שעל הגדה המערבית של אגם קומו. המלון היה פשוט מדי ולא כך כך מומלץ, אך הנוף של האגם שנשקף מחלון החדר היה מדהים. כיף לקום בבוקר למראות שכאלה- ובעצם למה לקום בכלל כאשר אפשר לרבוץ במיטה ולהינות מן הגלויה הממסוגרת שמול העינים?
נכון שיש הרבה מלונות לאורך האגם שמציעים חדרים עם נוף משגע אליו, אלא שברובם ה Via Statale – הכביש הראשי החובק את שפת האגם גם עובר שתי מטר מתחת לאותו לחדר – פרט שכמובן לא תראו בתמונות הנבחרות בבוקינג!
היתרון בעיריה לנו הוא שהכביש הראשי עבור קצת מעל הלב הישן של העיריה: כיכר עתיקה עם כניסיה (כמובן), גלידריה טובה, טיילת קצרה שמצידו האחד האגם ומצידו השני וילות נאות מוקפות גינות פורחות.
Sighignola: Balcone d'Italia
נסענו מאגם קומו לאגם לוגנו דרך ה Val d'Intelvi כדי לעשות תצפית מה Sighignola – המרפסת של איטליה, המתנשא לגובה כ 1300 מטר, ממנה רואים את אגם לוגנו, העיר עצמה וכן את הר סלבטורה ה"מתגמד" לעומתה עם 900 מטר בלבד.
ביום ביקורינו הראות לא היתה טובה ולכן לא הצלחנו לראות את האגם במלוא תפארתו ובטח לא את פסגות הההרים הרחוקים והמושלגים, אבל המראות עדיין מרשימים.
הכננת המחלידה שבתמונה היא שריד מפרויקט שאפתנית לחבר את המובלעת האיטלקית Campione שלמרגלות ההר עם המרפסת דרך רכבל, אלא שב 1975 החברה שנסיתה להרים את הפרויקט פשטה את הרגל, וכך גם ב 1990 חברה נוספת שנכנסה בנעליה. משך שנים כל מה שנותר מן התכנית היתה תחנת רכבל עליונה בשטח המרפסת- מפגע סביבתי שכיער את הנוף וזכה לשם הלא מחמיא
Eco-monster, עד שב 2011 בשיתוף פעולה בין הרשויות באיטליה ושוויץ היא נהרסה, מלבד הככנת שהושארה למזכרת.
אפשר לקרוא עוד עליו כאן (תכניסו את הכתובת לתרגום גוגל).
התקוות שנלווה לפינוי כי האזור יזכה לפריחה תיירותית לא התממשו, המרפסת עדיין לא מטופחת כמו בהדמיה שבקישור וביום ביקורינו היא היתה שוממת (חוץ מרוכב אופניים אחד, אמיץ או משוגע , תלוי איך מסתכלים על זה), אלב יש הרבה יופי בשקט ובשלווה במקום, אז אולי טוב שכך.
איך מגיעים? שמים ב GPS את הכתובת Via Sighignola בכפר Lanzo d'Intelvi ואז בסוף הכפר נוסעים בכביש הצר (אך עביר לרכב) העולה ועולה דרך היער ולא נראה ששיגיע אי פעם לשום מקום אבל יוצא בסוף ליד שלט קטן Balcone d'Italia"" "
Gandria וה- Olive Tree Trail
מהמרפסת אנחנו יורדים לכיוון אגם לוגנו, עבורים את פורלצה והופ אנחנו בשוויץ. המשמעות המיידית היא שכאשר אנחנו עוצרים במגרש החניה שמעל הכפר גנדריה על מנת לעשות את שביל הזיתים שגיל כל כך המליץ עליו, צריך להזין את מכונת התשלום בפרנקים שוויצרים.(פרנק לשעה) -תציידו מראש.
תחילה השביל יורד דרך הכפר העתיק גנדריה ואז ממשיך לאורך הגדה של האגם, לפעמים מעליו ולפעמים קרוב למפלס המים והוא אכן מקסים ומשובב נפש וקל להליכה. לאורך השביל פזורים שלטי הסבר חינוכים על גידול זיתים, תהליך הפקת שמן זית וכו' שלא ממש התעמקנו בתכנם, אבל אודת להם אני יכולה לספר לכם שהגענו בערך עד לנקודה 14 במפה (45 דקות בעצלתיים) לפני שזחרנו על עקבותינו כדי לחזור למגרש החניה, עם עצירה מענגת לפיקניק ליד האגם לקול שכשוך המים.
בחזרה לפינת התחבורה
הכביש המהיר העובר ליד לוגנו הוא היחיד ב"טיול אגמים" מצוי שבו אתם עלולים בטעות לעלות על כביש אגרה שוויצרי המחייב קניית מדבקה לאוטו (או לשלם קנס גבוה אם אתם נתפסים בלי). מאחר והמדבקה עולה 40 פרנק וממש לא משתלמת למי שנכנס רק לפינה של שוויץ ליום- יומיים, וכיוון שמימלא יש כבישים חינמיים מקבילים לאוטוסטרדה , רצוי להכיר ולתכנן את תוואי הנסיעה מראש
Ascona
העברנו לילה אחד במלון Luna Garni באסקונה. המלון ממקום מצויין- כחמש דקות הליכה מן העיר העתיקה של אסקונה, ומציע חניה חינם לאורחיו בצמוד למלון.
אנחנו לקחנו חדר בצד הצפוני של המלון- קטן (מאוד) אבל נוח ופונקציונלי ועם פוחים וכרים סופר מפנקים ונוחים. אין מיזוג בחדר ואם ישנים עם חלון פתוח עלול להיות רעש מן הכביש. מי שרגיש, עדיף לו לקחת חדר (גדול ויקר יותר) בצד הדרומי השקט יותר.
הצוות הרב-שפתי אדיב ונכון לעזור וארוחת הבוקר עשירה ומגוונת: מבחר גבינות ונקניקים, פירות, ריבות, לחמים,דברי מאפה, דגני בוקר, יוגרטים ובשוויץ כמו בשוויץ- כל פריט מסומן בפתק (שלא נטעה לחשוב- חלילה - שהברי הוא בעצם קממבר, או ההיפך
). מחיר הלינה כמובן הרבה פחות קומפקטי מהחדר – 155 CHF ללילה.
אסקונה העתיקה נראתה לי קצת כסובלת מפיצול אישיות. כאשר נכנסים בשערי העיר העתיקה, מצד אחד ישנם בתים קטנים ורחובות קטנים והתחושה של כפר ובצד שני בתים צבעונים המאכליסים בקומת הקרקע בוטיקים יוקרתיים ויקרים, כל כך יקרים שכמובן שום תג מחיר וולגארי אינו "משחיט" את מראה חלון הראווה!
גם בטיילת שלאורך האגם, הקהל ברובו מבוגר, והאווירה מהוגנת ומיושבת ובכלל העיריה מרגישה קצת חסרת חיים.
Grotto Baldoria
אכלנו ארוחת ערב בגרוטו בלדוריה. מדובר במסעדה עממית שהישיבה בה בחוץ תחת גפן ליד שולחנות עץ ארוכים, כך שלידכם יושבים אנשים זרים . אין מנות לבחירה אלא תפריט קבוע המוגש לכולם, אוכל כפרי, לא מתוחכם, אבל טעים ובכמויות! . תחילה מגשים עליהם מבחר נקניקים המועברים משולחן לשולחם כשכל אחד חותך לעצמו כמה פרוסות שהוא רוצה, מנת סלט, קרפצ'יו, פסטה, בקר עם פולנטה, פלטת גבינות ועוגה- המלצרים היעילים יוצאים עם מנה אחרי מנה, מתמרנים בין השולחנות, פונים לסועדים בארבע שפות שונות לפחות.
המחיר הבסיסי לא יקר- כ 20 פרנק, כשאת הכסף עושים בעלי המקום כנראה מן השתיה,שבתשלום נפרד, שככל שהיא זורמת (והיא בהחלט זורמת) והבקבוקים הריקים נערמים על השולחנות (לא מפנים כי לפי ספירת הבקבוקים בסוף הערב יודעים כמה לחייב כל לקוח) האווירה במקום נעשית יותר ויותר עליזה.
התשלום במזומן בלבד (אנחנו שילמנו באירו)
חוויה שונה, מפתיעה למדי ובהחלט מומלצת. רצוי להגיע קרוב לפתיחה בשעה 19.00 כי המקום מתמלא במהירה.
בתום הסעודה טיילנו שוב לאורך הטיילת ליד האגם- בנסיון נואש לעזור לכמויות האוכל הבלתי הגיוניות שהעמסנו על קיבתינו להתעכל. הטיילת מוארת ויפה, יותר מאשר ביום אפילו, אבל שוב שקטה מאוד, לפחות בסוף מאי.
עמק Verzasca
זהו עמק צר המסתרע צפונה מלוקרנו שנחל בעל גוון ירוק עז בלתי יאמן זורם לאורכו. יום של טבע נפלא והנאה צרופה.
כחצי שעת נסיעה מאסקונה ואנחנו עוצרים ליד סכר ורסצקה (שבשעת בוקר נטולת קופצי ב'נגי) כדי לקנות במרכז המבקרים את כרטיס החניה היומי (10 פרנק) המקנה אפשרות לחנות ללא הגבלה בכל החניונים המסומנים בירוק לאורך העמק, מלבד שני המגרשים הכי קרובים לסמל העמק –Ponte dei Salti ה"גשר הרומי" ב Lavertezzo שעל אף שמו נבנה במקור רק במאה ה 17 ושופץ ב 1960 .
החניונים " הכחולים" בסמוך לגשר הם בתשלום נפרד לפי זמן- פחות משתלם לדעתי.
אנחו חנינו בחניון ירוק קצת צפונה מהגשר וחזרנו אליו (חמש דקות ברגל) כדי לצלם ולטייל קצת לאורך הנהר, אבל בקטע הזה השביל עובר בתוך העיר ולא ממש ליד המים .
לכן, לאחר זמן מה המשכנו בדרכינו ועצרנו שוב בחניון Piee . כאן הקניון פחות צר ולכן המים פחות גואשים ודרמטיים, וגם צבעם יותר בהיר, אבל מאידך השביל עובר ממש בסמוך למים ונהינו מאוד מההליכה.
כשלושים קילומטר מלוקרנו/אסקונה האמידים ואנחנו בעולם אחר. כיום רוב תושבי העמק מתפרנסים מתיירות, אבל בעבר התפרנסו בקושי מגידול עדרי כבשים ועזים בעמק הצר. גם בתי האבן הפשוטים, אחדים מקושטים בתמונות קדושים – עדות לאמונה הקטולית ההדוקה של התושבים- מספרים סיפור של חיים ספגניים במקום מבודד.
בסוף הכביש מגיע לכפר Sonogno היושב במקום מאוד דרמטי מתחת להרים מושלגים. הכבר עצמו – על שפע חנויות המזכרות והגלריות – הרגיש לנו קצת מצועצע ומצוחצח מדי לעומת הכפרים הפחות תיירותיים בדרך.
בסך הכל טיילנו להנאתינו כמה שעות טובות בעמק עם עצירות וירידה למים בנקודות חן שונות , ובסיום הטיול המשכינו למקום הלינה הבאה בסטרסה שלגדות אגם מג'יורה - נסיעה ארוכה מן הצפוי בשל עבודות בכיש בין קנרו ריביירה לקנוביו. ניתן לטייל בעמק ורסצקה כטיול יום מהעירות האיטלקיות שבמרכז אגם מג'יורה ורבים עושים זאת, אבל צריך לקחת בחשבון שעתיים נסיעה לכל כיוון אם לא יותר כשיש עומס בכביש.
Stresa
בניגוד למקומות שביקרנו בהם עד כה בטיול, מצאנו את סטרסה בסוף מאי/תחילת יוני הומה אדם בכל שעות היום והלילה. נכון, זוהי עיריה תיירותית מאוד, אבל עם זאת שוקקת חיים- מקום מצויין ל people watching – ואהבנו אותה מאוד.
בעצם אפשר להגיד שיש שלוש סטרסות שונות- לאורך האגם הטיילת המטופחת והירוקה עם מזרקה יפה ומעבר השני של הכביש מלונות הענק המהודרים-מגלומניים, המזכירים בצורתם עוגת חתונה רב שכבתית, שנבנו בתחילת המאה ה20 כשסטרסה הפכה לעירית נופש אופנתית עבור עשירי אירופה.
מאחורי הטיילת מסתתרת העיר העתיקה: סמטאות קטנות מלאות חנויות למזכרות, תיקם וצעיפים, גלידריות מצוינות, מעדניות, מסעדות ובתי קפה ובמרכזה פיאצה קדורנה הסימפטית עם עצי הדולב העתיקים שלה.
ואחרון- הרחובות הנאות והמפותלות העולות על ההרים שאחרוי העיר ולצידן וילות רחבות ידיים (המחולקות כיום כנראה לדירות אחדות) המוקפות חומות שמאחוריהן גינות פורחות.
ושוב בפינת החניה
החניה בסטרסה הפופולרית היא משימה אתגרית, אפילו במאי (ואני מתארת לעצמי שעוד יותר בקיץ).
יש כמה חניונים בתשלום, אבל אנחנו הצלחנו – לאחר מאמצים- למצוא קטע כביש שבו החניה היא חופשית בכל שעות היום. איפה?
כאשר נוסעים לאורך האגם מצפון לדרום, לאחר שעוברים את רציף מערבורות (פיאצה מרקוני) בסוף יש בצד ימין מן גומחה בקיר שבתוכה כמה משאבות דלק. מעבר לה מתחיל קטע כביש החותום בקיר גבוה שעליו שיחים מתפסים שלאורכו החניה בחינם בכל שעות היום. מכאן זה עניין של חמש דקות הליכה לפיאצה קדורנה.
The Borromean Isles
עד כה נהינו ממזג אוויר שמשי וחמים למדי ורק במחצית השניה של היום בעמק ורסזקה השמים התעננו ואימו לפרקים להוריד עלינו גשם, אבל בסוף האיום לא התממש.
אלא שהבוקר, אנו קמים, ולא סתם גשם אלא גשם זלפות שנראה שהולך לשבש לנו את התכנית להפליג היום לאיים הבורומאים.
אנחנו מתמהמהים עם ארוחת בוקר,מתארגנים לעט בתקווה שהגשם יפסק, ואכן הוא נחלש, אבל עדיין פיאצה קדורנה עזובה וריקה מהאדם, מלאה שלוליות והעצים שבימים חמים מצילים מן השמש מטפטפים עלינו, בנוסף לזרזוף מן השמיים.
אנחנו מחליטים להפליג בכל זאת וניגשים למשרד הכרטיסים Tomassucci שממול רציף הספינות.
מצויידים בכרטיס Super Saver אנחנו עולים על ספינה ל Isola Bella וכעבור כעשר דקות הפלגה על אגם אפור למדי יורדים ליד מקבץ החנויות שליד הכניסה לכפר ועולים דרך הסמטאות הצרות (משימה לא לגמרי פשוטה עם מטריה פתוחה שעלולה בכל רגע לדקור מישהו
).
בטומסוצ'י קנינו כבר גם כרטיס כניסה משולב לשני האיים וטוב שכך- גם במזג האוויר לא ידודותי האי כבר מלא בתיירים – לרבות הרבה קבוצות מודרכות בשלל שפות- ויש תור ליד הקופות.
פנים הארמון על שלל החדרים, הרהיטים והגובלנים מפואר מאוד, על גבול ההגזמה, אבל שוב לא משהו שלא ראינו במבנים דומים במקומות אחרים, אם כי הנוכחות של אגם מגיורה הנצפה מכל החלונות הגדולים מעניקה לחללים תחושה יותר אוורירית ופחות סגורה מאשר בארמונות בארצות צפון אירופה.
שני פריטים יחודיים מעניינים יש לו לארמון- האחת תצוגת בובות המריונטות המושקעות והמַבעִיות למדי והשניה- מערכת חדרי הgrotto המאותרים בצדפים היוצרים דוגמאות שונות , שנועדו לאפשר למשפחת בורומיאו להצתנן בימי הקיץ הלוהטים.
בתום הסיור בארמון אנחנו יוצאים החוצה כדי לגלות שהגשם נפסק. יחד עם גדודי התיירים האחרים אנחנו ניצבים בפני מבנה טרסות הבארוק הענק שהוא כבר לא על גבול ההגזמה אם כי לגמרי , over the top , מנסים לטפוס בעין המצלמה את אחד מהטווסים הלבנים – סמל האי- במלוא תפארתו, והכל על רקע שמיים אפורים כפלדה.
בהתחלה אני עוד מתבאסת מן הסגריריות הזו ומן העננים הפוגעים בראות, אבל מצד שני הריח המתוק והטרי של האדמה אחרי הגשם מרענן ויש יופי מיוחד בעלי כותרת המאותרים בטיפות מים מנצנצות.
בשעת צהרים יש מעין "סיאסטה" בלוח הזמנים של הספינות והכדי להפליג לאיזולה מדרה אנו נצטרך להמתין שעה. לכן ואף שהוא לא היה בתכנית שלנו, אנו מנצלים את הזמן לביקור קצרצר באי הדגים או בשמו המלא Isola Superiore dei Pescatori אליו דווקא יש ספינות, אך לא כל כך מתרשמים: בשעת צהרים האי מלא בתייירים הגודשים את חנויות המזכרות המאכלסות את הרחוב הראשי וכן את המסעדות, עד שקשה לזוז ובתנאים אלה אנו לא מוצאים בו חן מיוחד. כנראה שבערב כשהוא ריק יותר זה אחרת..…
מבט על אי הדייגים בלילה
מאי הדייגים אנו מפליגים כעשרים דקות לאיזולה מדרה, הרחוק והגדול משלשות האיים. איזו פנינה!
לאחר ההמולה של איזולה בלה האי שלו ושקט הרבה יותר עם מעוט תיירים, הגנים רחבי ידיים ומטופחים להפליא והטווסים כאן מורגלים כנראה בנוכחות בני האדם ועושים פוזות למצלמה ברצון!
אם עוד היו לי במקור תכניות להעלות על הר מוטרונה בהמשך היום, הם נגנזו, גם כי חזרנו מאוחר מן הצפוי מן האאים בגלל שיבושים בלוח השמנים של הספינות, אבל בעיקר בגלל שהגשם אמנם לא התחדש אבל עננים סמיכים ונמוכים עדיין כיסו את ההרים מסביב והיה ברור שלא נראה כלום מנקודת התצפית. צריך לקחת זאת בחשבון, ולנצל יום בהיר לצורך העליה להר.
תחת זאת הקדשנו את שארית אחר הצהרים למה שכולם עושים בסטרסה- סיבוב בין החנויות וישיבה על ספסל בכיכר לצורך חיסול ממוקד ומהנה של גביע גלידה גדולה שנרכשה רגע קודם מאחת הגלידריות הרבות והמצויינות בעיר.
ובאותו עניין: לאחר מחקר מעמיק (מה לא עושים למען הגולשים בבית
?) אנחנו קובעים כי גלידריה L'angelo del Gelato עם שני סניפים בסטרסה (Piazza Cardona & Via Mazzini) ואחד בבבנו (Via XXV Aprile) מוצלחת ביותר.
רק להיזכר בגלידת הטרמיסו עם חתיכות העוגה ספוגות האלכוהול בתוכה
…
Macugnaga
התלבטנו מה לעשות ביום שנותר – מעונן גם הוא עם טפטוף מדי פעם- ובסוף עשינו עוד גיחה להרים, לכפר מקוגנגה.
שוב הנסיעה (הארוכה) פנימה לתוך ההרים מביאה אותנו לעולם אחר מן עיריות התיירות שלאורך חופי האגם: כפרים שוממים ועניים למראה. לאורך הדרך נצפה לסירוגין נהר בעל גוון ירקרק-חלב –ביחוד בדרך חזרה כשהנסיעה בירידה. יפה אבל פחות דרמטי מהירוק העז של עמק ורסצקה.
הכפר מקוגנגה עצמו מסתרע על שטח נרחב ומהווה שילוב של בניני עץ עתיקים של בני הולזר הגרמנים שהתיישבו במקום עם בניני chalet מודרניים, אופינים לעירות סקי.
בכפר שני רכבלים המובילים לפסגות ההרים מסביב: רכבל סגור המתחיל במרכז הכפר והעולה ל Monte Moro ורכבל כסאות בסוף הכפר המוביל ל Belvedere , אלא שאנחנו מתבסרים מפי הגברת בלשכת התיירות (בהעדר צער מופגן) ששניהם סגורים לעת לצורך תחזוקה. גם ככה, בתנאי מזג האוויר המעוננים, לא בטוח שהיינו מצליחים לראות הרבה למעלה. תחת זאת אנו מסתובבים בכפר, מתרשמים מן הבנינים עם מרפסות העץ שופעי הפרחים והכניסיה העתיקה, אבל המסקנה המתבקשת - אם לבקר בכפר, אז ביום של ראות טובה ולאחר שמווידם בזמן אמת שהרכבלים פועלים.
Villa Taranto
הגנים יפים כמובן, אבל הצירוף של מן "מנת יתר" של גנים עם מזג אוויר שהפך אחר הצהרים ללח ומעיק למדי גרם לכך שפחות התרשמנו מהם מאשר הגנים הקודמים.
הגנים תוכננו ע"י הסקוטי Neil McEacharn Captain (מעניין איך האיטלקים הסתדרו עם היגוי השם
) שקנה שטח והקים בהם גינה פורמלית בשנות השלושים של המאה הקודמת. ואכן, כמיטב המסורת של הגינות הב ריטיות הקלאסיות, הדגש בגנים הוא על עיצוב ואדריכלות הנוף: ויסטות רחבות, טרסות מדורגות, מזרקות במקומות אסטרגיים, אבל בתחילת יוני לפחות לא היה בהן הרבה צבע (באפריל/תחילת מאי כשהצבעוניות והאזליאות פורחות המראות כנראה יותר חיות). בניגוד לגנים האחרים גני ויוה טרנטו גם "מפנים את הגב" לאגם בנקודות המפגש איתה ולא מנצלים את המבט אליהם, ותחת זאת רואים מסביב את בניני העיר ורבניה שבנתים צמחה לעיר תעשיתית בחלקה.
שלא תבינו לא נכון. שני היעדים של היום האחרון היו ראוים לביקור וממש לא "סבלנו" בהם. ובכל זאת, הם קצת החווירו לעומת כל היופי של הימים שלפני כן . בכל מקרה לא נורא- בסך הכל היה לנו מטיול נהדר מלא צבע וטעם ונופים משעגים.
