תמיד רציתי להגיע למונטנגרו. מאז הפעם הראשונה ששמעתי חוויות מטיול בארץ זו, היה ברור לי שאני צריך להגיע גם אליה. מאחר ויש חלומות שצריך להגשים, מצאנו את עצמנו מזמינים יום אחד זוג כרטיסי טיסה עם ישראייר לטיבאט שבמונטנגרו. לשמחתנו זוג חברים הצטרף אלינו בהמשך. ההכנות לטיול כללו כרגיל קריאה של כתבות ובלוגים באתר זה וברחבי האינטרנט, ושמירת נקודות העניין על מפת גוגל. לאט לאט נבנה המסלול עם חלופות שונות ואפשרויות הרחבה לכל אחד מהימים. הוזהרנו כי במועד המתוכנן – לקראת סוף יוני המדינה כבר די מלאה בתיירים ולכן דאגנו להזמין מראש את מקומות הלינה. הזמנה כזו מקבעת את המסלול ומונעת גמישות, אבל חששנו מהעומס. עד כמה שהצלחתי להבין מחלק מהמארחים שלנו, ביולי ואוגוסט מומלץ מאד להזמין מקומות מראש אבל לפני ואחרי ניתן להסתדר גם ללא הזמנה כזו. מקומות הלינה שהוזמנו (דרך booking) היו דירות במחירים שנעו בין 38 (זאבליאק) ל-90 (בודווה) יורו ללילה עבור ארבעתנו. הטיול שלנו היה 5 ימים נטו, אבל את המסלול הזה אפשר וכדאי להאריך במספר ימים נוספים.
יום 1
נחתנו בטיבאט בשעה 8:30 בבוקר, לתוך “גל חום באירופה” שהיכה בנו כבר מהרגע שיצאנו מדלת המטוס. אספנו את הרכב מ”הרץ” ויצאנו לדרכנו משדה התעופה צפונה לעבר המעבורת החוצה את המיצר שמפריד בין חלקו החיצוני לחלקו הפנימי של מפרץ קוטור. התכנית למצוא איזה חוף נחמד ומוצל ולנוח בו מהלילה ללא השינה שעברנו מתבררת כלא מעשית במזג האויר החם ואנחנו פשוט זורמים עם הכביש.
הנוף מרהיב. למעשה אין רגע אחד במהלך הטיול שבו הנוף אינו מרהיב, מדהים, וכל שאר הסופרלטיבים האפשריים. ללא ספק ארץ יפה.
העיר העתיקה של קוטור שוקקת חיים בלילה. הסמטאות מלאות בבתי קפה, מסעדות וחנויות אמנות ומזכרות.
יום 2
היום הזה הוא יום של נסיעה ארוכה. אנחנו נוסעים אל עבר אגם פיבה והדרך כמובן יפה. הנהר שנסכר בקצהו ויצר אגם מוארך בתחתית קניון, מרהיב ויפה כמובן. כאשר מתקרבים לאגם יש נקודת תצפית ממנה ניתן לראות אותו לראשונה, עם הדוכן המתבקש למכירת דבש, ריבה, ראקיה וכד'. בהמשך הכביש יורד אל עבר הכפר Pluzine וממשיך בגשר החוצה את האגם. מיד אחרי הגשר הכביש מתפצל וישנה פניה ימינה, דרך מנהרה, העולה אל הכביש הנופי של הפארק הלאומי דורמיטור. אנחנו המשכנו לאורך האגם ונסענו עד לסכר שבקצהו. הדרך עוברת במספר רב של מנהרות חצובות בסלע, שבהן החציבה הושארה ללא על תמיכה בבטון או חיפוי כלשהו. הגענו לסכר והופתענו מגובהו הרב. כשנוסעים לאורך האגם לא רואים כמה הוא עמוק, והמבט הראשון לעברו השני של הסכר עוצר נשימה. גובה הסכר (ע”פ ויקיפדיה) הוא 220 מ', מאד מרשים. לאחר הביקור בסכר חזרנו לPluzine וישבנו לשתות קפה בבית קפה / מסעדה על שפת האגם סמוך לחוף הרחצה שבמקום. בזמן שנהננו מהמנוחה והקפה, בני משפחה מקומית הדגימו לנו איך אוספים את החציר לאלומה מסורתית באמצעות קלשוני עץ.
המשכנו בדרכנו והתחלנו לטפס את עבר פארק דורמיטור. בתחילת הדרך יש תצפיות מרהיבות אל האגם, ועם הטיפוס בכביש הצר והמפותל מתגלים נופי הרים שהולכים ונהיים יפים ככל שמתקרבים אל ליבה של השמורה. הגבעות הירוקות מכוסות בפריחה מרהיבה. סיפרו לנו שחודש מאי היה גשום במיוחד וכנראה שנהנינו מהפריחה שבעקבות גשם זה. עדרים של פרות וסוסים ובקתות רועים מסורתיות משלימים את תמונת הנוף הפסטורלי.
לאחר סיום העליה בכביש הנופי מתחברים לכביש קצת יותר ראשי ואיתו המשכנו לעיירה Žabljak Жабљак. הכבישים ה”ראשיים” במונטנגרו בדרך כלל באיכות טובה, מסומנים ומשולטים היטב. השלטים הם בעיקר שלטי הגבלת מהירות ומאד שכיח למצוא אחריהם שוטרי תנועה עם מכמונות מהירות. העיירה ז'אבליאק חמודה, ולאחר ניווט קצר מצאנו את הדירה שלנו בבית משפחתו של ולדימיר, משפחה נחמדה ומאירת פנים. זהו מקום הלינה היחיד עליו אני ממליץ , חסרונו היחיד הוא המרחק הקצר אך מחייב נסיעה ממרכז העיר. בצומת המרכזית של העיירה מצאנו כמה דברים מועילים: הראשון היה סופרמרקט שפתוח עד לשעה 23:00, ככל הנראה כמו כל הסופרים במדינה. במגרש החניה הקטן שמול הסופר יש כמה בקתות שאחת מהן היא מרכז מידע למטיילים, שהיה עדיין פתוח סביב השעה 20:00. קיבלנו שם מידע מועיל על מסלולי הטיול בשמורה וגם קנינו מפה ב-5 יורו. על שפת האגם השחור יש אמנם מרכז מידע, אבל הוא היה סגור כשהגענו לשם, ומהבחור שגבה דמי כניסה לשמורה לא הצלחתי לחלץ מידע מועיל מלבד ההנחיה לשמור את כרטיסי הכניסה לביקורת עליה הוא חזר כמה פעמים. מעברו השני של הצומת נמצאת מסעדת Oro עליה קיבלנו המלצות, שאותן קיבלו גם כל שאר הישראלים ששהו באזור. אנחנו מצטרפים לממליצים.
יום 3
היום מוקדש לשמורת הדורמיטור. הלכנו מסביב לאגם השחור, ולאחר מכן המשכנו לאגם Zaminje שמצפון לו, וחזרנו לחניה דרך אגם Barno שהוא לא יותר מביצה שאינה מרשימה במיוחד. השמורה מדהימה ביופיה כמובן. השבילים מסומנים היטב. הסימון זהה בכל השבילים אבל בכל צומת יש שילוט ברור.
אחרי הצהריים נסענו לאגם השטן Vrazje jezero ולאגם Riblje jezero הסמוך לו, כ-15 דקות נסיעה דרומה מ- Zabljak. מעל לאגם riblje יש שורת מצבות אבן, שדה קבורה לא מאד מרשים מהמאה ה-10. הגענו לשם על סמך טיפ שקיבלנו מקבוצת ישראלים שסיפרו לנו שכל הגבעה פורחת בשלל צבעים.
יום 4
בלילה ירד גשם, והמשיך בבוקר. נסענו לכיוון קניון Tara והגשר המפורסם. מזג האויר הגשום סיפק לנו תפאורה מרהיבה לצילומים של הקניון והגשר המאד מרשימים. סביב הגשר יש שלל אפשרויות לאומגה ולראפטינג, ומתוך שלל המטיילים שהיו שם היו כאלה שהגשם לא מנע מהם לרדת באומגה.
בצומת שמדרום לגשר פנינו מזרחה והמשכנו בנסיעה לאורך הקניון המרהיב. בכל נקודת תצפית אפשרית יש דוכן אחד לפחות שמוכר תוצרת מקומית, ותותי השדה שקנינו שם היו מתוקים להפליא.
היעד שלנו הוא שמורת היער Biogradska Gora. בכביש העליה הצר אל השמורה נתקענו בין אוטובוסים עולים לאוטובוסים יורדים, ולבסוף הצלחנו לעבור אותם ולהגיע לחנייה שעל שפת האגם. שביל ההליכה מקיף את האגם. לפני שהתחלנו (ותודה לגשם שהפסיק בינתיים) את דרכנו ראינו שתי קבוצות גדולות של מטיילים שירדו מאוטובוסים וצעדו במרץ לצד שמאל של האגם. החלטנו מייד להתחיל את ההקפה מצד ימין, ולהפתעתנו לא פגשנו בדרך את הקבוצות שכנראה צעדו רק אל עבר המסעדה. השביל עצמו יפה ומעניין ויש לאורכו שלטי הסבר. מלבד האגם שהוא ליבה של השמורה ישנם שבילי הליכה נוספים באזור וניתן לארגן הקפצות בג'יפים או טיולי ג'יפים באמצעות סוכנות הנסיעות, לפחות אחת, בעיירה קולאשין Колашин הסמוכה.
לאחר הביקור בשמורה נסענו לקולאשין, שהתגלתה כעיירה חמודה ביותר. במסעדה הנמצאת במבנה טחנת הקמח הישן אכלנו דגים מצויינים. במרכז הקטן של העיירה יש חיי לילה פעילים, לפחות 5 פאבים ופיצריה מצויינת.
יום 5
יצאנו בבוקר לנסיעה של כשעה וחצי אל מפלי הניאגרה הסמוכים לפודגוריצה הבירה. הדרך הפתיעה אותנו ביופיה (המרהיב כמובן). הכביש יורד לאורכו של נהר Moraca, שהופך לקניון מרשים עם קירות סלע זקופים. המים בנהר תמיד בצבע טורקיז והדרך יורדת ויורדת. מעט אחרי מנזר moraca יש מפרץ חניה עם תצפית מרשימה לקניון.
אנחנו ממשיכים כאמור למפלי הניאגרה המקומיים Vodopad Nijagara ליד פודגוריצה. כמות המים במפלים משתנה ותלויה כנראה בעונת השנה ובכמות הגשם. ראינו תמונות של המקום עם יותר מים ממה שמצאנו אנחנו, אולי צולמו בחורף. המקום חמוד ביותר ומומלץ מאד, המים קרים וצלולים ומאד מאד יפה שם.
מהמפלים אנחנו ממשיכים בנסיעה דרומה לאגם סקדאר. הגענו אל העיירונת Virpazar Вирпазар וקודם כל נתקלנו באתגר למצוא חניה. סמוך לכניסה לעיירה יש דרך עפר שלאורכה חונים, סביר להניח שבשיא העונה יהיה שם מאד צפוף. הרחוב היחיד במקום עמוס בדוכנים של מפעילי שיט באגם, ולמעשה מייד עם הכניסה לרחוב פונים אלינו נערים שמציעים לנו את השיט. מאחר ואנחנו קוראים נאמנים של אתר למטייל אנחנו מחפשים את כריסטיניה ומוצאים את הבן שלה בדוכן המעוטר בדגל ישראל. כריסיטיניה לקחה אותנו לשיט באגם במהלכו למדנו הרבה על משפחתה של כריסטיניה, על עבודתה עם הישראלים ועל דעותיה עלינו, אבל גם על החי והצומח שבאגם. בסך הכל, האגם יפה וזוהי חוויה מומלצת.
לאחר השיט אכלנו במסעדה עליה המליצה לנו כריסטיניה שנמצאת על סירה בקצה העיירה, ונהנינו מארוחת דגים מעולה.
מהאגם המשכנו בנסיעה דרומה לעבר החוף במטרה להתקדם לעבר בודווה בה בילינו את הלילה האחרון. בדרך עצרנו בעיירת החוף הפוטוגנית Sveti Stefan Свети Стефан. ירדנו אל חוף הרחצה הצמוד לאי לטבילה של אחרי הצהריים.
משם המשכנו ל- בודווה Будва. מקום הלינה שהוזמן היה בתוך חומות העיר העתיקה והבטיח חניה חינם. גילינו שהדרך לעיר העתיקה פקוקה מאד ואין חניה באזור למעט בחניונים מאד יקרים. החניה חינם שלנו היתה בחניון שנמצא מספר דקות הליכה מחומות העיר. מצד שני, העיר העתיקה שוקקת חיים ותוססת, והסמטאות מלאות במסעדות פאבים ובתי קפה. במעגן הצמוד לחומות חונות יאכטות של האלפיון העליון, ניגוד מוזר לכפרים הצנועים שבנופים ההרריים של מונטנגרו. שמענו אזהרות שבודווה מזכירה את אילת, אבל לערב אחד היא היתה מהנה ביותר.
יום 6
הצטיידנו לארוחת בוקר בסופר ונסענו כחצי שעה לטיבאט ולשדה התעופה. ישראייר לא טרחו לעדכן שההמראה לישראל היא מטרמינל 2 וגילינו את זה בדרך הקשה. בתוך הטרמינל לאחר שעוברים את הבידוק הבטחוני “נכלאים” בהמתנה לטיסה באולם גדול שבו אין שום דבר מלבד כסאות, מים קרים ושירותים, אבל אנחנו אחרי טיול מופלא ושום דבר לא מקלקל את החוויה.
