התחלתי תפקיד חדש בעבודה לפני כחודשיים, כך שעיתות החופשה שלי הצטמצמו מעט בתקופה זו. לאור זאת, סופ”ש פורים היה הזדמנות מעולה לחופשה ללא חופשה- רביעי אחה”צ עד מוצ”ש. את החופשה סגרתי לפני כחודש וחצי, טיסת לופטהנזה למינכן ובחזרה- ביזנס ב 300 דולר ו 80 א' נקודות, אותן צברתי ללא ליאות בהמון טיסות להמון מקומות. אני אדם לא ממש רגוע מטבעו, וזאת יגיד כל מי שמכיר אותי היטב, ולכן דגדג לי באצבעות (הרגליים) לנפוש עוד חופשה אחת לפני חופשת הסקי בארה”ב שמסיימת את עונת הסקי של 2018-2019 שלי. המראנו מתל אביב למינכן, אחרי פינוקי הלאונג' והטיסה עצמה. ביזנס זה כייף, נקודה. מומלץ לעצמי תמיד, אבל לא תמיד אפשר…

באוסטריה הייתי במרץ 2006 בחופשת הסקי הראשונה שלי ever- במאירהופן. אחרי כן טסתי לחמישה ימים ב 2013 (אז גם קניתי את המגלשיים שלי), וכן במאי 2013 לחופשת קרחונים נחמדה וקצרה.

אחרי הנחיתה ולקיחת הציוד שהגיע בזמן (תזכורת- אני תמיד לוקחת בתרמיל בגדי סקי מלאים, גרבי סקי, מגן פנים, כפפות וקסדה למקרה שהציוד לא יגיע. היו לי כבר כמה מקרים שהציוד לא הגיע במועד וזה שיבש לי את החופשה מאד מאד).

לקחתי את הרכב מיורופקאר, ג'יפ אופל מוקה- אחלה אוטו, אבל אין כמו היונדאי קונה שלי בבית. ועדיין, היה כייף להתנייד עם החיה הרעה הקטנה הזו, שהגיעה ל 170 קמ”ש באוטוסטרדה הגרמנית בה דוהרים כולם, ללא בעיה. כמו כן המכונית היתה חסכונית בטירוף- עם כל שיטוטיי בטירול- (להערכתי, עשיתי כ 800 ק”מ ס”ה למרות שהמכתב שקיבלתי מיורופקאר אמר שעשיתי 1000 ק”מ- נראה לי מוגזם). על הדלק שילמתי 55 אירו ס”ה לכל הסופ”ש. מה שנקרא- הלוואי עליי תמיד.

נהגתי כ 40 דקות למלון הראשון שלי- גרנד הוטל פלדיום, במינכן רבתי, בכ 100 אירו ללילה. ארוחת בוקר לא היתה כלולה אבל נכנסתי (וחבל- 15 אירו מיותרים בעליל). יכולתי להתחיל לנהוג קודם, לתחנה הראשונה- זולדן.

לקח לי כשלוש שעות להגיע, ודי הייתי בהלם שתוכנת הניווט הראתה 195 ק”מ ב 3 שעות. תוכנת הניווט החזירה אותי, אגב, באותה הדרך. בדיעבד- לדעתי היה מדובר בטעות, כי נהיגה על האוטוסטרדה היתה לוקחת הרבה פחות זמן (ביותר ק”מ)- אבל, אין לי שום בעיה לנהוג יותר ק”מ ולהגיע קודם. הנסיעה היתה לכיוון גארמיש ומשם בכבישים הפתלתלים של אתרי הסקי של טירול.

טעות נוספת שעשיתי- תוכנת הניווט שאלה אותי האם להשתמש ב VINYARD- כשלא כ”כ הבנתי במה מדובר. ובכן, מדובר במדבקת הרכב שכולם מדברים על רכישתה לאוטוסטרדות האוסטריות. הבנתי את זה רק ביום השני, ואז התחלתי לחסוך בזמנים סוף סוף.

בדרך עצרתי, כמובן, בספאר גדול במיוחד להצטיידות בוקר ובכלל, במחירים זולים ביותר.

האוכל בסופרים באירופה זול להפליא, וזה פשוט כייף לקנות המון דברים בכלום כסף.

מזג האוויר בכל שלושת הימים היה חם עד לוהט- נמדדו טמפ' של 13 מעלות, והיה יום שחזרתי לרכב והוא הרגיש לי כמו ת”א באוגוסט.

כשהגעתי לזולדן (איזור אוצטל), חניתי בחניה חינמית (איזו מילה כייפית היא gratis), בקומה השביעית (!). ירדתי במעלית לרכישת כרטיסים (כ 57 אירו ליום אחד, 5 אירו מתוכם פקדון שמוחזר בסוף היום) ואז עליתי להר. זולדן מבחינתי היא סוג של סגירת מעגל, כיוון שבמרץ 2006 גלשתי לראשונה תוך התלבטות בין מאירהופן לזולדן. שני האתרים, אגב, מכילים כמה מסלולים למתחילים, ומאירהופן פשוט נוחה יותר להגעה ממינכן, ולכן בחרתי בה (אז נסעתי ברכבת). לחזור לאתר עם רכב שכור ויכולות משופרות ושנות סקי מרובות, גרמו לי להבין שמבחינתי זולדן היא אתר ליום אחד. הגעתי באיחור קל בשל ההגעה מאיזור מינכן והתחלתי לגלוש בסביבות 11 בבוקר. ירדתי מההר בדקה ה 99 כשסגרו את המעליות. להבא, אם אגיע לאיזור, זה יהיה רק במסגרת סקי פס כולל של טירול עם גלישה באתרים סמוכים כמו אוברגורגל שלא הגעתי אליו הפעם. המסלולים ברובם אדומים וכחולים, השחורים הם אדומים לגמרי. לא הבנתי את ההבדל בין שחורים לאדומים כלל. אותו הדבר, אבל ממש. היו המון גולשים והמון תורים יחסית ליום חמישי, וס”ה חיכיתי בתורים לא מעט. כפי שציינתי בפורום, זולדן משום מה הזכירה לי את לה טוויל, כנראה כי מדובר באותו מפנה. הגעתי עד לקרחון ושם גלשתי בכל מיני זוויות להר. העדפתי לעלות במעליות כסא וניסיתי להמנע ממעליות כפתור או טי ברים שאין לי אליהם שום חיבה. גלשתי הרבה ואפילו קיבלתי סיכומית קטנה עם סיום היום כשסרקתי את הכרטיס והסתבר שהספקתי לא מעט יחסית למרות התורים וההגעה המאוחרת.

את סוף היום סיימתי במסלול שחור לעיירה, שהיה כבר שחור אמיתי. לקחתי שמאלה במסלול והגעתי לקצה החניון מלמעלה, כך שירדתי שתי קומות לקומה 7, לקילוף הגרביים הרטובות למהדרין בשל מזג האויר החמים מדיי. הקופות היו סגורות ואת הזיכוי על הכרטיס קיבלתי מחנות אינטרספורט.

בערב זה ישנתי במלון בעיירה עצמה- hotel garni maria theresia (טעות, ממש מיותר בדיעבד, יכולתי לישון קצת יותר צפונה) ושילמתי כ 660 ש”ח. קיבלתי חדר מצויין, בקומה שניה ללא מעלית- בעל המקום הרים לי את המזוודה שעדיין היתה קלה (שוקולדים וזה). ומשם יצאתי לאקווה דום- מעיינות תרמיים במרחק של כ 11 ק”מ מזולדן. הגעתי קצת מוקדם, מקבלים צמיד ומשלמים רק בסוף אחרי סיום הביקור לפי השימוש. התארגנתי ונכנסתי לעיסוי מפנק מאד שבוצע ע”י אוסטרית חסונה בכ 90 אירו ל 50 דקות. היה מצויין. משם המשכתי למעיינות התרמיים, טבלתי גם בחלק הפנימי, וגם מתחת לכיפת השמיים. המים לא היו לוהטים מדיי ובחוץ היה ממש קפוא. ביליתי כחצי שעה מהנה בתוך המים המרגיעים. בבדיקה שערכתי מול המקום, מסתבר כי המעיינות הם בבגד ים, והסאונה בעירום. (דילגתי על עניין הסאונה). אחרי שסיימתי להנות בבריכות, יצאתי לקור החודר שבחוץ. עלות כוללת- 114 אירו כולל כניסה ועיסוי. יקר אבל לא נורא.

נהגתי חזרה לעיירה, שוב 11 ק”מ מיותרים, כי התוכנית למחרת היתה להגיע לסן אנטון – כשעה וחצי מזולדן בדרכים בין עירוניות עקלקלות ומעצבנות.

ארוחת הבוקר למחרת היתה ממש מצויינת- המון ירקות ופירות, ולשם שינוי אכלתי ממש בריא וטוב. המשכתי משם לסן אנטון, ושם פגשתי סוף סוף ולראשונה מקום שהוא קולורדו אירופית (סן אנטון התחילה עם הסגנון הזה כנראה קודם). קראתי קצת טקסט במפה על כך שסן אנטון היתה חלוצה בהמון דברים ומהווה מודל לאתר סקי חדשני. בגלל שהגעתי אחרי תשע בבוקר, חניתי בחניה מרוחקת (שוב יצא חינם, יתכן והייתי צריכה לשלם, אבל בסוף יצא בסדר...), הלכתי כמה דקות קשות על קרח מפחיד עם המגלשיים על הכתף. השיטה שלי שלא להחליק היא ממש לנעוץ את הנעליים בקרח ואז לצעוד. לא תמיד זה מצליח. הגעתי לגונדולה (עלות סקי פאס כ 55 אירו) ועליתי עליה, ואז הבנתי שהיא בכיוון ההפוך לכל האתר. כשעלעלתי אחרי כן במפה, הבנתי שעליתי על הר סן אנטון המקורי (הזהרו מחיקויים), שאין לו קישוריות לאף אחד מהאתרים האחרים. גלשתי את רוב מסלוליו והעדפתי שלא לעלות על האקסטרים terrain כי אירופה בעייתית בהשוואה לארה”ב שממש מכינה את כל האתר כנגד מפולות שלגים. אם הייתי לוקחת מדריך הייתי מתנהלת אחרת. ירדתי בגלישה ועליתי על הגונדולה שהובילה אותי לסן קריסטוף, ופה כבר התחלתי להנות ממש מהחיים.

גלשתי בסן קריסטוף, סן ג'קוב והגעתי עד מסלול 100 בשטובן. כמעט ואין באתר הזה מסלולים מוחלקים, הכל מוגולים, ועוד עם השלג שירד העונה, היה שם טירוף. כמובן שנפלתי במסלול שטוח לגמרי, וממש נהניתי מרוב המסלולים, כשאת 52 שחור עשיתי פעם חמישית. איזה מוגולים. אני זוכרת שבוייל לקחתי פעם שיעור קבוצתי עם בחור מצויין בשם קווין, שאמר ששום מסלול מוחלק אינו שחור. המוגולים הופכים את המסלולים לקשים, ואכן, היו מסלולים כחולים סופר מסובכים. האתר אימץ מאד את שריריי, כי לא היו מסלולים ממש קלים והשלג כבד ולא השלג הקולורדואי האבקתי והמושלם. מנגד, היה כייף לא נורמלי. הבנתי שהאוסטרים ממש טובים בגלישה על מוגולים כאלה והם עושים את זה מהר ממני. מנגד, לפני כמה שנים לא הייתי יודעת מה לעשות באתר כזה, אז hurray לעצמי. בדיעבד, הייתי יכולה להמשיך להנות מהאתר, ואם כבר יש אתר לחזור אליו בטירול- מצאתי אותו.

ירדתי מההר בגלישה, וניסיתי אפילו לגלוש טיפונת יותר, אבל המעליות כבר היו סגורות.

משם נהגתי לעיירה zams, המלון שלי היה ממש קרוב לשם, ועשיתי קצת שופינג באיזור לפני העליה למלון. הבנתי שהמלון שלי קצת מסובך להגעה, אבל רק כשהגעתי לעיירה, הבנתי כמה.

נסעתי בעקבות תוכנת הניווט, אולם הגעתי לדרך ללא מוצא על כביש הררי, אפילו פרסה בקושי הצלחתי לעשות. ירדתי לעיירה חזרה, והבנתי אחרי ששאלתי כי יש דרך חלופית, שהיא ממש מזעזעת. התחלתי לנהוג בדרך הררית בודדה, תלולה ושיכולה להיות עליה רק מכונית אחת. הכביש היה קרחי ולא נעים, כשלא הייתי בטוחה מה מחכה לי בקצה. אחרי כמה דקות נהיגה מפחידה, הגעתי למלון הנידח. שמחתי שהגעתי באור, כי בחושך הייתי ישנה כנראה באוטו או מוצאת מקום חלופי. אין מצב שהייתי עושה את זה כך. המלון נקרא הובר הוטל טרמסרהוף, והוא היה מפנק מאד, אבל בגלל סופה שהיתה שם שהרסה זמנית את הכביש, הייתי צריכה לעשות את כל הסיבוב המפחיד הזה. רציתי עוד לחזור לסופר המוזל lidl, אבל אחרי שהבנתי איפה אני, הבנתי שכנראה אשאר בחדר עד הבוקר.. המלון עלה כ 95 אירו ללילה.

למחרת, השכמתי מוקדם להתחפפות מהירה והצטיידות של בוקר. הייתי צריכה הנחיות מדוייקות איך לרדת, כי היו כמה דרכים פוטנציאליות. בקיצור, אין מצב שהייתי מזמינה את המלון הזה שוב אם הנגישות תהיה אותו הדבר. הכביש המקורי שנסגר לפני הסופה היה בסדר גמור כנראה וסביר לגמרי.

המשכתי לאישגל, מרחק כ 40 דקות נהיגה משם. עלות סקי פס כ 55 אירו, ופה אין פקדון, כי כרטיס ליום אחד הוא כרטיס נייר שזורקים אחרי כן. לא ידעתי שמדובר באתר משולב אוסטרי-שוויצרי, ועברתי די מהר את הגבול לשוויץ. מדובר באתר שמבחינת המורכבות שלו יותר מזכיר את זולדן מאשר את סן אנטון. אני חושבת שביום וחצי אפשר לכסות את כולו. היו כמה מסלולי מוגולים נחמדים מאד, אבל בבוקר במפנים מסויימים היה עדיין קרח בחלק מהמסלולים. גלשתי עד הקצה השוויצרי וחזרתי, ואז התחלתי להתעמק בצד האוסטרי, שלדעתי הוא מוצלח ומאתגר יותר. המון מסלולים שחורים שאחד מהם היה ממש קשה- ירידה במסלול צר שחור היא big no no מבחינתי. לא נהניתי בכלל מהמסלול הזה (כמדומני מדובר ב 14A). אפילו התפתיתי לטי באר אחד שהיה בסדר. גלשתי המון מסלולים- אדומים, שחורים וכמה כחולים. חלקם היו ממש מצויינים, וחלקם היו בינוניים. מתחתי את היום כמה שיכולתי, אבל בשל הנסיעה חזרה שהיתה אמורה לארוך 3 שעות, ירדתי מההר בסביבות שלוש וחצי. בחרתי במסלול לא טוב לירידה, שהוריד אותי רחוק מדי מהחניה שלי (חניית פלוריאן, יציאה 4- 7 אירו ליום) ואחרי כן עוד הלכתי בחום המחריד כחצי שעה לאוטו. לא נשמע כייף בכלל, ואכן היה מזעזע. פה כבר התקלפתי מבגדיי והחלפתי לבגדי טיסה. ממש לבשתי טי שרט קצרה בשל החום הקיצוני.

אגב, ברמת ביגוד, יצא לי לראות שם המון סקיירים שלבושים בסגנון סנובורדיסטי- בגדים רפויים, גדולים, לדעתי כי הרבה מהם מבלים לא מעט בפארקים. היו צבעים עזים רבים על ההר, הרבה צבעים זועקים ופחות חום, לבן ושחור שככלל הם טעות גדולה על ההר, כי תמיד כדאי שיראו אותך ולא שתשתלב עם הנוף הכללי. וכמובן, אי אפשר היה להמנע משילובי הצבעים המחרידים של שנות ה 80 גם כן, אבל זה חלק מהכייף.

חזרתי בנהיגה למינכן, ואפילו עצרתי בחנות aldi להצטיידות בשוקולדים נוספים בכלום כסף...הגעתי בזמן. תדלקתי בשדה עצמו כפי שהכינה אותי מראש הבחורה ביורופקאר, ואז המשכתי להחזרת הרכב. אותו צוות מטפל בכל המכוניות, ולכן רק היום קיבלתי מהם חשבונית (gps שהיה בסופו של דבר מיותר לחלוטין כי השתמשתי בתוכנת הניווט הטלפונית שלי, 27 אירו ס”ה).

סופרמרקטים טובים להצטיידות- עקרונית די כולם- המותגים הבולטים הם spar, lidl, aldi, billa, hofer. מחירים טובים וזולים, איכותיים מאד.

היתה חופשה מצויינת ומושלמת, חוץ מעניין הנהיגה הארוכה. בעמק אאוסטה באיטליה הכל יחסית קרוב ורוב הדרך באוטוסטרדה. פה נסעתי שעות (אני יודעת שהצד של ג'נבה קרוב יותר, אבל טיסה בנקודות בלופטהנזה הגיעה הכי קרוב למינכן מבחינתי.

וסרטון סן אנטון בשמש