מטיקוצ'ין לסייני דרך אוגוסטוף
ביום השני לטיול, בשעת אחר צהריים מוקדמת, יצאנו לנסיעה מטיקוצ'ין לסייני (Sejny), עוד עיירה פולנית עם עבר יהודי. אני כותב את המשפט הזה, ושלא בטובתי, עולה בדעתי הביטוי המזלזל "בלונדינית עם עבר שחור". מה לעשות, אלה החיים. הדרך ארוכה מאד, יותר ממאה ושלושים קילומטר. הכביש לא משהו, סלול היטב אבל צר. בתחילה הנוף משעמם למדי, מישור רחב וצהבהב מנוקד בפיסות יער ירוק וביישובים קטנים עד קטנים מאד. אבל אחרי שעה וחצי של נסיעה, אנחנו נכנסים לנוף מיוער יותר בצפיפות, ולעינינו מתחילים להיגלות האגמים. זהו הקצה המזרחי של איזור האגמים המאזוריים, אף שמבחינת החלוקה המנהלתית של פולין, אנחנו בלב מחוז פודלאשיה, ואילו מחוז וארמיה-מאזוריה משתרע ממערב.
אנו הישראלים, אנחנו נהיים מעט סנטימנטליים כשאנו יורדים מצומת הערבה ונגלה לעינינו מה שנשאר מים המלח, או כשאנחנו נוסעים מצומת קדרים בגליל התחתון לצומת עמיעד, ולרגע אפשר לראות חתיכה מהכינרת. כאן באיזור האגמים המאזוריים, יש כינרת קטנה לצד הכביש כל כמה קילומטרים. במרבית האגמים כמעט שלא ניכר מגע יד אדם, אולי חוץ ממזח עץ קטן. סביב האגמים הגדולים יותר, שהם גדולים בהרבה מהכינרת, יש אתרי נופש וספורט ימי. עצרנו למנוחה בעיר אוגוסטוף (Augostow), שהיא מרכז נופש וספורט כזה, קצת מזכירה את החוף בטבריה של פעם, לפני ההתחרדות. במאמר ב Ynet קראתי שיש כאן שיט מעניין שאפשר לעשות באגם אוגוסטוף ובתעלה שנחפרה בין האגמים, ושמשה בעבר כערוץ להעברת סחורות ונוסעים מיערות פודלאשיה לים הבלטי. אילו תכננתי את הטיול יותר טוב, הייתי יודע בדיוק מניין יוצא סיור כזה ובאיזה שעה.
היות שהגענו לאוגוסטוף בסביבות ארבע אחר הצהריים, ועוד חיכתה לנו נסיעה של ארבעים ומשהו קילומטר עד סייני, לא פשטתי את הבגדים כדי לטבול במים, אף שמזג האוויר בהחלט התאים לכך, וכך עשה טומאש. לא הייתי במצב הרוח המתאים, הייתי עייף, אולי גם קצת מצוברח. הסתפקתי בישיבה במזנון על מזח העץ הגדול באחד החופים, שתיתי בירה מקומית, הרחתי את ריח הצ'יפס והנקניק המיטגנים, וצפיתי במשפחות הנופשות באגם ובסירות היוצאות ממנו להפלגה.
הדרך מאוגוסטוף לסייני הייתה נעימה יותר, גם בגלל היערות והאגמים לצידי הדרך, וגם משום שהשמש התחילה לרדת והאור נהיה רך יותר. אוגוסטוף נמצאת באותו קו רוחב שבו נמצא מפגש הגבולות בין פולין, בלארוס וליטא. לפיכך, כשהמשכנו לנסוע לכיוון צפון-מזרח, נכנסנו לחלק של פודלאשיה שבו עירבוב התרבויות הוא פחות פולני-בלארוסי ויותר פולני-ליטאי. זה בלט לעין בעיקר בשלטים על בתי עסק לצד הדרך, שבהם רואים פה ושם את שמה של ליטא ואת הסיומת של אתרי האינטרנט הליטאיים. בהגיענו לסייני, התברר לי הבט נוסף של הרב תרבותיות כאן: היות שהפולנית, הרוסית והבלארוסית הן שפות סלאביות, פולני ששומע בלארוסית יכול להבין פחות או יותר על מה מדברים, אף שלא בהכרח יבין כל מילה ומילה. היות שהשפה הליטאית אינה שפה סלאבית, פולני ששומע ליטאית לא יבין כלום.
סייני בנויה כמו טיקוצ'ין, כמתחייב מהזכויות המגדבורגיות. גם כאן נכנס כביש הגישה לכיכר רחבה, שבקצה אחד שלה נמצאת הכנסיה, לאורכה ממוקמים בית העירייה ומבני ציבור אחרים, ובמרכזה פסל של גיבור מקומי, אציל או קדוש כנסייתי. אבל, הכיכר של סייני הפכה לפארק קטן ונחמד, עם עצי אשוח נחמדים וספסלים. לא נכנסתי לכנסייה שם, אבל מבחוץ היא נראתה הדורה ומרשימה יותר מזו של טיקוצ'ין. מיד כשנכנסנו לכיכר, ראינו את מלון Skarpa, שאמנם מתהדר רק בשני כוכבים, אבל מבחינת הנוחות והשירות בהחלט מגיעים לו שלושה. קיבלתי חדר שמשקיף לכיכר ב 70 זלוטי, והייתי מרוצה מאד. אחרי מנוחה והתרעננות יצאנו לכיכר, והלכנו ברגל למרכז הקונסולארי הליטאי.
סייני מונה כששת אלפים תושבים, מהם כארבעים אחוז הם ליטאים אתניים. לא רק אצילים רוסיים וגרמנים לחמו פה אלה באלה משחר ימי הביניים ועד תחילת העת החדשה. גם המדינות הצעירות של פולין וליטא, שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, הרבו להתכתש זו עם זו בתקופה שבין המלחמות. הדיכוי הסובייטי עזר לכולם להירגע, וכיום פולין וליטא חיות בשלום זו עם זו, מתמודדות עם אותן בעיות פחות או יותר. ליטא מחזיקה בסייני מרכז קונסולארי, שמשמש כמרכז תרבותי לאוכלוסיה הליטאית במקום.
בכניסה לבניין הקטן יש מסעדה ליטאית קטנה וחמימה, שלושה ארבעה שולחנות בפנים ועוד כמה בחוץ. היו שם תפריטים בכמה שפות, גם באנגלית, כך שיכולתי לאתר מנה שמצד אחד תיתן לי טעימה מהמטבח הליטאי, ומצד שני לא תמלא אותי עד כדי כך שלא אוכל להירדם בלילה. ממה שהצלחתי להבין, בניגוד למטבח הפולני, שמככבים בו הסלק, הכרוב ותפוח האדמה, עמודי התווך של המטבח הליטאי הם בשר החזיר ושומן החזיר. השומן מגיע כרוטב צהבהב שאפשר לשפוך על המנה העיקרית, או לטבול בו את הנתח, כמו בצלוחית שמן זית. היה לי קצת מוזר בהתחלה, אבל לא בלתי טעים.
מסייני לקרסנוגרודה
צפון מזרח פולין היא איזור מישורי זרוע יערות, נחלים ואגמים. אפשר לנסוע קילומטרים בלי לראות גבעה, שלא לדבר על הר. גבעה אחת כזו נמצאת בקצה הכיכר הראשית של סייני, ועליה נמצאת כנסייה קתולית. לכנסיה צמוד מנזר גדול, והמבנה כולו נאה מאד במבט מבחוץ. קראתי בוויקיפדיה, שהכנסיה והמנזר נהרסו ונשרפו שוב ושוב בידי הפולשים ממערב, אבירים טבטוניים וחיילים שבדיים, ונבנו מחדש. באמצע המאה הי"ט הגיעו לכאן גם היהודים, ובנו שלושה בתי כנסת. אחד מהם עדיין עומד, ברחוב המוביל לכיכר.
ביום השלישי לטיול התעוררתי מוקדם בבוקר, עם הזריחה. האוויר שנכנס מהחלון היה קריר ונעים, מבשר על סוף גל החום שליווה אותנו בימים האחרונים. החלטתי, שאצא לטייל ברגל עד האגם של סייני, ואספיק לחזור עד ארוחת הבוקר. לא הייתה לי מפה, אבל בכיכר היה שלט עם מפה אילמת של העיירה, אז חשבתי שאם אצלם אותו וארשום לי את הנקודות העיקריות בדרך, אהיה בסדר. העפלתי ברחוב העולה במעלה הגבעה, הקפתי את המנזר, והתחלתי לפסוע בכיוון המשוער של האגם. העיירה התחילה להתמלא בתושבי המקום היוצאים לשגרת יומם. היה מעונן ונעים. היות שלא הייתי בטוח בעצמי, פניתי לחבורת נערות שעמדו וקשקשו בפינת הרחוב, וביקשתי מהן הדרכה. היפה ביניהן, ילדונת בלונדית תכולת עיניים בעלת פני מלאך, הציעה לי באנגלית השבורה שבפיה להתלוות אליה. הסתבר ששמה דייבה, היא בדרך לגימנסיה, והאגם נמצא בהמשך הדרך שלה. הלכנו ושוחחנו, עד כמה שהאנגלית שלה אפשרה. דקלמתי באזניה את מעט המלים שאני יודע בפולנית, והיא התלהבה מאד. כשהגענו לגימנסיה שלה, הסבירה לי בתנועות ידיים איך להמשיך. לא לגמרי הבנתי, ולכן שאלתי עוד כמה אנשים בדרך, עד שהגעתי לשביל החולי המוליך לאגם הקטן והיפה.
החוף היה ריק מאדם, כצפוי בשעת בוקר מוקדמת של אמצע השבוע. התיישבתי בסככה כדי לנוח מההליכה ולצלם את האגם בזויות שונות. בעודי יושב שם, התחיל לטפטף. היות שאני כבר מכיר את הקיץ בפולין, ניחשתי שהטפטוף יהפוך במהרה למבול, וחשבתי שכדאי שאחזור למלון מהר ככל האפשר. דווקא הייתה לי מטריה, אבל השארתי אותה במלון. לקחתי ז'קט, למקרה שיהיה קריר, אבל קריר דווקא לא היה. כשהתחיל המבול, כל מה שיכולתי לעשות היה להחזיק את הז'קט מעל הראש, בתקווה שאירטב קצת פחות. הגעתי למלון רטוב מזיעה ומגשם כאחד: חוויה שנדיר לחוות בארץ, אבל כבר חוויתי פעמים רבות באירופה בקיץ.
ארוחת הבוקר הייתה גדולה ועתירת כולסטרול: ביצים, נקניקים, גבינות, לחם וחמאה. אחרי הארוחה הלכנו לראות את בית הכנסת הגדול של סייני, ואת המרכז לדיאלוג בין תרבותי הפועל בבניין על ידו. כשהחיים נותנים לך לימון, עשה ממנו לימונדה: תושבי סייני הפולנים, שנתקעו עם מיעוט ליטאי גדול ועם מיעוט יהודי שנכחד, הקימו בעירם את MCD: מרכז לדיאלוג בין תרבותי באזורי גבול, כגון האזור שלהם, שנמצא בגבול פולין ליטא, וגם בלארוס ומובלעת קלינינגראד הרוסית אינן רחוקות ממנו. כמו שגם אנחנו הישראלים יודעים יפה, האיחוד האירופי מאד מחבב דיאלוג בין תרבותי, וכך נמצאה קרן השפע לכמה משכילים בני המקום עבור מחקר אקדמי, הפקת פרסומים, והפעלת תכניות חינוכיות לבתי הספר בסביבה. ה-MCD שוכן בבית דו קומתי מלבני, שנראה כי בעבר שימש למגורים. החדרים הגדולים חולקו במחיצות עץ וגבס, ומשמשים כמשרדים וכחדרי ספריה. הספרייה מחולקת לאזורים לפי הארצות בהן עוסקים הספרים, ארצות שיש בהן או היה בהן סכסוך בין אוכלוסיות על רקע אתני. כמובן, גם מקומו של הסכסוך היהודי-פלסטיני לא נפקד. זיהיתי שם את ספרו של סייד קשוע "ערבים רוקדים".
מדפים גדושים כוונות טובות אפשר למצוא גם בבית הכנסת הסמוך. מבחוץ, בית הכנסת המרכזי של סייני דומה לבית הכנסת של טיקוצ'ין, אבל מבפנים הוא פחות מושקע. נוסף על ספרים וחוברות לימוד, היו בו כמה פריטי יודאיקה פשוטים, ויצירות אמנות חינוכיות מעשה ידם של תלמידי העיירה. משיחה עם עובד במקום, מיכל שמו, למדתי שיש להם כאן פרויקט חינוכי, שבמסגרתו ילדי בית הספר שואלים את סביהם וסבותיהם על היהודים שחיו כאן לפני המלחמה, מתעדים את מה שהם שומעים, ועושים מזה אמנות. מכאן נקל להבין, מדוע בזיכרון הקולקטיבי של בני המקום, כל היהודים שחיו כאן היו חרדים. ילד הולך לסבתא שלו ושואל אותה מה היא זוכרת מהיהודים, ברור שהיא תזכור ותספר לו על היהודים היותר מוזרים ויותר אקזוטיים שחיו כאן, ולא על היהודים המשכילים החילוניים, שנראו ונשמעו כמו יתר המשכילים והחילוניים בעיירה. שאלתי את מיכל, אם הם לא לקחו בחשבון את ההטיה הזו. "מה אתה רוצה?", התעצבן עלי מיכל, "זה מה שהילדים שומעים מהסבים והסבתות!".
יצאנו את סייני, והמשכנו בנסיעה צפונה ומזרחה לקראסנוגרודה, עוד יותר קרוב לגבול. השמיים עדיין היו מעוננים. הכביש הצר עבר בתוך יערות של עצי אורן ולבנה צפופים, רטובים ממטחי הגשם שירדו בבוקר. כל כמה דקות נגלה לעינינו עוד אגמון חמוד ופסטורלי כמו האגם של סייני, ואני קצת צחקתי על עצמי שטרחתי כל כך לרוץ לראות ולצלם את האגם של סייני. בקראסנוגרודה נמצא בית האחוזה של המשורר הפולני החשוב צ'סלב מילוש, שסיפור חייו שזור בסיפורה של פולין במאה העשרים. כיום משמשת האחוזה כמוזיאון לחייו ולפועלו של מילוש. איני חובב שירה גדול, ואם כבר שירה פולנית, אני מעדיף את שימבורסקה על פני מילוש. אבל האחוזה יפה מאד, במיוחד במזג אוויר ערפילי לח שכזה, והאגם הגדול עליו היא שוכנת, גם הוא יפה. מהצד השני שלו, זה כבר ליטא. בקראסנוגרודה גם פגשנו את קז'ישטוף, אחד מבני הזוג שביחד הקימו את המרכז לדיאלוג תרבותי בסייני, שתינו תה בבית הכפרי היפה שלו ושל מאוגוז'טה, ונהנינו משיחתו הנעימה.
