למה תאילנד?
כי כמעט כל מי שאנחנו מכירים כבר היה בתאילנד, אפילו מספר פעמים. כי יש בארץ בתי קפה, בהם על הקופסה המיועדת לאיסוף תשר למלצרים כתוב "עיזרו לנו להגיע לתאילנד". כי נמאס לי כבר מהמסלול האירופי הסטנדרטי, זה המנוקד קתדרלות ומנזרים של פלגי הנצרות השונים. כי רציתי משהו שונה, אבל לא קיצוני כמו הודו. כי רצינו לנסוע לשלושה שבועות, ואומרים שיש מה לעשות בתאילנד במשך שלושה שבועות. כי המספר האופטימלי בשביל טיול מאורגן בצפון תאילנד הוא ארבעה אנשים, ובדיוק יצא שזוג חברים שלנו רצו גם לנסוע. כי יש כל כך הרבה אתרי אינטרנט בעברית שמתפייטים על "גן העדן התאילנדי", וחבל לא לנצל את כל הידע המצטבר הזה.
אני לא חושב שיש לי משהו להוסיף לסך כל המידע שקיים בעברית על טיולים לתאילנד. אני רק אתאר את נקודת המבט הפרטית שלי על תאילנד. אולי גם לזה יימצא שימוש.
המסלול
בנינו את מסלולנו על פי הדגם, שנראה כי עבד עבור כל הישראלים בנסיעתם הראשונה לתאילנד. שבוע ראשון בצפון בטיול מאורגן עם מדריך, שבוע שני של סתלבט על החוף באיים, ולסיום, כמה ימים בבנגקוק, למלא בהם את המזוודות במוצרים התאילנדים, הזולים בסדרי גודל ממקביליהם הישראלים. את הטיול המאורגן בצפון רכשנו מחברת "גרינטורס", ואת טיסות הפנים והמלונות רכשנו מחברת "המרכז למטייל", שתיהן חברות שמפעילים ישראלים שחיים בתאילנד. משתי החברות קיבלנו שירות מצויין, בטלפון ובדואר אלקטרוני.
אפרט להלן את מסלולנו כפי שתוכנן וכפי שבוצע, לא משום שאני חושב שזה המסלול הטוב ביותר האפשרי, אלא כדי שהדברים שאכתוב בהמשך יובנו בהקשר הנכון.
יום 1
- טיסה לבנגקוק ומשם ל Chiang Rai, פגישה עם המדריך שלנו פונגסאק, התמקמות במלון.
יום 2
- ביקור במקדש הלבן Wat Rong Kuhn.
- טיול רגלי למפל Kuhn Korn.
- נסיעה למשולש הזהב, שיט בנהר המקונג לשוק בלאוס, ביקור בבית האופיום.
- נסיעה לעיירת הגבול Mae sai וחזרה למלון ב Chiang Rai.
- שוק הלילה של Chiang Rai.
יום 3
- ביקור בגני המלכה האם Doi Tung.
- ביקור במטע תה, מפעל לייצור תה וכפר סיני ב Mae Salong.
- ביקור במקדש Tha Thon
- מערת נטיפים Chiang Dao (אליה לא הגענו בסופו של דבר, עקב טעות בתיכנון)
- התמקמות בריזורט ב Chiang Dao.
יום 4
- סדנת טיפול בפילים בחוות האימון ב Maetang.
- ביקור במפל Mok Fa.
- טיול לגייזר Pong Duet וטבילה במעיינות החמים.
- ביקור בתצפית על קניון Pai.
- התמקמות במלון בעיירה Pai.
- שוק הלילה של Pai.
יום 5
- טיול בעיירה Pai.
- ביקור בכפר של שבט ההרים "ליסו".
- ביקור במערת הנטיפים Lod.
- ביקור במפל Pha Sua.
- ביקור ב Mae Hong Son Mud Spa , טבילה בבריכות.
- התמקמות במלון ב Mae Hong Son.
- טיול לשוק הלילה ולאגם.
יום 6
- ביקור במקדש Doi Kong Mu.
- שיט לכפר של שבט ההרים "קארן", הנשים ארוכות הצוואר.
- ביקור בכפר של שבט ההרים "המונג".
- התמקמות בריזורט ב Mae Chaem.
יום 7
- טיול בפסגת Doi Inthanon, ההר הגבוה ביותר בתאילנד.
- ביקור בפגודת המלך ופגודת המלכה.
- ביקור במפל Wachirathan.
- ביקור בכפר של שבט ההרים "קארן".
- התמקמות במלון ב Chiang Mai.
- שוק Sunday walking market.
יום 8
- ביקור במקדש Doi Suthep.
- מסלול בפארק האומגות Gibbon.
- חזרה למלון ב Chiang Mai.
- שוק הלילה של Chiang Mai.
יום 9
- יום חופשי בעיר העתיקה של Chiang Mai.
- שופינג בקניון Festival.
- שוק הפרחים.
- נסיעה לשדה התעופה וטיסה ל Krabi.
- התמקמות במלון ב Krabi.
יום 10
- יום טיול מאורגן בסירה מהירה לקו פי פי והאיים שסביבו, שנורקלינג.
יום 11
- שיט ל Raily Beach, טיפוס לתצפית וללגונה.
יום 12
- טיסה מקראבי לקו סאמוי, התמקמות במלון ב Chaweng Beach.
- מסיבת חוף לילית ב ArkBar.
יום 13
- יום טיול מאורגן באטרקציות המרכזיות של קו סאמוי.
יום 14
- שיט במעבורת לקו פאנגאן, בילוי באמסטרדם באר וב Bottle Beach.
יום 15
- בטן גב על החוף של המלון, שופינג ברחוב הראשי של Chaweng.
יום 16
- טיסה מקו סאמוי לבנגקוק, נסיעה ברכבת וב Sky Train והתמקמות במלון.
- שופינג בבנגקוק.
יום 17
- ביקור באטרקציות המרכזיות של בנגקוק: ארמון המלך, וואט פו, וואט ארון.
- עוד שופינג בבנגקוק.
- בערב, נסיעה למלון Lueba בבניין City Tower ותצפית ממרפסת מועדון Sirocco.
יום 18
- ביקור ב Ocean World של בנגקוק.
- עוד שופינג בבנגקוק.
- בערב, נסיעה ל Baiyoke Sky Hotel ובילוי במצפה המסתובב בקומה ה 84.
- נסיעה לנמל התעופה וטיסת לילה הביתה לישראל.
בודהיזם
החיים בעולם המערבי סיפקו לי אי אלו הצצות אל הבודהיזם, בעיקר דרך ציטוטים של ידוענים מהמערב, שנתפסו לבודהיזם בשלב כלשהו של חייהם. בתאילנד, הייתה לי ההזדמנות הראשונה לראות איך נראה הבודהיזם כפרקטיקה דתית יומיומית, לא כמשהו שמתואר בספרים. כבר ביום השני לטיולנו, ביקרנו במקדש הלבן בצ'אנג ראי, החדש והיפה. בהמשך, גם בימים בהם לא ביקרנו במקדש בודהיסטי בעל ערך תיירותי, חלפנו על פני מקדשים שכונתיים וכפריים, ויכולנו להתרשם מן האופן שבו המקדשים הבודהיסטיים ארוגים בחיי היומיום בתאילנד. פונגסאק, המדריך שלנו בשבוע הראשון, תיווך לנו את הדברים העיקריים שהתייר המערבי צריך לדעת על הבודהיזם. יש זרמים שונים בבודהיזם. הבודהיזם התאילנדי משלב בתוכו מסורות הינדואיסטיות. יש סוגים שונים של מקדשים, הנבדלים זה מזה בפונקציות שהם ממלאים. מקומם של הנזירים בחברה. כללי הכבוד הנהוגים במקדשים וכלפי הנזירים. פונגסאק עצמו אינו מתרגל פרקטיקות בודהיסטיות, לפחות לא בנוכחותנו. למראית עין, הוא חי חיים דומים לאלה של צעירים בני גילו במערב. אבל כשהוא דיבר על הבודהה, יכולתי לחוש שהוא מדבר עליו מתוך חיבה וקרבה, לא בקרירות של מדריך מקצועי.
עבורי, המודל העיקרי להשוואה היה המקדשים הנוצריים שאני מכיר מהארץ ומטיוליי באירופה. יש הבדלים גדולים מאד בין הבודהיזם והנצרות ברמת העקרונות, אבל יש דמיון ברמה היומיומית. המקדשים הבודהיסטיים גדושים בצבעים ובקישוטים, כמו הכנסיות הקתוליות והאורתודוקסיות. גם כאן וגם שם מעוטרים הקירות בציורים, שמספרים את סיפורי חייהן של דמויות מופת. במקדש הבודהיסטי נראה בעיקר את דמותו של גאוטמא סידהרתא, הבודהה הראשון, ואילו בכנסיה נוצרית נראה בעיקר את ישוע הנוצרי. כאן יש עניין עם שרידים מהגוף של המורה הגדול, וכאן יש עניין עם שרידים מהגוף של בן האלוהים. צד משותף נוסף הוא, שיש מסורות שונות לגבי האופן שבו דמות המופת צריכה להיראות. כשם שישוע בכנסיה רוסית אינו נראה כמו ישוע בכנסיה אתיופית, כך גם בודהה שהובא מטייוואן לא ייראה כמו בודהה שהובא מטיבט. מזמורי הנזירים בטקס הבודהיסטי נעימים לאוזן, כמו המזמורים הכנסייתיים בטקס הנוצרי. הבודהיזם, כמו הנצרות, נותן מקום למסורות פגאניות ואנימיסטיות שקדמו לו. כך, למשל, אפשר למצוא ליד מבנים רבים "בית רוחות": מין בית בובות מקושט, שאמור לפייס את רוחות המתים שמתו במקום הזה, כדי שלא ייכנסו למבנה עצמו. יש "בתי רוחות" כאלה מחוץ לבתים פרטיים, ליד מרכזי קניות מודרנים שוקקי אדם, וכמובן, ליד מקדשים. הבודהיזם הולך עם זה צעד אחד קדימה: הוא אינו אקסלוסיבי. המועמד להצטרפות אינו נדרש לנטוש את אמונותיו הקודמות ולעבור טקס המרה לבודהיזם. הוא מוזמן לאמץ את הבודהיזם בנוסף לכל מה שיש לו, לא במקום.
אבל יש גם הבדלים ניכרים. המקדשים הבודהיסטיים בדרך כלל צנועים יותר, עשויים מעץ ומטיח, ואינם מתנשאים לגבהים שאמורים לגרום לאדם הבא בשעריהם לחוש קטן כנמלה. בהתחלה עיקמתי את האף למראה השכונתי של המקדשים בצפון תאילנד. גם אני בן אדם, וגם אני נח להתרשם ממבני ענק חצובים בסלע בזלת, או גרניט. אבל במחשבה שניה, צפה ועלתה בי ההערכה ליכולת לייצר דברים יפים מחומרים זולים, בלי להזדקק לתהליכי ייצור שמסכנים חיי אדם, או מחייבים העסקת פועלים בתנאי עבדות. המקדש הבודהיסטי אינו עומד ריק בין הטקסים. לפחות במקדשים שבתוך הערים, בכל רגע נתון נכנס מישהו פנימה כדי לכרוע מול פסל הבודהה, לקיים מולו טקס אישי. וההבדל הגדול מכולם, בעיניי, הוא שגאוטמא סידהרתא, הבודהה הראשון, מת בשיבה טובה. בצלמים המסמלים את דרכו לא נמצאת האלימות הגלומה בדימויי הצליבה הנוצריים. בשבילי, זה הופך את המקדש הבודהיסטי למקום נעים הרבה יותר מאשר הכנסיה הנוצרית. אפשר להיסחף ולהגיע למסקנה, שהבודהיזם יוצר חברות בלתי אלימות. מסקנה אופטימית, אבל שגויה, כפי שנראה בהמשך.
עברנו כמה פעמים ליד בתי מלאכה תאילנדיים, וראינו בחצרותיהם צלמי בודהה ובתי רוחות מונחים על הארץ בשלבי עיבוד אחרונים. לא יכולתי שלא להיזכר במדרש התלמודי על אברהם אבינו, המנפץ את הפסילים בבית אביו, וביתר גילויי ההתנשאות והזלזול של היהדות הרבנית כלפי מה שהיא קוראת "עבודת אלילי עץ ואבן". לולא היו רבנינו יהירים כך כך, כי אז יכלו לבדוק במה מדובר, היו מגלים שאף אחד לא סוגד לצלם עצמו, הצלם רק משמש תזכורת לקיומו של כח מיטיב ביקום, או לקיומו של אדם שהתהלך פעם על פני האדמה, וניסה להיטיב עם בני האדם. זה לא כזה גרוע.
תאילנד לעומת בורמה
בנסיעותינו עם פונגסאק בצפון תאילנד, התוודענו ליחסים המורכבים בין תאילנד לשכנתה בורמה, , שכיום נקראת "מיאנאמר". ההיסטוריה המתועדת של תאילנד הולכת 700-800 שנים אחורה, והיא גדושה בסיפורי פלישות של נסיכים בורמזים לצפון תאילנד. הפלישות והמלחמות הביאו את שבטי צפון תאילנד לבקש את עזרת שבטי מרכז תאילנד, וכך התגבשו השבטים התאיים לכדי ממלכה חזקה ויציבה, פחות או יותר. מלחמות הגבול פסקו רק כאשר הבריטים נעו מזרחה מהודו והשתלטו על השטחים שישבו בהם הבורמזים. גם אחרי שהבריטים עזבו, לא פסקו המלחמות בבורמה. מאז שנות השמונים שולטת שם כת צבאית, הנשענת על תמיכתן של סין והודו. הכת ידועה לשמצה בדיכוי שהיא מפעילה על הבורמזים ובפשעי המלחמה שהיא מבצעת עליהם. הבורמזים אף הם בודהיסטים ברובם, והנה ההוכחה שבודהיזם אינו ערובה לאי אלימות.
היות שהחיים בתאילנד טובים בהרבה מאלה שבבורמה, יש זרימה מתמדת של מהגרים לתאילנד. תאילנד, מצידה, מעמידה מחסומים בכבישי הצפון ההרריים, ובהם עומדים אנשי כוחות הביטחון ובודקים תעודות. בצפון תאילנד יש כפרים של מה שמכונה "שבטי ההרים", ונהוג להביא את התיירים לבקר בהם, במיוחד באלה שבהם אפשר לפגוש את מה שמכונה "ארוכות הצוואר". אלה הן נשים שמגיל צעיר נושאות על צווארן קונסטרוקציה מנחושת. הקונסטרוקציה מושכת את כתפיהן כלפי מטה, וזה גורם לצווארן להיראות ארוך. רוב השבטים האלו נדדו לכאן מבורמה במשך מאות שנים, מקצתם הגיעו מסין. הם שומרים, או לפחות מנסים לשמור, על תרבותם הייחודית, ולא להיטמע ברוב התאילנדי. זה מה שהופך אותם לאטרקציה תיירותית, וזה מה שמגדיר אותם כבעיה פוליטית. תאילנד פוקחת עליהם עין, אוסרת עליהם לגדל אופיום, מייצרת בשבילם פתרונות תעסוקה ורווחה אחרים. תאילנד גם מעניקה להם תעודות זהות בצבע שונה, למורת רוחם של ליברלים מהמערב. כך אפשר לפקח על תנועותיהם.
שאלתי את פונגסאק איך קרה שהתאיים הצליחו במקום שהבורמזים נכשלו, כלומר, בהקמת מדינת לאום מתפקדת. בכל זאת מדובר בשני עמים שכנים, שחולקים מסורת דתית אחת. פונסאק ענה, שאצל התאיים התקיימה לאורך מאות שנים זהות לאומית חזקה. "תאי" בתאילנדית זה חופש, והתאילנדים רואים את עצמם כאנשים החופשיים. לא כך בבורמה: שם יש ארבעה שבטים גדולים ועוד הרבה קטנים, מתקיימת ביניהם עוינות ותחרות, ולפעמים הן מתלקחות לכלל מלחמה של ממש. לא כייף בכלל.
הגאווה הלאומית התאיית באה לידי ביטוי ביחס אל בית המלוכה. התאיים אוהבים ומכבדים את בית המלוכה שלהם, שמסמל עבורם את המסורת הלאומית שלהם. תאילנד היא מלוכה חוקתית, והמלך אינו מנהל את ענייני המדינה בפועל, אך מקומם של המלך והמלכה בחיים הציבוריים משמעותי יותר מכפי שהוא בבריטניה. דיוקנאות של המלך והמלכה מתנוססים על שלטי פרסומת בערים ובכבישים הבין עירוניים. המלך במדי צבא, המלך בתלבושת של נזיר, המלך בחליפה מערבית. הכיתוב ליד התמונות הוא רק בתאית, שהרי המסר מיועד למקומיים. קראתי שיש בתאילנד חקיקה מחמירה בקשר לשמירה על כבוד בית המלוכה. שמעתי שכאשר הולכים לסרט בתאילנד, ההקרנה נפתחת בטקס של נתינת כבוד למלך. כולם משתתפים, גם התיירים. אולי זה נשמע מוגזם לאוזן המערבית, אבל נראה שזה עובד בשביל התאיים. בית המלוכה, מצידו, מתנהל בצורה מכובדת, ולא עושה לתאילנדים את הבושות שהבריטים סופגים מבית המלוכה שלהם. כשביקרנו בגני המלכה האם ליד צ'יאנג ראי, התרשמתי מאד מהדרך שבה בחרה אימו של המלך הנוכחי לתרום מכספה ומכשרונותיה לרווחת תושבי צפון תאילנד. איפה היא ואיפה שרי אריסון.
חם, חם בתאילנד
תאילנד היא ארץ טרופית, קרובה מאד לקו המשווה. הצפון הוא הררי, שלוחה דרומית מרוחקת של רכס הרי ההימאלאיה. הצפון מכוסה יערות צפופים, שעציהם מגיעים לגבהים בלתי נתפסים, ויש להם צורות וצבעים שאי אפשר לראות כמותם באירופה. איי ים תאילנד במזרח ואיי ים אנדמן במערב נראים אף הם כצוקי הרים שמבצבצים מן המים. מרכזיהם מיוערים, אך סמוך לרצועת החוף מתמעטים העצים ומפנים את מקומם לרצועות חול לבן, אינני יודע אם באופן טבעי או בלחץ בני האדם, שכרתו את העצים. אתרי התיירות מתפייטים על האפשרות לשבת על החוף בצל עץ הקוקוס ולשתות מיץ פירות קר. אני לא ראיתי את האפשרות הזו בשום מקום: או שאתה נכנס למסלול ביער בין העצים, או שאתה יושב על החוף בשמש, שותה מיץ פירות קר, ומעריץ את גוני הכחול של המים ואת יופיין של התיירות הצעירות שמהדסות על החוף בהמוניהן. או עצים, או חוף.
יש בתאילנד שפע של פירות טרופיים שאנחנו מכירים בישראל כפירות אקזוטיים, כאלה שנמכרים בכמויות קטנות בחנויות לעשירים, או בקופסאות שימורים: אננס, פאפאיה, פסיפלורה, אגוז קוקוס. יש בתאילנד פירות טרופיים שלא ראיתי מעולם לפני כן, כמו הדראגון פרוט, שקליפתו ורודה, תוכו לבן עם גרעינים שחורים קטנים, וטעמו מזכיר קצת סברס. ויש פרי בשם דוריאן, שאתרי התיירות מזהירים מפני ריחו הבלתי נעים, ואני נפלתי איתו ביום השמיני לטיולנו. ביציאה ממקדש דוי סוטפ, קניתי בקיוסק ארטיק כדי לצנן קצת את עצמי. הארטיק היה קטן, ועטוף בשתי שכבות, אריזת ניילון רגילה בתוך קופסת קרטון מלבנית. טעמו היה מעניין, משהו באמצע בין פיסטוק ומלון לא לגמרי בשל. הנפילה באה אחר כך. בשעתיים הבאות יצאו לי גרעפסים מגעילים לאללה, כאילו בלעתי נבלה. אז הבנתי מדוע הארטיק היה עטוף בשתי שכבות.
באיזורים התיירותיים של תאילנד אפשר לקנות אצל רוכלים מיצי פירות שהם טוחנים במקום עם רסיסי קרח, וגם פירות חתוכים מונחים בשקית ניילון, הכל בזיל הזול. זה היה מרכיב עיקרי בתזונה שלי בתאילנד, וחבל שאין את זה בארץ, זה יכול היה להוריד את צריכת הממתקים שלי בצורה דרמטית.
יש בתאילנד שלוש עונות: העונה הגשומה, העונה היבשה והעונה החמה. תכל'ס, שלושתן חמות, כמו אוגוסט בתל אביב. באתרי התיירות כתוב שהצפון קריר יותר, וזה נכון, אבל זה רק אומר שהטמפרטורה היא שלושים ושתיים מעלות ולא שלושים וחמש. חם מאד, לח מאד, לא בדיוק מה שאנשים מדמיינים כשהם שומעים "גן עדן". רק במלון ובקניונים יש מיזוג אוויר, וקניונים יש רק בערים הגדולות. כל מי ששאלנו, אמר לנו שהזמן הכי טוב לנסוע לתאילנד הוא בפברואר, בסוף העונה היבשה, שאז יש הסיכוי הפעוט ביותר להיתקע ביום גשם טרופי. ובאמת, בכמעט שלושה שבועות שהיינו שם, לא היה לנו אף יום גשם. מצד שני, במפלים היו רק מעט מים, והראות מפסגות ההרים בצפון הייתה די גרועה. חשבתי שזה בגלל הלחות. שאלתי את המדריך שלנו פונגסאק לפשר העניין, והוא אמר שלאורך העונה היבשה, מנובמבר עד פברואר, שבטי ההרים מבעירים חלקות יער טרופי כדי לייצר לעצמם אדמה חקלאית, למרות שהחוק אוסר את זה, והעשן נשאר באוויר. ההמלצה שלו היא לבוא לתאילנד דווקא בנובמבר, מיד בתחילת העונה היבשה.
הקרבה לקו המשווה באה לידי ביטוי גם במיני בעלי החיים שאפשר לפגוש בתאילנד. יש גני חיות שבהם אפשר ללטף טיגריסים, יש כפרים שבהם קופים מקפצים חפשי בין חצרות הבתים לעמודי החשמל, ויש פילים. בעבר השתמשו בפילים כבהמות משא, ככלי נשק במלחמה, וגם כסמלים דתיים: כבר כתבתי שהבודהה מופיע בצורות שונות לפי מסורות בודהיסטיות שונות, ויש מקדשים שבהם הבודהה מופיע בדמות פיל.
כיום משתמשים בפילים בתעשיית התיירות המקומית, ומייצאים אותם לגני חיות ולקרקסים. אהובה ואני איננו כרוכים במיוחד אחרי בעלי חיים, וודאי לא אחר בעלי חיים שאנחנו מאמינים שמתעללים בהם, או שסיממו אותם כדי שיתאפשר לתיירים להשתעשע בהם. אבל הזוג השני שטייל איתנו, הם דווקא חזק מאד בעניין. מכיוון שבצפון לא הייתה לנו אופציה להתפצל, הציע לנו איש המכירות של חברת "גרינטורס", בתור פשרה, לבלות את הבוקר הרביעי שלנו בצפון בחוות אימון פילים, ולהתנסות בסדנת טיפול בפילים.
מה שהתחיל בשבילנו כפשרה הפך להיות לאחת החוויות הכי נחמדות בטיול. טו, האיש שקיבל את פנינו בחווה, היה רהוט ומשעשע. הוא לימד אותנו קצת על אורחות חייו של הפיל המבויית, ואת הפקודות שהפילים לומדים לציית להן. אחר כך הוציא אותנו לחצר, לימד אותנו להכין אוכל לפילים, והביא את הפיל היחיד שהיה בחווה כדי שנאכיל אותו. ברגע הראשון זה הרגיש כמו נפילה, מה פתאום רק פיל אחד, עבדו עלינו. אבל הפיל האחד הזה סיפק די תעסוקה לכולנו. זה היה פיל בן חמש, ילד. קצת יותר גבוה מאדם מבוגר. שמו היה בנק. בנק אכל בתיאבון את האוכל שהגשנו לפיו, תוך שאנחנו צועקים את הפקודה "לאכול!", ושאב את לחיינו בחדווה עם החדק בכל פעם שצעקנו את הפקודה "נשיקה!". אחר כך הלכנו איתו ארבעתנו לנהר, שפשפנו את עורו, סיבנו אותו, וברחנו לפני שהוא קם וניער מעליו את המים. בסיום הפעילות עם בנק, פשטנו את בגדי העבודה שניתנו לנו במקום, בישלנו פאד-תאי ביחד עם טו, ואכלנו צהריים. כתבתי בהתחלה שלא יהיו טיפים והמלצות ברשומה הזו, אבל על החווה הזו אני ממליץ בחום, גם למי שאינו בקטע של בעלי חיים:
לצערי, ראינו גם התעללות בפילים. זה היה בקו סאמוי, אי שאליו הגענו ביום השניים עשר לטיולנו. ביום הראשון שלנו שם, לקחנו טיול יום מסביב לאי. אמנם שמנו לב שבתכנית הטיול יש סעיפים של "מופע פילים" ו"מופע קופים", אבל אלו היו רק שני סעיפים מבין שמונה, ואמרנו, נו, יאללה, נחליק את זה. ההסעה לקחה אותנו מהמלון אל חצר מגודרת באחת משכונות העוני של האי, יעני אלפנט קאמפ. הושיבו אותנו על גב של פיל, בתוך מין קונסטרוקציית ברזל בצורת ספסל. הפיל היה גדול יותר מבנק, אך עלוב ואומלל ממנו. אזניו היו מכוסות נקודות ורודות, אולי זו פטרת, ומחוררות בקצותיהן, כאילו חרקים קטנים כרסמו בהן. נער תאילנדי התיישב על צווארו של הפיל, וצרח עליו שיתחיל לזוז. בכל פעם שהפיל נעמד, הנער תקע לו בצוואר מין יתד מתכת עם ידית של עץ. פילים לא בוכים, אבל אני רציתי לבכות. הבעת פניי הזועמת לא הפריעה לנער אחר שם לכוון אלינו מצלמה. "איי וויל נוט ביי", צעקתי עליו. הוא הוריד את המצלמה. הלכנו לשבת במזנון של הקמפ, וחיכינו כמעט שעה עד שתסתיים הפעילות במקום המגעיל הזה.
כמובן, אפשר לבוא ולהגיד, באיזה זכות אתה, האיש הלבן והעשיר, מותח ביקורת על התאילנדים העניים, שהתעללות בבעלי חיים היא הדרך היחידה שלהם להתפרנס. אבל יש גם תאילנדים שההתעללות בבעלי חיים מקוממת אותם, והחווה שהיינו בה רק שבוע לפני כן מוכיחה שאפשר גם אחרת. אני מקווה שתיירים יקפידו להשאיר את כספם רק במקומות שבהם אפשר לראות שמטפלים בפילים בהגינות. אינני תמים, אני מבין שהפילים אינם נכחדים רק משום שהם מייצרים רווחים לבני אדם, אבל יש דרכים לייצר רווחים בלי להתאכזר לבעל החיים הנחמד הזה, ועוני אינו תירוץ לכל מעשה נבלה.
עוני
יש עוני ויש עוני. העוני בכפרים של שבטי ההרים בצפון צובט את הלב. אנשים מתגוררים בבקתות עץ, או אפילו בסוכות, שגגותיהן עשויים עלים טרופיים יבשים. נשים יושבות על מחצלות מהוהות ואורגות את העלים יחד, או עוסקות באיזו מלאכת יד אחרת. הילדים הקטנים תלויים עליהן, והגדולים משוטטים בשבילי העפר המאובקים שבין הבקתות. חיות הבית משוטטות בין הילדים. גברים לא ראינו ברוב הכפרים, חוץ מכפר אחד, שבו ראינו כמה מהם יושבים בבית התה המקומי, כבר על הבוקר. מצד שני, יכולנו לראות שמתקיימים בכפרים האלה חיים קהילתיים, ויש סוג של גאווה מקומית מעוררת כבוד.
העוני בערים, זה כבר סיפור קשה עוד יותר. גם בו נתקלנו לראשונה בקו סאמוי. על מורדות ההר המיוער שבמרכז האי אפשר היה לראות וילות נאות, אך רצועת החוף שלו, שלאורכה ממוקמים כל המלונות ואתרי השופינג לתיירים, היא נראתה לי כשכונת מצוקה אחת גדולה. העוני מסתער על המטייל ברגע שהוא יוצא מדלת המלון אל כביש הטבעת שמקיף את האי. הכביש צר ופקוק, המכוניות מזדחלות בו ומצפצפות. המדרכה צרה ומפויחת, אינה מאפשרת לשני אנשים ללכת בה זה ליד זה. המבנים הנמוכים לאורך הרחוב בנויים בבנייה זולה, ומהם מבצבצים מבנים פרוביזורים עשויים פח ופלסטיק. פה ושם מריחים ביוב פתוח. הרוכלים עומדים בפתחי החנויות והמסעדות, צדים את התייר באגרסיביות. הם חוסמים את דרכו של התייר ומאלצים אותו לבחור בין לשמוע מה שיש להם להגיד, ובין לרדת לכביש כדי לעקוף אותם. והגרוע מכל, זה הילדים. כל אחד יודע שזה חלק מהעניין כשמטיילים בהודו, והנה, מסתבר שזה קיים גם בתאילנד. ילדים מתגודדים סביב התייר, מנפנפים באיזה קשקוש עשוי ניילון צבעוני וצועקים: פליז סר, טן באט, טוונטי באט. אני עברתי שתיים עשרה שנים במערכת החינוך ועוד תשע שנות נישואין, אני לא רוצה שיצעקו עלי שוב. בטח לא כשאני בחופשה.
גם בתאילנד יש הלימה בין מעמד כלכלי לבין צבע העור. האנשים שמאיישים את הדלפקים בנמלי התעופה ובמלונות הם בהירים יותר. הם גם אדיבים יותר, חייכניים יותר, ומדברים אנגלית טובה יותר. הם מחווים כלפי התייר את ה"ווי" המפורסם, אותה קידת ברכה נאה, שמלווה בהצמדת כפות הידיים לחזה. האנשים שמשיטים את הסירות על הנהרות ובין האיים, המדריכים בפארק האומגות שהיינו בו ביום השמיני, בוודאי הרוכלים והקבצנים, עורם כהה יותר. אני תוהה אם זה רק משום שהם נמצאים יותר בשמש, או שזה קשור לכך שהם הגרו לכאן מן הארצות השכנות. לא נדיר לראות תאילנדים עניים עובדים בחוץ כשראשם וצווארם עטופים במטפחת מכל הצדדים, כמו הפועלים התאילנדים שעובדים בחקלאות בארץ. כאשר עור כהה מתייג את בעליו כעני, לא פלא שאנשים רוצים לשמור על עור בהיר ככל האפשר.
בחומרים תיירותיים שקיימים בעברית, מדברים על תאילנד כ"ארץ החיוכים". לתחושתי, זה נכון בעיקר ביחס לבני המעמד הבינוני. כמובן, גם בני מעמד העובדים עשויים להתגלות כאנשים נעימים ובעלי חוש הומור, אבל הם מחייכים פחות, מהוקצעים פחות. אין צורך לומר, שהמלך והמלכה, המתנוססים על שלטי הפרסום והפוסטרים, הם בעלי צבע עור ורדרד, כמו של אירופאים. לפעמים הם מחייכים ולפעמים הם מרצינים, תלוי מה רוצה השלט לומר. הכיתוב הוא תמיד בתאיית, אז קשה לדעת.
לובשי המדים
למרות העוני הגלוי לעין באזורים המתויירים, תאילנד נותנת לתייר תחושת ביטחון. אחד הגורמים לכך הוא מספרם הרב של לובשי המדים החמושים, שמצויים בכל מקום. יש הרבה סוגי מדים. בהתחלה עוד ניסיתי להבין מה מייצג כל סוג, מה צבא ומה משטרה, ומהר מאד ויתרתי, היו יותר מדי סוגים. חשתי גם סוג של הקלה בקשר לזה, מעבר לעניין הביטחון האישי. אני נתקל לפעמים במטיילים מאירופה ומאמריקה, שיש להם הערות לא נעימות על כל החיילים המסתובבים ברחבי ישראל כשנשקם תלוי על צווארם. אפילו הבנות אצלכם לובשות מדים ונושאות נשק, הם מעקמים את אפיהם הקטנים והחמודים. בתאילנד, כך הבנתי מהר מאד, אף אחד לא יעיר לי הערות מהסוג הזה בשומעו שאני ישראלי. אני זוכר רשימה שכתב עיתונאי ישראלי בזמן ההפיכה הצבאית האחרונה שהייתה בתאילנד, בשנת 2014. הוא כתב, שכשהתחיל הבלאגן בבנגקוק, כל התיירים תפסו את הרגליים וברחו מתאילנד– חוץ מהישראלים. התאילנדים, כך כתב, הבחינו בכך והעריכו את זה.
ממלכת תאילנד היא הטריטוריה היחידה בדרום מזרח אסיה שלא נפלה תחת כיבוש קולוניאלי, חוץ מהכיבוש היפני בזמן מלחמת העולם השנייה. אפשר לזקוף זאת לזכות הכישרון הדיפלומטי של מלכי תאילנד, אפשר לזקוף זאת לזכות הרגש הלאומי שמאחד את נתיניהם, שעליו כבר כתבתי קודם. אבל, ההסבר הפשוט ביותר הוא, שהעם התאילנדי השכיל לבנות צבא במתכונת מערבית כבר במאה השמונה עשרה. הצבא גבה מהבריטים ומהצרפתים מחירים, שעשו את ההשתלטות על תאילנד לבלתי כדאית עבורם.
הרושם שלי הוא שהתאילנדים ידעו, ועדיין הם יודעים, להתנהל מול המערב. מצד אחד, הם מספקים למערב שירותי תיירות, כולל תיירות מין. הם שיתפו פעולה עם ארצות הברית במלחמות נגד משטרים פרו-סובייטים ובמלחמה נגד הטרור האסלמי. מצד שני, הם מאפשרים לצבא לשלוט במדינה בפועל, למרות שיש במערב מי שלא משתגע על זה. יש להם חוקי הגירה ועיסוק נוקשים, שלא יזכו אותם בחיבה רבה מצד ארגונים ליברליים במערב. אם אינך תאילנדי, אינך יכול לקנות בתאילנד בית. אם אינך תאילנדי, יש עיסוקים שסגורים בפניך. לפיכך, כל הזרים שמתפרנסים בתאילנד נזקקים לשותף תאילנדי בשביל לעבוד, ולבת זוג תאילנדית כדי לגור בבית משלהם, שהוא למעשה הבית שלה. כאמור, יש לובשי מדים בכל מקום, ואי אפשר להחליק איתם עניינים מתחת לשולחן, לא בעניין הזה. אם תופסים אותך עוסק בעיסוק שאינך מורשה לעסוק בו, אתה בצרות.
מלך תאילנד הוא באופן רשמי המפקד העליון של הצבא, ולמרות שהוא אינו מנהל את הצבא בפועל, יוקרתו משליכה על היוקרה ועל הפופולאריות של הצבא. ברבים משלטי החוצות, המלך מופיע במדי צבא. אמנם הממלכה לא הייתה במצב מלחמה מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, אבל ברוך השם, לא חסרה ללובשי המדים תעסוקה. כבר כתבתי על המחסומים בכבישי הצפון. ואילו בדרום, בשלושה מחוזות סמוך לגבול עם מלאזיה, יש עניינים עם המוסלמים. פיגועים וכאלה.
מוסלמים
ארבעה אחוז מתושבי תאילנד הם מוסלמים, לפי ויקיפדיה. זה לא הרבה, בהשוואה לתשעים וחמישה אחוז שמזדהים כבודהיסטים. אבל, הם בולטים לעין, ולא רק במחוזות הדרומיים, ששם הם הרוב. כשהגענו לשוק הלילה של פאי, בסוף היום הרביעי לטיולנו, ראיתי שם דוכן שיפודים שמופעל על ידי שתי נשים עוטות חיג'אב שחור. מעל הדוכן היה שלט קטן שחור, שעליו כתוב בלבן בערבית "חלאל". אחר כך נתקלתי בזה בשוק הלילה של צ'יאנג מאי, וכמובן, באיים. פייר, התבאסתי. כאילו, טסתי שמונת אלפים קילומטר כדי לברוח מהסכסוך המזרח תיכוני, והנה הוא מחכה לי גם פה. אמנם המוסלמים פה אינם מזרח תיכוניים - תווי פניהם מעידים עליהם שהם מאלאיים, וידוע שהאסלאם של מלזיה ואינדונזיה מתון בהרבה מזה של המזרח התיכון. עדיין, זה לחץ לי על כמה כפתורים. הצבע השחור של הלבוש המוסלמי המסורתי לנשים בולט שבעתיים על רקע הצבעוניות שמאפיינת את הפרהסיה התאילנדית, החל בזהב ובאדום של המקדשים, עבור בכחול ובירוק של החופים, וכלה בשלל הגוונים של מדי הצבא והמשטרה.
הישראלים
אוכלוסיה נוספת שנוכחותה בולטת מאד בתאילנד היא, כמובן, הישראלים. אמנם לישראלים אין תלבושת שמסגירה אותם, ובכל זאת אי אפשר לפספס אותם. הם נמצאים בכל מקום. אם לא הם בעצמם, אז יש סימנים להימצאותם. יש המון שלטים בעברית בחלונות הראווה של בתי העסק. ראיתי דף שנתלש ממחברת, מודבק מבפנים בסלוטייפ על חלון של מכבסה, שמשורבט עליו בטוש בעברית: "המחירים פה הכי טובים בתאילנד!". בכניסה למסעדה ראיתי לוח קטן, כמו שהיו פעם בבתי ספר, וכתוב עליו בגירים צבעוניים: "אכלנו כאן ארוחה מהממת והיה לנו נורא טעים, ענת ויוסי". כאילו שזה פלורנטין פה. אבל מה שהכי הדהים אותי היה שלט מעל בית מרקחת בחוף צ'אוונג, שכתוב עליו "בית מרקחת" בארבע שפות: אנגלית, משהו שנראה כמו סינית, רוסית ועברית. יעני, השפות של ארבע המעצמות הגדולות: ארה"ב, סין, רוסיה וישראל. מה הפלא שיש מי שטועה לחשוב, שישראל היא מעצמה.
עכשיו, הנה משהו מעניין ששמתי לב אליו: כל הישראלים שראיתי בצפון התנהלו באדיבות ובהתחשבות. אם לא עמדתי ממש על ידם וצותתי לשיחתם, לא הייתי מנחש שהם ישראלים. חמודים, שקטים, לבושים בטוב טעם. אבל באיים, סיפור אחר לגמרי. באיים, בעיקר בקו סאמוי, פגשתי את מגוון הסטריאוטיפים של הישראלי המכוער, זה שהקומדיה הישראלית לדורותיה אוהבת להתנשא עליו, החל באפרים קישון עם שטוכס האינסטלטור שלו, עבור בדודו טופז עם משה והאורנג'דה, וכלה ב"ארץ נהדרת" עם שימי ודקלה ופילוס. קולניים, כוחניים, אובססיביים למחיר יותר טוב, גם בשביל משהו שמלכתחילה מחירו נמוך במונחים ישראליים. בכביש הראשי של חוף צ'אוונג עבר כל ערב רכב מסחרי, על דפנותיו שלטי פרסום למועדון ישראלי, ועל גגו רמקול, שבו מהדהדות קריאות בלשון הקודש לבוא למועדון הישראלי הכי שווה בתאילנד. ושוב אני אומר לעצמי, טסתי שמונת אלפים קילומטר כדי לברוח, והנה זה מחכה לי גם פה.
מצד שני, יש משהו כייפי ומרגיע ביחס הסבלני של נותני השירות התאילנדיים כלפי הישראלים. המדריכים בפארק האומגות שהיינו בו ביום השמיני ידעו כמה מלים בעברית, ושעשעו אותנו בצירופים כמו "בקטנה", "יאללה", "סבבה", והכי מצחיק: "לא מיפחדת!". אני משוכנע שהם ידעו שהם משעשעים אותנו, ושזה היה קטע מקצועי אצלם, לעזור לנו להשתחרר מפחד הגבהים עם צחוק. פונגסאק, המדריך שקיבלנו מ"גרינטורס" לטיול בצפון תאילנד, הכין לנו דיסק של שירי אייל גולן לשמוע בזמן הנסיעה. לא תודה, אמרתי לו, לא באתי עד תאילנד כדי לשמוע אייל גולן, אני מעדיף לשמוע מוזיקה תאילנדית. והאמת, הפופ התאילנדי נעם לאזניי מאד. עדין, מפנק. הגיע הזמן שמישהו יביא אותו לארץ.
ההסתערות של התיירים הישראלים על תאילנד הביאה מספר ישראלים להתמקם במדינה, ולהקים בה סוכנויות נסיעות שמכוונות אל התייר הישראלי. אחת הסוכנויות הללו מתנאה בכך שעובד בה מדריך תאילנדי דובר עברית. אבל איש המכירות של הסוכנות הזו התייחס אלינו בהתנשאות, ובחרנו לא לרכוש את שירותיה. פונגסאק לא דיבר עברית, הוא ידע רק להגיד "הגענו!" באינטונציה משעשעת. גם האנגלית שלו לא הייתה רהוטה במיוחד. אבל הוא היה מקסים, מלא מוטיבציה, ונהג מוכשר ביותר, עניין מכריע בכבישי ההרריים המפותלים של צפון תאילנד.
תיירות היא ענף חשוב בכלכלת תאילנד, והדרכת תיירים היא עיסוק שמחייב רישוי, פתוח לתאילנדים בלבד. המדריכים מסתובבים עם תגי שם תלויים בשרוך לצווארם, והם מציגים אותם במחסומים בכבישי הצפון. אבל גם בלי קשר לחקיקת המגן, מדריך טוב בתאילנד הוא עניין מכריע. קראתי באיזשהו מקום, שאין בעיה להתמצא בתאילנד, כי בכל מקום יש שלטי הכוונה באנגלית. זה לא נכון. רק ברובע העסקים של בנגקוק יש שילוט ברמה שמספיקה בשביל לנווט עם מפת העיר, כמו שמנווטים בעיר אירופית. אפילו במרכז צ'יאנג מאי, חיפה של תאילנד, התברברתי. לא ראיתי את שמות הרחובות כתובים בבירור באותיות לטיניות כמעט בשום מקום, גם לא בעיר העתיקה, שאמורה להיות מונגשת לתיירים. מעניין אם השילוט הבלתי מספק הוא תוצאה של מאמץ מכוון לשכנע את התייר המערבי לשכור שירותי הדרכה ממדריך מקומי, או שזה סתם חוסר תשומת לב. כשרוכשים טיול יום במלון או במשרד הנסיעות, אפשר ליפול עם מדריך שבקושי מדבר אנגלית, או שמדבר אותה היטב, אבל עם מבטא כל כך כבד שאי אפשר להבין כלום. לכן, יש יתרון בהתקשרות עם סוכנות נסיעות שמכוונת אל התייר הישראלי. המדריכים שלהם מנוסים בהדרכת ישראלים, וגם אם השידוך בין המדריך לקבוצה לא עולה יפה, לפחות יש למי להתלונן. מי שלא מתלהב לחלוק מלון עם שימי ודקלה ופילוס, כדאי שיאמר זאת בזמן שהוא מזמין מקומות לינה, במיוחד באיים. משום שכברירת מחדל, הסוכנויות הישראליות ממליצות לכל הישראלים על אותם המלונות.
אני מפנטז כבר על הטיול הבא שלי לתאילנד. לא עכשיו, לא בעוד שנה, אולי בעוד שמונה או עשר שנים. זה כבר יהיה טיול נינוח יותר, ממוקד יותר. הוא יהיה בנובמבר, מיד בסיום העונה הגשומה. הוא יכלול טיסה לצ'יאנג מאי וטיולי יום לדוי אנאתנון ולדוי סוטפ. אני אוהב תצפיות מראשי הרים, והתבאסתי מזה שכשהיינו במקומות האלה, הראות הייתה כל כך גרועה. הפעם הבאה תכלול שהות ממושכת בבנגקוק, היומיים וחצי שהקצינו לה היו מעט מדי. מבנגקוק ניקח טיול יום לאיותיאה, הבירה העתיקה של תאילנד. ניקח טיול יום לאמפאווה (amphawa), כפר דייגים שאומרים עליו ששמר על האותנטיות שלו. ניקח טיול יום לקנצ'נבורי, ונראה את הגשר על הנהר קוואי. אולי נבלה כמה ימים בקו צ'אנג, אי אקולוגי שהוא שמורת טבע עם יערות גשם ומפלים. אבל לא לפני שאוודא שהוא דומה יותר לקו פי פי מאשר לקו סאמוי. ובבנגקוק עצמה, אחזור שוב למקדש וואט ארון, שבפעם הזו היה ברובו סגור עקב שיפוצים, ואטפס למצפה בקומה ה-84 של מלון "ביהוקי", הפעם כשיש עוד אור בחוץ. אולי גם אנסה ליצור קשר עם קאוצ'סרפרים בבנגקוק. כמו כל הישראלים, גם אני עוד אחזור לתאילנד.
