כשחזרה אהובה מטיול בר-מצווה לארה"ב עם הבן שלה, הודיעה לי שלכבוד יום הולדתה החמישים היא רוצה לנסוע אתי לניו יורק. יום ההולדת הזה חל השנה, ואני התחלתי לחשוב איך אני מתארגן לזה. עודני קורא על ניו יורק באתרי טיולים ומשוחח עם מכרים ומודעים שכבר היו בניו יורק (כמעט כולם כבר היו, חלקם יותר מפעם אחת), באה אהובה ובקשה שבנוסף לשהות בניו יורק, גם נשכור רכב ונטייל באזורי הכפר שמחוץ לכרך הסואן. כל אתרי הטיולים ממליצים לבקר בניו יורק בספטמבר-אוקטובר, וכיוון שכבר שמעתי על השלכת המופלאה שפוקדת את ניו אינגלנד בתקופה הזו של השנה, התלהבתי. גיגלתי ומצאתי מאמר שמפרט טיול מעגלי בן ששה ימים בניו אינגלנד עם רכב, שיוכל להיות בסיס איתן לטיול כזה. חשבתי שלא תידרש ממני יותר מדי עבודת הכנה, שכל שאצטרך לעשות הוא להזין בכל פעם למכשיר הניווט הלווייני (GPS) את היעד הבא שנזכר במאמר, והוראות הנסיעה כבר יגיעו מאליהן. בדיעבד, לא כך קרה, היו לנו הרבה פיקשושים, ולכן החלטתי לכתוב "גרסה מוערת" למאמר הזה, ולפרט בה את תובנותיי. מקצת התובנות מבוססות על מאמר אחר שמצאתי, שמפרט על סוגי הכבישים בארה"ב ומספריהם.

זה היה ביקורי השני בסך הכל בארה"ב, והביקור הראשון שבו שכרתי רכב ונהגתי בו. לפיכך, כמה מתובנותיי יכולות להישמע מובנות מאליהן למטיילים ותיקים ומנוסים. כך, למשל, הופתעתי שהמוכרנית בסוכנות ההשכרה בדקה את הניירת שלנו, נתנו לנו את מספר החניה שבו מחכה לנו הרכב, ויאללה, שיהיה לכם יום נעים. אף אחד לא ליווה אותנו לרכב, אף אחד לא ווידא איתנו את המצב בו נמסר לנו הרכב, אף אחד לא היה שם כדי לענות על שאלות לגבי תיפעול הרכב. ואני עוד רכשתי עסקת VIP, כדי להבטיח עצמי מכל סוג של הפתעה לא נעימה, קראתי על הפתעות לא נעימות כאלה באתרי הטיולים. הפתעות לא נעימות בהחלט פקדו אותי, אף אם לא חמורות כמו אלה שקראתי עליהן. סתם בתור דוגמא, לא ידעתי באיזה דלק עלי לתדלק, זה לא היה רשום בשום מקום וגם לא נאמר לי. נאלצתי לסמוך על טוב ליבו ושכלו הישר של אחראי משמרת בחנות הנוחות שליד תחנת דלק בניו המפשייר כדי לתדלק בפעם הראשונה, והייתי בחרדה שמא טעה, וגרמתי נזק לרכב. בדיעבד, לא גרמתי שום נזק בשום שלב, ולא חוייבתי בחיובים חריגים.

וכעת, נעבור לגרסה המוערת.

יום 1: מתחילים בקונטיקט ומסיימים במסצ'וסטס

התחלנו את הטיול ביום שני בשבוע. כהמלצת המאמר, לקחנו רכב שכור בשדה התעופה ניוארק, והתחלנו בנסיעה לכיוון קונטיקט. היות שהתברברנו הרבה ביציאה מנמל התעופה, ובזבזנו הרבה זמן על להבין איך הרכב פועל ואיך לעבוד עם מכשיר הניווט, ויתרנו על ארוחת הצהריים המומלצת בברוקפילד, ושמנו פעמינו ישר לעיירה Kent. חצינו את הגשר הענק על ההדסון, עברנו ממדינת ניו יורק למדינת קונטיקט, הנוף הלך ונהיה כפרי יותר, מיוער יותר, ואחר הצהריים הגענו לכביש 7 הנזכר במאמר, כביש US 7 N ליתר דיוק. "התחברנו" לתכנית המקורית. הכביש התפתל לאורך נהר Housatonic, ונשקף ממנו נוף נעים מאד, אף כי לא מרהיב כמו הנופים שעוד נראה בהמשך. הגענו ל Kent בסביבות שלוש אחר הצהריים, וחיפשנו מקום ללון. נאדה, הכל סגור ומסוגר, כאילו העיירה ננטשה. חיפשנו ב Booking, ומצאנו מקום לא רחוק, בהמשך כביש 7, שנקרא Cornwall Inn. הזנו את הכתובת למכשיר הניווט, התחלנו לנסוע, ומהר מאד מצאנו עצמנו נוסעים בכביש הררי צר בתוך יער, באיזור שקליטת הלוויין בו הייתה משובשת. שיחות קוליות עדיין אפשר היה לבצע. צלצלנו למספר שצויין ב Booking, והגברת שענתה לנו אמרה שנכון, יש במחוז עוד רחוב באותו שם, הרבה אנשים מפקששים. נסענו לפי ההסבר שלה כל הדרך חזרה. עד שהגענו ונרשמנו, כבר היה ארבע. פרקנו את חפצינו, לקחנו מבעלת המקום עלון תיירות, שכלל מפה מצויירת של המחוז, ומיהרנו לפארק הלאומי Kent Falls State Park, לפני שיחשיך. עם המפה, כבר לא היו פיקשושים.

המאמר מספר על מסלול טיפוס קצר ביער מרהיב, שבסופו נוכל לראות מפלים נהדרים. ובכן, מסלול הטיפוס אכן קצר ומוסדר, אבל לא כך המסלולים שיורדים חזרה למטה. היו שני מסלולים, צהוב ואדום, והמטייל נדרש לחפש סימני צבע על העצים כדי למצוא את הדרך חזרה לרכב. התחלנו ללכת במסלול הצהוב, הארוך, אבל בשלב מסוים הפסקנו לראות את סימני הצבע. מבוהלים, מיהרנו לחזור על עקבותינו, וירדנו חזרה במסלול האדום, הקצר. אשר למפלים, לא כדאי לפתח ציפיות, הם לא גדולים בהרבה מאלה של נחל ערוגות או של עין עבדת. אבל אחרי יום של נסיעה ארוכה ורצופת אי וודאות, היה נחמד להרגע שם ולחלץ עצמות. בערב חזרנו לעיירה Kent לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית. עכשיו כבר היו כמה מקומות פתוחים. התברר, שבימי שני הרבה מקומות סגורים, בעלי העסקים נחים מהעבודה המאומצת בסוף השבוע. אילו רק היינו יודעים.

למחרת בבוקר יצאנו שוב לדרך. ביקשתי ממכשיר הניווט שיביא אותנו לעיירה Great Barrington, והוא שלח אותנו להמשיך בכביש 7, ולא בכביש 41 שעליו ממליץ המאמר. אולי הפסדנו נסיעה בנוף יפה יותר. הכביש המשיך צפונה, והעביר אותנו מקונטיקט למסצ'וסטס. המאמר כותב על Great Barrington שהיא עיירה יפהפיה, ואני בהחלט מסכים. העיירה מזכירה מאד את סטארז הולו, העיירה הבדיונית מסדרת הטלביזיה הותיקה "בנות גילמור". הרחוב הראשי, בעל השם הבלתי מפתיע Main Street, מלא מבני ציבור הדורים ובתי קפה חמודים. אחרי ארוחת בוקר קטנה, ראינו שילוט לכיוון מסלול הליכה על גדת נהר Housatonic. עם קצת עזרה מעוברים ושבים, מצאנו את השביל היורד למסלול, וטיילנו בו. זה היה מסלול מקסים, ובו ראינו לראשונה את סימני השלכת המופלאה של ניו אינגלנד. כך, בצהרי היום השני לטיולנו, השלמנו את יום מספר 1 בתכנית של "למטייל".

יום 2: מוזיאון אמנות ועיירות היסטוריות

המשכנו צפונה בכביש 7 לעבר העיירה Stockbridge. הדרך יפה מאד, וגם העיירה יפה, אבל שלא כמו Great Barrington, אין לה רחוב ראשי, היא עשויה מרקמת כבישים כפריים שלארכם מפוזרים בדלילות מבני ציבור ובתי מגורים, מרביתם מעוצבים בסגנונות היסטוריים שונים. היות שהזנתי את שם העיירה כיעד במכשיר הניווט, התברברנו קצת, ורק כשביקשתי להגיע ישירות למוזיאון נורמן רוקוול, זה הסתדר. מדובר במוזיאון קטן, שתי קומות בסך הכל, מתאים מאד לילדים. במוזיאון מוצגות עבודותיו של המאייר נורמן רוקוול, שערכן היסטורי יותר מאשר אמנותי. נהניתי יותר מהפארק הקטן סביב המוזיאון, הפרוש על גבעה מוריקה שנשקף ממנה נוף מרשים מאד. עוד חצי שעה נסיעה בכביש 7, והגענו לאגם Pontoosuc הנהדר. העמדנו את הרכב במגרש החניה החינמי, וירדנו לטייל קצת על שפת האגם. עוד חצי שעה נסיעה בכביש 7, והגענו לעיירה Williamstown. טיילנו קצת ברחוב הראשי ואכלנו צהריים באחת המסעדות ההיפסטריות שלארכו. בכניסה לרחוב הראשי עומדות זו מול זו שלוש כנסיות נהדרות של שלושה זרמים פרוטסטנטים שונים. קצת הזוי, עיירה כל כך קטנה. מצאנו לשכת מידע לתיירים, ולקחנו מפה מצויירת של האזור בכלל, ושל דרך Mohawk בפרט. "דרך Mohawk" זה שם אחר לכביש מספר 2, בו נסענו מזרחה לתחנתנו הבאה על פי המאמר, העיירה Shelburne Falls.

בשעות אחר הצהריים נכנסנו מכביש מספר 2 לרחוב הראשי של העיירה, שמגיע עד הגשרון על נהר Deerfield. חצינו את הנהר, וטיילנו על גשר הפרחים החמוד, עליו ממליץ המאמר. משם המשכנו בכביש 2 לעיירה Greenfield, שהמאמר מבטיח כי בסביבתה נמצא מקומות נחמדים ללון. לא מצאנו, ואחרי התברברות קלה ברחובות העיירה, התפשרנו על מלון מרשת Hampton Inn, רשת שכבר הכרנו מניו יורק. לא מצאנו איפה להסתובב בערב בעיירה, לכן הסתפקנו בארוחת ערב בדיינר היחיד שמצאנו במרחק הליכה מהמלון.

יום 3: טיפוס פתלתל לפסגת וושינגטון וקינוח בשופינג

היות שהמאמר התריע שלפנינו נסיעה של יותר מארבע שעות, השכמנו קום, מיהרנו לעזוב את המלון, והקלדנו למכשיר הניווט Mount Washington state park. המכשיר חישב ומצא שאכן, יותר מארבע שעות. עלינו על כביש האינטרסטייט I-91 והתחלנו בנסיעה צפונה. מזג האוויר היה מצויין, הכביש לא היה מאד עמוס, אבל הזמן עובר, הנהג מתעייף, ואין לצד הדרך אף תחנת ריענון. הצטרכנו לרדת באחת היציאות כדי לשתות משהו ולהתחלף בנהיגה. עברנו ממסצ'וסטס לוורמונט, ומוורמונט לניו המפשייר, ירדנו מהכביש המהיר אל הדרכים הצדדיות. כשהשלטים לצד הדרך הודיעו שאנחנו על כביש US-302, נשמתי לרווחה: שוב היינו "מיושרים" עם המאמר. קצת אחרי אחת עשרה עצרנו שוב למנוחה והתרעננות בעיירה Bath, השוכנת על נהר Ammonoosuc, אחד מיובליו של נהר Conneticut. התחלנו לטפס עם הכביש, בנסיעה אטית. מסביבנו עוד כפרים ועיירות, חלקם נראים אמידים ומטופחים יותר, אחרים יותר עניים ועלובים, כולם מונים לא יותר מעשרה בתי חווה לאורך הכביש. בשתיים עשרה וחצי עצרנו שוב להתרעננות ותצפית בעיירה Jefferson, ובאחת ורבע עמדנו בכניסה לפארק הר וושינגטון.

ניגש אלינו ריינג'ר חביב, עם הכובע רחב השוליים והשפם המתבקשים. שאל מאיפה אנחנו, והתפלא שעוד משפחה מישראל הגיעה לכאן. אמר, אתם כבר המשפחה הרביעית מישראל שהגיעה היום. פשוט מאד, אמרתי לו. יש אתר שכל המטיילים הישראלים קוראים, יש שם מאמר על טיול לניו אינגלנד שעלה לכולם בחיפוש, והנה עכשיו כולם פה. אבל איפה הרכבת הכחולה העתיקה שהבטיח המאמר? הו, לא, חייך הריינג'ר, כאן זו הכניסה לרכבים. הכניסה לרכבת שמטפסת אל ההר נמצאת מהצד השני של ההר, מרחק של יותר מחצי שעה נסיעה. נו, מה לעשות, שוב פיקששנו. נעלה כבר עם הרכב. בדיעבד, דווקא יצא לטובה: הדרך למעלה, אף שהייתה קשה לנהיגה, הייתה יפהפייה, ושמחתי שהייתה לי את האפשרות לעצור במקומות המיועדים לכך ולצלם. השלכת המפורסמת של ניו אינגלנד, שעד עכשיו ראינו אותה לצידי הכבישים והנחלים, עץ פה ועץ שם, עכשיו השתרעה כמו מרבד על הר וושינגטון ועל ההרים שמסביבו, כולם שייכים לשמורת White Mountain. ככל שהגבהנו, התמעטה הצמחיה. סמוך לפסגה נכנסנו לתוך שכבת עננים, שאמנם לא הייתה עבה דיה כדי לחסום לגמרי את שדה הראייה מן הפסגה, אך היה בה די כדי להסתיר חלקים מהנוף הנשקף מהפסגה. כך יצא, שהנופים בדרך לפסגה היו יפים יותר מאשר הנוף ממרכז המבקרים שבפסגה עצמה. הגענו לפסגה בשתיים אחר הצהריים. מרכז המבקרים היה נחמד ומעניין. כשכבר היינו בפסגה, ראינו את הרכבת מגיעה. זו הייתה רכבת מגושמת, נראתה בלתי נוחה בעליל, וגם הייתה כתומה ולא כחולה. הפעם, הפיקשוש דווקא יצא לטובה.

גם הירידה בחזרה הייתה מהנה מאד, הנוף נראה קצת אחרת באור של אחר הצהריים. הגענו ליציאה מהפארק בארבע וחצי, והקלדנו למכשיר הניווט את היעד הבא שציין המאמר: מתחם הקניות Settlers Green North Conway. התחלנו לנסוע בכביש NH-16-S ככתוב במאמר. ברם, בשלב מסוים, מכשיר הניווט שוב שלח אותנו לדרך צרה, שנכנסה לתוך יער, והפכה לדרך עפר. לאורך דרך העפר ראינו פה ושם בתי מגורים ומקומות לינה, אבל לא סימוני כבישים וכיוונים. היות ששעת החשיכה התקרבה, ולא ידענו איפה אנחנו נמצאים, החלטנו שניכנס למקום הנורמלי הבא שנראה, וניקח לנו חדר ללילה. כך הגענו לריסורט כפרי גדול וקצת משונה ששמו The New England Inn and Lodge. היות שבמאמר היה כתוב שמתחם הקניות פתוח עד תשע בערב, לקחנו את הזמן לנוח ולהתרענן. גם כאן קיבלנו מפה מצויירת, וכך ידענו שאנחנו נמצאים במקום ושמו Intervale, ושמתחם הקניות Settlers Green בעיירה North Conway קרוב מאד. לקראת שבע בערב יצאנו לשם. מצאנו את המקום בקלות ובמהירות, אבל הכל כבר היה סגור, וגם די חשוך. עוד פיקשוש. רק כמה מסעדות היו עדיין פתוחות. מה יכולנו לעשות? נכנסנו לאחת ואכלנו ארוחת ערב, דווקא לא רעה.

יום 4: לינקולן וברטלט

הכותרת " לינקולן וברטלט" במאמר מטעה, כי האטרקציה העיקרית של היום הרביעי בטיול היא Franconia Notch State Park. המלה Notch מציינת מעבר בין הרים, במקרה הזה מעבר רחב דיו כדי שיעבור בו כביש מהיר, I-93-S. העיירה לינקולן, הנזכרת במאמר כמקום שנוסעים דרכו בדרך לארוחת צהריים, נמצאת בקצה הדרומי שלו. הפארק נמצא בקצה הצפוני של מעבר ההרים, ויש עוד כמה אטרקציות בין לבין. העיירה "הקטנה והעתיקה" ברטלט, הנזכרת במאמר כמקום מתאים ללינה, זו לא בדיוק עיירה. זה מקבץ של כמה בתי חווה לאורך הכביש, שמצאנו בו רק מקום לינה אחד, גם הוא במרחק מה מן העיירה. מצד שני, אמרו לנו שהשם "ברטלט" משמש גם כשם כללי לעוד כמה יישובים זעירים במרחק לא גדול זה מזה, ביניהם Intervale, שממנה יצאנו. במלים אחרות, מדובר במסלול מעגלי. תיאורטית, יכולנו ללון שני לילות באותו מקום.

ובכן, הקלדתי Franconia Notch State Park למכשיר הניווט, ויצאנו בנסיעה מערבה בכביש US-302-W, הנזכר במאמר. הכביש עובר בחלקו לאורך Saco River, ובאחת מנקודות המפגש ראינו את ההתפצלות לכיוון הכניסה האחרת של הר וושינגטון, מן הסתם זו שמובילה לרכבת שפיקששנו אתמול. לאחר כשעה פנינו שמאלה לכביש המהיר I-93-S, שאף הוא נצמד לנחל, Pemigewasset River שמו. הגענו לחניון בכניסה לפארק. לפארק הזה יש רק כניסה אחת, תודה לאל. כאן מרכז המבקרים נמצא בכניסה, ובו הסבירו לנו מה כולל הפארק: הוא כולל רק את Cannon Mountain, רכבל שמעפיל אליו, ומסלולי טיול ברגל לפסגתו. התצפית המרהיבה המובטחת במאמר היא מפסגת ההר הזה, והיא אכן מרהיבה. דרומה ממנו, בהמשך ה Notch, יש אתר נוסף שהכניסה אליו בתשלום: Flume Gorge. אפשר לקנות כרטיס משולב לשני האתרים. אגם Echo, הנזכר במאמר, נמצא ממש בצמוד לחניון, והגישה אליו חופשית. בין שני האתרים יש עוד אתר חינמי נחמד ושמו The basin. זוהי נקודה שבה הנחל מתעקל ויוצר בריכה טבעית, ויש שם מסלול הליכה נעים וקל בין העצים לאורך הנחל. והעצים, להזכירנו, בשלכת המפורסמת של ניו אינגלנד. רכשנו את הכרטיס המשולב, ונהנינו מאד מארבעת האתרים שלאורך ה Notch: הר Cannon, אגם Echo, מסלול The basin, ולסיום, Flume Gorge, שהוא קניון צר ותלול שבו זורם אחד היובלים של Pemigewasset River – יפה ומומלץ מאד.

היות שנשנשנו משהו במרכז המבקרים של Flume Gorge, לא היינו רעבים במיוחד, והחלטנו לדלג על ארוחת הצהריים ולהמשיך לנסיעה בכביש 112 ובכביש Bear Notch Rd, שהמאמר מתאר אותו כדרך נופית מקסימה. דא עקא, שכאשר הזנתי למכשיר הניווט את היעד Bear Notch, הוא שלח אותי חזרה בדרך בה הגענו, הוא מצא שזו דרך יותר מהירה, למרות שהיא יותר ארוכה. לא הייתה לי סבלנות להתחיל לשחק עם ההגדרות שלו, החלטתי לצאת לכביש 112 בלי להפעיל את המכשיר, ולחפש שלט שיפנה אותי לכיוון Bear Notch Rd. גם כביש 112 התגלה כדרך נופית יפה מאד. הוא עבר בין שתי שורות צפופות של עצים, ומכיוון שהם עמדו בשלכת המפורסמת, זה היה כמו לעבור בין שני מרבדים אדומים-כתומים-ורודים-צהובים. מצד שמאל של הכביש יש מפרץ תצפית להרים מצפון – כדאי לפנות ולעצור שם. היה שלט לפניה שמאלה לכיוון Bear Notch Rd, אבל הוא היה כל כך קטן, שראינו אותו אחר שכבר עברנו אותו. עשינו פרסה, ונכנסנו לכביש צר מאד, שבשלב מסוים מתחיל להתפתל בין גושי סלע עצומים. כנראה שמשום כך קוראים לזה Notch!

כמו שכבר כתבתי, כשהדרך הנופית הסתיימה ופגשה את כביש 302, איפה שבמפה כתוב "ברטלט", מה שהיה שם זה לא בדיוק עיירה, ולא היה שום סימן למקומות לינה זמינים. שוב נעזרנו ב Booking, ומצאנו מקום בשם North Colony Motel כמה קילומטרים מזרחה משם, על כביש 302. דווקא היה לא רע, יותר טוב ממה שמצאנו אתמול וגם יותר זול.

יום 5: בין צלילי המוזיקה לנופים קסומים

ביום החמישי לטיול אמורים היינו לנסוע שוב מערבה בכביש US-302-W, לעבור מדינה מניו המפשייר לוורמונט, להמשיך בכביש VT-15 ולהגיע לעיירה הנחמדה סטואי (Stowe), שם יחכו לנו הגנים המטופחים של בית הארחה היוקרתי שהקימה משפחת פון טראפ, גיבורת הסרט "צלילי המוסיקה", לאחר שנמלטה מאוסטריה בשנות ה-30 של המאה שעברה. לאחר מכן, אמורים היינו לטייל ב Smugglers Notch, לבקר במרכז המבקרים של מפעל הגלידה בן וג'ריס, ולסיים את היום בעיירה ראטלנד (Rutland). המאמר הבטיח עוד נופים קסומים בסביבת ראטלנד, נוסף על אלה שמובטחים בכותרת הפרק.

האטרקציה שהכי עניינה אותנו הייתה Smugglers Notch. אחרי החוויה הטובה שהייתה לנו עם Notches אתמול, ציפינו לעוד מאותו הדבר. הבנתי מהמפה שסטואי נמצאת דרומה משם ואמרתי, ממילא נעבור שם אחרי שנעבור דרך Smugglers Notch, ואז נחליט אם כן או לא פון טראפ. היות שהמאמר לא מסביר בדיוק איך לנסוע בין ארבע הנקודות הנזכרות בו, פניתי לעזרת מכשיר הניווט. כשהזנתי "Smugglers Notch" למכשיר הניווט, קפצו לי כמה אפשרויות, לא כולן סמוכות זו לזו. הימרתי על "Smugglers Notch visitors center". עד חציית הגבול בין המדינות, הכל היה בסדר. נסענו מערבה בכביש US-302-W, לאחר מכן בכביש I-93-W. קצת אחרי השלט "ברוכים הבאים לוורמונט" ראינו סוג של לשכת תיירות, ועצרנו שם להתרענן ולשאול כמה שאלות. הדוד במדי ריינג'ר שישב מאחורי הדלפק צייד אותנו במפה של וורמונט, אבל לא הבין מה אנחנו רוצים ולא ממש עזר לנו. ואז, מכשיר הניווט הכניס אותנו לכביש צר יותר, ואז כביש צר עוד יותר, גם דרכי עפר עברנו. עברנו דרך כפרים שנראו עניים ומוזנחים, אמריקה שלא רואים באתרי התיירות. נלחצתי. לזה לא ציפיתי. לרגע נרגעתי, כשראיתי שלט שבישר שאנחנו על כביש VT-15, ואז הגענו להצטלבות שלא היה בה שום רמז לכיוון הנכון ל Notch. לא מצאתי את המקום במפה. מה יכולתי לעשות? האמנתי למכשיר הניווט, שהוביל לתוך Stowe, ומשם בכביש 108 אל "Smugglers Notch visitors center". רק אז הבנתי איפה פיקששנו: מכשיר הניווט בחר לנו את הדרך הכי קצרה בזמן, לא את הדרך הנופית שהמאמר הילל ושיבח.

גם במרכז המבקרים הזה פגשנו דוד לובש מדים, שהסביר לנו איפה אנחנו נמצאים ומה נוכל לעשות. עלינו ברכבל לפסגת הר מנספילד, ונהנינו מהנוף הנפלא שנשקף ממנו. צפינו באימה במטיילים שגלשו באומגה מפסגת ההר למטה. המשכנו ברכבל הקטן לריסורט מצידו השני של הכביש, ונהנינו מקפה וחטיפים באוויר הפתוח. עשינו מסלול הליכה קצר לאורך נחל שזרם בקרקעית מעבר ההרים, גם בו הצלחנו להתברבר, ולקינוח, המשכנו בנסיעה צפונה לתוך מעבר ההרים, בכביש שהיינו אמורים לנסוע בו בכיוון ההפוך – כביש 108. באמת Notch יפה מאד, צר ומיוער, גושי סלע כבירים משני צדדיו, ועליהם עצים בגוני השלכת של ניו אינגלנד. אולי משום שזה היה יום ששי אחר הצהריים, מכוניות רבות חנו לצדי הכביש הצר, אולי מקומיים שיצאו לקמפינג.

החלטנו לוותר על אחוזת פון טראפ בסטואי, ולמהר למרכז המבקרים של בן וג'ריס ליד העיירה Waterbury, קצת דרומה משם, על כביש 100. ברם, הכביש היה עמוס, וכבר נראה היה שנפקשש את הסיור המאורגן האחרון עליו דיווח אתר האינטרנט של המקום. ברם, הפעם ההפתעה הייתה לטובה: הגענו לאתר, והתברר שיש סיורים נוספים. הצטרפנו לסיור של חמש ועשרים, ונהנינו מהסברים על תהליך ייצור הגלידה, ומהגלידה עצמה. המקום לא גדול, שתי קומות בסך הכל, בתחתונה מייצרים גלידה ובעליונה מובילים את התיירים, שיסתכלו למטה. אני מנחש שהקימו כאן רצפת ייצור מצומצמת בשביל התיירים, שהמקום הזה אינו חלק מהאופרציה המסחרית של החברה. אבל, זה עושה את העבודה. בחנות המזכרות יש מפה של מפעלי בן וג'ריס ברחבי העולם, וגם המפעל הישראלי מסומן עליה. בן וג'ריז לא פוחדים מ BDS.

יצאנו משם בשש בערב, ואז עשיתי את הטעות האחרונה לאותו יום: למרות שהשעה הייתה כבר שש בערב, במקום לחפש מקום לינה ב Waterbury או ב Stowe, התעקשתי להגיע כבר באותו ערב לראטלנד, כמו שכתוב במאמר. את רובו של כביש 100, שהמאמר כותב עליו שהוא אחד היפים בוורמונט, צלחנו כבר בחשכה. מצאנו ב Booking מוטל, שהיה בסיסי למדי, ובת זוגי אמרה שהוא מגעיל. אשר לראטלנד, לא מדובר בעיירה אלא בעיר השלישית בגודלה במדינת וורמונט, תפזורת גדולה של בתים חד קומתיים כעורים על שני כבישים ראשיים US-4 ו US-7. גם באור הבוקר למחרת, לא מצאנו בה שום נופים קסומים.

יום 6: נסיעה סביב נהר ההדסון

המאמר מייעד את היום הששי לנסיעה מרתונית מראטלנד עד מנהטן, עם עצירה רק באחוזת FDR ליד העיירה Hyde Park במדינת ניו יורק. אך היות שהרכב עמד לרשותנו לשבעה ימים, ריווחנו את הנסיעה וביקרנו באתרים במדינת ניו יורק שאינם מופיעים במאמר, או שנזכרים בו רק בחטף, כגון העיר אלבני. לא מצאנו את "הכביש הציורי A9" במפה, לכן הזנו למכשיר הניווט Albany, ונסענו כשעתיים דרך US-7 ואחר כך I-90 עד שהגענו לפאתי העיר. כדי להגיע למתחם הממשלתי-עסקי המפואר, עליו קראנו באתרי התיירות, הזנו למכשיר הניווט Corning Tower, שמו של הבניין הגבוה במתחם. קראנו גם, שבמתחם הזה יש לשכת מידע לתיירים, כך שנראה היה שאין צורך לתכנן את הביקור בפרטי פרטים, כבר יתנו לנו מפה ויסמנו לנו מה כדאי לראות.

היות שהיום הששי לטיולנו היה שבת, מצאנו בקלות חניה באחד הרחובות שתוחמים את המתחם. הרחובות היו כמעט ריקים מאדם. לאורך המדרכה היו המון שלטים, שלא הבנתי בדיוק מה הם אומרים, אך הבנתי שהם מתנים את הזכות לחנות בתנאים שונים ומשונים. למרבה המזל, עבר שם זוג מקומי, והם הבטיחו לנו שזה בסדר לחנות שם בשבת. נכנסנו למתחם, וגם הוא היה ריק לגמרי, למעט אנשי ביטחון וניקיון ספורים. הכל היה סגור, גם לשכת המידע לתיירים. אופס, עוד פיקשוש. עלינו לקומה העליונה של המתחם, וטיילנו בה. הארכיטקטורה מאד מרשימה, גם כשאי אפשר להיכנס לבניינים פנימה. יצאנו מהמתחם, וחיפשנו מקום לשבת לשתות משהו. רק אחרי הליכה ממושכת למדי מצאנו מקום פתוח. לא יאומן, עיר הבירה של מדינת ניו יורק, והכל סגור בשבת.

חזרנו למכונית, והמשכנו בנסיעה דרומה בכביש המהיר, על הגדה המערבית של נהר ההדסון לכיוון העיירה ריינבק (Rhinebeck). מימין לנו החלו צצים הרי הקטסקיל, עליהם קראתי ושמעתי רבות: שם שכנו אתרי הנופש של יהודי ניו יורק, ורבים מהקומיקאים היהודים הניו יורקיים התחילו שם את הקריירה. עוד היה אפשר לראות פה ושם עץ בשלכת המפורסמת של ניו אינגלנד, אבל הצבע השליט לצדי הדרך כבר היה ירוק. היות שהשעה הייתה כבר שעת אחר הצהריים, התחברנו שוב ל Booking, ומצאנו לנו עוד מלון מרשת Hampton Inn, הרשת שכבר הכרנו מניו יורק, בפאתי העיירה Saugerties. לאחר שהתמקמנו בו, חצינו את ההדסון מזרחה אל ריינבק.

ריינבק אינה מופיעה במאמר, שמענו עליה מקרוב משפחה אמריקני מבוגר, שכמו רוב היהודים האמריקנים בגילו, חי תקופה מחייו בניו יורק, והכיר את אתרי הנופש של תושבי ניו יורק. קראתי באינטרנט, שהבת של הקלינטונים בחרה בריינבק כאתר החתונה שלה. בריינבק יש טיילת נאה, עם מעגן סירות ותצפית יפה לגשרים על ההדסון, יש בה נחל חמוד עם פארק סביבו, והעיקר, יש בה שני רחובות ראשיים עם שפע מסעדות ובתי קפה, שבמוצאי שבת הם הומים אדם, יש אווירה של עיירת נופש – ניגוד בולט לעיירות הישנוניות והקצת ממורטטות של ניו המפשייר ושל וורמונט. העברנו בריינבק שלוש שעות נעימות, ספגנו קצת אווירה של Up-State New York, אכלנו ארוחת ערב במסעדה היפסטרית, וחזרנו למלון.

יום 7: המשך נסיעה סביב נהר ההדסון וסיום בתפוח הגדול

המלה "סביב" אולי קצת מטעה כאן, היות שכל היום השביעי עבר עלינו על גדתו המזרחית של נהר ההדסון, ואולי גם השם "נהר" קצת מטעה, כאן כבר מדובר במפרץ של ממש. המאמר מציע לנסוע להייד פארק צפונה בכביש 9w, אחר כך מזרחה בכביש I-84, ולבסוף צפונה בכביש 9D. כביש I-84 נמצא הרבה יותר דרומה מאלבני, כך שלא ברור למה התכוון המשורר. הזנו למכשיר הניווט את היעד Hyde Park, ונסענו בדרך שבחר לנו.

הייד פארק ידועה בזכות אחוזת הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט ששוכנת בה, המשמשת כמוזיאון לפועלו ומורשתו של נשיא חשוב זה. ברם, אתר האינטרנט של הייד פארק מלמד, שסמוך לכניסה הצפונית של הייד פארק שוכנת אחוזת וונדרבילט, שגם היא שווה ביקור. הגענו לשם לקראת תשע וחצי, והריינג'ר החביב אמר לנו שהסיור של עשר בוטל, ושאם אנחנו רוצים, יש סיור באחת עשרה. החלטנו לוותר, ולהסתפק בשיטוט בגנים המטופחים סביב האחוזה. שלא כמו ריינבק, הייד פארק שוכנת על גבעה, והיא מרוחקת מעט מההדסון, אפשר לראות ממנה את כל העמק הירוק, ואת הנהר הכחול שזורם בו – מחזה נעים מאד לעין. משם המשכנו בנסיעה קצרה לאחוזת הנשיא רוזוולט, ויצאנו לסיור המודרך, שהיה מעניין מאד. היינו בין עשרה לעשרים איש, רובם ככולם אמריקנים בני הגיל השלישי. הריינג'רית היפה סיפרה לנו על ההיסטוריה של משפחת רוזוולט, איך היא עשתה את הכסף שלה, ומה ההבדל בין ה"אולד מאני" של משפחת רוזוולט לבין ה"ניו מאני" של משפחת וונדרבילט. אחר כך נכנסנו לבית, שמענו על נישואיו של רוזוולט, בגידותיו, מחלת הפוליו שלו, יחסיו עם אשתו וילדיו. ראינו את האופן בו הותאם הבית לנכות של הנשיא, ואת המכשירים שנבנו כדי שנכותו של הנשיא תישאר רק משהו שמדברים עליו, שלא תהפוך למשהו שהציבור האמריקני יכול לראות. בתום הסיור המשכנו לביקור במוזיאון, שסקר את דרכו של רוזוולט בפוליטיקה ובהיסטוריה, ובערוגות הפרחים היפות שנשתלו כדי לשמח את ליבו. גם מכאן יש תצפית יפה לעמק ההדסון, אך לטעמי, התצפית מאחוזת וונדרבילט הייתה מרשימה יותר. מן העבר השני של הרחוב יוצאת דרך צרה אל Vall-Kill, אחוזתה של אלינור רוזוולט, אשת הנשיא ופעילת ציבור ידועה בזכות עצמה. מטבע הדברים, האתר הזה קטן וצנוע הרבה יותר. ברם, הוא מהווה סוג של השלמה לסיפור הגדול על משפחת רוזוולט. אם כבר נמצאים בהייד פארק, כדאי להקדיש לו חצי שעה. השעה הייתה כבר שתיים עשרה וחצי, זמן מתאים לארוחת צהריים. אלא שלהייד פארק, בשונה מריינבק, אין מרכז עירוני עם בתי קפה ומסעדות. או שאולי יש, ואנחנו לא הצלחנו לאתר אותו. העיירה היא אוסף של בתים צמודי קרקע בתפזורת, כמו העיירות של וורמונט וניו המפשייר, וכל בתי העסק סגורים ביום ראשון. החלטנו להמשיך בנסיעה דרומה.

בקבוצה הקטנה שהייתה איתנו בסיור היה זוג אחד מניו יורק, שהמליץ בחום על טיילת ושמה Walkway over the Hudson, שנמצאת על הדרך לניו יורק, בין העיר פוקיפסי והעיר היילנד. לשמחתנו, מכשיר הניווט הכיר את המקום והוביל אותנו אליו תוך רבע שעה. הטיילת עוברת על גשר גדול ורחב להולכי רגל, שמחבר את שתי גדות ההדסון בגובה של כאלפיים מטר. הגשר שימש בעבר לתנועת רכבות, והוסב לתנועת הולכי רגל, כחלק מפארק לאומי שכולל מסלולי הליכה נוספים בעמק ההדסון. היות שהיה די חם, הסתפקנו בהליכה של כמה מאות מטרים, עד שראינו מתחתינו את הנהר, ומשני הצדדים – את הגשרים המתוחים במקביל. הצטלמנו קצת, וחזרנו לקצה המזרחי של הגשר. ירדנו במדרגות למה שנראה כמו תחילת מסלול הליכה בפוקיפסי, אבל גם פוקיפסי הייתה ריקה מאדם ביום ראשון בצהריים, וחוץ מאשר חנות נוחות בתחנת דלק, כל בתי העסק היו סגורים. קנינו חטיפים ושתיה, ויצאנו להמשיך בנסיעה דרומה לניו יורק סיטי. הכבישים היו פנויים יחסית, בדיוק לשם כך בחרתי לסיים את טיולנו ביום ראשון. כשהגענו לכביש 9, מצאנו מקום נחמד באחת מעיירות החוף לאכול בו ארוחת צהריים מאוחרת. ואז, כשהגענו לכביש 9A, שמוביל לתוך וושינגטון הייטס, נפל לי האסימון: אותו כביש שהמאמר קורא לו A9, ושלא מצאתי אותו אתמול ביציאה דרומה מאלבני, אינו אלא כביש 9A, שנמצא ביציאה צפונה מניו יורק סיטי. תיאור הדרך להייד פארק שמופיעה במאמר, הוא כנראה תיאור הדרך מניו יורק סיטי – הכיוון ההפוך לזה שבו הטיול התקדם לאורך חמשת הימים.

סיכום

קצת לא נעים לי מכל הפיקשושים והעיצבונים שמניתי כאן. לא באתי לבאס אף אחד, וגם אני לא התבאסתי מהטיול, מרובו נהניתי מאד. אולם, את הדברים היפים והמשמחים שראינו לאורך המסלול אפשר לקרוא בכל מקום, גם במאמר שבו השתמשנו, ואזהרות בקשר לפיקשושים אפשריים – אין. כולנו יודעים שבכל טיול לחו"ל יש פיקשושים והפתעות לא נעימות, ושככל שעובר הזמן, נשכחות ההתעצבנויות, ונשארים עם הזכרונות הטובים והמרגשים. שיעור חשוב שלמדתי בטיול הזה הוא, שבניגוד למה שאמרו לי חברים, לא באמת אפשר לסמוך על מכשיר הניווט של חברת ההשכרה שיבחר לי את המסלול הכי יפה, ושימצא לי מקומות לינה והתרעננות בכל מקום שאגיע אליו. מי ייתן ואצליח לחסוך למישהו פיקשוש כלשהו בטיול שלו לניו אינגלנד, יהא זה שכרי.