מאורת הזאב – וולפשאנצה
מכל המונומנטים שבנו הגרמנים במאות השנים שבהם ישבו במזרח אירופה, ושהסובייטים לקחו מהם ונתנו לפולנים, ישנו אתר אחד שאינו מופיע בעלוני התיירות הרשמיים של פולין או ברשימת עשר האטרקציות התיירותיות החשובות של המדינה. אבל, הוא מופיע ברשימת האטרקציות החשובות של מחוז וארמיה-מאזוריה, ואני קראתי עליו באותו מאמר בYnet שכבר הזכרתי כאן, ואשר עורר בי את הרצון לטייל בצפון מזרח פולין. זהו "מאורת הזאב", וולפשאנצה בגרמנית, מתחם הבונקרים שבנו הנאצים ביערות פרוסיה המזרחית, ואשר ממנו ניהל היטלר את מלחמתו נגד ברית המועצות.
מי שביקר ב"קן הנשרים" של היטלר, באלפים הבוואריים, כבר יכול לנסח לעצמו בזהירות תובנה: אדולף שלנו אהב לדמיין את עצמו כבעל חיים ממשפחת הטורפים. וולפשאנצה הוא אחד מבין חמישה עשר מתחמים מבוצרים שתוכננו עבור היטלר ברחבי אירופה הכבושה, ואחד מבין אחד עשר שבנייתם הושלמה. קראתי בוויקיפדיה שהיטלר בילה שם 800 ימים במצטבר במהלך המלחמה עם ברית המועצות, יותר מאשר בכל בונקר אחר.
ועוד כמה מספרים מהויקיפדיה:
מערכת הבונקרים החלה להיבנות בשנת 1940. עד שנת 1944 הוקמו במתחם כ-100 מתקנים ומבנים שונים. המתחם הוקם ביער צפוף וכלל כ-40 מבני בונקרים קלים, כ-40 מבני מנהלה וכלכלה ו-7 בונקרים מבוצרים. תקרות הבונקרים היו בעובי של 6 עד 8 מטרים. המבנים העל-קרקעיים כוסו בטיחהסוואה מיוחד, ברשתות הסוואה חסינות-אש, ובשטח המתחם הוקמו עמדות אנטי-אוויריות. סביב המתחם פוזרו מוקשים ברצועה ברוחב של בין 50 ל-150 מטרים. סביב רצועת המיקוש נמתחה גדר תיל באורך של 10 קילומטרים. בתחום המתחם הוקמו שני מנחתים למטוסים ותחנת רכבת. המתחם נמצא בקשר אלחוטי וטלפוני תמידי עם ברלין ועם כל החזיתות במרחב.
עיר של בטון מזויין נבנתה מתחת לצמרות העצים. למרות שהגרמנים הנסוגים פוצצו את הבונקרים 48 שעות לפני שהגיע הצבא האדום, הם לא הצליחו לפוצץ את הכול. בשנים שלאחר המלחמה התגלגלה האחריות למתחם בין רשויות שונות של המדינה הפולנית, פינוי המוקשים התנהל בעצלתיים, ורק בשנים האחרונות יצא מכרז להפעלת המקום כאתר תיירותי. הזכיין שקיבל על עצמו להפעיל את האתר נדון ללכת בין הטיפות, להקפיד על איזון בין הצורך לכבד את זכר הנספים במלחמה לבין ציפיות התיירים לחוות חוויה חיובית ומרגשת.
בבוקרו של היום הרביעי לטיול יצאנו בנסיעה מערבה מגיז'יצקו לגיירלוז', הכפר הפולני הסמוך לוולפשאנצה. מזג האוויר היה הטוב ביותר שהיה לנו עד כה בטיול. השמיים בהקו בכחול, והיו מנוקדים בעננים לבנים, משורטטים כמו על גלויה. עוד לפני שיצאנו, בשעת ארוחת הבוקר, ביקשתי מטומאש שיתקשר למשרדי האתר, ויתאם לי מדריך דובר אנגלית, שילווה אותי בסיור במקום. לא רציתי ליפול שוב למצב של חוסר מידע והיעדר וודאות, כפי שנפלתי ביום הראשון לטיולנו בביאלוביצ'ה. ברם, לא הייתה תשובה מהמשרד בשעת ארוחת הבוקר, וכשהגענו לאתר בסביבות תשע וחצי, התברר שמדריך דובר אנגלית יהיה להם רק בסביבות אחת עשרה. השארתי להם את מספר הטלפון שלי, לקחתי עלון מידע עם מפת האתר, נפרדתי מטומאש במגרש החניה, והתחלתי את המסלול באתר. חיש קל הבנתי, שכאן לא תהיה לי בעיית ההתמצאות שהייתה לי בביאלוביצ'ה: כאן נקודות העניין ממוספרות לפי סדר הופעתן במסלול, יש שילוט מסודר, אפשר לדעת איפה מתחילים ומתי מסיימים. עדיין, חשבתי לעצמי, לא יהיה רע אם יהיה לי פה מדריך, מישהו שאוכל לדבר איתו, שיפיג את בדידותי.
בקצה מגרש החניה, בין דוכני המזכרות והמזנונים, חונים כמה משוריינים מכוסים חלקית ברשתות הסוואה. לא ברור אם הם יועדו לחובבי נשק מימי המלחמה, או לילדים שעשויים לרצות לטפס עליהם. מאחוריהם עומד בניין דו קומתי ירקרק ובו פועלים בו מלון ומסעדה. קראתי בעלון המידע, שהמבנה הזה שימש כקסרקטין לחיילים שהופקדו על אבטחת המקום. חלפתי על פני קבוצות התיירים שנערכו שם להיכנס למסלול, ונכנסתי בשביל אל תוך היער. שלטים בשלוש שפות מזהירים את המטייל שלא יסטה מהשביל, כי מי יודע, אולי עוד נשארו כמה מוקשים שלא סולקו מכאן. השלט בשפה הגרמנית מתחיל במילה Achtung.
המסלול בנוי כך, שהמטייל יתחיל את דרכו בבונקרים הפחות חשובים, אלה ששימשו את נותני השירותים למיניהם, במעגל האבטחה השני. רק אחרי שיתחיל לספוג את האווירה, יגיע המטייל לבונקרים של היטלר ושל החוג הפנימי שלו. ואווירה לא חסרה כאן: גושי הבטון הענקיים המכוסים עלווה טרייה, בתוך היער הצפוף והירוק כל כך, כל אלה גרמו לי לחוש שאני נמצא בתוך אגדה של האחים גרים. בהתפצלות השבילים הראשונה נמצאת נקודת העניין מספר 6: חדר הישיבות שבו התבצע ניסיון ההתנקשות המפורסם בהיטלר. גרמניה העכשווית גאה בניסיון ההתנקשות הזה, כאילו שזה היה הפרויקט הגרמני העיקרי במחצית הראשונה של המאה העשרים. היות שרוב המטיילים כאן מגיעים מגרמניה, מיקמו להם כאן לוח זיכרון בצורת צלב, שמספר את סיפור ההתנקשות. בצורת צלב, יעני זו הנצרות האמתית. בעודני עומד שם ותר אחר זווית מתאימה לצלם ממנה את השלט, שמעתי דיבורים בעברית מהשביל שבו באתי. זו הייתה הפעם הראשונה בארבעת ימי הטיול שפגשתי תיירים מישראל: שמעון ופרידה, זוג אזרחים ותיקים מפתח תקווה, שהגיעו לכאן ברכב שכור מגרמניה. היות שמצאתי איתם בקלות שפה משותפת, התחלנו לטייל יחד. היות שהתחלנו לטייל יחד, כבר לא היה לי צורך במדריך דובר אנגלית. כשהוא צלצל בסביבות אחת עשרה וחצי, אמרתי לו שאין צורך שיגיע.
המשכתי לטייל עם ידידיי החדשים בשבילי היער. כשהשמש יצאה מבין העננים, נצבעו עלי העצים בצבע בהיר ועליז. כשהסתתרה השמש בין העננים, נחתה עלי שוב התחושה של האחים גרים. מעניין באיזו מידה הושפע מהלך המלחמה ממצבי הרוח המשתנים של היטלר, שבוודאי הושפעו מהשינויים במזג האוויר. התקדמנו מזרחה לפי הסימון, חלפנו על פני בית הקולנוע והקנטינה, והגענו למעגל הפנימי, השמור ביותר. נקודות עניין מספר 19 ו-20, מעונו ומשרדו של מרטין בורמן. המזכיר האישי של היטלר. נקודת עניין מספר 23, מטהו של הגנרל אלפרד יודל. נקודת עניין מספר 31, מעונו של הגנרל פילדמרשל וילהלם קייטל. נקודת עניין מספר 33, מעונו של הרייכסמרשל הרמן גרינג. ובתווך, נקודת עניין מספר 29, הבונקר של היטלר. גושי בטון ענקיים שבורים, שמוטות פלדה מזדקרים מתוכם, ופאותיהם מכוסה בעלווה ירוקה.
דרומה מכאן, מעבר למסילת הרכבת ולכביש הכניסה, במעגל האבטחה הבינונית, נמצא משרדו של אלברט שפאר, האדריכל של היטלר, ובהמשך, שר החימוש, איש הלוגיסטיקה הבכיר של הרייך. לפני זמן מה קראתי ביוגרפיה של שפאר מאת ההיסטוריון יואכים פסט. בקוראי את הביוגרפיה הזו, לא יכולתי שלא לראות את הדמיון בין היטלר והחוג הפנימי שלו לבין טוני סופראנו והחוג הפנימי שלו. חבורת בריונים, שמתקוטטים זה עם זה על קרבה לראש הכנופיה, כורתים זה עם זה בריתות לשעה ותוקעים סכין זה בגבו של זה כשמזדמנת שעת כושר. סידור הבונקרים ב"מאורת הזאב" נותן איור גראפי הולם לדינמיקה הזו. אלברט שפאר עצמו היה נטע זר בחבורה הזו. הוא היה צעיר יותר, משכיל יותר, פחות אידיאליסט מהיתר. היטלר חיבב אותו ונמשך אליו, אבל הוא אף פעם לא היה אחד מהחבר'ה. ובהתאמה, המשרדים שלו נמצאים מהצד השני של מסילת הרכבת, יחד עם שלוחת משרד החוץ של הרייך, עם מטה חיל האוויר ועם מטה חיל הים. יעני, יחד עם שאר החנונים.
היות ששמעון ופרידה היו כאן עם רכב, נסעתי איתם לראות גם את החלק הדרומי של המתחם, מהצד השני של מסילת הרכבת והכביש. השילוט בחלק הזה פחות מוצלח מאשר בחלק המרכזי של האתר, והיער שמסביבו יותר צפוף. המבנה המעניין ביותר בו הוא בונקר ענק, ששימש כעמדת הגנה נגד מטוסים. בקיר הבונקר קבוע סולם ארוך, ומקצת המבקרים במקום נהנים לטפס בו לגג הבונקר, ככה בשביל הספורט.
