ניו מקסיקו, קולורדו, יוטה 2021

כשוך מבצע "שומר החומות", כשעקומת התחלואה הנמיכה והתורים בנתב"ג חזרו והתמלאו, הודיעה לי אהובה שגם אנחנו חייבים לנסוע. פשוט חייבים. היות שארה"ב הייתה "צהובה" ואירופה ברובה הייתה "כתומה" או "אדומה", חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות לנסוע לדוד של אהובה באלבוקרקי, ניו מקסיקו, ולצאת משם למסע בפארקים הלאומיים של קולורדו ויוטה. אמא שלה כבר הייתה אצלו, האחים שלה כבר היו אצלו, הגיע הזמן שגם אנחנו נהיה. שיקול נוסף היה, שאם יקרה לנו שם משהו, אם נימצא חיוביים באיזושהי בדיקה, או חס וחלילה ממש נחטוף קורונה, יהיה לנו מישהו מקומי שידאג לנו ויריב את ריבנו עם הרשויות האמריקאיות, הידועות בנוקשותן. החלטנו שניסע בחגי תשרי: אהובה תסיים את לימודי התואר שלה, הפארקים יתרוקנו עם החזרה ללימודים בארה"ב, ובעיקר, נהיה פטורים מהשיממון המעיק שהוא נחלת החילונים בישראל ביום הכיפורים. אך אויה, הימים הנוראים שלנו הקדימו להגיע, ונמשכו יותר משלושה חודשים: עקומות התחלואה שבו ועלו, הדיבורים בעד ונגד סגר רביעי התרבו, ארה"ב הפכה "כתומה", הכללים הוקשחו. עבדתי על תיכנון הטיול, מטלה שממילא איני מחבב ביותר, באי ידיעה אם הטיול ייצא לפועל או לא. ואם לא, כמה מהכסף שנשקיע יוחזר לנו.

שלא כמו בטיולנו לפני שנתיים לניו אינגלנד, הפעם לא היה לנו מסלול מעגלי מוכן ללכת לפיו. באתרי הטיולים בעברית מצאתי מאמרים רבים על הפארקים הפופולאריים של קולוראדו ויוטה, אך אף לא מאמר אחד שמתאר מסלול מעגלי שמתחיל באלבוקרקי ומסתיים בה. הייתי צריך לתפור מסלול כזה בעצמי מחומרים שמצאתי בבלוגים של אושרה קמחי, סיגלית בר, נטע דגני ואחרים. כמה מן החומרים הללו כללו מידע מלפני תקופת הקורונה, שלא תמיד ניתן היה לדעת אם עודו רלבנטי. הכנתי תכנית למקרה שכן, ותכנית חלופית למקרה שלא. הזמנו לינות דרך booking, רק במלונות שאיפשרו ביטול ללא תשלום עד סמוך למועד ההגעה. מדדתי מרחקים, חישבתי זמני נסיעה, קראתי את האותיות הקטנות בהנחיות של משרד הבריאות הישראלי ושל ה CDC האמריקני וביצעתי בתכנון התאמות נדרשות. ואז השתנו ההנחיות, והצטרכתי לשנות שוב את התכנון. ושוב. ושוב. היות שרצינו להיות רוב הזמן בחוץ, כדי לצמצם את סכנת ההידבקות, לא היו לי תכניות מגירה למקרה של גשם פתאומי. ביקשתי מהדוד לקנות לנו Annual Pass, כרטיס שיחסוך לנו דמי כניסה לששת הפארקים הלאומיים שתכננתי שנבקר בהם, בידיעה שאם נצטרך לבטל, עדיין יוכל הדוד להעביר את הכרטיס למישהו אחר. סוף טוב הכל טוב: בתום שלושה חודשים של מריטת עצבים וחוסר וודאות, היינו על טיסת הלילה של יונייטד לסאן פרנציסקו, ואז על טיסת ההמשך הנוראית לאלבוקרקי.

[1]

אלבוקרקי

ניו מקסיקו היא המדינה החמישית בגודלה מבין מדינות ארה"ב. רוב שטחה הוא מדבר, אך עובר בה קו פרשת המים של אמריקה, ה Continental Divide, אוסף שרשראות הרים גבוהים שמקבלים מנה יפה של שלג בחורף, ולכן הם מוריקים בקיץ, לפחות החלקים הנמוכים שלהם. ניו מקסיקו אינה יעד תיירותי מובהק כמו שכנותיה מצפון וממערב, מרבית אתרי הנופש בה מיועדים רק למקומיים. לא פעם התפלאו מקומיים לפגוש ישראלים שמטיילים במדינתם, שאלו מה הביא אותנו אליה, שמחו בנו. אוכלוסיית ניו מקסיקו דלילה, וכוללת שיעור גדול במיוחד של היספאנים ושל אמריקנים ילידיים, מה שפעם קראנו אינדיאנים. הדוד המליץ לנו על כמה אתרי מורשת של אמריקנים ילידיים, חלקם נטושים ואחרים משומרים כשמורות טבע. קריאת התיאורים שלהם ברשת השרתה עלי דכדוך. אני צריך לראות אוכלוסיות מנושלות ומדוכאות כשאני בחופשה בחו"ל? מזה יש לי די והותר אצלנו בארץ הקודש.

אלבוקרקי היא העיר הגדולה במדינה, היא מונה כחצי מיליון תושבים. היא פרושה ממערב לרכס Sandia (בספרדית: אבטיח). נהר Rio Grande חוצה אותה מצפון לדרום, יוצר שקע מוריק המכונה בפי המקומיים Bosque (בספרדית: יער). חוצות אותה שתי אוטוסטרדות בין מדינתיות: I-25 מצפון לדרום ו I-40 ממזרח למערב. עוד כמה אוטוסטרדות משמשות בה כרחובות ראשיים. רוב בתיה חד קומתיים, מחופים שכבה של טיח חום, שמעניק להם מראה בוצי. קראתי באיזשהו מקום, שהחיפוי הזה אמור להיות מחווה ארכיטקטונית לבתי הבוץ בהם חיו האמריקנים הילידיים לפני הפלישה האירופית, קצת בדומה לחיפוי האבן של הבתים בשכונות מסוימות בירושלים. הבתים החומים העגלוליים, הפזורים ללא סדר ובדלילות על השטח העצום שבין ההר למדבר, נראו לי כתפוחי אדמה גדולים שנשפכו מן השק והתפזרו על הארץ. רק מדרום לכביש I-40 רואים בניינים רבי קומות, במרכז העסקים הקטן של אלבוקרקי. כמעט שאין רואים בחוץ הולכי רגל, ואלה שרואים, נראה שיצאו להליכה ספורטיבית. קראתי שהסדרה "שובר שורות" צולמה באלבוקרקי, יש סיורים לתיירים בעקבות סצנות בסדרה. למרות שצפיתי בעונה הראשונה של הסדרה, אני לא זוכר את זה. לקח לי זמן להתרגל לעיר הזו, שאינה מתאימה לתמונה שעולה לי בראש כשאני שומע את המילה "עיר". אבל לאחר שהתרגלתי, התחלתי לחבב אותה.

בתום טיסה מתישה ורצופת תקלות, נחתנו אחר הצהריים בנמל התעופה הקטן של אלבוקרקי. הדוד אסף אותנו מבית הנתיבות, שגם הוא מצופה בטיח החום ההוא, ולכן גם הוא נראה כמו תפוח אדמה, אבל אחד עם זיזים ובליטות. אלבוקרקי איננה עיר תיירותית, ובכל זאת יש לה ארבע אטרקציות, בהן טיילנו עם הדוד ביום וחצי הראשונים לטיולנו:

-          Albuquerque old town

-          Rio Grande Nature Center State Park

-          Petroglyph National Monument

-          Sandia park / Sandia Crest

העיר הישנה קטנה ומנומנמת, נראית יותר כמו מוזיאון פתוח מאשר כמו מקום שגרים בו. כשהגענו אליה בערב הראשון, כל בתי העסק ומקומות הבילוי כבר היו סגורים. אבל היא הייתה נחמדה, נטולת פוזה, והתמזל מזלנו להגיע אליה בזמן הופעה של להקת חובבים מקומית שניגנה את "גוואנטאנמרה" בכיכר. בנהר הריו גרנדה היו מעט מאד מים לאחר הקיץ, אבל הפארק המדינתי שלגדותיו היה נעים ומוצל. עשינו מסלול במונומנט הלאומי Petroglyph כדי לראות את הציורים המשונים על גושי הסלע השחורים הענקיים, ואחר הצהריים נסענו עם הדוד למרומי קו רכס ה Sandia ועשינו גם שם מסלול יפה. ניתן להגיע לקו הרכס גם ברכבל, אבל לא היינו להוטים לשהות בקרון סגור עם עוד כמה עשרות אנשים, שמי יודע אם אינם נושאים את הנגיף. לכן, יצאנו מהעיר מזרחה על I-40, פנינו צפונה בכביש הנופי NM-14, משם פנינו מערבה, טיפסנו בכביש צר אל מגרשי החניה של קו הרכס, ועשינו מסלול ביער ממגרש החניה אל התחנה הסופית של הרכבל, ובחזרה. מהתחנה הסופית של הרכבל הייתה תצפית מרשימה מערבה על העיר, אך היות שהשמש הייתה במערב, לא יכולנו לראות הרבה. חשבתי שאולי נחזור לשם פעם בבוקר, בשלושת הימים האחרונים של טיולנו, אבל זה לא קרה.

הצורך לחזור לאלבוקרקי לשלושת הימים האחרונים נבע מן הצורך לעבור בדיקת קורונה 72 שעות לפני הטיסה לישראל, ולחכות לתשובה שלילית. שקלתי לנצל את חלק משלושת הימים הללו כדי לבקר בשני הפארקים של דרום ניו מקסיקו, הפארק הלאומי Carlsbad cave והפארק הלאומי White Sands, כל אחד מהם במרחק שלוש שעות נהיגה מאלבוקרקי. בפועל, חזרנו מהנסיעה צפונה לקולורדו וליוטה כל כך עייפים ורוויים חוויות, שוויתרנו על החלק הזה, והעברנו את הימים בשופינג ובנסיעות קצרות מחוץ לעיר.

[2]

סנטה פה

סנטה פה היא בירת מדינת ניו מקסיקו, וביתם של פחות ממאה אלף תושבים. היא נחשבת לאחת הערים העתיקות בארה"ב אם לא העתיקה ביותר. כמו אלבוקרקי, גם סנטה פה שוכנת ממערב לשרשרת הרים שהיא חלק קו פרשת המים של אמריקה: רכס Sangre de Cristo, שקצהו הדרומי נמצא כאן. אתרי הטיולים מהללים את סנטה פה כאטרקציה תיירותית מן המעלה הראשונה, מקום משכנם של מוזיאונים מעולים ושל סצנה אמנותית תוססת. איננו חובבי מוזיאונים וגם לא חובבי אמנות, אבל אנחנו מחבבים מאד את הרבעים השיקיים בבירות המערב, שבהם משתכנים האמנים וסוחרי האמנות. אולי משום כך טעיתי לחשוב, שנחווה שם חוויה אורבנית, חוויה שונה בתכלית מזו שחווינו באלבוקרקי ושנחווה בהמשך בפארקים הלאומיים שנבקר בהם. אך האמת היא, שגם סנטה פה היא עיר של בתים חד קומתיים או דו קומתיים מצופים טיח חום, אמנם צפופים יותר מאלה של אלבוקרקי ולכן נותנים יותר תחושה של עיר. האטרקציות התיירותיות של סנטה פה מצויות בכמה ריכוזים: סביב כיכר העיר (Santa Fe Plaza), ברחוב האמנים Canyon Road, ובגבעה בשם Museum Hill. קראתי, שיש שירות שאטל חינמי שמכסה את כל האיזורים הללו, שמומלץ להשאיר את הרכב בחניון ולהשתמש רק בשאטל.

סנטה פה נמצאת צפונית מזרחית לאלבוקרקי, גבוהה ממנה, ומקושרת אליה באוטוסטרדה הבין מדינתית I-25, וגם בקו רכבת, שלדברי הדוד, כמעט אף אחד לא משתמש בו. אנחנו בחרנו לנסוע אליה בכביש הנופי NM-14, אותו אחד שהביא אותנו אתמול למסלול על רכס סאנדיה, והיום המשכנו בו עוד צפונה. עצרנו לקפה בעיירה החמודה Madrid, שהכביש הנופי מתלכד עם הרחוב הראשי שלה. נראה כי על Madrid לא חלה חובת הטיח החום: הבתים ובתי העסק ברחוב הראשי מעוצבים בסגנון אירופי ובצבעים עליזים, שמשתלבים יפה בהרים המיוערים שמסביב. רוב בתי העסק סגורים מאז הקורונה, אבל מצאנו בית קפה אחד פתוח, עם שולחנות בחוץ. אחרי הקפה, המשכנו צפונה בכביש הנופי NM-14. ההרים חסמו לנו את הגישה לרשת הסלולארית, אבל גם בלי ה Waze מצאנו את המשך דרכנו לסנטה פה. מצאנו את המלון שלנו, קיבלנו רשות להשאיר שם את הרכב עוד לפני שקיבלנו את החדר, ויצאנו ברגל לכיוון כיכר העיר, שם קבענו להיפגש עם הדוד.

כבר היה צהריים, ולמרות גובה של מעל 2000 מטר מעל פני הים, היה חם. יצא, שהגענו ביום שבו נערכים אירועים לציון הכיבוש הספרדי של סנטה פה. אמנם באקלים הפוליטי הנוכחי כבר לא רואים את הכיבוש הזה באור כל כך חיובי, אבל מסורת היא מסורת, ויש מי שמתפרנס ממנה. בפינת כיכר העיר הקטנה והמלבנית העמידו במה, הקיפו אותה בשוטרים ובמחסומים, והעמידו עליה להקת קשישים בתלבושות תקופתיות שהעלו מופע לציון האירוע. על היקף הכיכר העמידו דוכני מזון מהיר, שניגנו מוזיקה משלהם והציעו לקהל את מרכולתם. רוב הדוכנים, אם לא כולם, הופעלו על ידי אמריקנים ילידיים, רובם סובלים מעודף משקל קיצוני. זה לא היה מחזה נעים.

לא מצאנו את תחנת השאטל, וגם לא ראיתי שאטלים נוסעים ברחובות. הדוד לא ידע להסביר את זה, אבל אמר שאין בעיה, כל האטרקציות של סנטה פה נמצאות במרחק הליכה. הלכנו איתו לקתדרלה העירונית המרשימה, משם לרחוב האמנים Canyon Road, משם לחנות השוקולד המהוללת Kakawa chocolate house ואז לבניין הקפיטול. בין לבין, עצרנו בבתי הקפה המקומיים לשתות משהו קר ולהשיב את נפשנו. בסיום הסיבוב, אחר הצהריים, חזרנו לכיכר, ואהובה דגמה את החנויות והבוטיקים הממוקמים בארבעת צדדיה. אחר כך הלכנו עם הדוד לאכול ארוחת ערב, והמשכנו לחדרנו במלון, רצוצים מכדי לממש את תכניתנו לצאת לבחון את חיי הלילה של סנטה פה.

למחרת, בשבת בבוקר, יצאנו לתצפית נחמדה על העיר מגבעת Cross of the Martyrs, ומשם המשכנו לשוק האיכרים שמתקיים בסנטה פה מדי שבת, במתחם הרכבת הישן. בכניסה למתחם צולים פלפלי צ'ילי בכלוב מתכת גדול. אני לא אוהב פלפל חריף, אבל הריח נפלא. זה אולי המקום להעיר, שבדרום מערב ארה"ב דוחפים צ'ילי לכל המנות, אפילו לסלט ירקות תמים. בהמשך השוק מוכרים פלפלי צ'ילי בכל הגדלים והצבעים, וגם דלועים, עוד מעט הלואין. אבל הדוכן הכי הזוי היה זה שמוכרים בו תולעים חיות לקומפוסט. צילמתי את החנווני הצעיר תוחב את ידיו לגוש הזבל שורץ התולעים, ומסביר בלהט ללקוח אקולוגי כיצד יש לטפל בתולעים כדי להשיג תוצאה מיטבית. תחנתנו הבאה הייתה אמורה להיות שוק הפשפשים של סנטה פה, שאת כתובתו מצאתי באחד מאתרי התיירות. ברם, כאן נחלנו פחות הצלחה: ה Waze הוביל אותנו למגרש חניה מצפון לעיר, שלא היה בו לא שוק ולא פשפשים. טוב, אולי פשפשים כן. המשכנו בנסיעה צפונה.

 [3]

טאוס

טאוס היא עיירה בת כ 6000 תושבים צפונית לסנטה פה, אף היא שוכנת ממערב לשרשרת ההרים סנגרה דה קריסטו. היות שהיא כה קטנה וקומפטית, רואים את ההרים הירוקים מכל מקום בעיירה. ראיתי שכתוב על טאוס שהיא סנטה פה בזעיר אנפין, ויש בזה משהו: גם בטאוס יש כיכר מרכזית קטנה וסביבה בתים של קומה או שתיים דמויי בקתות בוץ, גם כאן סצנה אמנותית, אמנם פחות יומרנית. באים לטאוס בעיקר כדי לבקר ב Taos Pueblo, אולי הכפר האינדיאני הגדול והמשומר ביותר בארה"ב, ששוכן שלושה ק"מ מצפון לעיר. אבל הכפר הזה נסגר למבקרים מאז תחילת הקורונה, ואנחנו עצרנו שם בעיקר כדי לחלק את הנסיעה הארוכה צפונה לקולורדו על פני שני ימים, וגם כדי להתחיל את הסיור באטרקציות של קולורדו ביום שני, ולא בסוף השבוע, כשכל המקומיים מטיילים.

נסיעה מסנטה פה לטאוס באוטוסטרדה אורכת שעתיים וחצי, אך אנו בחרנו לנסוע בדרך ארוכה יותר: Taos scenic byway, רצף של כבישים צרים שמתחיל בעמק אספניולה המדברי, מטפס בהדרגה על שיפולי רכס סנגרה דה קריסטו, ואז יורד חזרה אל טאוס. זאת נהיגה יותר קשה, אבל הנוף מעניין ויפה – ממש אפשר להרגיש את המעבר ההדרגתי מהצוקים הפראיים היבשים לגבעות המכוסות עשב ואחר כך להרים המיוערים. בחלקים גדולים של הדרך לא הייתה קליטה סלולארית, ואי אפשר להסתמך על Waze. אבל הייתי מוכן לזה, הכנתי סיפור דרך מפורט מראש, ועקבתי אחרי ההתקדמות שלנו על המפה. התברברנו רק פעם אחת, ותיקנו את הטעות במהירות. הנה סיפור הדרך:

צא מסנטה פה צפונה על US-84 W,

רד מהאוטוסטרדה ימינה לכביש הנופי NM-503,

הגעה לצומת טי – פנה ימינה ל NM-76 N,

עצור ב Truchas לתצפית על עמק אספניולה, המשך ב NM-76 N,

הגעה לצומת טי – פנה ימינה ל NM-75 E,

פנה שמאלה לכביש הנופי NM-518, עצור לתצפית במפרץ המיועד לכך,

הגעה לצומת טי – פנה שמאלה ל NM-68 S,

בקר במתחם San Francisco de Asis Mission Church ב Ranchos de Taos,

חזור על NM-68 N והיכנס לטאוס.

דבר אחד שלא הבאתי בחשבון בתכנון שלי הוא, שהעיירות שמופיעות במפה לאורך הדרך היו עיירות קטנטנות, כמה בתים ממורטטים לצד הכביש ותו לא. כמעט באף אחת מהן לא ראינו מקום פתוח שאפשר לעצור בו להתרעננות. נראה לי שזה היה כך גם לפני הקורונה, מי כבר עובר במקומות שכוחי האל האלו ככה סתם, ועוד בשבת. בכל זאת, מצאנו מקום אחד כזה על NM-75 ועצרנו בו לקפה. הגענו לטאוס בצהריים, אכלנו ארוחת צהריים, ונכנסנו לחדרנו במלון לנוח מהדרך הארוכה והיפה.

אחר הצהריים הלכנו להסתובב בכיכר העיר הקטנה, ה Taos Plaza, ולהתרשם מהסצנה האמנותית המנומנמת ברחובות הסמוכים. לקראת השקיעה, נסענו בכביש US-64 W לגשר על קניון ריו גרנדה (Rio Grande Gorge Bridge). אמנם לא היו הרבה מים בנהר, אבל הקניון העמוק והגשר היו מרשימים מאד, במיוחד באור אחרון. הדוד אמר לנו שיש שם מפרץ קטן שאפשר לחנות בו, אבל מאז כבר בנו שם חניון מסודר, וסימנו מסלולי הליכה לאורך שפת הקניון. במחשבה לאחור, אולי היה כדאי לקצר את השיטוט בסביבת ה Taos Plaza ולהגיע לכאן מוקדם יותר כדי לטייל. בערב, הצטיידנו בדלק וקצת מצרכי מזון לקראת הנסיעה הגדולה של מחר.

בבוקר, יצאנו את טאוס מזרחה על US-64 E. קטע הכביש הזה הוא החלק הדרומי של מסלול מעגלי בשם Taos enchanted circle, שעובר ברכס סנגרה דה קריסטו ועל הגדה המזרחית של הריו גרנדה. הקטע הדרומי חוצה את הרכס דרך Carson national forest, מתפתל על צלעות ההרים המיוערים לפני שהוא יוצא אל עמק יפה, ופונה צפונה לכיוון האגם המלאכותי Eagle Nest והעיירה באותו שם, שגם בה הכל היה סגור חוץ מתחנת הדלק. בכל זאת, יום ראשון בבוקר, אנשים ישנים. מצאנו מקום נחמד שאפשר לרדת בו אל האגם, ועשינו שם פיקניק קטן במקום ארוחת בוקר. המסלול המעגלי פונה כאן צפונה, אבל אנחנו המשכנו מזרחה עם  US-64 E, ונכנסנו ל Cimarron Canyon State Park. השארנו את הרכב בחניון, ויצאנו לטיול קטן במעלה הצוק ובחזרה, במסלול שמופיע במפות בשם Clear creek trail. היות שהמסלול לא היה מסומן, לא התרחקנו מהכביש. חזרנו לרכב, והמשכנו לנסוע מזרחה על US-64 E. הכביש יצא מקניון Cimarron, עבר כברת דרך במישור הגדול, ואז התמזג עם מיודעתנו האוטוסטרדה הבין מדינתית I-25, שהובילה אותנו אל תוך מדינת קולורדו. לאחר שלוש שעות נסיעה, הגענו לקולורדו ספרינגס.

מפגשים עם מקומיים

כשעצרנו בנקודת תצפית בכביש הנופי NM-518, עמד שם בחור צעיר מוזר במקצת והתענג על הנוף. הוא ניגש אלינו, שאל מאיפה אנחנו ואם יפה בישראל, וסיפר לנו שהוא מנהל את סניף וולמארט בטאוס. זו נסיעה של שעתיים לכל כיוון מהעיירה שהוא גר בה, שגם שמה לאס ווגאס, אבל הוא נהנה מהדרך. שאלתי אותו אם שקל להשכיר בלאס ווגאס ולהשכיר בטאוס. הוא התפלא על השאלה – הבית בלאס ווגאס הרי בבעלותו. אמר שהאנשים בטאוס נחמדים ומנומסים, לא כמו בהיספניולה, שגם שם הוא ניהל סניף וולמארט, ושם הם כולם מסוממים. הוא הזמין אותנו לבקר אותו בסניף, ואנחנו המשכנו להשתעשע ברעיון הרבה אחרי שעזבנו את טאוס.

[4]

קולורדו ספרינגס, בולדר, אסטס פארק

קולורדו ספרינגס היא העיר השניה בגודלה במדינת קולורדו, אחרי הבירה דנוור. כמו באלבוקרקי, גם בה עוברת האוטוסטרדה הבין מדינתית I-25, וגם בה אין מרכז מובהק, בתי המגורים ומבני הציבור פזורים בדלילות על פני שטח עצום. גם לה יש סדרת טלביזיה שמזוהה איתה: "ד"ר קווין רופאה במערב". יש לה כמה אטרקציות תיירותיות, כולן מרוכזות בשוליה המערביים, לאורך כביש US-24.  בחרנו לבקר בשתי הראשונות ברשימה: הפארק העירוני Garden of Gods (או, בקיצור, GOG), ו Pikes Peak. כשהתקרבנו לעיר ביום ראשון בצהריים, השמיים התקדרו וגשם פתאומי התחיל לרדת. למזלנו, עד שהתמקמנו במלון, פסק הגשם.

הפארק העירוני Garden of Gods הוא מתחם רחב מוריק מנוקד בצוקי סלע אדומים ועצומים בשלל צורות מעניינות, ובו מסלולי הליכה שמקושרים זה לזה בכבישים. הכניסה אליו חופשית. נסענו לשם, וחנינו ליד מרכז המבקרים. למרות שהיה יום ראשון, העומס במרכז המבקרים לא היה מוגזם, והגענו במהירות לריינג'ר ששרטט לנו על מפה את המסלולים העיקריים לפי סדר פופולאריות יורד. מסלול ההליכה הפופולארי מכולם, זה שעובר בין הצוקים המרשימים ביותר, מישורי ומרוצף. לפיכך, לא נכרו בו סימני הגשם. עד שמיצינו אותו, כבר יצאה השמש. סיימנו את כל המסלולים תוך כשלוש שעות, וישבנו בנקודת התצפית האחרונה כדי לצפות בשקיעת השמש. מראה הקרניים האחרונות נשברות על הצוקים האדומים היה מרשים מאד, כמובטח. נגשה אלינו בחורה עם מצלמה מקצועית, הושיטה כרטיס ביקור, אמרה שהיא צלמה אותנו, ואם אנחנו רוצים, הנה הפרטים שלה. כן, גם בארצות הברית יש כאלה. המשכנו משם לרובע Old Colorado City הסמוך, וטיילנו ברחוב הראשי האלגנטי. ראינו לוחות מידע, מהם השתמע שהעיר צמחה מהרחוב הזה, שאליו התקבצו הכרכרות שהוליכו את ההרפתקנים למכרות בהרי הקולורדו. חיפשנו מקום לשבת בחוץ, להקטין את סיכויי ההידבקות בקורונה. כמעט הכל היה סגור, שבע בערב. בהמשך הטיול נפגוש עיירות, שכל גודלן הוא כגודל הרובע הזה. ונתחיל לחפף בהקפדתנו על ישיבה בחוץ.   

אל Pikes Peak אפשר להגיע בשתי דרכים: בנהיגה או ברכבת. זוהי פסגה ששייכת למועדון ה Fourteeners, כלומר, פסגות שמתנשאות מעל 14 אלף רגל. גובהה 4302 מטר. הדוד המליץ על הרכבת, אמר שזו חוויה נהדרת ומיוחדת. בנוסף, לא היינו להוטים לנהוג בכביש הררי תלול אחרי הנהיגה המאומצת שהייתה לנו אתמול, ולפני הכבישים ההרריים התלולים שעוד מצפים לנו. מצד שני, כרטיס לרכבת עלה 68 דולר ללא אפשרות ביטול, והרי הטיול שלנו עמד בסימן שאלה עד הרגע האחרון. בנוסף, נסיעת רכבת של שעה פלוס לכל כיוון זה יותר מסוכן בהבט הקורונה מאשר נסיעה ברכב, וגם הלוגיסטיקה יותר מורכבת, יש לקנות כרטיס לשעה מסוימת ולקוות שתהיה חניה בשעה הזו. אחרת צריך לחנות בעיירה הסמוכה  Manitou Springs ולהגיע לרכבת בשאטל. אז דחינו את ההחלטה עד הנחיתה באלבוקרקי, ושם הדוד עזר לנו לקנות כרטיסים לרכבת של יום שני, 9:20 בבוקר.

יצאנו מהמלון בשמונה ורבע, ונסענו דרך מניטו ספרינגס לתחנת המוצא של הרכבת. למזלנו, עוד היו מקומות בחניון, וסדרנים כיוונו אותנו למקום חניה מוסדר. הושיבו אותנו לפי התור, ואז נדרשנו לחכות זמן ניכר עד שהרכבת תתמלא. הקונדוקטור ביקש מכולם להישאר ישובים במקומותיהם ולא להסתובב במעבר. למרות החלונות הפתוחים, היה חם. רק כשהרכבת התחילה במסעה כלפי מעלה, נהיה נעים. כשעברה את קו העצים, כבר נהיה ממש קר. היות שאתר הרכבת www.cograilway.com הזהיר שזה מה שהולך לקרות, היינו מצויידים כראוי. הקונדוקטור, בחור צעיר ותיאטרלי, שיעשע אותנו לאורך הדרך במופע סטנד-אפ בלתי פוסק, ששיבץ בו גם פיסות מידע מעניינות פחות או יותר. למזלנו, לא היו עננים בשמיים, הראות הייתה טובה מאד. הנוף היה נהדר. הגענו לפסגה, הסתובבנו על מרפסת התצפית, הצטלמנו בזוויות מחמיאות, ונסענו את הדרך חזרה למטה. הדוד צדק: זו אכן הייתה חוויה נהדרת ומיוחדת, אף כי לא מאד קלה ונוחה. כדי להתאוורר קצת אחרי הישיבה הממושכת, יצאנו לטייל ברחוב הראשי של מניטו ספרינגס. בשעת צהריים הכל היה פתוח, ומצאנו מקום נעים לארוחת צהריים קלה בנוף ההררי הנעים שסביבנו.

חזרנו לחניון, ויצאנו שוב אל האוטוסטרדה הבין מדינתית I-25 בדרכנו צפונה. הדוד הזהיר אותנו מפקקי התנועה האיומים של דנוור. קיוויתי, שבצהרי יום שני המצב יהיה פחות גרוע מאשר בשעות העומס בבוקר ואחר הצהריים, ואכן, התנועה זרמה. אמנם היה עיכוב אחד בגלל תאונה בהמשך הדרך, אבל Waze מצא לנו נתיב חלופי דרך הפרברים של דנוור, ולא הפסדנו זמן רב. ירדנו מ I-25 אל US-36, והמשכנו בקטע הקרוי "Denver Boulder turnpike", שמתמזג אל רחוב 28th של בולדר.

בולדר היא עיר בת כמאה אלף תושבים, והיא ידועה בזכות קמפוס של אוניברסיטת קולורדו ששוכן בה, ובזכות איכות החיים הגבוהה שנמדדת בה. היא מזכירה ערים בחוף המזרחי גם באופן שבו היא בנויה: רחובות בנויים שתי וערב, בתים קרובים יחסית זה לזה, ארכיטקטורה אחידה. שתי האטרקציות המרכזיות שלה הן המדרחוב Pearl Street Mall והקמפוס. היות שקראתי על בעיית החניה במרכז העיר, רשמתי לי מראש כתובות של חניונים בסמוך למדרחוב, וחנינו באחד מהם. פסענו במדרחוב ממזרח למערב, ונהנינו מהאווירה הצעירה, האמנותית והידידותית ללהט"ב. שיעשע אותי לראות מעברי חצייה, שבהם במקום פסים לבנים לאורך הכביש, צבועים פסים בצבעי גדל הגאווה לרוחבו. זו הייתה הפעם הראשונה בטיול הזה שממש הרגשנו אווירה עירונית אותנטית סביבנו. אהובה נכנסה לכמה מהחנויות, וחזרה לדווח שהן יפות ומעוצבות, אבל המחירים לא ממש אמריקה, וגם המבחר לא משהו. התיישבנו לאכול משהו בבית קפה טרנדי על המדרחוב, וגם הפעם היה במנות יותר מדי צ'ילי.

ארבע אחר הצהריים, השמש כבר יורדת על הרי הרוקי במערב, החלטנו לדלג על טיול בקמפוס של אוניברסיטת קולורדו ולהמשיך הלאה, כדי להגיע לאסטס פארק כשעדיין אור יום. חזרנו אל אל US-36, שמצפון לבולדר מצטמצם מאוטוסטרדה לכביש דו סטרי. הכביש נכנס לאיזור כפרי, כשמימין משתרע עמק פסטורלי ובו שטחים חקלאיים ואגמונים, ומצד שני מתנשאים הרי הרוקי. הכביש מתעקל ומתחיל לטפס אל בין ההרים, טיפוס מתון ולא מפחיד. עדיין אור, אך השמש מוסתרת מאחורי פסגות ההרים. כעבור חצי שעה הגענו לעיירה אסטס פארק, השער המזרחי של הפארק הלאומי Rocky Mountains. המלון שהזמנו בשולי העיירה התברר כמקסים עוד יותר ממה שראינו ב Booking: מבנה אחד של שתי קומות, שתיהן נגישות לרכב, חדר עם מרפסת שמשקיפה לאגם קטן וחמוד, עם תחושה ביתית אבל עם כל הנוחות. אחרי שלושה לילות של שינה במוטלים משודרגים ובמלון חסר ייחוד של רשת, זה היה תענוג. התמקמנו בחדר, נחנו קצת, ויצאנו למרכול Safeway הקרוב, להצטייד במצרכים לטיול מחר בפארק הלאומי רוקי מאונטיינס, שאין בו מקומות לממכר מזון ושתיה בימי הקורונה. אחר כך חיפשנו מקום לארוחת ערב במרכז העיירה. רוב המסעדות כבר היו סגורות בשבע בערב. מצאנו לנו מסעדה, שאמנם לא הוגדרה כמקסיקנית, ובכל זאת היה בה אוכל חריף מדי.

מפגשים עם מקומיים

ברכבת לפסגת Pikes Peak יושבים בספסלים של שלושה מצד אחד ושניים מצד שני, זה מול זה. עד שהגענו לקנות כרטיסים, נותרו מקומות רק בספסלים של השלושה. כך מצאנו עצמנו חולקים ספסל עם קשישה אמריקנית חביבה, כשמולנו בעלה ועוד זוג אחד, גם הם בני גיל הזהב. הם התעניינו לדעת מאיפה אנחנו, אבל לא התפתחה שיחה מעבר לכך. הם רק רצו לדבר על הבית, הילדים והנכדים. היות שבולדר היא עיר אוניברסיטאית עם אוכלוסיה "פרוגרסיבית", חששתי מגילויים של שנאת ישראל. לשמחתי, לא היו כאלה. לא בעל פה ולא בכתב.

[5]

הפארק הלאומי רוקי מאונטיינס

קראתי הרבה מאמרים על Rocky Mountains National Park, ראיתי סרטונים רשמיים וחובבניים שצולמו בו. לקח לי זמן להבין שלפארק הגדול הזה יש כמה "תתי פארקים", כל אחד עם אופי משלו ועם שער כניסה משלו. כדי שיהיה עוד יותר מעניין, פזורים בפארק מספר מרכזי מבקרים, ואין התאמה של אחד לאחד בין מרכזי המבקרים ו"תתי הפארקים". אחד המאמרים שקראתי בעברית מספר על המתחם הקרוי Beaver Meadows הסמוך לאסטס פארק, ומאמר שני מספר על הכביש הנופי Trail Ridge Road, שמוביל מאסטס פארק במזרח לעיירה גרנד לייק במערב. לפיכך החלטתי, שיום אחד נקדיש לזה ועוד יום לזה. מבין כל הפארקים שתכננתי לבקר בהם, RMNP היה הפארק היחיד שלגביו קראתי באתר www.nps.gov, שמאז הקורונה, מיושם בו Timed-Entry System. כלומר, שבנוסף לכרטיס כניסה או Pass, יש לקנות באתר www.recreation.gov אישור (Permit) להיכנס לפארק בתאריך וטווח שעות מוגדרים, יש משבצות של שעתיים לאורך היום. מכירת אישור הכניסה למשבצת זמן מסוימת נפתחת במועד שמתפרסם מראש, וצריך להיות מוכן במועד הזה כדי להספיק לקנות אישור כניסה לפני שיאזלו. במועד היעוד ארבתי מול המחשב, והצלחתי לקנות אישורי כניסה לשני הימים שרציתי, בין השעות 7 ל-9 בבוקר. הייתי מאד גאה בעצמי. בהמשך הטיול גילינו, שביום שלפני טיסתנו הוסיפו גם לפארק הלאומי Mount Evans דרישה לאישור כניסה לפי שעה, וזה תפס אותנו בהפתעה. אך אל נקדים את המאוחר.

ביום שלישי בבוקר יצאנו מאסטס פארק בשש וחצי כדי להספיק להיכנס ל Beavers Meadow במשבצת הזמן שקנינו. לא ידענו מה לכתוב ב Waze, אז נסענו מערבה על כביש US-36 וחיפשנו שילוט רלבנטי. לשמחתנו, השילוט היה טוב דיו, הגענו במהירות ובקלות לשער הפארק. לא היו תורים ארוכים, בקושי שלוש מכוניות. להפתעתי, הריינג'רית בשער הסתפקה ב Annual Pass שהצגתי לה, ולא ביקשה לראות את ה Timed Entry permit. לקחנו מפה של הפארק, המשכנו בנסיעה לכיוון מגרש החניה של השאטלים, והופ, הנה עוד שער ועוד ריינג'רית, וזו דווקא כן רוצה לראות את ה Timed Entry permit. לך תבין. הגשתי לה את הטלפון שלי, היא סרקה את הקוד, ואישרה לנו להכנס.

איזור Beavers Meadow הוא איזור נמוך יחסית של הפארק, ובו מסלולי הליכה קלים עד בינוניים, מיועדים למשפחות, וכן מסלולים מאתגרים. המסלולים עוברים בתוך יער אלפיני, ומוליכים את המטייל בין אגמים יפהפיים, קניונים ומפלים. כדי להגיע לנקודת ההתחלה של המסלול, יש להשאיר את הרכב במגרש חניה Park and Ride ולעלות על השאטל של הפארק. השאטל הוא אוטובוס קטן, לא מאד מפנק, ובו יריעת ניילון שאמורה להגן על הנהג מפני נגיפי הנוסעים. יש שני קווי שאטל שנפגשים במגרש החניה: הירוק והצהוב. עלינו על הקו הצהוב ונסענו איתו לתחנה האחרונה: Bear Lake. בתחנה פגשנו עוד ריינג'רית, שהגישה לנו מפה מפורטת יותר של המסלולים ויעצה לנו כיצד להתקדם. חבל שלא העלו את המפה הזו לאתר nps, היא יכלה לעזור לי בתיכנון.

טיילנו במסלול מעגלי דרך חמישה אגמים, מפל וקניון:

Bear Lake

Nymph lake

Dream Lake

Emerald lake

Haiyaha Lake

Alberta Falls

Glacier Gorge

השילוט לאורך המסלול לא היה כל כך מוצלח, אך מכיוון שהייתה קליטת GPS, יכולנו לראות בטלפון איפה אנחנו נמצאים בכל רגע. הלכנו במשך כשש שעות. תחילה בהליכה נינוחה, ואז בהליכה יותר מאומצת, בעלייה ל Haiyaha Lake ובירידה ל Alberta Falls. הבדלי הגבהים לא היו יוצאי דופן, אבל האוויר הדליל הפך את העלייה למאתגרת. הנוף הנפלא פיצה על המאמץ. בקטע האחרון שלפני תחנת השאטל, חסם את השביל יחמור ענק. רבץ על השביל ומיאן לזוז. ריינג'רים חסמו את תנועת המטיילים, כדי שלא יעצבנו את היחמור והוא לא יתקוף. לאחר המתנה ממושכת, החלו כמה מן המטיילים לעקוף את היחמור בקשת רחבה דרך היער, והריינג'רים לא מיחו בעדם. הצטרפנו לעוקפים, ויכולנו לראות בסבך את היחמורה והיחמורונים הקטנים, עליהם הגן כנראה הזכר. הגענו לסוף המסלול בשתיים בצהריים, עייפים ומאד מרוצים. כבר לא היה כח לעוד אגמים, לקחנו את השאטל בחזרה לחניון. אם בבוקר היינו כמעט לבדנו בשאטל, כעת הוא היה מלא. לזכות המטיילים יש לומר, שכולם עטו מסיכות. חזרנו לאסטס פארק, ואת יתר היום העברנו במנוחה ובשיטוט בעיירה. מצאנו מכבסה אוטומטית ואישה נחמדה שלימדה אותנו להשתמש בה, ולעת ערב טיילנו על שפת האגם הגדול שבקצה העיירה, Estes Lake, וצפינו במקומיים ששטו עליו ודגו בו. זה היה אחד הימים היפים ביותר של הטיול, אף שהיה המאומץ והמעייף שבהם.

גם ביום רביעי בבוקר יצאנו מאסטס פארק בשש וחצי בבוקר, והפעם עלינו בכביש US-34 לכיוון Fall River Entrance, השער לכביש הנופי Trail Ridge Road. השם מטעה, משום שיש גם מסלול לרכבי שטח ושמו Fall River Road , שיורד מהכביש אל הנחל שזורם מתחת לקו הרכס. ניחשתי, שאם זה שער כניסה לפארק, והוא ממוקם על US-34, אז זה השער שאנחנו צריכים. וצדקתי. הפעם, בדקו לנו את ה Pass ואת ה Permit באותו מקום. הכביש התפתל ועלה על פי התהום, הנוף המיוער התחלף בנוף טונדרה: צוקי סלע חשופים, בחלקם מכוסים עלווה צהבהבה. האוויר נהיה קר מאד, לכן עטינו עלינו את השכבות שדאגנו להצטייד בהן. ואלו האטרקציות שעברנו בדרכנו:

Many parks curve Overlook – תצפית אל הערוץ בו עלינו מאסטס פארק.

Forest Canyon Overlook – תצפית אל קניון ערוץ הנהר Big Thompson.

Tundra Communities Trailhead – מסלול קל, כקילומטר לכל כיוון, תצפית.

Lava Cliffs Overlook – תצפית על תצורות סלע וולקני מיוחדות ויפות.

Alpine Visitors Center - מסלול קל, כקילומטר לכל כיוון, תצפית. במרכז המבקרים יש שירותים, קפטריה וחנות מזכרות. מהמרפסת רואים את מסלול Fall River ורכבי השטח המטיילים בו. מכאן מתחיל הכביש לרדת לעבר קניון ערוץ הנהר Cache La Poudre.

Milner pass – מעבר הרים שהכביש עובר בו סמוך לאגם Poudre. מכאן מתחיל מסלול אתגרי שחוצה את קו פרשת המים של אמריקה, ה Continental Divide, מצד לצד. לא בשבילנו, כמובן.

Lake Irene – מתחם פיקניק ובהמשך לו אגמון מקסים ומסלול מעגלי קל של כקילומטר סביבו.

Coyote Valley TrailHead – עוד מסלול קצר ונחמד, כקילומטר לכל כיוון, בעמק רחב הידיים שבו מתחיל לזרום נהר הקולורדו. נהר הקולורדו, שבהמשך ינקז מים מיובליו ויהפוך לנהר רחב ידיים, כאן הוא עדיין פלג רדוד וצר. משם ועד גרנד לייק הכביש עבר באיזורים שנפגעו בשריפה גדולה שהייתה כאן לפני מספר שנים – לא מראה נעים.

שוב סיימנו את המסלול בסביבות שתיים בצהריים, הגענו לגרנד לייק, ולשמחתנו, החדר שלנו במלון כבר היה מוכן. מרפסת המלון השקיפה על האגם הגדול, היה יפה מאד. לאחר מנוחה והתרעננות, יצאנו לתור את העיירה. גרנד לייק קטנה יותר מאסטס פארק. הרחוב הראשי שלה חמוד, אבל ממצים אותו מהר מאד, מה גם שבתי עסק רבים עדיין סגורים מאז הקורונה. גם מרכז המבקרים היה סגור. רשמתי לי, שבקצהו המזרחי של הרחוב מתחיל מסלול קצר וקל שמגיע למפלי Adams, אבל כבר לא היינו במצב רוח  למסלול, וגם השמש עדיין קפחה ממעל.  נסענו ל Park Point, פארק עירוני קטן לחוף האגם, וטיילנו בו קצת. אחר כך מצאנו מסעדה עם מרפסת שמשקיפה על האגם, וישבנו בה על כוס משקה אחת עד השקיעה. התפריט – וכי יש עדיין צורך לומר זאת? – היה ברובו מקסיקני.

מפגשים עם מקומיים

החלטנו שנעביר את אחר הצהריים באסטס פארק בכיבוס הבגדים שלבשנו כל השבוע, ובשופינג. לפי המלצת הפקידה במלון איתרנו מכבסה, אך אויה, זו הייתה מכבסה אוטומטית. מחוץ למכבסה ישבה אשה מבוגרת, עישנה ושיחקה בטלפון. ביקשנו את עזרתה, והיא נענתה בשמחה, הפעילה עבורנו את מכונת הכביסה. שלחתי את אהובה לשופינג שלה, ובעצמי ניהלתי עם האשה סמול טוק עד שהכביסה תסיים, כדי שאוכל להיעזר בה גם להפעלת המייבש. זה הצליח: היא נשארה איתי שם גם אחרי שהמייבש שלה סיים לעבוד, אפילו הופתעה שעזרתי לה לשאת את סלי הכביסה לרכבה. היא שאלה שאלות על ישראל, סיפרה על חייה כמורה בדימוס באיווה, על המשפחה המורכבת שהקימה עם בעל עסק למזגנים. היא סיפרה שאביה הוריש לה ולאחותה בקתת נופש באסטס פארק, והן מבלות בה יחד כל קיץ. בבקתה אין מכונת כביסה, לכן היא כאן. וגם – כי פוגשים כאן אנשים מעניינים! מה שנכון. בינתיים, אהובה חזרה מהשופינג עם נעלי ספורט חדשות. וודאי הייתי פחות נהנה אם הייתי נסחב איתה לחנויות ספורט.

 [6]

הר אוונס, ג'ורג'טאון

פסגת הר אוונס שייכת אף היא למועדון ה Fourteeners, כלומר, פסגות שמתנשאות מעל 14 אלף רגל. גובהה 4348 מטר. בשיטוטיי באינטרנט העברי לא נתקלתי בהמלצות על האתר, שמעתי עליו מקרובת משפחה. היות שהר אוונס נמצא על הדרך בין תחנתנו הקודמת לתחנתנו הבאה, החלטתי לבדוק. קראתי עליו באתרי התיירות של מדינת קולורדו ושל העיר דנוור, התלהבתי, והחלטתי לכלול אותו במסלול. לא ידעתי כמה זמן נבלה שם וכמה זמן יישאר לנו להמשיך בנהיגה, לכן התקשיתי להחליט היכן נלון באותו לילה. אפשרות אחת הייתה ג'ורג'טאון, עיירה ששמעתי עליה טובות מבן הזוג של גרושתי, וגם עליה לא קראתי דבר באינטרנט העברי. שוב התלהבתי ממה שקראתי עליה באתרי התיירות המקומיים, אבל היה לי ברור שאם נסיים עם הר אוונס מוקדם, לא יהיה הגיוני להעביר בה חצי יום, ועדיף להמשיך דרומה. לפיכך, לא הזמנו לינה לאותו לילה ב Booking.

ביום חמישי בבוקר קמנו לאיטנו, בלי הלחץ של להגיע במשבצת זמן מוגדרת. מצאנו מקום נחמד לשתות קפה של בוקר ברחוב הראשי של גרנד לייק, ויצאנו מהעיירה לכיוון הר אוונס. המשכנו דרומה עם כביש US-34, פנינו מזרחה לכביש US-40, שהתמזג לאוטוסטרדה הבין מדינתית I-70. דהרנו עליה קצת, וירדנו לכביש CO-103,המכונה Mt evans scenic byway. הכביש החל מטפס על צלע ההר המיוער, וכעבור עשרים דקות הגענו לפארק Echo lake. האגם המרהיב פרוש מימין לכביש, לחופו שולחנות פיקניק. פרסנו על אחד מהם, ונהנינו מארוחת בוקר בנוף הנפלא. יש מסלול מעגלי סביב האגם, אבל החלטתי שלא נעשה אותו, היות שקראתי, שעם הר אוונס צריך לסיים עד הצהריים, כי אז מתחילות שם רוחות חזקות. המשכנו לטפס בכביש, הגענו לשער הפארק, ושם חיכתה לנו הפתעה לא נעימה: התברר שבזמן שעבר מאז שסיימתי את התיכנון ועד שהגענו לפארק, הוסיפו גם כאן חובה לרכוש Timed Entry permit, וגם סגרו את קטע הכביש האחרון, שמוביל לפסגה. הריינג'ר יעץ לנו להמשיך עם הכביש עוד שני מייל לנקודת תצפית שיש בה קליטה סלולארית, ומשם לרכוש את האישור המבוקש דרך הסמארטפון. זה מה שאנשים עושים, אמר. עשינו כדבריו, ונכנסנו לפארק. הנוף התחלף שוב מיער אלפיני לצמחיה נמוכה, ובהמשך לסלע חשוף. הכביש CO-5 נעשה יותר ויותר צר, הנתיב התקרב יותר ויותר אל פי התהום, לא הייתה גדר הפרדה. אמנם ידעתי שזה הולך לקרות, ועדיין, זה היה מפחיד. קראתי, שהכביש הזה הוא הדרך הסלולה הגבוהה ביותר בצפון אמריקה. כעבור עשרים דקות של נסיעה איטית וזהירה הגענו אל התחנה הבאה, שבשבילנו גם הייתה התחנה הסופית: Summit lake park. מגרש החניה הקטן היה מלא למדי. התלבשנו חם ויצאנו לטייל על שפת האגם, הגענו עד התצפית לעבר אגמי Chicago, ולאחר ששבענו מהנוף המיוחד, חזרנו לרכב.  הדרך חזרה הייתה פחות מפחידה, והרשיתי לעצמי להגניב מבטים אל הנוף הנשקף שם למטה. עצרנו בנקודת התצפית שממנה מתחיל מסלול קצר ל Mount Goliath nature center, ואחר כך ביקרנו במרכז עצמו, שהיה כעת מצד ימין שלנו. לבסוף יצאנו מהפארק והמשכנו בדרך הנופית לכיוון העיירה ברגן פארק. קראתי באתר טיולים מקומי, שבעיירה יש פארק נחמד ושמו Fillius park ובו אפשר לטייל בכייף וגם לעשות פיקניק. הדרך הנופית המשיכה להיות יפה, אבל הפארק היה עלוב למראה וריק מאדם. חזרנו לאוטוסטרדה הבין מדינתית I-70 והמשכנו בנסיעה לג'ורג'טאון. 

ג'ורג'טאון ממוקמת ממש מתחת לאוטוסטרדה, בקרקעית מעבר הרים צר, על חוף אגם באותו שם. הנחל Clear Creek זורם לאורך הרחוב הראשי, שמקשר את מרכז העיירה עם האגם. מהקצה הדרומי של העיירה יוצאת רכבת תיירים לעיירה Silver Plume ובחזרה, במסלול שאמור לתת למבקר הצצה להווי עיירות הכורים של קולורדו במאה ה-19. היות שהגענו בארבע אחר הצהריים, לא הזדמן לנו לצאת למסע הקצר והמעניין הזה. עצרנו במבשלת בירה על שפת האגם, אכלנו ארוחת צהריים קלה, התאהבנו, והחלטנו ללון במלון הסמוך. אחרי שהתמקמנו בחדר ונחנו קצת, יצאנו לנסיעה בקטע הראשון של Guanella pass scenic byway, שבתחילתו יש נקודת תצפית יפה על ג'ורג'טאון. בדרך לשם גילינו, שלג'ורג'טאון יש עיר עתיקה חמודה מאד, שלא קראתי עליה שום דבר בשום מקום. כפי שכבר כתבתי, בתחתית מעברי ההרים החשיכה יורדת מוקדם מהרגיל, ולכן החלטנו שנחזור לעיר העתיקה למחרת בבוקר, וכך אכן עשינו.

מפגשים עם מקומיים

בעודנו מתענגים על פיקניק של בוקר ב Echo lake, עצרה מכונית בחניון וממנה יצאה משפחה אמריקאית לבנה וככל הנראה דתית: אבא, אמא, וחמש בנות בלונדיות שקטות ומנומסות להפליא, הקטנה ממש תינוקת, ממש "בית קטן בערבה". אחריהם יצא גבר מבוגר מהם בהרבה, אולי הסבא או הדוד. הם עמדו בינינו לבין האגם ונערכו להתחיל מסלול. קשקשו, הצטלמו, ואז הדוד פנה אלינו ואמר, אתם באתם לתפוס שלווה ואנחנו כאן מפריעים לכם. לא, לא, מיהרנו למחות: ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה. אבל באמת, זה היה רגע מיוחד, רגע שיכול לקרות רק בחלק הזה של ארה"ב.

[7]

לידוויל, טווין לייקס, אינדיפנדנס פאס, אספן

ביום ששי בבוקר, אחרי הסיבוב הקצר שהבטחנו לעצמנו באולד טאון של ג'ורג'טאון, עלינו בחזרה לאוטוסטרדה הבין מדינתית I-70 ודהרנו מערבה עד המפגש עם כביש CO-91, שם ירדנו דרומה לכיוון Leadville. הדרך עברה בין הרים עגלוליים, מנוקדים בכתמי ירוק, צהוב, כתום וורוד – צבעי הסתיו. בדרך ללידוויל ראינו בצד ימין של הכביש נקודת תצפית שלא ידעתי עליה דבר. עצרנו, ומצאנו תחתינו עמק חולי רחב ידיים, וסביבו שרשראות הרים. בשלט שהוצב שם קראנו, שבעמק היו שלוש עיירות כורים שננטשו, והסחף מן ההרים באביב כיסה אותן. חתיכת סיפור. כביש CO-91 התמזג אל כביש US-24, וזה האחרון התעקל ימינה ושמאלה אל הרחוב הראשי של לידוויל, Harrison Avenue. גם לידוויל, כמו ג'ורג'טאון, התחילה כעיירת כורים, והיום משתמשת במורשת הזו לקידום התיירות. גם ללידוויל יש רכבת תיירים, אבל הסיבוב שהיא עושה לוקח יותר משעתיים, והמחיר גבוה בהרבה מאשר בג'ורג'טאון, אז מלכתחילה לא שקלתי. היות שלידוויל גדולה יותר, יש לה מצאי גדול יותר של מבנים היסטוריים מהמאה ה-19, רובם ככולם מרוכזים לאורך הרחוב הראשי. בתחילת הרחוב, במספר 809, נמצא מרכז המבקרים העירוני, ובפעם הראשונה בטיולנו, הוא היה פתוח בשעות שצויינו באתר האינטרנט. כראוי לימי הקורונה, שולחן חסם את הכניסה למרכז המבקרים, ומאחוריו עמדה גברת חביבה שקיבלה קהל לפי תור. ודווקא היה קהל, לא היינו לבד. הגברת החביבה שאלה מאיפה אנחנו, ציידה אותנו במפה, סימנה עליה את המבנים המעניינים, ויעצה לנו היכן כדאי לחנות בחינם. התחלנו עם קפה של בוקר בבית קפה מקומי, כמו שאנחנו אוהבים. המקום היה חמוד, אותנטי במידה ותיירותי במידה, אבל הוא היה טבעוני, ואהובה אמרה שהחלב הצמחי מגעיל. לי פחות הפריע. אחר כך המשכנו לטייל ברחוב הראשי, עד קצה העיירה ובחזרה, ונהנינו ממראה המבנים הססגוניים והמצועצעים, שלא טרחנו להיכנס אליהם, למרות שהגברת החביבה בהחלט המליצה. המבנה היחיד שנכנסנו אליו היה מרכז יהודי, טמפל ישראל, שבימי הבהלה לזהב תיפקד כבית כנסת, והיום מתפקד כמוזיאון קטן וחינמי. בדרך חזרה מצאנו חנות יד שניה, ואהובה קנתה כובע בדולר אחד.

המשכנו דרומה על כביש US-24, ואחרי חצי שעה פנינו מערבה לכביש US-82, לכיוון האטרקציה המרכזית של היום: ה Independence Pass, עוד כביש שמטפס מעלה לפסגות הרי הרוקי ולצדדיו נופים אלפיניים נהדרים. טעימה ראשונה מקבלים כבר בהתחלה, ליד העיירה Twin Lakes. עוד לפני שמגיעים אליה, יש שביל עפר שמוביל לתצפית נהדרת על שני האגמים שעל שמם היא נקראת. העיירה עצמה קטנה וחסרת חן, ומרכז המבקרים שלה היה סגור, למרות שבאינטרנט היה כתוב שהוא פתוח מששי עד ראשון. חזרנו לרכב, והתחלנו לטפס את האינדפנדנס פאס. הכביש קרוי על שם עיירת כורים ושמה אינדפנדנס, שננטשה. ניתן לבקר בשרידיה, הממותגים בשם Independence Ghost Town, אבל לא נראה לי די מעניין. שוב הרים מוריקים, שוב הירוק מתחלף לצהוב ככל שמגביהים מעל קו העצים. הנהיגה על צלע ההר מפחידה, אבל פחות מאשר במאונט אוונס. בסוף העלייה מגיעים לקו פרשת המים של אמריקה, ה Continental divide. תיירים מצטלמים ליד השלט, ויש שביל של כחצי מייל שמוביל לתצפית יפה. האמת, שאחרי הפארק הלאומי רוקי מאונטיינס, ואחרי מאונט אוונס, המראות המרהיבים הללו מתחילים קצת לחזור על עצמם. בירידה מן הפסגה, בסביבות שתיים בצהריים, ראינו חניון קטן מלא מכוניות, ואנשים מתרוצצים סביבן. עצרנו שם, והתברר לנו שאנחנו נמצאים בתחילת מסלול: Independence Lake Trailhead. היות שעוד לא טיילנו היום בטבע, והיות שראינו שהמטיילים אינם מקצוענים ושגילם הממוצע גבוה משלנו, החלטנו באופן ספונטני לטייל שם גם. מילאנו בקבוקי מים והתחלנו לטפס במעלה ההר. לאט לאט נעלמו המטיילים האחרים, וגם השילוט החל להתמעט. התחלתי לחשוש, שאולי התברברנו. לא נכנסתי לפאניקה, כי עדיין אפשר היה לראות את מגרש החניה למטה, ובכל זאת. לאחר חצי שעה של טיפוס מאומץ הגענו לאגם יפהפה. גם הנוף ההררי מסביב היה שונה ממה שהיה לנו עד כה. היינו לגמרי לבדנו בטבע, עד שמן העבר השני הגיע קשיש חביב, מטייל מיומן מדנוור, שהסביר לנו איפה טעינו: בחרנו את המסלול הקצר ל Linkins Lake, בלי לשים לב שהוא תלול מאד. שאר המטיילים בחרו מסלול ארוך ומתון יותר, ה Lost Man Loop Trail, וכנראה הסתפקו בהגעה עד Lost Man Lake וחזרו. עכשיו, כשהכל הוברר והובן, יכולתי להינות בלב שלם מהירידה חזרה. בתכנית היו רשומים לי עוד שני מסלולי טבע על הדרך: Grottos trail ו Weller lake trail, אבל המסלול שעשינו הספיק לנו, וגם רציתי שנגיע לאספן כשעדיין אור יום בחוץ.

גם אספן התחילה כעיירת כורים טיפוסית, אך התפתחה להיות אתר סקי פופולארי, ועברה ג'נטריפיקציה מאסיבית. הדוד הזהיר אותנו שמדובר במגרש המשחקים של העשירים והמפורסמים, אבל אני הייתי סקרן לראות את המקום שכיכב בכל כך הרבה סדרות טלביזיה, וגם רציתי שנחווה חווייה של עיר, אחרי שלושה וחצי ימים של פארקים ועיירות קטנות. שנחווה מדרחוב, קניונים, בוטיקים, שוק. קראתי שלאספן יש דאון טאון, תחום במלבן שנוצר על ידי הרחובות:

  - Hopkins Ave (East-West)

  - Durant Ave  (East-West)

  - Spring St.  (N-S)

  - Mill St.    (N-S)

בדאון טאון, החלקים המרכזיים של Hyman Ave  ושל  Copper Ave הם מדרחוב. מהדאון טאון יוצא רכבל אל הפסגה מדרום לאספן, Silver Queen Gondola, אך הוא מסיים את פעולתו בארבע וחצי אחר הצהריים, לכן לא בניתי עליו. בנוסף, כפי שכבר כתבתי, קרון סגור בעידן הקורונה, זו בעיה.

כביש US-82 הופך להיות Main St., הרחוב הראשי של אספן. מצאנו בקלות את האכסניה שהזמנו, ולאחר שהתמקמנו ונחנו מעט, יצאנו לתור את הדאון טאון. אללי, צדק הדוד: לא מדובר בעיר של ממש, יותר סוג של הרצליה פיתוח, אמנם ממוקמת בין שתי שרשראות הרים מוריקות ורבות רושם, שמן הסתם בחורף מרשימות עוד יותר, כשהן מכוסות שלג. הכל יקר, הכל מלוקק, ובתשע בערב, כמעט הכל כבר סגור. למחרת, בשבת בבוקר, ביקרנו בשוק האיכרים של אספן, שמתקיים כל שבת בדאון טאון. גם שם, הפירות והירקות האורגניים היו יקרים מאד, ולא ניתן היה למצוא מקום נחמד לשתות קפה. לא הייתה שם האווירה העליזה שמצאנו בשבת שעברה בשוק האיכרים של סנטה פה. ישבנו בסטארבקס, וצפינו בבחורים צעירים אמנותיים עוטי הבעת סבל קיומי, ובנשים מבוגרות מוליכות עגלות תינוק ובהן כלבים מצועצעים. בדיעבד, אני חושב שזו הייתה טעות ללון באספן: די היה לעצור כאן לשעה-שעתיים ולהמשיך הלאה, ללון בכפר Snowmass למשל.

מפגשים עם מקומיים

כאמור, על שפת אגם לינקינס פגשנו קשיש חביב ומצויייד היטב שבדיוק עמד לסיים מסלול של ארבע שעות בהרים, והאיר את עינינו לגבי המקום שהגענו אליו די בטעות. הוא אמר, שזה עניין די שכיח שאנשים בגילו יוצאים לבד מהעיר הגדולה ומטיילים לבד בטבע, דבר שהפתיע אותי. זו נסיעה לא קצרה מדנוור עד כאן, המסלול הוא מסלול אתגרי, והוא, שיערו כבר הלבין וקולו כבר סדוק. אין לו משפחה? לא קשה לו להיות לבד שעות על גבי שעות? אני לא הייתי עומד בזה. כמו האחרים, גם הוא התעניין לדעת מאיפה אנחנו, והגניב אותו לדעת שבאנו כל כך מרחוק ולשמוע את תכנית הטיול שלנו. לא פוגשים במקומות האלו הרבה תיירים, רוב התיירות היא תיירות פנים. כמו האחרים בגילו, לא נשמע שהייתה לו איזושהי בעיה עם ישראל, להיפך.

[8]

הפארק הלאומי ארצ'ז, הרי לה סאל

אתרי הטיולים אינם מחברים בדרך כלל את הפארקים של מזרח יוטה עם הפארקים של קולורדו, יותר מקובל לחבר אותם עם הפארקים של מערב יוטה, אריזונה וקליפורניה. את המחשבה לחבר ביניהם קיבלתי מאותה קרובת משפחה שהמליצה לנו על מאונט אוונס. אמנם זה שעתיים-שלוש נסיעה, אבל מה זה שעתיים-שלוש שעות נסיעה באמריקה? כלום, וממילא חסרו לי פארקים למלא בהם את השבועיים רוד-טריפ שתכננתי לנו בדרום מערב ארה"ב. אז תכננתי לנו יום בפארק Arches ויום בפארק Canyonlands, עם לינה בעיירה מואב (Moab) שסמוכה לשניהם. קראתי, שעדיף לא להגיע לפארקים הלאומיים בסופי שבוע, כי אז הם מלאים. אבל, לא מצאתי דרך להימנע מזה לגמרי, בטיול שרובו ככולו פארקים.  במקום אחר ראיתי, שהחל משלוש אחר הצהריים פוחת הלחץ בכניסה לפארק ארצ'ז, וקיוויתי שזה נכון גם בסופי שבוע. שאם נעביר את שעות הצהריים בנהיגה, נגיע בזמן המתאים לבקר בפארק ארצ'ז אחרי הצהריים.

בשבת לפני הצהריים יצאנו מאספן לנסיעה הארוכה אל הפארקים של יוטה. שוב דהרנו מערבה על האוטוסטרדה הבין מדינתית I-70. ההרים בצידי הדרך הלכו ונהיו פחות ירוקים, יותר חומים ואדומים. אחר כך הם החלו מתרחקים, ונמצאנו נוסעים במרכזו של עמק רחב ידיים וצהבהב ששמו Grand Valley. חלפנו על פני העיר גרנד ג'נקשן ועל פני השלט המקדם את פני הבאים ליוטה, ואז ראינו שלט, שמכוון את המטיילים למרכז מבקרים של מדינת יוטה מצד ימין. הזדמנות טובה לעצור ולמתוח קצת את הרגליים! ירדנו מהאוטוסטרדה והעברנו בנעימים כחצי שעה במרכז המבקרים, שאמנם לא היה מאוייש, אך היו בו שירותים ציבוריים פתוחים, והיה שביל של כמה מאות מטרים אל תצפית יפה על הנוף המדברי שסביבנו.

היות שקראתי המלצה לנסוע למואב דרך הכביש הנופי SR-128, לא הקלדתי Moab ל Waze, אלא הקלדתי Dewey Bridge. היות שהייתה קליטה סלולרית לאורך האוטוסטרדה, Waze פעל כמצופה והוביל אותנו לכביש הנופי. הנוף המדברי החולי מצידי הכביש הנופי החל מתחלף לנוף של נאת מדבר, ובבת אחת נגלה לעינינו ערוץ נהר הקולורדו, והגשר המתוח עליו. עברנו על הגשר, והגענו ל Dewey Bridge Campground, שם ראינו נופשים משתכשכים במי הנהר ושטים עליו בקיאקים. חנינו, ויצאנו לטייל קצת על שפת הנהר. נהר הקולורדו, שרק לפני יומיים ראינו אותו צר ורדוד, עכשיו כבר היה נהר רחב ידיים עם זרימה חזקה. המשך הכביש הנופי עבר על שפת הנהר. הנהר נכנס כעת לקניון, ומשני העברים  התנשאו קירות וצוקים אדומים עצומים בתצורות שובות עין. הגענו למואב לקראת חמש, והתמקמנו במלון שהזמנו.

השמיים היו מעוננים, אך היות שציפו לנו עוד שתי שעות אור יום, דבקנו בתכנית המקורית ונסענו לפארק ארצ'ז, שנמצא בסך הכל ששה מייל מצפון למואב על כביש UT-191. פקידת הקבלה במלון המתיקה עימנו סוד, שלדבריה כולם יודעים: אם רוצים למצוא חניה במגרש החניה של ה Delicate Arch, יש להגיע לשם לפני הזריחה. תייקתי את המידע בזכרוני, ויצאנו לדרך. צדקו אתרי הטיולים: באמת כבר לא היה תור של מכוניות בכניסה לפארק. שער הכניסה לא היה מאוייש, אך במרכז המבקרים היה ריינג'ר, שחילק מפה של הפארק והציע ייעוץ. בעודנו מחכים לתורנו לדבר איתו, החלה רוח עזה וקרה לנשב. ברחנו חזרה למכונית, והחלטנו שנתחיל לטפס בכביש שעולה אל הפארק, ונסמוך על התחקיר שעשיתי ועל האינטואיציה. בכל זאת, יש לפארק רק כביש ראשי אחד, שממנו מתפצלים כבישי משנה אל הקשתות המפורסמות שעל שמן קרוי הפארק. כמה מסובך כבר יכול להיות? עוד הספקנו לסיים את הטיפוס, להשקיף על העיירה מואב מנקודת התצפית הראשונה, ואפילו להמשיך בנסיעה עד Balanced Rock, ואז נפתחו ארובות השמיים וגשם עז ניתך עלינו. עד שהגשם פסק, השמש כבר ירדה. כבר לא היה טעם להמשיך לקשתות נוספות. אבל, הגיחה הראשונה לפארק בכל זאת נתנה לי תחושת התמצאות במקום, מה שחסך לי זמן ביום שלמחרת.

ביום ראשון בבוקר קמנו לפנות בוקר, והספקנו לחזור לפארק ארצ'ז ולהגיע ל Delicate Arch עוד לפני הזריחה. הכביש הראשי כבר שקק פעילות, וכך גם מגרש החניה של המסלול האתגרי אל הקשת עצמה, אבל עוד היו בו מקומות, כפי שניבאה הגברת מהמלון. ברם, אנחנו בכלל לא רצינו את המסלול האתגרי, הסתפקנו בנקודת התצפית בהמשך הכביש, ושם היינו לגמרי לבד. תוך כדי הטיפוס אל נקודת התצפית, השמיים החלו להיצבע כתום. היה יפה מאד, ולא התחרטתי שבאנו כל כך מוקדם. משם המשכנו בכביש עד סופו, והלכנו את החלק הראשון של המסלול המעגלי Devils Garden Trailhead, עד ה Landscape arch. לאחר מכן חזרנו על עקבותינו אל מגרש החניה, שבשמונה ומשהו בבוקר כבר היה מלא לגמרי, אנשים כבר חיכו במכוניותיהם שמישהו יפנה מקום חניה. פינינו מקום חניה, וחזרנו בנסיעה למתחם הפיקניק הסמוך, שם פיקנקנו להנאתנו, בעודנו צופים בריינג'רים מכינים את המקום לעוד יום של קליטת המוני תיירים, תוך שימוש בשיטות שלא לגמרי הבנו, אבל לא טרחנו לשאול עליהן. הסיבה שלא הלכנו את כל המסלול המעגלי Devils Garden Trailhead היא, שבאתר nps קראתי שהמשך המסלול נהיה מאתגר, ולא רציתי שנתעייף על הבוקר. בהמשך היום, כשצעדנו במסלול המוביל אל Broken Arch, החלטנו ספונטנית שנשלים את המסלול המעגלי שמתחיל שם, וכשסיימנו אותו, באמת היינו עייפים. לאו דווקא משום שמדובר באתגר פיזי, אלא בגלל המתח. הדרך אינה משולטת, היא מסומנת במגדלי אבנים קטנות, שנמצאים במרווחים גדולים זה מזה, ולא קל להבחין בהם. כמו אתמול, שוב מצאנו עצמנו לבד במסלול, ושוב הייתי במתח שמא אנחנו מתברברים. במקומות שהייתה בהם קליטה סלולרית, נעזרתי ביישומון Alltrails כדי לוודא שאיננו סוטים מהמסלול. המסלול לא היה מוצל, השמש קפחה וסינוורה, גם זה תרם לעייפות. לשאר הקשתות, בדרך החוצה מן הפארק, כבר הגעתי בתחושת מיצוי, אותה אני מייחס לעייפות המצטברת. סיימנו את המסלול ב Windows Arches לקראת שתיים אחר הצהריים, וחזרנו למלון למנוחת צהריים. 

אחר הצהריים התיישבנו שוב במכונית, ויצאנו דרומה לגמוא את La Sal Loop Drive. קראתי, שזהו מסלול מעגלי, שמטפס מזרחה על הרכס הירוק מדרום למואב, פונה צפונה, ויורד אל הכביש הנופי SR-128 שדרכו הגענו אתמול לעיירה. דא עקא, שבאף אחד מן האתרים לא מצאתי הוראות נסיעה טובות. כלומר, מצאתי הוראות, אבל הן לא היו טובות. בנוסף, אין לאורך המסלול הזה נקודות יישוב שאפשר להקליד את שמותיהן ב Waze ולהתקדם מנקודה לנקודה. יצאנו דרומה על כביש UT-191 בתקווה למצוא שלטי דרכים שינחו אותנו, גם זה לא היה. עצרנו בתחנת דלק ושאלנו בדלפק. ההסבר של הבחור מאחורי הדלפק שלח אותנו לכביש צר באמצע שום מקום. הפתרון הגואל בא מ Google Maps. דווקא שם, כשמקלידים La Sal Loop Drive"", הוא מציג נקודה באמצע המסלול המעגלי. הלכתי אחורה על המסלול במפה על מסך הטלפון הנייד, ומצאתי שאנחנו נמצאים על Mill Creek Drive, שמתמזג לתוך Spanish Drive, שיוצא ממואב והופך לכביש המבוקש, הלא הוא La Sal Loop Drive. בשלב זה, כבר החלו מופיעים שלטי דרכים טובים דים כדי לנווט בעזרתם. היה תענוג לנהוג בנוף ההררי המיוער, בין בתי חווה ועדרי בקר משוטטים, והכל כל כך קרוב לנוף המדברי של מואב וסביבותיה.

[9]

הפארק הלאומי קניונלנדס,

הפארק המדינתי דד הורס פוינט,

המונומנט הלאומי קולורדו

הפארק הלאומי קניונלנדס נמצא ממערב לעיירה מואב. בשטחו נשפך Green River לנהר הקולורדו, ומכיוון שכל אחד מהם זורם בקניון עמוק, הם מחלקים את הפארק לשלושה חלקים, שאין מעבר לכלי רכב ביניהם. כל חלק מכונה, משום מה, "מחוז" (District), והכניסה אליו היא מכביש אחר. המחוז המתוייר ביותר נקרא "אי בשמיים" (Island in the sky), הכניסה אליו נמצאת מצפון למואב. עוד מחוז נקרא "מחטים" (Needles), הכניסה אליו נמצאת מדרום למואב. המחוז הדרום מערבי נקרא "מבוך" (Maze), והוא מיועד למטיילים מיומנים בלבד. בדרך למחוז "אי בשמיים" מצוי פארק מדינתי ושמו "דד הורס פוינט", אף הוא משקיף על קניון נהר הקולורדו. מפאת קוצר הזמן, תכננתי שנבקר רק ב"אי בשמיים" וב"דד הורס פוינט", אבל בניתי תכנית גם לביקור במחוז "מחטים", למקרה שיתפנה לנו זמן באופן בלתי צפוי.

ביום שני בבוקר קמנו בניחותא ונסענו צפונה על כביש UT-191 לכיוון האי שבשמיים. בדרך ראינו מצד ימין את טור המכוניות המשתרך בכניסה לפארק ארצ'ז, ושוב שמחתי שיצאנו לשם אתמול לפני הזריחה, וכך נמנענו מהפקק. פנינו מערבה בכביש UT-313, ואחרי 45 דקות כבר היינו בכניסה לפארק קניונלנדס. התור בכניסה היה קצר, וכך גם התור לתדרוך אצל הריינג'רית, שברוח תקופת הקורונה, עמדה מאחורי שולחן מחוץ למרכז המבקרים וקיבלה קהל. אמרתי לה שאנחנו רוצים לבלות בוקר בפארק, והיא המליצה לנו על שתי אטרקציות שנמצאות על הכביש הראשי של המחוז, ועוד אחת שנמצאת קצת יותר רחוק. גם כאן, כמו בפארק ארצ'ז, יש כביש עורקי משער הכניסה עד קצה הפארק, וממנו מסתעפות דרכי משנה.

האטרקציה הראשונה הייתה Mesa Arch, קשת אבן שנמצאת כמאה מטר מזרחית לכביש. אפשר לשאול מי צריך לראות עוד קשת אחרי ביקור בפארק ארצ'ז, והתשובה היא, שמאחורי הקשת הזו יש קניון עמוק ותלול, מה שמוסיף לה הוד והדר. Mesa זה "שולחן" בספרדית, ואכן, "אי בשמיים" הוא שולחן משולש בגובה של כ 1800 מטר, שצידו הצפוני מחובר להר, ושני צדדיו האחרים כאילו נשברו ונפלו למטה, בתהליך גיאולוגי פתאומי שלא טרחתי לרדת לעומקו (תרתי משמע). מכאן השם: "אי בשמיים". אחרי הביקור הקצר ב  Mesa Arch, חזרנו לכביש הראשי ונסענו עד לנקודה הדרומית ביותר שלו: מגרש החניה של Grand view point. משם יוצא מסלול הלוך וחזור של שני מייל לכל כיוון, שמגיע עד נקודת תצפית בקצה ה"שולחן", האטרקציה השניה שלנו.  תחילת המסלול רחבה ונוחה, אך ככל שמתקדמים, המסלול נהיה צר יותר ומסולע יותר. בקצהו מטפסים על צוק, שרוחבו מטרים ספורים, וממנו ניתן להשקיף אל התהום משני העברים. נשבה רוח חזקה וקרה שם למעלה, וזה היה קצת מפחיד ומאד מאד יפה. את מפגש הנהרות לא רואים משם, הוא רחוק מדי. אחרי המסלול הזה, כבר לא נשאר לנו זמן לעוד מסלול. דילגנו על האטרקציה השלישית שהריינג'רית המליצה לנו עליה, עצרנו לתצפית ב Shafer Canyon Overlook, שממוקמת ממש לצד הכביש, ויצאנו את שער הפארק.

המשכנו בנסיעה לפארק המדינתי Dead horse point, שאף הוא משקיף לקניון עמוק ומרהיב עין, וממנו גם רואים את נהר הקולורדו בזרימתו. לא בדיוק הבנתי מדוע זה פארק נפרד של מדינת יוטה ולא חלק מהפארק הלאומי קניונלנדס, וודאי מעורבת בעניין פוליטיקה. המשמעות הייתה, שכאן לא כיבדו את ה Annual pass, שילמנו 20 דולר כניסה. גם בפארק הזה כביש ראשי שממנו מתפצלות דרכים אל האטרקציות, רק שכאן רוב האטרקציות קשורות לפעילויות נופש, ורק מקצתן לטיולים בטבע. שתי האטרקציות שבחרנו בהן היו התצפית ממרכז המבקרים והתצפית בסוף הכביש הראשי. בזו האחרונה יש שולחנות פיקניק מוצלים, ושם פיקנקנו להנאתנו את ארוחת הצהריים המאוחרת שלנו.

משם יצאנו מזרחה על כביש UT-313 וצפונה על כביש UT-191, התחברנו לאוטוסטרדה הבין מדינתית I-70, ודהרנו מזרחה חזרה לקולורדו. הייתה לי התלבטות בזמן התכנון בקשר לעניין הזה, של לנסוע שוב שעתיים ומשהו בכביש שכבר נסענו בו. יכולנו לנסוע ליעדנו הבא גם בכביש מקביל, דרומי יותר, בשביל הגיוון. ברם, לא היו שום אטרקציות לאורך הכבישים המקבילים, והחלטתי שאם כבר נוסעים בלי הפסקות משמעותיות (להבדיל מהפסקות לקפה ושירותים), עדיף כבר באוטוסטרדה. ודווקא לאורך האוטוסטרדה ישנה אטרקציה אחת, שלא הספקנו לבקר בה בדרך מקולורדו ליוטה, אז החלטנו לבקר בה בדרך חזרה, למרות שידענו שזה יכניס אותנו לנהיגה בלילה: המונומנט הלאומי קולורדו.

בעברית, אנחנו משתמשים במלה "מונומנט" בשביל משהו שיצרו בני אדם, כגון בניין או פסל. ברם, "מונומנט לאומי" הוא בעצם פארק לאומי, בניהול של רשות הפארקים הלאומית NPS. ההבדל הוא, שהכרזה על פארק לאומי דורשת אישור של הקונגרס, ולצורך הכרזה על מונומנט לאומי די באישור של הנשיא. המונומנט הלאומי קולורדו הוא צוק מוארך מדרום מערב לאוטוסטרדה, ובו עובר קטע כביש נופי באורך 23 מייל, שמו Rim Rock Drive. הכביש מטפס על הצוק ונוסע על הרכס, יש ממנו תצפיות יפהפיות על ה Grand Valley ולאוטוסטרדה שעוברת בו. חלקן על הכביש, לאחרות צריך ללכת במסלול קצר וקל. נכנסנו לכביש CO-340 מהכניסה המערבית שלו, סמוך לעיירה Fruita, והתחלנו לטפס ל Rim Rock Drive. שער הכניסה כבר לא היה מאוייש. עצרנו בכמה תצפיות, גם הלכנו במסלול אחד, היינו כמעט לבדנו בפארק. היות שהכביש עובר לרוחב המדרון הצפוני של הצוק, השמש נעלמה מוקדם מהצפוי, והנהיגה על פי התהום נהייתה מפחידה. וויתרנו על שאר התצפיות, והזדרזנו להגיע לקצה המזרחי של הכביש הנופי, סמוך לפרברי העיר גרנד ג'נקשן. שוב התחברנו לאוטוסטרדה הבין מדינתית I-70, וממנה פנינו דרומה לאוטוסטרדה הבין מדינתית I-50, שהביאה אותנו ללינה הבאה שלנו, העיירה מונטרוז (Montrose). למונטרוז, כמו עיירות וערים רבות בדרום מערב ארה"ב, אין מרכז עירוני שקל למצוא ונעים לטייל בו בערב. אתרי טיולים בעברית ממליצים ללון בה כדי להמשיך ממנה למחרת לפארק הלאומי הסמוך Black canyon of the Gunnison. אני מצטרף להמלצה.

[10]

הפארק הלאומי הקניון השחור של הגאניסון, יוראי

נהר הגאניסון הוא עוד יובל של נהר הקולורדו, שזורם אליו ממזרח ומתחבר אליו סמוך לעיר גרנד ג'נקשן, ב Grand Valley שבו נסענו ליוטה ובחזרה. בחלקו המרכזי זורם הנהר בתוך קניון עמוק וצר, צר כל כך שברוב שעות היום אין קרני השמש מגיעות לקרקעיתו, ומכאן השם "הקניון השחור", אף כי הסלע הוא סלע געשי רגיל בגוני אפור. הפארק הלאומי כולל את הקטע הדרמטי של הקניון, 19 קילומטרים מתוך 77. הפארק כולל שלושה חלקים: כביש שעובר על השפה הצפונית של הקניון, כביש שעובר על השפה הדרומית של הקניון, וכביש שיורד מזרחה אל גובה פני המים. אין מעבר בין השפה הצפונית לבין שני האחרים: הכניסה אליה היא דרך שער נפרד. השפה הדרומית היא החלק המתוייר ביותר בפארק, היות שהיא משקיפה אל הקיר התלול יותר של הקניון. החלק האחרון, הקרוי East Portal, היה סגור בעת ביקורנו בפארק, עקב עבודות תשתית.

ביום שלישי בבוקר, אחרי ארוחת בוקר נחמדה במלון, יצאנו ממונטרוז מזרחה בכביש US-50, ופנינו צפונה לכביש CO-347, המטפס אל הכניסה הדרומית של הפארק, בתוך שדה ירוק שפרות רועות בו להנאתן. נכנסנו לפארק, ופנינו אל הכביש שעובר על השפה הדרומית,  South Rim Drive. לאורך הכביש יש 12 נקודות תצפית אל הקניון, כל אחת מהן מצריכה חניה והליכה של כמה מאות מטרים. מרכז המבקרים נמצא ליד הנקודה השניה, ששמה Gunnison Point. עצרנו במרכז המבקרים, ואמרנו לריינג'רית שאנחנו רוצים לבלות בפארק 5-6 שעות, לכלול בהן מסלול הליכה אחד של שעה-שעתיים, ועוד מסלולים קלים וקצרים. היא המליצה על Werner Point Trail שבקצה הכביש, מ High Point ל Werner Point ובחזרה, ואמרה שאם יישאר לנו כח אחרי, אז גם Rim Rock Trail, שיוצא ממרכז המבקרים, יכול להתאים לנו. נסענו לכיוון High Point, תוך שאנחנו עוצרים ומטיילים לנקודות התצפית שאתרי התיירות בעברית הגדירו כמומלצים ביותר, ובאלה הצמודות להן. היות שהכביש רחוק משפת הקניון, הנהיגה לא הייתה מפחידה כלל וכלל. המראה שנשקף מנקודות התצפית היה מרהיב ומרגש. חנינו בחניון של High Point, והתחלנו ללכת בשביל שהוצע לנו. ההליכה לא הייתה קשה, מה גם שהפעם השביל עבר בין עצים שהצלו עלינו. סימון השבילים בפארק הזה לא היה במגדלי אבנים, אלא בעמודי מתכת ממוספרים. באמצעיתו נפרשה לפנינו תצפית יפה על Grand Valley, ואחרי עמוד מספר 14 הגענו לצוק שמשקיף אל הקניון למטה, בלי מעקה. זה כבר היה מפחיד! כנראה כתוב לנו בקלפים, שלא יעבור יום בלי שנפחד לפחות פעם אחת. הנחתי שזהו קצה השביל, אף שלא היה שילוט שהודיע על כך. חזרנו בשביל שבאנו בו, והתחלנו לנסוע בחזרה לכיוון השער. ב Sunset Point היו שולחנות פיקניק, ושם פיקנקנו את ארוחת הצהריים שלנו. המשכנו הלאה, ושוב עצרנו בכמה מנקודות התצפית ונהנינו מהנופים. כצפוי, לא נשאר לנו חשק וסבלנות למסלול הנוסף שהציעה לנו הריינג'רית.

יצאנו את הפארק, נסענו מערבה בכביש US-50 דרך מונטרוז, ופנינו דרומה לכביש US-550, כביש שהחלק המרכזי שלו ידוע בנופים הנהדרים שנשקפים ממנו, ומכונה בשם המחמיא  Million Dollar Drive (יש מחלוקת לגבי מקור השם). חלקו הצפוני של הכביש עובר בערוץ נחל אנקומפגרה, שהוא יובל של הגאניסון.  הנחל ממלא את מאגר Ridgeway, שלחופיו משתרע הפארק המדינתי באותו שם. בתחילת טיולנו, פארק כזה היה סיבה לעצירה קצרה. עכשיו, אחרי כל הפארקים והאגמים שראינו, כבר לא ראיתי בזה טעם. הכביש והנחל נכנסים לקניון צר, ומובילים אותנו לעיירה יוראי (כותבים Ouray, אבל הוגים You Rye). בדומה לג'ורג'טאון, גם יוראי התחילה כעיירת כורים והפכה לעיירת תיירות. כמו ג'ורג'טאון, היא נמצאת בקרקעית מעבר הרים צר, נחל אנקומפגרה עובר לכל אורכה, ובקצה הצפוני של העיירה – אגם. ליוראי יש גם פארק מעיינות חמים, ויש טיילת נחמדה לאורך הנחל. בקצה הדרומי יש פארק עירוני ושמו Box canyon park, ובו נקיק שמוביל למפל ומסלול הליכה עילי. יש לה מרכז מבקרים בכניסה הצפונית לעיר, וגם כאן הוא היה סגור, למרות שלפי האינטרנט הוא היה אמור להיות פתוח. על חלון הזכוכית היה פתק, שלמראהו חשכו עיניי: המשך כביש US-550, מדרום ליוראי, ייסגר לתנועת מכוניות משמונה וחצי בבוקר עד אחת בצהריים בשל עבודות תשתית. מה יהיה עם התכנית שלנו, לנסוע מחר ב Million Dollar Drive? אם ניאלץ לוותר עליה, אולי ניסע במקום זאת ל Telluride, עוד עיירת כורים תיירותית? כשהגענו למלון שלנו, פקיד הקבלה הרגיע אותנו: לא כל הכביש דרומה ייחסם, רק המעבר מיוראי אל הכביש. אם נצא מיוראי מוקדם בבוקר, נספיק לעבור. ועדיין, הצטרכתי לעדכן את התכנית, לוותר על ההליכה בטיילת, ולמהר לראות עוד היום את Box canyon park, שבו תכננתי לבקר רק למחרת בבוקר. לאחר מנוחה והתרעננות, נסענו אל הפארק. זה פארק חמוד מאד, וקטן מאד: מיצינו אותו תוך פחות משעה. חזרנו לרחוב הראשי של יוראי, שהוא חלק מכביש US-550, טיילנו עד פארק המעיינות החמים ובחזרה, נכנסנו למעט החנויות שעדיין היו פתוחות ונהנינו ממראה ההרים משני העברים ומהארכיטקטורה המיוחדת. ליד אחד הבתים ראינו שני יחמורים ענקיים לוחכים את הדשא ואת עלי העצים בחצר. התיירים צילמו בהתרגשות, המקומיים לא טרחו להביט: בשבילם זו שגרה. אולי גם לחזירי הבר בחיפה יתייחסו כך פעם. כמו בשאר העיירות הממוקמות בקרקעית מעברי הרים, גם ביוראי החשיכה יורדת מוקדם. מצאנו מסעדה תאילנדית שפתוחה עד תשע, ושם אכלנו את ארוחת הערב שלנו.

מפגשים עם מקומיים

בארוחת הבוקר בחדר האוכל של המלון במונטרוז, בשולחן לידנו, ישב זוג צעיר עם ילדה פעוטה. הם היו בעלי חזות מזרח אסייתית. הטלביזיה הייתה פתוחה על תכנית בוקר כלשהי, כמו תמיד בחדרי אוכל של מלונות קטנים בארה"ב. האישה לקחה את הילדה החוצה, הגבר העגלגל נשאר לשבת. פתאום פנה אלינו, והעיר משהו על מזג האוויר ועל תוצרי ההתחממות הגלובלית באזור ההרים, כפי שהם משתקפים בתכנית ששודרה בטלביזיה. לאחר שהסכמתי איתו, הוא שאל מנין אנחנו, ואמר שהוא במקור מטקסס, אבל מזה שנים שהוא גר עם משפחתו בקולורדו, והנה הם מטיילים. אמר שפעם, זה לא היה ככה. שלג היה שלג, זרימה הייתה זרימה.

במרכז המבקרים בפארק, ובכמה מנקודות התצפית, ראיתי אשה צעירה בעלת חזות מזרח אסייתית מטיילת לבדה. היא הייתה צנומה מאד, נראתה קצת סובלת, ומאד מרוכזת בעשיה. כשהגענו לחניון של High Point, ראיתי אותה קוראת בעיון את שלטי ההסבר שהציב שם שירות הפארקים הלאומי, ושאלתי אותה אם הבינה אם מדובר במסלול מעגלי (כפי שקראתי באתר תיירות עברי) או בהלוך וחזור (כפי שהשתמע מהמפה). היא שמחה לדבר עם מישהו. אמרה שהיא לא יודעת, שאלה מאיפה אנחנו, אמרה שהיא מסין, מבייג'ינג, ושאצלם בסין חושבים שישראל נורא מגניבה, כל ההיסטוריה העתיקה שהצמיחה את תרבות המערב, וכל המדינה שבנינו מאפס. למלמתי משהו על אתונה וירושלים. היא חיה כבר חמש שנים בארה"ב, עובדת בתחום טכנולוגיית המידע, קודם בקליפורניה ועכשיו בטקסס. סיפרתי לה שגם אני מהתחום, וגם זה שימח אותה.

כשבאנו לפקנק ב Sunset View, שני השולחנות שם היו תפוסים. בימני ישבה חבורת קשישים עליזה שכבר סיימה את ארוחתה, בשמאלי ישבו שתי נשים כבדות למראה, אחת נראתה בערך בגילנו ואחת יותר צעירה. כולם היו לבנים. עמדנו שם וחיכינו שיקרה משהו. כשלא קרה כלום, שאלתי את שני הנשים אם נוכל להצטרף לשולחן שלהן. למשמע הדברים, חבורת הקשישים התנערה ופינתה לנו את השולחן הימני. בעוד אנו עורכים את הכבודה על השולחן, פתחה המבוגרת ושאלה אותנו מאיפה אנחנו. היא עצמה מנברסקה, החברה שלה מפלורידה, פעם בשנה-שנתיים הן קובעות להיפגש ולטייל. אולי תטיילנה לישראל אחרי הקורונה.

[11]

סן חואן סקייוואי

רכס סן חואן הוא שרשרת הרים במערב קולורדו, בשוליים המערבים של קו פרשת המים של אמריקה. San Juan Skyway  – זהו המיתוג שניתן למשולש כבישים שעוברים על הרכס ובתוכו: כביש US-550, כביש US-160 וכביש CO-145, שביחד מרכיבים מסלול מעגלי בן 375 ק"מ. קראתי באתרי המטיילים, שמדובר בכבישים נופיים שכדאי מאד לנסוע בהם, וגם מפחיד מאד לנהוג בהם, במיוחד בקטע בן 40 קילומטרים הקרוי "כביש מיליון הדולר" בין יוראי לסילברטון. מפאת קוצר הזמן, החלטתי שניסע רק בשתי הצלעות הראשונות של משולש הכבישים. בדיעבד אוכל לומר, שאמנם היה מפחיד לנסוע על צלע ההר על פי תהום, אבל הנהיגה לפסגת מאונט אוונס הייתה מפחידה הרבה יותר. "כביש מיליון הדולר" רחב יותר, שתי מכוניות יכולות לעבור בו זו לצד זו בלתי שאחת מהן תצטרך לרדת לשוליים, יש מקומות שאפילו מותר לעקוף.

ביום רביעי בשבע וחצי בבוקר יצאנו מיוראי בזריזות דרומה, והתחלנו לטפס את "כביש מיליון הדולר" לפני שסוגרים אותו. אתרי הטיולים לא הגזימו: אכן מדובר בדרך נופית יפה מאד, בין הרים מכוסים צמחיה בגוני הסתיו, אגמים שלווים ונחלים. את מקצת הנחלים לא ניתן היה לראות, רק לשמוע את זרימתם בתהום הפעורה לצד הדרך. הצליל היה חזק דיו ששמענו אותו דרך שמשות סגורות. בתחילת הדרך נתקלנו במחסום דרכים שהגביל את התנועה בשני הכיוונים לנתיב אחד לסירוגין, ובכל זאת הגענו לסילברטון תוך פחות משעה. התחלנו את ביקורנו בעיירה בטיפוס רכוב בדרך עפר אל Christ of the Mines Shrine (אפשר להקליד את השם ל Waze). זהו גן קטן וחמוד על צלע הר מיוער מצפון לסילברטון. בפינת הגן, פסל גדול של ישוע, אומרים שהכורים תרמו מפרוטותיהם המעטות כדי להקימו. מן הגן יש תצפית יפה על העיירה ועל ההרים מסביב. יש שביל שמטפס מן העיירה אל המקדש, והלאה לתוך היער. כשהגענו לשם בסביבות תשע, כבר היה שם זוג מטיילים קשישים, אחר כך ראינו אותם יורדים בשביל לעיירה. אנחנו ירדנו ברכב חזרה ל US-550, ואחרי כמה מאות מטרים פנינו שמאלה לתוך העיירה. חנינו ליד מרכז המבקרים בכניסה לעיירה, גם כאן הוא היה סגור. המשכנו לרחוב הראשי של העיירה, והתישבנו לשתות קפה בבית הקפה הראשון שבלט לעינינו, עם שולחנות על המדרכה.

כן, אני יודע שאני קצת חוזר על עצמי, אבל זה מה יש: גם סילברטון היא עיירת כורים מתקופת הבהלה לזהב, שהמיקום היפהפה שלה אפשר לה להמציא את עצמה מחדש כאטרקציה תיירותית. לפי ויקיפדיה, גרים בה כחמש מאות איש. אין כאן מעיינות חמים, אין כאן אגם, אבל יש אתרי סקי לחורף וספורט אתגרי לקיץ, יש מבני ציבור עם ארכיטקטורה אופיינית למאה התשע עשרה, יש מוזיאונים שמשחזרים את טכניקות הכריה של פעם, ויש הפעלות לילדים בהתאם. קראתי באיזשהו מקום, שאפילו נותנים לילדים גוש מתכת שנראית כמו זהב, ואומרים להם שהנה, הם כרו זהב. כשסיימנו עם הקפה, יצאנו לטייל ברגל ברחוב הראשי, להנות מהארכיטקטורה של הבניינים ומהעיצוב הפנימי של החנויות, רובן ככולן מיועדות לתיירים. כמה פעמים ביום עוצרת כאן רכבת תיירים שמגיעה מדוראנגו, ואז הרחוב הראשי מתמלא בהם בבת אחת. המשכנו ברכב לאחד המכרות שהפכו למוזיאונים, אך כשהתברר לנו שמחיר הכניסה הוא 18 דולר, החלטנו לוותר. בעשר וחצי, כשהרכבת הראשונה עצרה בסילברטון בשריקה עליזה, והתיירים החלו לגדוש את הרחוב, הגיע הזמן שלנו להמשיך דרומה.

יצאנו חזרה ל US-550 והמשכנו בנסיעה. הנוף נעשה פחות דרמטי, ועדיין מאד יפה. כעבור עשר דקות ראינו שלט שמכוון לתצפית על Molas Lake, פנינו שמאלה ונהנינו ממראה האגם הקטן והיפה, שלא קראתי עליו דבר באתרי הטיולים. המשכנו לנסוע. ההרים התחלפו בגבעות, המרחקים בין הגבעות הלכו וגדלו, שלטי פרסום לצד הדרך הלכו ורבו, עד שהכביש התמזג אל הרחוב הראשי של העיירה דוראנגו (Durango). גם דוראנגו, כמו כל העיירות בהן ביקרנו מאז חצינו את קו פרשת המים של אמריקה, התחילה כעיירת כורים בתקופת הבהלה לזהב. אך דוראנגו, אולי בגלל המיקום שלה, גדלה והגיעה עד עשרים אלף תושבים. על הדרך, אבד לה משהו מן החן של ג'ורג'טאון, לידוויל, יוראי וסילברטון. זו עדיין לא עיר גדולה, אבל כבר לא עיירה ציורית, ממתק לתיירים. אי אפשר לחנות בכל מקום, ואיפה שאפשר, יש מדחנים שצריך לשלשל בהם מטבעות. על צד החיוב, מרכז המבקרים של דוראנגו היה פתוח, והגברת הנחמדה הגישה לנו מפה של דוראנגו וסימנה לנו את שני הרחובות שיש מה לראות בהם: הרחוב הראשי Main St. ובו חנויות ובנייני ממשל מקומי, והשדרה המקבילה לו 3rd Ave, ובה בתים פרטיים עם ארכיטקטורה מעניינת. היא גם יעצה לנו לחנות בחניה של המרכול הקרוב, שאמנם מיועדת רק ללקוחות המרכול, אבל אף אחד לא בודק. מי אמר שבארה"ב כולם ישרים כמו סרגל?

הספיקה לנו שעה כדי לתור מקצה לקצה את שני הרחובות, ואת תחנת הרכבת ממנה יוצאת רכבת התיירים לסילברטון. הבתים ברחוב היו פחות חמודים מאלה שראינו בעיירות הקודמות, יותר פונקציונליים. היות שהבתים היו נמוכים, שתי קומות לכל היותר, הרחובות היו רחבים והעצים רחוקים זה מזה, לא היה מה שיגן עלינו מן השמש העזה. אכלנו צהריים במסעדה ברחוב הראשי, פעם ראשונה אחרי כמה ימים של פיקניקים בחוץ. בסיום הסיבוב במרכז דוראנגו, כבר לא נשאר לנו זמן וכח לתור את הפארקים שלאורך נהר Animas, או את הקמפוס של Fort Lewis College, עוד אטרקציה מקומית שרשמתי לי. המשכנו לאיזור התעשיה בפאתי העיירה, לקצת שופינג ב Durango Mall, עוד דבר שלא עשינו מאז יצאנו מאלבוקרקי. גם השופינג לא נמשך זמן רב, רוב החנויות בקניון היו סגורות, ודאי נפלו בקורונה.

בסביבות חמש יצאנו מערבה לכביש US-160, הצלע השניה במשולש סן חואן סקייוואי, בדרכנו לעיירה קורטז (Cortez), הקודקוד השני במשולש. קורטז היא נקודת היציאה המומלצת לביקור בפארק הלאומי מסה ורדה, בו תכננו לבקר ביום שלמחרת. הצלע השניה אינה גבוהה כקודמתה ואינה יפה כמוה, אבל היא מהירה ממנה: מישורית, ישרה, ברובה דו מסלולית. הכביש נכנס לקורטז, והופך להיות הרחוב הראשי שלה. קורטז אינה עיירת כורים לשעבר, ואין קסם ברחוב הראשי שלה: הוא עדיין כביש דו מסלולי, והמבנים שלצדדיו פזורים בשטח רחב, כמו באלבוקרקי. הגענו תוך פחות משעה, התמקמנו במלון, ומיהרנו למרכז התרבות של קורטז. לפי אתרי הטיולים בעברית, אמור להתקיים שם מדי ערב אירוע תרבות ילידית עם ריקודים ותלבושות. כשהגענו, המקום היה נעול וחשוך. עובר אורח שעבר ברחוב אמר לנו, שמאז הקורונה, המקום סגור. יצאנו בחזרה לרחוב הראשי, שגם לאורכו מרבית בתי העסק היו סגורים. פסענו ברחוב עד שמצאנו באר-מסעדה, שהבטיח להיות פתוח עד תשע בערב. זה היה אולם גדול, שבקצהו האחד שיחקו ביליארד, בקצהו האחר הוגשו משקאות, ובתווך ישב DJ בעל מראה גיקי, שניהל מין תחרות ידע טריוויה בין האורחים הנכבדים. הוא דיבר כל כך מהר, שלא הצלחתי להבין איך זה הולך. אבל, זה היה רקע נחמד לארוחת הערב שלנו, הייתה תחושה של אותנטיות.

מפגשים עם מקומיים

כשישבתי ליד שולחן מחוץ לבית הקפה בסילברסטון וחיכיתי שאהובה תביא את הקפה, פנה אלי גבר צעיר וחביב ושאל אם אפשר לקחת כיסא מהשולחן שלי. אמרתי לו שכן, ושנשמח לחלוק גם את השולחן, כי כבר לא היו שולחנות פנויים בחוץ. הוא התייעץ עם בת זוגו, ושניהם באו לשבת איתנו. סיפרנו להם על המסלול שלנו, הם סיפרו על שלהם. היות שהגבר גדל כאן ב Southwest, הייתה לו זווית ראיה מיוחדת על האזור. היה נעים להקשיב לו. כשעצרנו לתצפית ב Las Molas, ראינו ממרחק את הסינית שפגשנו אתמול בפארק הלאומי, עדיין מטיילת ברצינות ובחריצות.

בבאר בקורטז, כשכבר סיימנו לאכול, התיישב לידנו גבר מבוגר עם מגבעת רחבת שוליים ושפם מברשת ושאל אותנו את השאלות שבדרך כלל שואלים מטיילים. היות שכבר התחלתי לחשוב על הנסיעה הארוכה דרומה שמחכה לנו בחזרה לאלבוקרקי, שאלתי אותו אם הוא יודע על מקומות מעניינים בדרך שאפשר לעצור בהם, אולי גם ללון. הגבר פתח בנאום ממושך על האטרקציות הנהדרות שיש ממערב לקורטז, ביוטה ובאריזונה. היות שגחן לעברי, הבחנתי גם בריח של בירה שעלה ממנו. לא ראיתי טעם להתעקש ולהסביר לו שאין לנו זמן לנסוע מערבה, הוא כל כך נהנה לדבר. הנחתי לו לסיים, שילמנו והלכנו.

[12]

הפארק הלאומי מסה וורדה

הפארק הלאומי Mesa Verde זכה לשבחים מופלגים בכמה אתרי טיולים בעברית, וגם ידידת המשפחה שנזכרה לעיל גמרה עליו את ההלל. הוא מצוי בפינה הדרומית מערבית של קולורדו, לא רחוק מנקודת המפגש עם יוטה, אריזונה וניו מקסיקו. הפארק מפורסם בכפרים הנטושים הפזורים בו, מקבצי בתים פעוטים חצובים באבן, שהשתמרו יפה במשך מאות שנים. לא נשאר שריד ופליט לתושבי הכפרים הללו, אין אף עם ילידי שטוען שאבות אבותיו ישבו כאן והלבנים גירשו אותו, אין ראיות פורנזיות לרצח עם שניתן לייחס ללבנים, לכן אין המקום מככב בשיח הפרוגרסיבי של ימינו, ואפשר לטייל בו בלי לחוש אשמה.

בספרדית, Mesa Verde זה "שולחן ירוק", ואכן, הפארק מצוי על גוש סלע מוגבה מעל המישור רחב הידיים שממערב לקו פרשת המים של אמריקה, ובמבט מרחוק, צבעו ירוק. הכניסה לפארק היא מכביש US-161, 15 מייל ממזרח לקורטז. נוסעים דרומה בכביש הגישה עד מרכז המבקרים, משם ממשיכים דרומה בכביש המטפס על השולחן, ומגיעים לצומת Far View שבו השולחן מתפצל לשני שולחנות: משמאל Chapin Mesa, המתוייר מאד, ומימין Wetherill Mesa, המתוייר פחות והנגיש פחות. אם ממשיכים שמאלה ב Chapin Mesa, מגיעים להתפצלות נוספת, לשני כבישים מעגליים: שמאלה ל Cliff Palace Loop, המתוייר מאד, וימינה ל Mesa Top loop, המתוייר פחות. אתרי הטיולים בעברית ממליצים מאד להירשם לסיור מודרך עם ריינג'ר אל הבתים החצובים בהר, במיוחד לסיורים ל Cliff Palace ול Balcony house, שניהם על Cliff Palace Loop. כמו כן מומלץ לטייל באופן עצמאי אל Spruce tree house, מקבץ בתים שנמצא בתוך מערה בנקודת ההתפצלות. ליד כל אתר יש חניה, בחלק מהאתרים יש מזנון פעיל ובאחרים שולחנות פיקניק.

כל זה באופן כללי ועקרוני. כל זה היה פעם. כי באתר שירות הפארקים הלאומיים קראתי עדכון לפיו Cliff Palace Loop סגור לשיפוצים בקיץ 2021, ש Spruce tree house סגור עקב חשש לנפילת סלעים, ושבגלל הקורונה, כל המזנונים סגורים וכל הסיורים המודרכים בוטלו. נשארה רק מתכונת שהם קוראים לה Ranger asisted tour, כלומר, הטייל יטייל באופן עצמאי, ובנקודות לאורך המסלול יפגוש ריינג'רים, ויוכל לשאול אותם שאלות. התלבטתי אם במצב עניינים כה עגום שווה בכלל לבקר בפארק הזה, והחלטתי שכן. הרי לא נחזור לכאן שוב אחרי הקורונה, כשהכל ייפתח. והייתי סקרן לראות את הפארק הזה, שכה רבים ציינו אותו בתור Must. וממילא, אנחנו יותר בעניין של הנוף והאווירה מאשר בעניין של הארכיאולוגיה והאנתרופולוגיה.

יצאנו מקורטז ביום חמישי בבוקר, והגענו למרכז המבקרים זמן לא רב לאחר פתיחתו. הריינג'רית החביבה שעמדה מחוץ לבניין הגישה לנו מפה של הפארק, ויעצה לנו להתחיל עם Wetherill Mesa, המתוייר פחות והנגיש פחות, לעשות שם מסלול ל Step House, ולסיים עם Chapin Mesa, המתוייר מאד. שאלתי אותה לגבי נקודות התצפית בדרך להסתעפות הכבישים, והיא ענתה שעדיף לבקר בהן בנסיעה לתוך הפארק ולא בנסיעה חזרה, משום שאז הן נמצאות מימין, ויותר קל להיכנס למגרשי החניה. לאחר ששמענו בעצתה, אוסיף שהנוף שנשקף מהן נעים יותר כשהשמש עדיין במזרח. התנועה בכבישי הפארק הייתה דלילה, כך שלקח לנו שעה ורבע להגיע לקצה הכביש של Wetherill Mesa, כמצופה. הנהיגה הייתה קשה, כמצופה, אם כי כבר היו לנו קשות ממנה. מגרש החניה כבר היה מלא לגמרי, ודי נלחצתי. למזלנו, ניגש אלינו קשיש אמריקאי נמרץ, הקיש על שמשת המכונית, ואמר שהוא כבר סיים את המסלול, ואם נבוא אחריו, נוכל לחנות במקומו! איזה חמוד.

כבר כתבתי שהתל נראה ירוק במבט מרחוק. מקרוב, רואים שמדובר בצמחיה נמוכה, אופיינית לנאות מדבר, וככל שהדרמנו, הכתמים הירוקים הלכו ופינו את מקומם לחום-צהוב מדברי. השביל היורד ל Step House כבר עבר בנוף צחיח לגמרי, ורובו היה חשוף לשמש העזה. בעמק, מי השלגים באביב מאפשרים לצמחיה נמוכה להתקיים כל השנה. מקבץ הבתים הנטושים נמצא בחלל נמוך, תחת גוש סלע שמצל עליו. זה אחד המקבצים הקטנים בפארק, שתיים-שלוש בקתות, ומן הסתם זו אחת הסיבות שהוא פחות מתוייר. לידו ישב ריינג'ר, צעיר יחסית, וענה לשאלות המטיילים. לא היה לי שאלות לשאול אותו, אז הוא עשה איתי את הסמולטוק הרגיל של מטיילים: מאיפה אתם, מה כבר ראיתם, לאן אתם ממשיכים. סיימנו את המסלול המעגלי בשעת צהריים. אף שמדובר במסלול קצר, פחות משעה, הוא לא השאיר אותנו עם חשק לעוד מסלול בצד הזה של הפארק. גם הריינג'ר הקשיש באוהל במגרש החניה אמר, שכדאי שנזדרז לעבור לצד השני אם אנחנו רוצים להספיק שם הכל עוד היום.

נסענו את כל הדרך לצד הדרום-מערבי של הפארק, ופיקנקנו על אחד משולחנות הפיקניק ליד Spruce tree house. המקום היה נקי ומוסדר, השולחנות חסו בצל עצים שהזכירו את האשלים אצלנו בארץ, אבל הנוף מסביב לא היה כייפי כמו בפארקים הקודמים שביקרנו בהם. המשכנו בנסיעה ב Mesa Top loop, עצרנו בכל נקודות התצפית שזיהינו בדרך, צילמנו. יכול להיות, שאילו זה היה הפארק הראשון במסלולנו, היינו מתלהבים יותר. אבל אחרי ההרים המיוערים והאגמים בפארקים של מרכז קולורדו, ואחרי הנופים המדבריים הפראיים בפארקים של יוטה, הפארק הזה, שהוא משהו באמצע, התקשה לעמוד בציפיות. בסביבות שתיים בצהריים חזרנו לקורטז לנוח. המלון שלנו נמצא בשוליים הדרומיים של העיר, כך שבשעת השקיעה יכולנו להנות  ממראה קרני השמש האחרונות מאירות את הרכס שבמרכזו נמצא פארק מסה ורדה. אחר כך חזרנו לארוחת ערב באותו באר-מסעדה שבו ישבנו אתמול.  למחרת, נסענו ברצף את כל הדרך חזרה לאלבוקרקי, נסיעה של חמש שעות, לא כולל ההפסקות.

מפגשים עם מקומיים

כשהתחלנו את סבב נקודות התצפית ב Mesa Top Loop, שמתי לב שבכמה נקודות תצפית, קצת לפנינו או קצת אחרינו יוצאים ממכוניתם שניים: אישה מבוגרת נאה למדי, לבושה באלגנטיות, לבנה עם עור בגון קרמל, וגבר אפרו-אמריקני רזה, שנראה מבוגר ממנה בהרבה. הוא היה מרושל בלבושו וביציבתו, והייתה לו הבעה, שפירשתי כמין גיחוך קיומי, כזה שיש לפעמים לקשישים אפרו-אמריקאים בסרטים וסדרות. הם ליוו אותנו מעצירה לעצירה, עד שב Sun Point View, במרפסת הצופה על Cliff palace, הבית הגדול שבחלק הסגור, האשה פנתה אלי ובקשה שאצלם אותם יחד. לאחר שצילמתי אותם חבוקים מכמה זוויות, הושטתי לה את הסמארטפון שלה, והיא אמרה לי בעברית עם מבטא אמריקאי כבד "תודה רבה". "הו", אמרתי לה, "אני רואה שזיהית את שפתנו". היא אמרה שעם איך שהיא גדלה, זה לא צריך להפתיע. שאלתי היכן גדלה. נאנחה ואמרה, שבאחת השכונות הפחות טובות של פילדלפיה. אבל עכשיו הם גרים בקליפורניה, נסעו את כל הדרך משם לכאן, וימשיכו לפארקים אחרים באיזור. דמיינתי את הילדה היהודיה הטובה, שאילצו אותה ללמוד עברית בסאנדיי סקול, וכדי לנקום בהוריה - אמנם באיחור רב, אולי לאחר שכבר נפטרו - לקחה לעצמה בן זוג אפרו-אמריקני מבוגר ממנה בהרבה. אחרי שנסעו משם, אמרתי לאהובה שבטח עכשיו הגבר חופר לאישה על הישראלים הגזענים האלה, שדיברו רק איתה, ואליו לא התייחסו בכלל.

[12]

אחרית דבר

בחודש החגים של השנה השניה לקורונה נסענו אל דוד של אהובה באלבוקרקי, ניו מקסיקו, ויצאנו משם למסע בפארקים הלאומיים של קולורדו ויוטה. נסענו צפונה ומזרחה דרך קו פרשת המים של אמריקה, ה Continental divide, נסענו דרך המישורים הגדולים של קולורדו, נסענו מערבה דרך הרי הרוקי לתוך ה Grand Velley, טיילנו בנופים המדבריים הסלעיים של מזרח יוטה, חזרנו מזרחה לשוליים המערביים של הרי הרוקי, ומשם בחזרה דרומה לאלבוקרקי, דרך הנופים המדבריים של צפון מערב ניו מקסיקו. מזג האוויר בגובה שאינו נופל מ 1,400 מטר אף פעם אינו חם ואביך, אפילו לא בספטמבר, אבל במרבית שעות היום, לא היה לי כייף כפי שציפיתי שיהיה: השמש צולה את העור, הקרינה המוחזרת מסנוורת את העיניים, לחץ האוויר הנמוך מקשה על הנשימה בזמן מאמץ גופני. בשלושה מקומות ניתך עלינו גשם, אבל הוא פסק תוך חצי שעה לכל היותר. וזה מזל גדול, כי לאורך רוב המסלול, לא היו לי תכנונים מותאמים לימים גשומים.

חווינו מדבריות בשלל צבעים, הרים מיוערים, פסגות אלפיניות, אגמים שנוצרו היכן שהתמוססו קרחונים, נהרות, גשרים, פארקים לאומיים ומדינתיים, מונומנטים לאומיים. חווינו עיירות קטנות ובינוניות, חווינו ערים שאינן באמת ערים, אלא מקבץ של עיירות קטנות שמתקיימות זו בצד זו. הכרנו את התערובת של מורשת ילידית, מורשת ספרדית מקסיקנית, והמורשת האנגלו-סקסית השלטת. התוודענו לחיים שנבנו סביב תעשיית המכרות, ושמנסים לסגל את עצמם לחיים סביב כלכלה בת-זמננו: תיירות, קולנוע וטלביזיה, הייטק. למדנו להכיר את מה שהאמריקנים מכנים Southwest, ותושבי החופים מכנים בהתנשאות מגעילה Fly-over states.

רוב האנשים שפגשנו בפארקים ובשבילים היו אמריקנים, רובם לבנים, רובם כבר בגיל פרישה. כולם היו אדיבים, רובם היו גם נחמדים מאד, התעניינו בנו ושמחו לעזור ככל שהתבקשו. רק במקום אחד פגשנו מטייל צעיר, שהיה נדמה לי שפניו התקשחו והוא ניתק מגע כששמע שאנחנו מישראל. וויתרנו מראש על סיורים מאורגנים, בידיעה שרוב המטיילים הם אמריקנים, ולכן רוב הריינג'רים מדברים אנגלית מהר, לפעמים עם מבטא שקשה להבין. נפלנו על סיור כזה בניו יורק, זה לא היה כייף. שלא כמו בניו יורק, כאן אין ישראלים שמציעים סיורים מאורגנים בשפת הקודש, וזה חבל, כי אחרי יום של מסלול טבע, היה יכול להתאים לנו שמישהו יסייר איתנו אחר הצהריים ברחוב ראשי של עיירת כורים לשעבר ויספר לנו סיפורים מימי ההגירה הגדולה למערב. נכון, יש כל מיני פתרונות טכנולגיים, אבל זה לא אותו הדבר.

קראתי הרבה השתפכויות על המטבח המקומי, שאמור למזג בתוכו השפעות מכל התרבויות שהתקיימו באזור, אבל תנו לי להגיד לכם מילה אחת: צ'ילי. לכל דבר דוחפים פה צ'ילי. באלבוקרקי ובסנטה פה, גם מקשטים בתי עסק עם צרורות פלפלי צ'ילי מיובשים. כיוון שאיני מחבב את תחושת העקצוץ (או התבערה) בפה, למדתי לבקש במיוחד משהו לא חריף, כמו שנהגתי לעשות בתאילנד ובהודו. לא רק במסעדות מקסיקאיות, גם במסעדות שמתגדרות בזהויות אחרות, גם מסעדות עממיות וגם מסעדות פלצניות. דא עקא, שבעיירות הקטנות, המסעדות המקסיקאיות הן האחרונות להיסגר בערב, כך שנדרשתי להתפשר פה ושם. הארוחה הכי טובה שאכלתי בטיול הזה הייתה בסניף של Denny's: היא כללה ביצים, נקניק, האש בראונז (כלומר, לביבות תפוח אדמה), וגבינת צ'דר מומסת על הכל. פצצת כולסטרול שהרשיתי לעצמי רק ביום האחרון, כשסיימנו את הביקור במסה וורדה בערך בשתיים, וידעתי שאנחנו חוזרים למלון לשנ"צ ועיכול איטי.

אפרופו ענייני בריאות, את נגיף הקורונה לא הרבינו לפגוש ב Southwest, חוץ מאשר בנמלי התעופה. לא שמעו כאן על תו סגול או ירוק. בכניסות למרכולים ראינו שלטים בכתב יד שדורשים (או ממליצים, או מבקשים) לעטות מסיכה, אבל רק במרכזי הקניות הגדולים באלבוקרקי אנשים באמת עטו מסיכות. נותני שירותים עטו מסיכות, אבל שירתו לקוחות שלא עטו בלי לומר להם מילה. בפארקים, מרכזי המבקרים היו סגורים, והריינג'רים קיבלו קהל מאחורי שולחן שהוצב בכניסה. בכמה מן המלונות ניצלו את המצב כדי לא להגיש ארוחות בוקר, ובמקום זה לצייד את האורח בשקית נייר ובה כמה פריטים יבשים מתועשים. במלונות אחרים, הוצע לאורחים מזנון קצת יותר מפנק, שכלל גם שתיה חמה. במלון באסטס פארק, שבו שהינו שני לילות רצופים, אמרו לנו שלא יהיה שירות החלפת מצעים בין לבין, כדי לא לחשוף את העובדים לסכנת הדבקה. במרפאה היחידה באלבוקרקי שהתחייבה לתוצאות בדיקת PCR תוך 24 שעות, וגבתה על זה 215 דולר לכל אחד מאיתנו, הלבורנטית היפה חיטטה לי כל כך עמוק באף, שהייתי חייב להתעטש. כמה טוב היה לנחות בנתב"ג, ששם חייל משוחרר עושה לך ויש קטן בכניסה לנחיר, עוד אחד בפה, ויאללה, ברוך הבא לישראל. 

מפות:

https://goo.gl/maps/Ppn84fzHsUzito9a9

https://goo.gl/maps/88CuHza2uDr7gCpb7

https://goo.gl/maps/aJBARZ88WCN7Uagf8

https://goo.gl/maps/yPbRDHPZzdAbF1gK6