גיז'יצקו
בצהרי היום השלישי לטיול יצאנו בנסיעה מערבה, מקראסנוגרודה לגיז'יצקו. השמיים נותרו מעוננים, וגשם ירד ופסק חליפות. אגמים קטנים וגדולים המשיכו להשתרע מימין ומשמאל, מוקפים מרבדי עשב ירוקים בהירים וכתמי יער ירוקים כהים. עצי האורן והלבנה לצדי הדרך נהיו פחות ופחות צפופים. הכפרים והעיירות שביניהם עברנו החלו נראים יותר ויותר אמידים, יותר ויותר מתוחזקים. פחות ביתני עץ ואבן עלובים, שלידם משוטטות כמה חיות משק. יותר שלטי חוצות של מותגים בין לאומיים. כך עברנו ממחוז פודלאשיה, הקרתני והעני יותר, למחוז וארמיה-מאזוריה, הבורגני והאמיד יותר.
מחוז פודלאשיה היה תמיד אזור גבול. לאורך ההיסטוריה התערבבו שם זה בזה רוסים ופולנים, ליטאים וגרמנים, בלארוסים, אוקראינים ויהודים. מחוז וארמיה-מאזוריה, לעומת זאת, היה במשך מאות שנים לגמרי גרמני, ולפני כן פרוסי, ולפני כן טבטוני. ההיסטוריה של המישור רחב הידיים הזה, על גדתו הצפונית מזרחית של הים הבלטי, קשורה בטבורה לישות הפוליטית שנקראה "פרוסיה המזרחית". פרוסיה המזרחית השתרעה על שטחים ששייכים היום לרוסיה, לליטא ולפולין. העיר הגדולה והחשובה של פרוסיה המזרחית הייתה קניגסברג, שזכורה לתלמידי המתימטיקה בינינו בזכות ליאונרד אוילר השוויצרי ומשפט שבעת הגשרים שלו. אוילר הגה את המשפט שעה שטייל בעיר קניגסברג, מהדס להנאתו על שבעת הגשרים המתוחים בה, על הנהר פראגליה. בסוף מלחמת העולם השניה חילקו הסובייטים המנצחים את פרוסיה המזרחית בין ליטא ופולין, ואת קניגסברג, ששמה שונה לקלינינגראד, השאירו לעצמם. הם גירשו את כל הגרמנים שישבו בפרוסיה המזרחית מערבה, אל הרפובליקה שהקימו במזרח גרמניה. בין אלו שהספיקו לברוח משם לפני הכיבוש הסובייטי היו כאלה שהגיעו למערב. הם אלה שמשמרים עד היום את המורשת בת אלף השנים של פרוסיה המזרחית.
אבל מאות שנות היסטוריה גרמנית לא נעלמות סתם כך. איני מבין גדול בארכיטקטורה, אך נדמה לי שאני מזהה כאן את טביעת האצבע הפרוסית. כבר ראיתי אותה בטורון לפני שנתיים, ובוורוצלאב בשנה שעברה. גם מספרם המועט של אתרי מורשת יהודית וקהילות יהודיות נכחדות במחוז וארמיה-מאזוריה מסתדר לי עם מה שאני יודע על ההבדל בין פרוסיה לפולין: יהודים הורשו לחזור ולהתיישב בפרוסיה רק בסוף המאה השמונה עשרה, ואך רק בשכונות שהוקצו להם בשולי ערים מסוימות. בפולין הם ישבו ברציפות מאז ימי הביניים, מעולם לא גורשו ממנה. עד מלחמת העולם השנייה.
מחוז וארמיה-מאזוריה כולל את רוב אזור האגמים המאזוריים, אזור שכולל למעלה מאלפיים אגמים טבעיים, ואשר נכלל ברשימה הסופית של המתמודדים על התואר "אחד משבעת פלאי עולם" בתחרות מטעם האו"ם. החלקים האחרים של אזור האגמים המאזוריים כלולים במחוז פודלאשיה, בו כבר ביקרנו, ובמחוז מאזוביה, בו נעבור בדרכנו חזרה לוורשה.
גיז'יצקו היא היישוב העירוני הגדול ביותר באיזור האגמים המאזוריים, היא מונה כיום עשרים ושישה אלף תושבים. ראשיתה ביישוב רומי שישב על דרך הענבר, נתיב מסחר קדום שבו הובילו ענבר מצפון מזרח אירופה אל אגן הים התיכון, ומשם למזרח הקרוב ולאסיה. אבירים טבטוניים הקימו שם את טירת לוטצן, וסמוך אליה התפתחה עיירה באותו שם. את השם גיז'יצקו נתנו לה שלטונות פולין הקומוניסטית, על שמו של גוסטב גיז'ביוש, כומר לותרני בן המאה התשע עשרה, שתרם מזמנו ומכישרונותיו לשפה ולתרבות הפולניות בפרוסיה המזרחית. הנה כי כן, לא רק אצלנו שינו שמות של יישובים כדי להבהיר שבעל הבית הקודם סולק, ויש בעל בית חדש.
גיז'יצקו ממוקמת על לשון יבשה, המוקפת אגמים מארבעה צדדים. האגמים מפרנסים סצנה ערה של שיט וסקי מים. שני האגמים הגדולים יותר, אגם נייגוצ'ין ואגם קיסיינו, מחוברים בתעלת ווצ'אנסקי, תעלה עמוקה שעוברת סמוך למרכז העיר. התעלה היא חלק מרשת תעלות, שמאפשרות מעבר ספינות בין האגמים המאזוריים. בעבר, עברו שם ספינות, שהובילו בולי עץ מהיערות בעומק הארץ אל הים הבלטי. היום משמשת התעלה למעבר יאכטות, ספינות תיירים וכלי שיט ספורטיביים.
הכביש שנכנס לגיזיצ'קו הוביל אותנו היישר לכיכר העיר' כמצופה בעיירה שנבנתה בהתאם לתקן "הזכויות המגדבורגיות". בכיכר העיר מצאנו בקלות את לשכת התיירות המקומית. על אף שהשעה הייתה שלוש אחר הצהריים, הלשכה הייתה פתוחה, ומאוישת בצעירה דוברת אנגלית רהוטה. היא נתנה לנו מפה ובה סימנה את האטרקציות התיירותיות המרכזיות של גיז'יצקו, המפורטות גם באתר האינטרנט הידידותי של העיריה: www.gyzicko.pl/en/attractions . היא גם סימנה לנו מסלול, שנראה לה הגיוני ומומלץ. התחנה הראשונה הייתה הגשר הנפתח לצדדים, גשר משנת 1860 שמתוח מעל תעלת ווצ'אנסקי. עצרנו שם רק כדי לרשום לעצמנו את השעה הקרובה שבה ייפתח הגשר. המשכנו בנסיעה לתחנה השנייה, התצפית על אגם נייגוצ'ין.
התצפית ממוקמת על תל קטן שבקצהו צלב גדול. הצלב מוקדש לברונו מקוארפורט, מיסיונר שנשלח לנצר את הפרוסים הקדמונים בשנת 1008, ונרצח על ידם שנה אחר כך, ליד אגם נייגוצ'ין. הצלב הוקם בשנת 1910, במלאת 900 שנים לאירוע המצער. סביב התל יש פארק קטן, נעים ומטופח. למרות שהתל קטן, היות שסביבתו שטוחה כל כך, יש ממנו תצפית נאה אל האגם ואל העיר. מסביב שורר שקט, שמופר רק על ידי הרכבת הבין עירונית, שמסילתה עוברת למרגלות התל. מזג האוויר המעונן משלים את האווירה והופך את התל לאתר מושלם לצילום תמונות בגוון מאזורי.
בשעה היעודה נסענו אל הגשר הנפתח לצדדים. כעת כבר היה הגשר סגור לתנועת כלי רכב. כמה ספינות שכשכו במי התעלה למרגלותיו, בעליהן עומדים על הסיפון ומחכים לתורם לעבור. טומאש נשאר ברכב, ואני יצאתי. ירדתי אל התעלה כדי לתפוס זווית מעניינת לצילום. למרות שזהו גשר קטן, עשרים מטר לאורך ושמונה מטר לרוחב, בכל זאת לא הייתי התייר הסקרן היחיד שם. בלשכת התיירות אמרו לנו, שייחודו של הגשר הזה הוא בכך שהוא נפתח לצדדים, בעוד שרוב הגשרים הנפתחים ברחבי העולם נפתחים כלפי מעלה. המפעיל יצא מהבוטקה, התחיל למשוך בחבלים ובידיות, והופ, חצי גשר זז ימינה וחצי גשר זז שמאלה. איזה יופי. עכשיו, במשך שעה, יוכלו ספינות לעבור בתעלה. אבל גם לנהגים לא צריך לדאוג. יש עוד גשר במעלה התעלה, גשר רגיל ומשעמם שמחבר את שני חלקי גיז'יצקו זה לזה.
שוב סבנו על עקבותינו ונסענו מערבה, אל עבר התחנה השלישית: מבצר בויאן. מבצר בויאן הוא עוד מזכרת שהשאירו כאן הגרמנים. הוא נבנה באמצע המאה התשע עשרה, כמוצב קדמי נגד הצבא הרוסי, הודות למאמציו של קצין פרוסי בשם בויאן. זהו מתחם מתומן, מוקף חומת אבנים אדומות ובעל שישה מגדלים. היות שבמלחמת העולם השנייה הוא ננטש ללא קרב, פרנסי גיז'יצקו כותבים עליו באתר האינטרנט ש"המבצר מעולם לא נכבש". ואולם, הפולנים השתמשו במבצר בתקופת הקומוניזם כמתחם תעשייתי, ולכן בכל זאת יש חלקים שלו שנהרסו. רק בשנות התשעים החלו להכשיר אותו כאתר תיירות.
אך הסיבה העיקרית לבקר בו איננה ההיסטוריה שלו או הארכיטקטורה שלו, אלא הטבע הפולני הירוק והלח שמתקיים בתוכו, במתחם הפנימי המשוקע. היות שהגענו לשם בחמש אחר הצהריים, אחרי שכל הבוקר ירד גשם, הירידה מהסוללה אל המתחם הפנימי הייתה סוג של טיול ביער פולני, עם ניחוח העצים האפייני והאדמה הלחה. השמש הציצה מדי פעם בין העננים, ואפשרה להשקיף מהסוללה אל אגם נייגוצ'ין.
ברחבת הכניסה יש שלט גדול, ועליו מסומנים שלושה מסלולי הליכה מעגליים במבצר: קצר, בינוני וארוך. היות שחששתי שהגשם יתחדש, והיות שלא צויין בשום מקום כמה זמן אמור המסלול לקחת, התחלתי מהמסלול הקצר, שיורד אל המתחם הפנימי ועושה בו סיבוב. היות שסיימתי אותו בעשרים דקות, והיות שהעננים התפזרו קצת בינתיים, התחלתי את המסלול הבינוני, שעובר על חלק מהסוללה ומאפשר תצפית אל האגם. אמנם יש חפיפה מסוימת בין המסלולים, אך לא הפריע לי לצעוד שוב באותו מסלול, תחת עצי המחט הגבוהים והלחים. לא היו הרבה מטיילים במקום, ולכן היה מאד שקט ופסטורלי. שני המסלולים היו מסומנים היטב. על המסלול הארוך ויתרתי, היות שכבר מיציתי את החוויה, והיות שרציתי להספיק להגיע באור יום גם לתחנה הרביעית: מגדל המים של גיז'יצקו.
אחרי ההתמקמות בחדרים, נסענו למעגן הסירות, הממוקם במפגש בין תעלת ווצ'אנסקי ואגם נייגוצ'ין. צפינו בשקיעה, ואכלנו ארוחת ערב במסעדה שמתמחה, איך לא, במאכלי דגים.
