בספטמבר 2015 יצאנו סוף סוף לטיול שתוכנן כמה חודשים לפני כן. בחיפושים אחר יעד לטיול נתקלנו בכמה בלוגים שתיארו את מסלול ה-West Highland Way. כמה תמונות של כבשים, גבעות ו- B&B's שכנעו אותנו, והחלטנו לצאת לטיול מאתגר. אני, שבחיים לא עשיתי טרק ארוך (הכי קרוב לזה היה טיול של 15 ק"מ), ובן זוגי, שסוחב איזו פריצת דיסק… 155 קילומטר, למה לא?
ואם כבר סקוטלנד, אז למה לא האי סקאי, שנמצא ממש שם? (וגם זה השם של הכלבה שלנו...) ואם כבר, אז מה עם אדינבורו? היא נראית כזו אדירה! בסוף יצא לנו טיול של שבועיים וחצי, קצת (הרבה) טיול רגלי, קצת אוטו שכור, קצת רכבות, קצת עיר אירופאית. בניגוד לצפוי, רוב הימים היו שטופי שמש עם מזג אוויר קרוב למושלם. לא יודעת אם שברנו איזה שיא, אבל היו לנו 8 ימים ברצף של שמש במהלך הטרק (חוץ מטפטוף ביום הראשון) וזו בהחלט הייתה ברכה.
יום מס' 1: נסיעות ועוד נסיעות
הגענו ליעדנו בדרך קצת מסורבלת. על מנת לסיים באדינבורו, נחתנו באדינבורו (עם עצירה בפרנקפורט). משם המשכנו לרכבת, ושם קנינו כרטיס ישיר לעיירה Milngavie (מילגאיי), נקודת ההתחלה של מסלול ה-WHW. משם עוד הלכנו כ-10 דקות עד המלון Premiere Inn, והגענו עייפים מאוד ומורעבים בשעות אחר הצהריים. מה שטוב במלון הזה (חוץ מהחדר הגדול והסגול) זה שיש לו מסעדה/בר צמודה, עם המבורגר שווה, וצ'יפס עם אפשרות ל-re-fill.
בערב התבאסנו לגלות שמכשירי החשמל שלנו לא מתאימים לשקע הסקוטי (משום מה חשבנו שכן), אך למזלנו יש שם סופר קרוב שפתוח עד מאוחר (שם גילינו גם מלאי ענקי של "סמידג'" – עליו יפורט בהמשך...).
יום מס' 2: היום הראשון של ה-WHW
פתחנו את היום עם ארוחת בוקר סקוטית מסורתית. הארוחה די דומה בכל בתי המלון ובתי ההארחה. לרוב יש בחירה בין full breakfast לארוחת בוקר קונטיננטלית, וכחלק מהארוחה המלאה ניתן לבחור איזה אלמנטים בדיוק רוצים. חלק מהמקומות מבקשים להזמין יום לפני, וחלק באותו הרגע. מה שמבאס למי שלא רוצה להתחיל את הבוקר עם בייקון, נקניקיות, שעועית ועגבנייה רותחת, זה שבכמה מקומות הארוחה הקונטיננטלית היא די דלה ואפילו לא כוללת ביצים... מצד שני, הארוחה המלאה כוללת הכול, גם את הקרואסונים של הקונטיננטלית. מסקנה: לכו על המלאה.
השתמשנו בשירות Travel-Lite , שמעביר את המזוודות כל יום לבית ההארחה הבא. הם מאוד מסודרים, והשירות מבורך (עולה 45 פאונד למזוודה). יש להם גם חנות, ואנחנו הזמנו מראש תכשיר נגד מידג' – סמידג' (כי פחדתי שלא יהיה זמן לחפש כזה). מידג' זה ברחשים סקוטים, שעפים ב"ענן" ולפעמים מאוד קשה להיפטר מהם. הם עוקצים עקיצות קטנות ולא כואבות, אבל בעיקר מעצבנים ונדבקים לזיעה... לא נעים, אבל גם זה סוג של חוויה. אפשר גם לקנות רשת ששמים על הראש... זה נשמע קיצוני אבל אנשים כן משתמשים בזה, ובמקרה שלנו זה היה עוזר לנו מאוד ביום השישי.
מצוידים בכל מה שצריך* - יצאנו לדרך! במרכז העיירה נמצא האובליסק שמסמן את תחילת הדרך, וככל שמתברברים שם רואים עוד ועוד אנשים עליזים מצטלמים לידו.
המסלול מתחיל בחלקים שנראים כמו פארק עירוני עם אמהות ותינוקות בעגלה. לאט לאט נהיה קצת יותר מבודד, ירוק, עם כבשים ופרות והרבה דובדבנים.
רוב המסלול מישורי (חוץ מעליות קלות), וחלקו עובר על הכביש עצמו (כביש שקט). בהרבה חלקים לאורכו של כל המסלול יש גדרות שנועדו למנוע מהחיות לברוח, אבל כדאי לשים לב שמבדילים ביניהן לבין גדרות פרטיות... לנו לא היו בעיות, גם בכלל בהימצאות. המסלול מסומן היטב, רק צריך לפתוח עיניים. לעיתים פשוט צריך לעצור ולהסתכל קדימה ורואים איזה שלט על ראש גבעה. במקרים מעטים עצרנו להסתכל בספר, ולא קרה שפספסנו איזו פנייה. רק כאשר מתקרבים לנקודת ההפסקה/הלינה, כדאי לקחת רגע ולתכנן לאן הולכים (כדי שלא תלכו סתם עוד איזה 5 ק"מ).
בערך באמצע הדרך עצרנו לחטיף ב- Beech Tree Inn, שנמצא אחרי המזקקה (טיול צד, ויתרנו), מקום נחמד, שיש בו גם ארנבות...
היום הראשון שלנו הסתיים ב-Drymen. שם התחלנו להבין שנקודת סיום יומית היא לא בדיוק נקודת סיום, ולעיתים זה עוד קילומטר off the records. בעיירה פנינו ימינה בכביש המרכזי, ואחרי דקה הגענו לגסטהאוס שלנו Braeside. שוב קיבלנו חדר מאוד גדול ויפה, והמזוודות כבר חיכו לנו שם. איזה כיף! בערב יש כמה פאבים באזור. אנחנו הלכנו לזה שב-Drymen Inn, והיה בהחלט טעים.
סה"כ ביום הראשון שלנו עשינו 19 ק"מ, שנשמע מפחיד למי שלא רגיל להליכות ארוכות. בהחלט יש רגע של "אוי", אבל זה הולך ומתנדף. כולל עצירה הלכנו היום 6 וחצי שעות.
יום מס' 3: היום השני של ה-WHW
היום יצאנו ליום קשה, שהמעטנו בערכו. עבורי זה היה היום הקשה ביותר, אבל, הנופים המדהימים היו שווים את זה. הלכנו הרבה בתוך היער, שנפתח אחר כך לנוף של לוך לומונד היפהפה. עברנו הרבה דרכים גליות (עלייה, ירידה, עלייה, ירידה), עם הרבה כבשים, עד שהגענו לגבעת Conic Hill.
העלייה לשם לא פשוטה (אבל איכשהו הרבה מאוד אנשים מבוגרים עשו אותה ונשפו בעורפנו), והמידג' קצת הציקו למעלה ונדבקו לזיעה.
הירידה מובילה לעיירה Balmaha – הישר למגרש החנייה! עשינו טעות כשנכנסנו לשירותים במרכז המבקרים שעלו כסף, כי מהצד השני של הכביש יש מסעדה שלגמרי אין לה בעיה עם אנשים שנכנסים לשירותים.
היה מוקדם יחסית, והחלטנו לעשות טיול צדדי – שייט לאי פראי בשם Inchcailloch. השייט נמשך 5 דקות ועולה 5 פאונד הלוך ושוב, והשהייה באי היא כשעתיים (לפי בחירתכם, מודיעים לקפטן מתי אתם רוצים שיאסוף אתכם). האי יפהפה ושקט, עם צמחייה פראית שנתנה לי תחושה כאילו אני ב"הישרדות: איי סקוטלנד". יש שם גם קצת עליות, אבל זה family-friendly. כדאי לטפס עד לפסגה, לא לוותר!
ידענו מראש שב-B&B שלנו אין אוכל באזור, והצטיידנו באוכל מהחנות בעיירה. מסתבר שהמקום, Shepherd's House, נמצא כ-5 קילומטר לפני היעד הסופי הנהוג ביום הזה (Rowardennan) וכדי להגיע אליו הדפסנו מראש הוראות מאתר האינטרנט (חשוב לא לפספס את הפנייה, כי אז נכנסים ליער...). בדיעבד אני לא יודעת איך היה אפשר להמשיך ביום הזה עד היעד הסופי, כי עוד לפני הטיול הצדדי הכל כאב לנו, ו-5 קילומטר שיגיעו למחרת הם בכלל לא פשוטים.
המלון שלנו ללילה הזה היה בעצם קרוואן, חדר מאוד קטן אבל מקסים ונראה שהושקע בו הרבה כדי לכפר על הגודל. המזוודות אוחסנו בתא בחוץ, אבל כשהכנסנו אותן לחדר הן די תפסו את כל המקום. לא הייתה טלוויזיה, רק רדיו, וזה דווקא הוסיף איזה קסם למקום.
סה"כ ביום השני הלכנו כ-25 ק"מ (כולל הטיול הצדדי), ועשינו את זה בפחות מ-10 שעות.
יום מס' 4: היום השלישי של ה-WHW
בכל פיסת מידע על ה-WHW מזהירים מפני היום הזה, שאני מניחה שאם היה יורד גשם היה כמעט בלתי אפשרי להשלים אותו. עבורי זה דווקא לא היה יום קשה במיוחד (רק ארוך), אבל בן הזוג יחלוק עלי.
התחלנו עם ארוחת בוקר עעענקית שהמארח הביא לנו, שאכלנו על שולחן מתקפל חמוד בקרוואן.
לאחר מכן חזרנו אל תוך היער, להשלים את שארית המסלול שנותרה לנו מאתמול עד Rowardennan. חמשת הקילומטרים האלה לא פשוטים, ואני, נטולת מקלות ההליכה, השתדלתי לשמור על קצב ולהשתמש גם בידיים לתנופה, וזה די הקל עלי.
כאשר מגיעים להוסטל, יש מין עיקול ימינה להמשך המסלול. בקטע הזה אמורים להיות שני מסלולים, אחד עליון וקל והשני תחתי וקשה יותר. בזמן שהיינו שם החלק התחתון עדיין היה בשיפוצים ולא הייתה ברירה אלא ללכת על העליון. הדרך די נוחה, עם הרבה עצים ומפלים. בסוף, המצב נהיה קצת מורכב. הרבה סלעים ושורשים של עצים, וצריך לחשוב איפה בדיוק שמים את הרגל. ככה תהיה רוב הדרך היום. רצינו אתגר, לא?
בסוף עוברים דרך מפלים אל מלון Inversnaid, העצירה שכל כך חיכינו לה. הכניסה למלון היא דרך דלת צדדית המיועדת למטיילים, ורצוי מאוד לעצור שם לצהריים (כי אין מקום אחר...). לאחר מכן חוזרים לדרך היפהפה והמאתגרת, שעבורי היה ממש כיף לעשות אותה, למרות הקרסול הכואב (חשוב! הצטיידו במשחות לריפוי שרירים!).
בסוף הקטע הזה מגיעים ליער די רגוע, ועוברים דרך קצת בוץ (שכנראה נמצא שם כל השנה...). לבסוף מגיעים ל- Ardlui, שם פשוט מטפסים מעל השער. יש מי שלן כאן, אבל אנחנו היינו צריכים להמשיך עוד 2.5 מייל (4 ק"מ) למלון Drovers' Inn שב-Inverarnan. פה עברנו דרך הרבה ירוק, ירוק, ירוק, אבל לא היינו רגועים מספיק כדי ליהנות מזה. השעה הלכה והתקרבה לשקיעה, ואני כבר התחלתי לתת גז ולהתקדם קדימה. לבסוף הגענו אל אתר קמפינג, והמשכנו מעבר לגשר קטן, עוד 800 מ' עד המלון. המלון ידוע כעתיק ורדוף רוחות. הוא לא קיבל ביקורות מדהימות, אבל לנו לא היו אופציות אחרות. אנחנו ישנו בחלק החדש והחיצוני של המלון, אבל עדיין לא הייתי מכריזה עליו כמלון המועדף עלינו. מצד שני, הארוחה בפאב של המלון הייתה אחלה!
ביום השלישי הלכנו סה"כ כ-27 ק"מ בקצב איטי (וכואב לחלקנו). יצאנו ב-8:40 והגענו ב-19:40. בדיעבד היה צריך לצאת מוקדם יותר, כדי לחסוך את הלחץ בסוף.
יום מס' 5: היום הרביעי של ה-WHW
בתזמון טוב לאחר היום הארוך ביותר, יצא לנו יום קליל. הגסטהאוס שלנו ממוקם באמצע הדרך בין Crianlarich ל- Tyndrum, והחלטנו לעצור לארוחת צהריים בעיירה הראשונה, ולהמשיך למלון.
ההליכה לקריאנלריך לא מאוד קשה, ועוברת דרך כמה גבעות וקצת בוץ.
לבסוף הגענו לשלט שמפריד בין העיירות, ופנינו ימינה לעצירה שלנו, מסלול של קילומטר למטה מהיער אל הכביש הראשי. בתחתית חוצים את הכביש, עוברים את תחנת הרכבת עד "מרכז" העיירה, שם יש חנות ובהמשך פאב שפתוח 24/7 (והיה בו עוף בקארי מעולה).
בחזרה לכביש הראשי A82 המשכנו כ-3 קילומטר עד חוות Ewich. גסטהאוס מקסים (גם הבעלים, שהעלה לנו את המזוודות לחדר לפני שהגענו). המקום היה אחד מההיילייטס של הטיול. אפילו הייתה ספריית DVD ענקית בסלון המשותף, ומצאנו שם "לב אמיץ" עם כתוביות בעברית (שלא הספקנו לראות לפני הטיסה!).
הדבר היחיד שחסר זה ארוחת ערב, אותה קנינו מראש בקריאנלריך. היום הקליל הזה התחיל בערך ב9:40 והסתיים בחווה ב15:40 (אחרי ארוחת צהריים). סה"כ כ-13 ק"מ. יום מצוין להפסקה, ומקום מצוין לנוח בו ולראות איזה סרט במיטה.
יום מס' 6: היום החמישי של ה-WHW
הפעם כשירדנו לארוחת הבוקר חיכתה לנו כביסה ריחנית בסלסלה מחוץ לדלת (בתשלום של 5 פאונד), ובפעם הראשונה הייתה גם אופציית ארוחת בוקר צמחונית- מלאה.
החזרה למסלול מאוד פשוטה – המשכנו עוד 3 ק"מ לאורך הכביש, עד המשך המסלול עם שילוט ברור (פנייה ימינה). הדרך הנוחה מובילה אל Tyndrum.
לאחר כשעה וחצי-שעתיים מגיעים לצומת בה יש את החנות האחרונה ל-44 קילומטר הבאים – brodies, וגם מימין לצומת תחנת עצירה בשם Green Willie Spot, שם יש מסעדה, בר חטיפים, חנות מזכרות, חנות תרמילאים וחנות וויסקי. בקיצור, כל מה שצריך! העזתי לקנות מזכרת כבר בשלב זה של הטיול – מפלצת נסי לאמבטיה של האחיינים...
מהצומת ממשיכים בדרך קלה יחסית, אבל עם נוף שלא משתנה הרבה. דרך מישורית בין הרים וגבעות, שהייתה עבורי החלק היותר "משעמם" במסלול.
בסוף הדרך הגענו למלון Bridge of Orchy, מלון די מפואר (והכי יקר בכל הטיול) עם חדר ענקי. עוד נקודה טובה לנוח בה, עם אופציה לסרט מספריית ה-DVD המצומצמת (כולל כמה סרטי שואה...).
סה"כ ביום החמישי עברנו כ-15 ק"מ קלים, וזה לקח לנו 7 שעות (עם העצירה).
יום מס' 7: היום השישי של ה-WHW
ביום ערפילי שהפך לחם, עברנו לצדו השני של הגשר של אורקי. הליכה נוחה כשעה עד מלון Inveranan. הספר מגדיר את הקטע הזה כקל, אך מועד לפורענות במזג אוויר רע (כי האזור חשוף). לנו לא הייתה בעיה, חוץ מהמידג' שהלכו וגדלו במספרם. זה הרגיש לנו כאילו עברנו בהר מידג', ואז ביער מידג' ובעמק מידג'. כל היום הם פשוט רדפו אחרינו, ולא יכולנו לעצור לדקה לאכול. ברגע שעצרנו, ענן המידג' התחיל להקיף אותנו מכל הכיוונים. למזלנו, זה היה יום קצר.
לאחר שירדנו מ-Rannoch Moor הייתי בטוחה שיש עוד איזה 5 ק"מ, והייתה הפתעה גמורה לגלות שאנחנו ממש קרובים למלון Kingshouse! חצינו כביש סואן והגענו במהרה למלון, כבר ב-14:00 בצהריים! כנראה שהלכנו מהר כדי להימלט מהמידג'...
המלון מאוד צנוע וישן, אבל הזמנו חדר מראש וקיבלנו חדר חמוד וקטן, והכי חשוב – en-suit. אמור להיות שם איזה אייל שיורד בבקרים להגיד שלום, אבל אנחנו לא חזינו בו (אולי הוא העדיף שלא להיאכל על ידי המידג').
עדיין לא ברור לי איך היום הזה נגמר כל כך מהר, אבל סה"כ עשינו 20 ק"מ ב-5 וחצי שעות.
יום מס' 8: היום השביעי של ה-WHW
גם היום יצאנו ליום קצר יחסית, היום הלפני אחרון. מהחלונות בקינגסהאוס ראינו שאנשים כבר מסתובבים עם רשתות למיגון נגד מידג', והתחלנו להילחץ ולתכנן איך הולכים עם חולצות על הפנים. זה היה מיותר כי אחרי כמה מטרים הם התנדפו להם.
המסלול היום עבר בין נופי הרים מדהימים, שהפכו לדרמטיים יותר עם הערפל של הבוקר. הדרך מתחילה נוחה, עד לטיפוס שנקרא Devil's Staircase. מה לומר? בקצב טוב זה הופך לנסבל ואפילו מהנה, במיוחד כשרואים את הנוף מלמעלה.
לאחר שממשיכים על הגבעה מגיעים לסכר ולמפעל המים שיוצאים ממנו צינורות גדולים.
מכאן יש ירידה עד לעיירה Kinlochleven, שהיא קצת יותר ארוכה ממה שמשערים בהתחלה. העיירה מקסימה, ובכניסה למרכז יש מפה עם שמות הגסטהאוסים ושילוט ברור להמשך המסלול. לאחר ארוחת צהריים המשכנו לגסטהאוס שלנו Edencoille, שנמצא 5 דקות ממרכז העיירה, והוא עוד אחד מהמקומות האהובים עלינו בכל הטיול. בעלת המקום הגישה לנו פבלובה עם הכניסה לחדר, ובפנים היו גם שוקולדים, כל מיני קרמים, מכשיר מסאז' לרגליים, WIFI מהיר בחדר, ועוד כל מיני פינוקים. בנוסף, כוכבים על רצפת השיש בחדר האמבטיה. כל אחד צריך כאלה...
היום עשינו סה"כ כ-15 ק"מ, האמת שלא שמתי לב בכמה זמן עשינו את זה, עבר די מהר :)
יום מס' 9: היום השמיני והאחרון של ה-WHW
יצאנו ליום האחרון והארוך, והצטיידנו בארוחות הצהריים הארוזות שהזמנו יום לפני מהמארחים. בתכלס, כל ארוחה כזו ענקית (עולה 6 פאונד) והיינו מסתפקים באחת.
אין כמו עלייה תלולה על הבוקר, וכך הייתה היציאה שלנו מהעיירה. בהמשך הגענו לעמק שנמשך כמה קילומטרים, ופה ושם כבשים נכנסו לנו לדרך. בהתחלה היו הרבה הרבה אנשים שדהרו לקראת סיום הטרק שלהם, וזה הרגיש כמו יום שבת בכל שמורת טבע מוצלת בישראל. ברגע שעצרנו לכמה רגעים להפסקת תפוח, ההמונים עברו והרגשנו שוב את הטבע.
התקדמו לכיוון יער Nevis, כאשר אגם קטן והשלט שמגיע אחריו מסמנים לנו שעברנו את מחצית הדרך. דילגנו על קיצור הדרך והמשכנו לכיוון הגבעות והיער, שם נתקלנו בחבורת בלגים קולניים, שכל הזמן עקפו אותנו בקלילות.
רוב ההליכה ביער מתבצעת בירידה, עד שהגענו שוב לנוף הפחות מרשים של עצים כרותים. לאחר מכן התחלנו לראות סימנים של סוף, עם מראה העיירה Glen Nevis מרחוק. ירידה ארוכה למטה הובילה אותנו לכביש הראשי, שאת הקילומטרים האחרונים עושים לצידו, ישר, ישר, ישר... דווקא כאן התחילו להיעלם סימני הדרך, אבל אין מה להתבלבל, המשכנו ישר עד שהגענו לנקודת הסיום הישנה של המסלול. אחרי שעברה הבאסה, המשכנו לדדות עוד כחצי שעה דרך כל Fort William (כל ה-חנויות-) עד נקודת הסיום הנוכחית – בסוף המדרחוב יש פסל של איש על ספסל, שנראה כאילו גם הוא סיים עכשיו את המסלול וכואבות לו הרגליים.
סה"כ ביום האחרון סיימנו את 24 הק"מ האחרונים, בערך ב-8 שעות.
אחרי שקנינו גלידה נדרשת, וחולצת "סיום מסלול" נדרשת, המשכנו כ-3 דקות למלון West End, שחוץ מהיותו בעל נוף נחמד מול הלוך, היה ממוצע לגמרי.
כשחזרנו לאכול ארוחת ערב במדרחוב, היה מאוד מוזר ומעצבן לגלות שכל המסעדות היו מפוצצות באנשים... מי ידע שצריך להזמין מקום בפורט וויליאם?
*כמה מילים על הציוד לטרק:
כמו כל טרק, מי שיוצא ל-WHW חייב לבדוק במה צריך להצטייד. אנחנו זוג מפונקים, אז אני לא יודעת להגיד על שינה בשטח. מעבר לסמידג' שהוא חובה לפחות בתקופה הזו של השנה (ולפחות הגרסה הזולה של הרשת לפנים), ה-must haves האחרים זה:
- נעלי הליכה אטומות למים (לא רק במקרה של גשם, גם במקרה שאי אפשר להימנע מלהיכנס לקצת שלוליות ובוץ)
- מעיל גשם עם כובע (לי היה מעיל שמתקפל ואפשר להצמיד אותו לתיק מבחוץ. מאוד נוח וחוסך מקום)
- כיסוי לתיק מפני גשם
- פונצ'ו (שלנו אמנם נשאר באריזה)
- ספר/מפה/מידע מודפס (בעיקר לחלקים שסוטים קצת מהמסלול- בתי ההארחה)
- מים וחטיפים לדרך (בחלק מהימים אין עצירה וצריך לדאוג לאוכל מראש)
- שקיות אטומות למים, דרכון, כסף וכו'. אנחנו קנינו גם כיסוי לטלפון שעלה בארץ כ-90 שקל.
- היה לנו זוג אחד של מקלות הליכה, שיכול מאוד לעזור. אני הסתדרתי רוב הזמן בלי.
- לבוש: הטמפרטורה הייתה בין 10-17 מעלות ואני רגישה לקור. לבשתי חולצה ארוכה דקה, מעליה חולצה קצרה, ומעיל גשם מעל. בדרך כלל אחרי 5 דקות הליכה כבר היה לי חם מדי למעיל.
- עזרה ראשונה, וטיפול ביבלות
![angel]()
בפוסט הבא, המשך הטיול בסקוטלנד… עוד כמה טיפים לטרק, האי סקאי ואדינבורו לקינוח.
