רוד טריפ זוגי במזרח צרפת - האלפים הצרפתים

המשך סיפור הטיול שלנו במזרח צרפת. בפוסט הקודם תיארתי את הימים שבהם טיילנו בחבל אלזס. היעד הבא הוא האלפים הצרפתים.

6/9 בדרך לאלפים הצרפתים

התעוררנו בבוקר בדירה שחלקנו עם זוג קשישים (בעלי הבית). ארוחת הבוקר הוגשה בפינת האוכל של הבית, כשהמארח מנהל איתנו שיחה מהמטבח. כמעט הזמנו אותו לשבת לאכול יחד איתנו. היה קצת מוזר.

התכנון שלנו היום היה לנסוע לכיוון האלפים הצרפתים עם עצירה בדרך במפלי הריסון, שהופיעו כיעד חובה בהרבה בלוגים.

בדרך למפלי הריסון עצרנו ליד אגם יפיפה בשם Lac du Val: 

הכניסה למפלי הריסון היא חינמית. רק החנייה בתשלום. יש במקום נקודת מידע שמספקת מפה של המפלים. מדובר במסלול של כ-3.6 ק"מ הלוך ו-3.6 ק"מ חזור. ניתן לעשות את המסלול באופן חד כיווני אם משאירים רכב בנקודת הסיום של המסלול שנמצאת כחצי ק"מ נוסף לאחר ה-3.6 ק"מ הלוך.

לאורך המסלול יש 7 מפלים בגבהים ובעוצמות שונות. מכיוון שהגענו בסוף של קיץ שסגר שנת בצורת, הזרימה הייתה מאוד חלשה ואפילו עלובה.

המסלול עצמו לרוב קל להליכה, אם כי בתחילתו מדובר בעליה מרובת מדרגות. 

גם אם המפלים לאורך המסלול היו מאכזבים, הנוף מסביב היה יפיפיה והצדיק את ההליכה. 

בסוף המסלול יש בית קפה שמאוד מקפיד שרק מי שקונה בו יוכל לשבת ולנוח. זו הנקודה שבה מסתובבים וחוזרים לנקודת ההתחלה.

ממפלי הריסון חיכתה לנו נסיעה ארוכה לכיוון שאמוני והמונט בלאן. סגרתי מקום לינה קצת יותר יקר מהתקציב שלנו, אבל עם ציון מעולה בבוקינג, קרוב לשאמוני וזול ממקומות ברמה דומה בשאמוני.

בדרך השמים התעננו והתחיל לרדת גשם. הגשם וההרים הלבנים שהחלו לצוץ באופק הכניסו אותנו לאווירת החורף המתאימה לאלפים.

הגענו לקראת ערב למלון בעיירה Saint-Gervais-les-Bains. מדובר במלון קטן וחמוד עם נוף יפיפה של המונט בלאן. 

7/9 המונט בלאן

למרות הגשם שירד בלילה, התעוררנו ליום בהיר. היעד היום הוא עלייה לפסגה הצרפתית של המונט בלאן - Aiguille du Midi. הרכבל לפסגה יוצא משאמוני. בגלל שהגענו מחוץ לעונה היו בקופת הכניסה כרטיסים לעלייה מיידית לפסגה. בשיא העונה מומלץ לרכוש כרטיסים באתר האינטרנט. לא הצלחנו לרכוש בקופה כרטיס לרכבל הפנורמה (שלוקח לפסגה האיטלקית של ההר וכמובן מחזיר בחזרה לצרפתית...) כי מזג האוויר בפסגה היה לא יציב והם לא היו מוכנים להתחייב שהרכבל יצא. 

כדי להגיע לנקודת התצפית על הפסגה, נדרשים שני רכבלים. הראשון צפוף ודחוס (כאילו מעולם לא הייתה קורונה), והשני מרווח יותר. מומלץ לנצל את תחנת הביניים בין שני הרכבלים כדי לנשום קצת ולהרגיל את הגוף למחסור בחמצן. אנחנו ניצלנו את תחנת הביניים כדי לרוץ מהר לרכבל השני.

מכיוון שהנסיעה ברכבל השני הייתה פחות צפופה, הצלחנו לראות יותר טוב את הנוף וגם לצלם כמה אמיצים שבחרו לעלות לפסגה ברגל.

בתחנת הרכבל העליונה היינו עסוקים בעיקר בלצלם את הנוף מכל זווית וכיוון.

בפסגה הצלחנו לקנות כרטיסים לרכבל הפנורמה, אבל הזהירו אותנו שיש ראות אפס בגלל עננים. החלטנו לקחת את הסיכון.

רכבל הפנורמה הוא רכבל אינטימי שמתאים לכ-4 אנשים. הנסיעה ברכבל ארוכה יחסית - כרבע שעה לכל כיוון - ואיטית (הספקתי אפילו לנמנם באמצע הדרך חזור).

התחלת הנסיעה נעשתה בתוך מסך עננים מלא, אבל ככל שהתקדמה הדרך העננים זזו והנוף נחשף.

בפסגה האיטלקית אכן הייתה ראות אפס, אז התנחמנו בקפה איטלקי. כשסיימנו להתחמם בבית הקפה, עלינו שוב למרפסות התצפית בתקווה שהראות השתפרה. ואז כמו נס, נקרע פתח של נוף בהיר מתוך שמיכת העננים שישבה על הפסגה. כל עשרות האנשים שהיו על מרפסת התצפית התכנסו לצפות בפלא וכמובן לצלם.

בחזרה בצד הצרפתי, ראינו תור ארוך של אנשים ומיד נעמדנו בו. ככל שהתקדם התור הבנו שאנחנו ממתינים לזכות להצטלם במרפסת זכוכית שנותנת תחושה כאילו אנו עומדים מעל תהום מושלגת. כשמגיעים לקוביית הזכוכית הזו צריך לנעול מעל הנעלים (או במקומם) נעלי בית רחבות ורכות (כדי שהזכוכית לא תשרט). הם לא כ"כ מתלהבים לתת למבקרים לצלם אחד את השני (כנראה כדי לא לעכב את התור) ולכן אחת מעובדות המקום תיפקדה כצלמת. אצלנו היא עשתה תמונות זוועתיות (עקומות ולא מפוקסות).

כשירדנו מההר כבר הייתה שעת אחה"צ והיינו די עייפים. טיול קצר בשאמוני ויאללה בחזרה למלון.

8/9 אנאסי

נפרדים מהמלון ב-Saint-Gervais-les-Bains (בין המלונות הבודדים ששהינו בהם יותר מלילה אחד) ונוסעים לאנאסי (Annecy).
קראתי שכדאי להתחיל את הטיול באנאסי מטירת אנאסי, שנותנת תצפית פנורמית על העיר. ובכן, קבלו המלצה חמה ממני לדלג על הטירה. 11 יורו הכי מבוזבזים בטיול הזה. הטירה סתמית לגמרי. אין בה שום חדר משוחזר (או מקורי), אלא רק מוזיאון שמתמקד בארכיאולוגיה ובגאוגרפיה של המקום. המון מוצגים שקשורים להיסטוריה של הדייג באגם אנאסי ולחיי הים (סליחה, האגם). להגיד שזה היה משעמם זה יהיה אנדרסטייטמנט. אני חושבת ששברתי שיא הליכה מהירה כשחלפתי בין מוצגי המוזיאון בניסיון למצוא את היציאה ממנו. גם התצפית המובטחת לא הייתה מרשימה במיוחד.

מהטירה ירדנו ברגל לכיוון המרכז התיירותי של העיר. כמו בעיירות אחרות שכבר ראינו, גם כאן יש חנויות מזכרות ובתי מאכל על רקע בתים יפיפים שניצבים מעל תעלות מים.

תעלות המים מגיעות מאגם אנאסי שעל גדותיו יושבת העיר. האגם האלפיני יפיפיה ומאוד תיירותי.

מיצינו את אנאסי יחסית מהר, ויצאנו ממנה לכיוון קניון (נקיק) פייר הסמוך (Gorges Du Fier).

המסלול בנקיק קצר יחסית (כשעה הלוך-חזור) ונעשה על גבי גשרי עץ. המסלול מוצל ומאוד מתאים לימים חמים.

כ-200 מטרים סמוך לקניון נמצאת טירת מונטרוטייה (Chateau De Montrottier - מקווה שתירגמתי נכון). ראינו אותה מהדרך והחלטנו לנסות להיכנס אליה. 

ממש ביציאה מהקניון ראינו שלט שמוביל אליה. אחרי מלא מדרגות הגענו אל הטירה ולשמחתנו היא הייתה פתוחה לתיירים.

הקסם של הטירה הזאת הוא באותנטיות שלה. נראה שהטירה עברה מיד ליד במשפחה עד שאחד מבני המשפחה החליט שהנכס יקר לתחזוקה ועדיף לפתוח אותו כאטרקציה לתיירים. הוא רוקן את כל ארונות הטירה, וסידר את הכל בתצוגה מקסימה ומעניינת שנותנת תחושה כאילו אנשים גרו עד לפני רגע בטירה, עזבו אותה ומיד ישובו. 

מהטירה נסענו למקום הלינה שלנו: Les Grands Champs שממוקם ליד אגם אייגבלט (Aiguebelette). המקום נבחר לא בשל האגם אלא בשל העובדה שהוא ממוקם בערך בחצי הדרך מאנאסי לליון (היעד הבא שלנו).

9/9 - 10/9 ליון

יום שישי הגיע. התחלנו את הבוקר בביקור נוסף באגם אייגבלט, ומשם לליון שם תכננו לעשות את השבת.

הגענו לליון בשעה מוקדמת יחסית, ועשינו את אותה טעות שעשינו בשטרסבורג: במקום ללכת לקנות אוכל לשבת מוקדם ככל האפשר, הלכנו לקניון לעשות קניות והשארנו את קניית האוכל לצהרים.

כמובן שעד שהגיע הצהרים, גילינו שמרבית המסעדות הכשרות בליון כבר נסגרו או נשארו ללא אוכל.

האוטו ישב בחנייה של הקניון, בזמן שאנחנו רצנו ברגל מכתובת לכתובת רק כדי לגלות מסעדות סגורות. לפי הגוגל מאפס כמעט כל המסעדות שהיו ברשימה שלי (והיו המון!) בכלל לא עובדות בשישי. בסוף, מצאנו מסעדה לאכול בה צהריים, אבל קצת אחרי שהזמנו וחיכינו לאוכל שיבוא, גילינו שהסיכוי שלנו למצוא אוכל לשבת בשעה הזאת אפסי. זוג נחמד לידנו הפנה אותנו למקום שבו אולי עוד נצליח למצוא אוכל. הם אפילו התקשרו בשבילנו לשם כדי לבקש שישארו פתוחים עד שנגיע. רצתי לשם במהירות, רק כדי לגלות שכל האוכל שלהם לשבת נגמר ממזמן ואין להם כלום להציע. נשאר מוצא יחיד: ללכת לסופר הכשר שאמור להסגר עוד 3/4 שעה ונמצא במרחק הליכה של חצי שעה. אז שוב רצתי... הספקנו להגיע לפני שסגרו את הסופר, קנינו כמעט כל מה שנראה לנו אכיל, ואז כשאנחנו עמוסי שקיות גילינו שיש לנו בערך 3 ק"מ לחזור לאוטו שבקניון.

בקיצור, אם אומר לכם שליון לא מהערים האהובות עלי, תבינו למה?

מקום הלינה שלנו לשבת הוא Le Jardin de Beauvoir, דירה הממוקמת במבנה היסטורי שהיה פעם מנזר. המקום נרכש ע"י שוויצרית חביבה ששיפצה אותו תוך שהיא משאירה המון מהאותנטיות של המבנה. החדר עצמו היה רחב ומודרני, אבל המבנה מבחוץ שמר על המראה העתיק, וגם היה מלא מדרגות לא ממש נוחות. בחדר היה מטבחון אבל המארחת הדגישה במפורש שהיא מבקשת שלא נאכל בחדר אלא רק בחצר הפנימית של המבנה. הבקשה שלה הייתה קצת בעייתית מבחינתנו כי: א. יתושים, ב. גשום, ג. פאדיחה לעשות קידוש ולבצוע חלה תחת עיניה הבוחנות של המארחת (שגרה מול החצר הפנימית). אז במהלך השבת סגרנו את הוילונות בחדר ואכלנו בחשאיות.

בסך הכל החדר היה בסדר גמור, רק ענייני האוכל והצורך להעלים את הראיות לכך שאכלנו בחדר קצת העיבו על השהייה.

סמוך לדירה הייתה תחנת פוניקולור שמובילה ישירות לאזור התיירותי של העיר, שנמצא על גדות נהר הסון (וגם בלשון היבשה שנמצאת בין נהר הסון לנהר הרון).

הספקנו להסתובב קצת בשישי כדי להתמקם, אבל עיקר הטיולים שלנו היו בשבת. זו הסיבה שכמעט אין לנו תמונות מליון (לא נורא. באמת. לא עיר כזאת יפה).

בשבת נתקלנו בתערוכה גדולה של אמני חרס ליד קתדרלת ליון - דוכנים על גבי דוכנים של עבודות אומנות מחרס. זה היה יפיפה והצטערנו שאין עלינו ארנק, אחרת היינו יוצאים משם עם מזכרת. מבחינתי, זה היה היי-לייט של הביקור בליון. לא מצליחה להיזכר בשום דבר מרשים אחר שראינו בעיר.

לפעמים יש נפילות בבחירת מקומות טיול, וליון הייתה אחת מהנפילות האלה. ביום ראשון בבוקר כל מה שרציתי היה לצאת מליון כמה שיותר מהר כדי להגיע ליעד הבא שלנו ולחלק השלישי והאחרון של הטיול: פרובנס. על כך בפוסט הבא.