השקט שלפני הסערה- חוויה רטובה בטרק קיאקים בניו זילנד מטיילים רבים נוטים לחשוב שאין יותר מדי מה לחפש באי הצפוני של ניו זילנד ושכדאי להקדיש לו הרבה פחות זמן מאשר לדרומי... האי הדרומי אכן שופע ביותר אטרקציות, אבל הנה סיבה טובה להישאר בצפוני עוד כמה ימים. אם עייפו רגליכם מטרקים או אם אתם רוצים לחוות משהו קצת אחר, נהר הוואנגנוי הוא המקום עבורכם. הוואנגנוי הוא נהר שעובר בחלקו המערבי של האי הצפוני של ניו זילנד ונשפך אל האוקיינוס בעיירה הנושאת שמו. בפארק הלאומי וואנגנוי ניתן לטייל ברגל באופן עצמאי או, לחוויה שונה ומומלצת, לעשות טרק בקיאקים או קאנו. לאורך הנהר שוכנות כמה עיירות. בכמה מהן נמצאים משרדים של חברות רבות שבידיהן הציוד הדרוש לטרק שכזה. באפשרותכם לבחור מבין כמה אופציות: אפשר לקחת סיור של יום אחד על ג'ט בואט- סירת מנוע גדולה שנוסעת במהירות. אפשרות נוספת היא טרק של כמה ימים בנהר באמצעות קיאק או קאנו. אופציה זו מתחלקת לשתיים: טיול עם מדריך וקבוצה או, אם אתם סומכים על עצמכם, שכירת הציוד הדרוש והתמודדות עם הנהר באופן עצמאי. אנחנו בחרנו באופציה האחרונה. חברת יטי טורס (http://www.yetitours.co.nz/Hire) סיפקה לנו את כל הציוד הדרוש- קיאק, קאנו, חביות אטומות למים לאחסון הציוד, מפות, אישורים ללינה בבקתות והסעות אל תחילת המסלול שלנו ומסופו בחזרה לעיירה בה ישנו. כבר ביום שלפני הטרק קיבלנו את החביות האטומות למים כדי שנוכל לארוז בהן את כל הציוד הדרוש לנו. גם אורך המסלול נתון לבחירה שלכם (בין יום אחד לשישה). אנחנו בחרנו לעשות שלושה ימים של טרק (מספיק בדיוק כדי להרגיש שמיצית ורגע לפני שנושרות לך הידיים מהחתירה המאומצת). התחלנו בנקודה שנקראת Whakahoro. הורידו אותנו מהרכב ביחד עם כל הציוד וכמובן ששלחו אותנו לדרך רק אחרי תדריך קצר אך מפורט. מחרתיים יאספו אתכם מנקודת הסיום... מה יהיה בין היום לאז? תלוי בכם בלבד. כיוון שהיינו שלוש בנות היו לנו קאנו- סירה רחבה ויציבה שנשאה עליה את כל חביות הציוד שלנו, בה חתרו שתי בנות, וקיאק, צר ומאוד לא יציב, מתאים לאדם אחד בלבד.
כאמור, התחלנו את הטרק ב-Whakahoro, נקודה שנמצאת במרחק של 37.5 ק"מ של נהר מהבקתה בה העברנו את הלילה הראשון. היום הראשון נגמר בסביבות 16:00, עם 0 התהפכויות והמון כאבים בשרירי הידיים מהחתירה המאומצת (היי, עד עכשיו עייפנו את רגלינו בטרקים, הגיע תורן של הידיים). היום השני הסתמן באופטימיות כיוון שבין הבקתה בה ישנו (Jhon Coull) ועד הבקתה הבאה (Tieke) הפרידו רק 29 ק"מ... עם זאת, זה כבר יום שני של חתירה מאומצת (הנהר זורם לאט יחסית וכדי להתקדם מהר אתה חייב לעזור לו לעזור לך). לטעמי אין הרבה תחושות שישתוו לזו שאתה מרגיש כשאתה לבדך, בנהר הרחב ומשני צידיך מתנשאים הרים לגובה, עליהם שזורות עיזים שריחן מגיע גם לאפך ומזכיר איזה כפר ברמת הגולן. בדרך ישנן כמה נקודות עצירה (מצויינות במפה) לחילוץ קצר של הרגליים כמו Bridge to nowhere שאת סיפורו שמענו מפי מדריך של קבוצת נערים שישנו איתנו בבקתה. 
זהו, עוד יום עבר ואנחנו כבר בבקתה שנייה שאת כניסתה מעטרים שער ועמוד טוטם מאוריים.
ארוחת ערב של מרק חם אחרי יום מעייף בנהר ואז הולכים לישון, לצבור כוחות למחר. יום שלישי לטרק, יום אחרון. בפנינו עומד רק עוד קטע קצר של 21.5 ק"מ עד לנקודת הסיום והאיסוף שלנו (pipiriki). מוכרחה לציין שאני נהניתי מאוד מהשלווה והיופי שחוויתי בנהר (אני זו שהייתה בקיאק כ-80% מהטרק). לעומתי, חברותיי היו מעט מאוכזבות. הנוף היה מעט חדגוני לטעמן והן ציפו ליותר "אקשן"... ובכן, ביום האחרון של הטרק, כשעה לפני נקודת הסיום, הן קיבלו את האקשן בו רצו... פתאום, קטע נהר שונה ממה שהכרנו, קטע עם זרימה חזקה מאוד (היו קטעים של זרימה חזקה גם לפני אבל זה היה חתיכת זרם!). עשינו את הטעות של להיכנס מהצד אל הזרם... לא עברה דקה ומצאתי את עצמי הפוכה, קיאק למעלה וראש במים. ראוי יהיה לציין שכדי שלא יחדרו מים אל הקיאק, עלייך ללבוש מעין אוברול שמתחיל מהכתפיות ומסתיים בקו המותניים שלך כמעיין "חצאית" שהיא בעצם רתמת גומי שמתלבשת על פתחו של הקיאק (ראו תמונות). אז, כפי שאמרתי, הייתי עם הראש במים אבל רגליי היו כלואות בתוך הקיאק בשל הרתמה הזו וכדי לשחרר את עצמי היה עליי למשוך ב"ידית" הבד ששולפת אותה ממקומה (כדי להתהפך חזרה עם הקיאק צריך הדרכה, ניסיון והרבה כוח פיזי שלא היו לי). באופן אינסטינקטיבי משכתי את הרתמה ועליתי אל פני המים. 
באופן אינסטינקטיבי גם נאחזתי בקיאק ביד אחת ומיהרתי לתפוס את המשוט בידי השנייה, כיוון שאם אאבד אותם לא אוכל להמשיך במסלול וכמובן אאלץ לשלם עליהם לחברה המשכירה. הצלחתי להגיע עם הזרם למקום עם כמה סלעים גדולים, שבאחד מהם הצלחתי לאחוז ובאמצעותו להתייצב ואז להתקרב אל הגדה, למקום בו אוכל לעמוד, להפוך את הקיאק, לרוקן אותו ממים ולשוב לשבת בו בבטחה. חברותיי, לא יכלו לסייע לי באותו הזמן כיוון שכמה שניות לאחר שהתהפכתי, גם הקאנו בו חתרו התמלא במים והחביות עם הציוד שלנו החלו להשתחרר (היו קשורות בחבל, כנראה לא מספיק טוב). אחת הבנות, בהחלטה נועזת אך מעט מטופשת, קפצה אחרי החביות בניסיון לתפוס אותן. היא החלה להסחף עם הזרם העז ואז נעלמה לרגע מעיניינו מעבר לעיקול. באותו הזמן עמדה החברה השנייה עם הקאנו, גם באזור הסלעים, קרוב לגדה וניסתה לרוקן את המים שהצטברו בו. למזלה של חברתנו האמיצה ולמזלנו שלנו, הגיע לאזור זוג גרמנים (ששכרו את הציוד מאותה החברה והגיעו איתנו על ההסעה) שהעלו אותה ואת החביות שלנו על הקאנו שלהם והחזירו אלינו. הם גם סייעו בהוצאת המים מהקאנו ולא עזבו אותנו עד שראו שהכל במקומו ואנחנו בריאות ושלמות. בחוויה הרטובה הזו היו מעורבים פחד ותסכול שהיו מלווים בצחוקים של מבוכה. כשהכל שב על מקומו, המשכנו לחתור לעבר קו הסיום (כשלושת רבעי שעה של חתירה). הגענו בשלום, רטובות ורצוצות אך מרוצות מאוד... כיוון שהחוויה הסתיימה בנטו כמה בגדים ודברי מזון שנרטבו לנו (איכשהו בכל זאת נכנסו מים לחביות), היא זכורה לנו כחוויה מדהימה שאף הפכה את הטרק הזה למה שהוא עבורינו.
ציוד נוסף, כמו מצלמות ודברים אחרים "רגישים למים", נשאר יבש ושלם כיוון שהיה בתוך מזוודות קטנות (שכן הוכיחו עצמן אטומות למים) שגם קיבלנו מחברת ההשכרה.
ישבנו במעגן, אכלנו סנדוויץ' וחיכינו להסעה שתאסוף אותנו בחזרה אל האכסניה היבשה.
השקט שלפני הסערה- חוויה רטובה בטרק קיאקים בניו זילנד
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
